בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכונת זמן ממרציפן

במקום שתושביו חיים מחוץ לזמן, איך מחליטים מה מציאות ומה דמיון?

9תגובות

כשחזרה לאילנה יכולת הדיבור, הדבר הראשון שביקשה היה כוס קפה. כדאי אולי לציין, שהמונח “ביקשה” מתמצת תהליך של שבועיים, שכן גם המשפט “חזרה אליה יכולת הדיבור” הוא יחסי, למרות השמחה שהפגינו האחיות בפעם הראשונה שהצליחה להפיק כמה הברות, ולמרות המאמצים מעוררי ההערכה שעשו כדי להצליח לבסוף לחבר־לפרשן את הצלילים לכדי המילה “קפה”. ואז צחקו צחוק גדול, אוהב אבל מתנשא, כמו שצוחקים כשפעוט מושך אליו כוס יין ומבקש לטעום. “נו”, אמרו, “אפשר להבין אותה, גם אנחנו חיות מקפה לקפה”. והביאו לה כמובן כוס קפה נמס, פושר כדי שלא ייכוו שפתיה. ובצדק, מתברר, שכן הספל שהוגש אכן נרעד במפגש עם התנועות הלא רצוניות של ראשה, וטיפות קפה תפלות נשרו על סנטרה וכמעט ליכלכו את חולצתה, אלמלא תנועתה המיומנת של האחות שקלטה אותן בנייר גס. שום קשר לא היה בין הקפה הנורא הזה לבין הקפה שחפצה בו בכל מאודה, שגילתה שעבורו, אולי רק עבורו, היא מוכנה, לראשונה, לנסות לייצר במאמץ אדיר צמד הברות, שיצאו מפיה במטח יריות של רוק ופנים מאדימות: “ק־ק־ק־ק־פפההפפפ!”

כעת היא בחצר הקטנה, המטופחת והמגודרת. כשליש מהחצר תפוס עדיין על ידי סוכה שהוקמה למען הנכדים והנינים, עבורם יש ללבוש תמיד חג: בסוכות, בפסח, בפורים. שלא יחשדו בַאמת - שהמקום שהם מבקרים בו פרש זה מכבר ממחזור החגים השנתי, וגם ממחזור השנים הזמני, ותושביו דילגו אחורה, מזקנתם היישר לינקותם השנייה, הנבנית לאחור, והם נפרמים בה לאטם. לא רחוק ממנה בחצר יושב מבקר צעיר. הוא גבר יפה, גבוה ושזוף. לפתע ניגשת אליו אחת הדיירות, ופונה אליו באיטלקית שוטפת. שערה ארגמן דהוי והיא נעה בתנועות מחול סביב הבחור, מפלרטטת, “אמורה מיו...” היא מחייכת אליו בשפתיה המשוחות במאמץ באדום עז. היא מזמינה אותו לרקוד והוא מניח לה למשוך בידו אך לקום אינו קם, גם כשכורכת היא את זרועו הארוכה סביב מותנה. הוא נבוך נורא, ובכל זאת הוא מחייך אליה, ולא ברור אם מוכרת היא לו, אם זרה. כך או כך הוא מאפשר לה בסבלנות גדולה את ההופעה המתרחשת כמעט על ברכיו, וזז ממקומו רק כשהיא רוכנת אליו וכמעט מנשקת אותו על פיו. היא מתמודדת עם הדחייה באומץ, צוחקת כאילו ניסיון הנשיקה היה בדיחה, הכל חלק ממחול חיזור שתוצאותיו ידועות מראש. אחרי הכל, מי יעמוד בקסמיה? היא קורצת לבחור ומתרחקת בהליכה לאחור, עד שהיא נעלמת מאחורי הסוכה.

כשהיא חוזרת כתפיה מעוטרות בשרשראות נייר, תוצרת “פעילות לנכדים” חסרת השראה, ובידיה מגש עגול. המגש מתגלה כמאפרה, מסוג המאפרות שמתלבשות על חלקם העליון של פחים. היא מטונפת ומלאה בדלי סיגריות אבל האיטלקייה נושאת אותה כאילו היא מגש כסף עמוס כל טוב. אפשר רק לנחש מה היא מאמינה שהיא מציעה למחוזר הצעיר. תופינים מעודנים? שוקולדים מעוררי חשק? האם המעדנים מעשה ידיה, או שהביאה אותם ממעדנייה ברחוב צדדי, שם הבעלים מכיר אותה ושומר עבורה עינוגים, עטופים בנייר מרשרש. כשהיא נכנסת הוא ממהר להניח מידיו את העיתון ומגיש לה אספרסו, ולצדו מרציפן אמיתי, נאמן לשקדיו, טבול בשוקולד. רק נגיסה היא אוכלת מהממתק האהוב עליה, טופחת קלות על אחוריה ונוזפת בידידה “אני צריכה לשמור על הגזרה!”

ובעל המעדנייה צוחק, טופח על כרסו שלו ורוכן קדימה, לנשק את כף ידה המטופחת. שבי, הוא מבקש, לאן את רצה. אבל היא זריזה כפרפר, יודעת שקסם המפגש בשטחיותו הסלחנית, מניחה על הדוכן שטר כסף ויוצאת. היא לא מחכה לעודף, לא עוסקת בזוטות, רק ממשיכה בדרכה, עם סל מלא בהבטחות הערב שלפניה. בבית תפרוס אוצרותיה על מגש, ובקבוק יין תפתח, ואת הכל תגיש לו, כשיבוא, ותגיד, תטעם. היא מרימה בדל סיגריה מהמאפרה ומקרבת אותו לפני הבחור - “דליסיוזו!” היא לוחשת, וכעת הבחור נבעת, תופס את מפרק ידה ומרחיק את זרועה מעליו. אחת האחיות מבחינה במתרחש, ניגשת בזריזות מאחורי האיטלקייה ותופסת אותה בחיבוק מרסן: זרוע שמאלית בחלוק לבן על כתף שמאלית בחולצה סגולה, וידה הימנית של האחת עוטפת את אצבעות ימין של השנייה, משחררת מהן את בדל הסיגריה. “די רוזנה”, היא אומרת ברכות, “איכס, אסור, זו מאפרה”. והאיטלקייה מסתכלת על הבחור ומגלגלת עיניה, רומזת לטיפשותה האינסופית של האחות, נציגת הרשויות. לא נותנים לחיות פה. “בואי”, אומרת האחות, ומוסיפה בלשון הרבים המקובלת, “נלך לשטוף לנו ידיים, טוב?”

רוזנה והאחות נבלעות פנימה, ופתאום פונה הבחור היפה לאילנה, מניח יד על ברכה. “אני יואב”, הוא אומר, “יואבי, הבן של אהרל’ה”. רק עכשיו היא מבחינה שעל כיסא פלסטיק אחר, לא רחוק ממנו, יושבת אשה צעירה, רגליה פסוקות ומשורגות פסים כחולים דקים, ומעליהן כרסה הענקית. היא נראית עייפה. והבחור הצעיר מושך אליו את אשתו ההריונית. “תראי, סבתא, עוד מעט אני אבא. טפו טפו צריך להגיד, נכון? זוכרת את יעלי?” ויעלי־של־יואבי־של־אהרל’ה, שהוא כנראה איכשהו שלה, מתקרבת אל אילנה ומחייכת חיוך גדול, ומתחילה לומר דבר מה, אלא שאז פורצת שוב רוזנה לחצר, נעמדת מול יואבי ודורשת שירקוד איתה. האחות מגיעה בריצה כבדה, מתנשמת ונוזפת, אבל לפתע משתתקת, ועמה משתתקים כולם. זו ידה של אילנה שהתרוממה בבת אחת וכעת היא משרטטת באוויר עיגולים גדולים, וזרועה, היא יודעת בוודאות, נאה ומדויקת בתנועותיה כזרועהּ של פרימה־בלרינה, אחרת איך אפשר להסביר את החצר שדממה. שוב ושוב היא סובבת, וכאב של חיים מפלח את שרירי הכתף שלה. יואבי היפה מתעשת ראשון, מחבר בעיניו את קווי העיגול המשורטטים ומבין. הוא קם, ניגש אל רוזנה ומושיט לה את ידו, והיא נענית בקוקטיות, ומכוונת אותו לתנועות מחול שפעם כל גבר הכיר. המאפרה המוטלת על הספסל מכסיפה ונמלאת מעויני מרציפן נימוחים, ובעל המעדנייה החייכן מגיש לאילנה קפה חזק, לוהט, וריחו האהוב מתערבב בריח הגשם שמתחיל לרדת.

 

לטורים קודמים של מיקה אלמוג

V-VIP || דברים שקורים מאחורי הווילון

היה נכון, נכון תמיד

אושפיזין נוסח אל.איי




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו