בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המילה

היצירה המונומנטלית שנקראת “האיום האיראני”

כהונת נתניהו נעה בין הממשי (המחאה החברתית) לבין המדומיין (האיום האיראני). הוא הבין היטב את הטריק: זה שמפחיד נתפס כזה ששולט בפחד

135תגובות

את הקדנציה של בנימין נתניהו כראש ממשלה צריך למקם בין שני וקטורים: המחאה החברתית ו”האיום האיראני”. ההבדל בין המחאה החברתית ל”איום האיראני” הוא ההבדל בין החיים הממשיים בישראל לחיים המדומיינים בישראל. את עלייתו של הדימוי “האיום האיראני” צריך להבין על רקע שקיעתה של הממשות שתוארה כ”מחאה החברתית”. הדינמיקה הזאת, שבה הממשי מודחק באלימות על ידי מדומיין שמשתלט על התודעה, היא הדינמיקה השלטת בישראל כבר שנים ארוכות. למעשה, היא החיים שלנו.

נתניהו הכריז על הקדמת הבחירות דווקא עכשיו, כי התודעה הקולקטיבית עדיין מלאה במדומיין שהוחדר כבאינפוזיה לכלל האזרחים. נתניהו רוצה לנצל את דמיונות הפרא שהשתיל בראשי האנשים, את הפחדים הקמאיים ששולטים בהם, את החרדות שמחפשות מושא להיאחז בו. נתניהו, כמו מנהיגים רבים בעולם - למעשה, כמו כל איש ‏(אחד‏) שמממש כוח על אנשים ‏(רבים‏) - הבין היטב את הפתולוגיה של ההמון: זה שמפחיד נתפס כזה ששולט בפחד עצמו; זה ששולט בפחד עצמו - הוא זה שעשוי למוסס את הפחד, זה שיכול לָפַחד. הוא המושיע.

נתניהו יושיע מפני הפחדים ששתל בעצמו - זה המעגל הסגור הקבוע שבתוכו אנו מתקיימים. ממשי־רע מפנה את מקומו למדומיין־גרוע יותר, כדי לשמר את המערכת במצב של סטטוס קוו. עבור המנהיג הגנרי - ונתניהו הוא סמל של גנריקה - הסטטוס־קוו הוא לעולם המצב הרצוי.

חיים צח

מובן שכדי להפעיל את מתג הפתולוגיה, צריך היה לאתר גרעין ממשי של חרדה ולפתח אותו. לכן “האיום האיראני” הפך למייצג הבלעדי של קדנציית נתניהו: דווקא משום שהחרדה בבסיסה לא מופרכת, ניתן היה להפוך בה, ולחפור בה, ולנפח אותה מבלי להיחשף כמי שעוסק במלאכת מניפולציה. במסגרת הנזילות של הדימויים, ובעיקר הרציונליזציות שמפעיל אדם על עצמו, אין לפסול את האפשרות שבמהלך מעשה היצירה, אפילו נתניהו עצמו הפך ל”המון”, במובן הזה שהשתכנע מטיעוניו שלו בקשר לגודל האיום.

בכל מקרה, את היצירה המונומנטלית של ביבי - “האיום האיראני” - ניתן להבין על רקע מה שקדם לה. בסופו של דבר, גודלו של “האיום האיראני” נגזר מגודלו של האיום הממשי שאיים על הסטטוס־קוו - המחאה החברתית. המחאה החברתית הורכבה מחלקיקי תסכול יומיומיים שהתגבשו לכדי גל עצום של כוח התנגדות. זו היתה התארגנות ספונטנית של ממשות, בתקופה שנשלטת ומנווטת על ידי דימויים סטנדרטיים שתפקידם לווסת את ההמון ולארגן אותו בצורה הנוחה ביותר עבור השליט ‏(“תקציב”, “מלחמה”, “חרדים”‏).

“האיום האיראני” גויס למערכה משום שדימויי הוויסות הסטנדרטיים - שמתקשרים דרך אסוציאציה לשגרה בישראל - הפסיקו לפעול את פעולתם. המחאה היתה תגובת נגד לשגרה, ולכן דימויי השגרה רוקנו מתוכן. נתניהו הבין שמול גל אנרגטי שלילי, שכולל מאות אלפי חלקיקים, אין ברירה אלא להעמיד דימוי שווה ערך: אטום/גרעין.

אדם צריך לשאול את עצמו לאן נעלם הזעם שהוציא אותו לרחוב לפני מעט יותר משנה. התשובה היא שהזעם לא נעלם, הוא רק עובד לצורה של חרדה ונותב לעבר מושא חיצוני. במונחים של דימויים פרסונליים: זהבית כהן הוחלפה באחמדינג’אד.

הבחירות הוקדמו כדי לנצל את העובדה שהמדומיין עדיין לא התפורר והוא עודנו מסתיר היטב את הממשות הכואבת. לנתח את מהלכי נתניהו במונחים של “תקציב” או “סכסוך עם ברק” - כלומר, במונחים מהותיים של ניהול מדינה - זה להפנים את התפאורה כמציאות. בסופו של דבר, נתניהו ייזכר כדימוי של מנהיג, שתיחזק תפאורה של יום־יום, בהצגה שנקראה “פצצה או הפצצה”, ושתפקידה היה להסתיר את מאחורי הקלעים. כלומר, את החיים בישראל.

תומר אפלבאום


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו