בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנכס הגדול ביותר של נתניהו: חוק הצינון על יוצאי מערכת הביטחון

במשמרת של נתניהו התקרבה איראן יותר מתמיד לנשק גרעיני. למזלו, מתנגדיו יוצאי צמרת המטכ"ל והשב"כ יאלצו בינתיים להשמיע את דעתם מחוץ למערכת הפוליטית

30תגובות

ערב צאתו של האלוף יעקב אייש לוושינגטון, לאחרונה, שם יצא לכהן כנספח צבאי, עקץ אותו אחד מידידיו במטכ"ל: "הגעת לתפקיד ראש אגף המבצעים בקיץ 2010, כאשר המזרח התיכון היה שקט. רק באת – והכל התחיל לקרוס. חוסני מובארק, בשאר אל-אסד, בירדן המלך עבדאללה מתנדנד; תקרית בגולן, התקפות בגבול סיני. בשנתיים עירערת יציבות של עשרות שנים".

חבריו הרפובליקאים של בנימין נתניהו, או לפחות הוריהם, נהגו להטיח ביריביהם מהממשל הדמוקרטי אשמה נוראה: הם "איבדו", או "הפסידו", מדינות שלמות. בסוף שנות ה-40 נשמטה סין מידי הנשיא הארי טרומן. כביכול, היא היתה של האמריקאים, ממש בבעלותם, והוא הפסיד אותה לקומוניסטים יימח שמם. לא כוחות מקומיים, לאומיים, חברתיים ורעיוניים הביאו לניצחונו של מאו טסה-טונג על צ'יאנג קאי-שק, אלא רשלנותו הרכרוכית של היושב בבית הלבן. החשש פן ייאמר עליו שהפסיד את וייטנאם, שאותה ירש מג'ון קנדי במצב שמיש, הדריך את מנוחתו של הנשיא לינדון ג'ונסון ושיקע אותו במלחמה חסרת תוחלת.

אכן, יש הבדל גדול בין "בזמן" לבין "בגלל". אין קשר סיבתי בין היות אדם מסוים ראש ממשלת ישראל לבין נפילת משטרו של מובארק ועליית האחים המוסלמים בקהיר, או לבין מלחמת ההישרדות האכזרית של אסד. לעומת זאת, יש ויש משמעות לעובדה שהמשמרת של נתניהו עברה בלי הגשמת המטרה העיקרית שלו, אמת המידה המכרעת לשיפוטו – מניעת ההתגרענות הצבאית של איראן. אחרי כמעט ארבע שנים של נתניהו, איראן קרובה יותר לנשק גרעיני מאשר ביום כניסתו לתפקיד. זה נכון ופשוט כמו ציור קו אדום; זה גם מה שהיה הטוען לכתר נתניהו אומר בבחירות על ראש הממשלה המכהן.

משה מילנר / לע"מ

כמו בתקופת הכהונה הקודמת שלו, במחצית השנייה של שנות ה-90, התאפיינו גם הפעם שנות נתניהו בשלווה ביטחונית יחסית. זאת יחסיות כפולה, הן לעומת התקופה שקדמה לו והן בהשוואה ללוחמנות המילולית שלו. ב-1996 המתין לנתניהו בראשות הממשלה האשראי ההרתעתי המסוים שהושג בחודשי קודמו, שמעון פרס, בלבנון מול חיזבאללה במבצע "ענבי זעם" (שהרתיע גם את ישראל מהפעלה נוספת של צה"ל במתווה דומה) ובזירה הפלסטינית מול חמאס, לאחר פיגועי פברואר-מארס. אשראי זה, יחד עם ויתוריו המדיניים הכפויים בחברון ובוועידת ואי, שימש את נתניהו שלוש שנים. גם עכשיו הוא נהנה מהשקט שלאחר הסערות בתקופת ממשלת אהוד אולמרט – לבנון 2006, הכור הסורי 2007, "עופרת יצוקה" 2009-2008.

קבוצת סיכול

כישלונו הגדול של נתניהו במימוש חזון העצמות השבורות של איראן נבע מהצבעת אי-אמון גורפת של הדרג המקצועי במערכת הביטחון, תופעה חסרת תקדים בתולדות ישראל. מתקרבת בעוצמתה לאירוע זה רק התסיסה בצה"ל לנוכח הססנותו של לוי אשכול במשבר מאי 1967. אז תרמה תסיסה זו להעברת תיק הביטחון מאשכול למשה דיין. הפעם סיכלה את ההרפתקה האיראנית הסתייגות מקיר-לקיר של בכירי צה"ל, ואתם עמיתיהם במוסד ובשב"כ, מהרפתקנות הדרג המדיני – נתניהו ושר הביטחון, אהוד ברק. המסכלים לא פעלו לבדם: הם נשענו על דעת קהל אוהדת והסתייעו בשני נשיאים, פרס וברק אובמה.

קבוצת הסיכול האיראני נחלקת לשתיים – קבע ודימוס. לקראת הבחירות, יש תפקיד מסוים לכל אחת משתי קבוצות-המשנה. קצונת השירות הפעיל אמורה לחסום זליגה של המערכה הפוליטית לתוך הצבא. הביטוי המעשי של זליגה זו הוא שימוש של השלטון בנכסים צבאיים לתועלתו הפוליטית. הגמלאים משתתפים בבחירות בגופם, מי כמועמד ומי כתומך, הכל לפי היכולת החוקית, היוקרה והצורך של מפלגות המונהגות בידי אזרחים מובהקים להתחפש קצת בחאקי, ולו גם דהוי.

זה, כמובן, אינו חדש. מפא"י של העשור הראשון למדינה התהדרה בקציניה, דיין ואסף שמחוני ואהרן רמז, נגד יגאל אלון ומפקדי הפלמ"ח של מפ"ם. לרפ"י שפרשה ממפא"י היו שלושה מששת הרמטכ"לים שהספיקו לכהן עד אז (והשביעי, יצחק רבין, נטה בעליל מלשכתו הפעילה למחנה הנגדי). הליכוד היה רעב לאלופים – עזר ויצמן, אריאל שרון – וד"ש הציבה בחמישייה הראשונה שלה רמטכ"ל ושני אלופים בכירים בדימוס.

פקודת מטכ"ל 8.0105 קובעת כי "במחנות הצבא אסורה כל פעילות הנושאת אופי מפלגתי או מדיני" ואוסרת "לקיים תעמולת בחירות, בכתב או בעל-פה, על כל צורותיה, ביחידות צה"ל ובמתקניו". בעידן הטלוויזיה, אין צורך בארגון עצרת בחירות בבסיס צבאי – בלאו הכי, קהל היעד אינו נמצא שם, אלא בכל בית, צופה בו מסתופף בחברת לוחמים ומערכות נשק. די בכך שהמנהיג יצטלם ליד מטוס קרב, סוללת "כיפת ברזל", טנק או רובאים מיוזעים מגולני בתרגיל, נהנה מהשיגור ואם נבצר ממנו, לפחות מהשידור.

את זה, בדיוק, צריך הרמטכ"ל בני גנץ למנוע, בשלושת החודשים הבאים. עליו ועל ראש אמ"ן אביב כוכבי גם לבלום נטייה של פוליטיקאים להשתמש, לצורכיהם, במידע מודיעיני ובהערכות הדרג המקצועי. מותר ואף רצוי להתווכח על איראן; אסור, לניגוח פוליטי, לשלוף מסמך של אמ"ן (או של אגף התכנון, כפי שנהג ח"כ נתניהו ב"מסמך שטאובר" ב-1995). הפיתוי לעשות זאת, מכל הצדדים, יהיה גדול במיוחד כאשר במוקד המחלוקת על איראן יימצאו הנתונים על מה היה לאיראן, מה יש בידיה ומה ישראל עשתה נגדה, בגלוי ובחשאי, ולמי יאה תהילה.

רמטכ"ל תקיף יכול למנוע מהפוליטיקאים להשתמש בצבא – בוודאי לפעלולי בחירות עם קולות נפץ, אך גם כתפאורה. גנץ חזק דיו לעשות זאת, כי ההכרזה על הבחירות, והמציאות המסתמנת של חלוקת התיקים לאחריהן, חיזקה אותו מול שר הביטחון היוצא (וכך גם המפכ"ל יוחנן דנינו מול השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ). מה שברק רצה לעשות לפני שנתיים לגבי אשכנזי, באמצעות הודעה מוקדמת על מינוי הרמטכ"ל הבא, קורה עכשיו לברק: עודנו שם, וכבר העוצמה נשאבת ממנו.

הנכס החשוב ביותר של נתניהו בבחירות הקרובות הוא חוק הצינון, המונע מרבי אלופים, אלופים ומקביליהם במוסד ובשב"כ להיבחר לכנסת או להתמנות לשרים בשלוש השנים הראשונות שלאחר פרישתם מהשירות. החוק אינו מפריע לבכיר ביטחוני בדימוס, שטרם החלים מהצינון, להביע את עמדתו, בעד או נגד רשימה ומנהיג. אפשר אף לראות בכך חיוב: התבטאות כזאת תהיה לגופה, ללא חשד שהמביע אותה מקווה להיבנות ממנה לתועלתו.

ייתכן שיהיו צדיקים שיסתפקו בהמלצה, או בהיפוכה, אבל אחרים ימתינו לפעם הבאה, או לשחרור מעול הצינון, לערך במחצית 2014. גם ברק, כזכור, אמנם בנסיבות שונות, הגיע ב-2007 להנהגת מפלגת העבודה ולמשרד הביטחון כשנה וחצי לאחר הבחירות לכנסת ובלי שהיה ח"כ. גרסה אפשרית: ציפי לבני מודיעה שאחד המצוננים, אשכנזי או עמוס ידלין, יהיה היועץ לביטחון לאומי בממשלתה ושר עם תום הצינון.

העוקץ ברעיון כזה הוא שהתמיכה כבר תהיה לעובדה, בעוד שהסיכוי לקיום ההבטחה אינו ברור, ולא רק מפני שלבני רחוקה מראשות הממשלה ושהתיקים יחולקו בין סיעות רבות. ב-1984 אמנם היה אחד מתנאיו של ויצמן לצירוף רשימתו "יחד" למפלגת העבודה מינויו של האלוף במילואים אברהם טמיר ליועץ לביטחון לאומי, אבל פרס לא יצק בתפקיד זה תוכן אמיתי ופעל באמצעות מקורביו הפוליטיים.

אחד המשוחררים הטריים מדי מהמטכ"ל, המחוזר על ידי מפלגות שונות, אמר השבוע כי אם חוקי התאחדות הכדורגל אוסרים עליו השנה לשחק, בגלל העברתו מקבוצה (צבאית) לקבוצה (אזרחית), הוא מעדיף לפצח גרעינים ביציע ולא לצעוק משם עצות למאמן ולשחקנים. בעונה הבאה, הבטיח, יתחמם ויעלה למגרש.

הסער והפרס

מחנה האימונים של המצוננים נערך בימים אלה בבוסטון, בבית הספר לממשל על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד. לבני, אשכנזי, ידלין ואחרים מיוצאי הממשלה ומערכת הביטחון נפגשים לדו-שיח אסטרטגי עם יוצאי הממשל האמריקאי, על שתי מפלגותיו: היועץ לביטחון לאומי של ג'ורג' ו' בוש, סטיב הדלי; סגנית שר ההגנה אצל אובמה ויועצת מערכת הבחירות שלו, מישל פלורנוי; המשנה הקודם ליו"ר המטות המשולבים, הגנרל בדימוס ג'יימס קרטרייט; דניס רוס. בעצם, שיעור בתפעול ממשלה גולה, המחכה לתנודת המטוטלת.

המצב היה שונה, כנראה, אילו נענה פרס להפצרות שהגיעו אליו מחוגים שונים לפני הקדמת הבחירות וחיקה את יצחק נבון, שהתפטר מהנשיאות כדי להתמודד בבחירות לכנסת (אך לא הצליח להפיל את פרס) – על הנשיא לא חלה חובת צינון. כיוצא מפא"י, רפ"י, העבודה וקדימה, לא היה פרס מתקשה למצוא לעצמו אכסניה שתעמיד אותו בראשה. למשל, העבודה, עם שלי יחימוביץ' המפנה את מקומה ברשימה, אם כי לא בהנהגת המפלגה, ומתייצבת כממלאת מקום, מועמדת לתיק חברתי-כלכלי בכיר ויורשת עצר; או ברית של מפלגות מרכז, שראשיהן ישאפו להפיל את נתניהו, לקבל נתחי שלטון ולהיערך להתמודדות הבאה.

פרס הוא אולי איש הציבור היחיד שהופעתו בבחירות יכולה לערער את מעמדו של נתניהו. אנשי הביטחון שחברו אליו בשנתיים הקודמות כדי לבלום את הסער והפרץ של נתניהו וברק רשאים לדרוש ממנו לשעבד את שיקוליו הפרטיים לאחריות הממלכתית לסייע למנוע אסון גם לאחר הבחירות. עד כה, השיב בשלילה נחרצת; הוא אינו מעוניין, בגיל 89, לחזור למלחמת הכל-בכל של הפוליטיקה הפעילה, לאבד את האהדה הציבורית הנלווית לנשיא (שאינו משה קצב) ולוותר על שנה וחצי בנשיאות.

ועם זאת, אילו התעוררה תנועה ציבורית, אילו הראו הסקרים, אילו באו אליו ראשי הסיעות כמו שראשי סיעות באים לנשיא לאחר הבחירות כדי להמליץ על אחד מהם, אילו נתבע להעניק שירות לאומי אחרון ובה בעת גם הזדמן לו סיכוי להיפרע מנתניהו על אותו הפסד של הרגע האחרון ב-1996...
 



 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו