בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המוציא והמביא

ג׳ק רוזן לוחש לנשיאים אמריקאים

ג’ק רוזן הוא איל נדל”ן, שתדלן יהודי, חבר אישי של הקלינטונים ושל נתניהו, לוחש לנשיאים ולדיקטטורים. פעילויותיו השונות הפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת בקהילה היהודית, אבל גם לאחד היהודים המשפיעים ביותר בארצות הברית

48תגובות

בחודשים האחרונים רואים אותו בכל מקום. בזמן נאומו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בוועידת המפלגה הדמוקרטית בחודש שעבר, הוא נצפה מסתודד בתא הכבוד של סגן הנשיא ג’ו ביידן. כמה ימים מאוחר יותר, בעצרת הכללית של האו”ם, הוא החליף מילים עם אובמה לאחר נאומו, ועשה זאת שוב בארוחת הערב שבה אירח אובמה ראשי מדינות במלון וולדורף אסטוריה. הוא נפגש עם הנשיא כמה פעמים בוושינגטון, השתתף באירועי התרמה שונים לכבודו, וגם אירח אותו וקבוצה של יהודים אמידים בביתו המפואר ליד השדרה החמישית במנהטן בינואר האחרון.

זהו איל הנדל”ן ג’ק רוזן, ככל הנראה היהודי המשפיע ביותר שמעולם לא שמעתם עליו, והאירוע בינואר היה, על פי כל הסימנים, תחילתה של ידידות מופלאה. “הוא לא פוליטיקאי טיפוסי”, אומר רוזן ל”הארץ”, “הוא לא אחד שמנשק ומחבק. אבל אני חושב שהוא בן אדם חם, אחד כזה שאפשר לשתות איתו בירה. כשהוא נכנס אלי הביתה הוא שיחק 20 דקות עם הנכדים שלי, וכשפגשתי אותו אחרי כמה חודשים בבית הלבן הוא זכר לומר לרעייתו מישל כי 'הנכד של ג’ק רוצה להחליף אותי. הוא אמר לי שהוא רוצה להיות נשיא'”.

שחר עזרן

רוזן לא הסתיר בפגישה ההיא את הביקורת שלו על חלק מעמדותיו של אובמה ועל יחסיו הרעועים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא קרא לו “לאתחל” את יחסיו עם נתניהו, כפי שהבטיח לעשות עם רוסיה של ולדימיר פוטין. אובמה הביע מחויבות לשמירת ביטחונה של ישראל, והוסיף שיש לו אמנם חילוקי דעות עם נתניהו, אך לא מדובר בעניין אישי: “גם עם אשתי יש לי חילוקי דעות, אז מה בדיוק הבעיה?”

אבל חשיבות הפגישה ההיא, כמאמר הקלישאה, היתה בעצם קיומה. היא באה על רקע כעס בקהילה היהודית על הנשיא והסכנה שתורמיו היהודים משנת 2008 יפנו לו עורף. נכונותו של רוזן לארח את אובמה, שעוררה עליו לא מעט ביקורת, שברה במידה רבה את הקרח. זה היה האיתות הראשון, ובמועד קריטי, שהתמיכה היהודית באובמה לא תיפגע באופן משמעותי בבחירות 2012, ובוודאי שלא יוטל עליו סוג של חרם. זו היתה מחווה מהסוג שפוליטיקאים, גם אם הם נשיאי המעצמה הגדולה בתבל, אינם שוכחים במהרה.

אובמה אינו הנשיא הראשון שעמו מיודד רוזן. גם עם קודמו הרפובליקאי, ג’ורג’ וו. בוש, היו לו יחסים קרובים. רוזן העריך את גישתו האוהדת של בוש לישראל ואף תרם למערכת הבחירות שלו ב–2004. בעיתון היהודי “פורוורד” דווח אז על ארוחת ערב אינטימית שקיימו השניים במעון פרטי בוושינגטון. רוזן תואר בכתבה כ”אדם הקרוב ביותר לבוש בעולם היהודי המאורגן”. בוש, מצדו, נהג לכנות את רוזן בשם החיבה “רוזי”.

אבל היחסים עם אובמה ובוש גם יחד הם כאין וכאפס לעומת היחסים הקרובים באמת של רוזן עם קודמם, ביל קלינטון, ובאמצעותו, גם עם רעייתו, שרת החוץ הילרי קלינטון. כשביל הצעיר והבלתי מוכר בישר לרוזן בתחילת שנות ה–90 שבכוונתו להתמודד על הנשיאות, התקשה איש העסקים היהודי להסתיר את ספקנותו. “יהיו לך הרבה יריבים קשים, ואתה בסך הכל מושל ארקנסו, משרה שלא מעניקה לך הרבה נקודות”, הוא אמר לקלינטון, שהשיב: “אבל אני היחיד שיכול לנצח את הרפובליקאים כי אני היחיד שמתמצא בפוליטיקה המחוספסת של הרד־נקס”. “הוא צדק ואני טעיתי”, אומר רוזן היום.

אי–פי

למרות שפיקפק בסיכוייו, רוזן העניק למושל ארקנסו הצעיר, האנונימי וחסר האמצעים, סיוע יקר מפז: הוא העמיד לרשותו את מטוסו הפרטי, “כשקלינטון בקושי יכול היה להרשות לעצמו מונית”, הוא נזכר. היה זה אותו המטוס שבו הטיס רוזן קודם לכן את הסנאטור המנוח אדוארד קנדי, גם לצורכי פוליטיקה, וגם כשזה ביקש לחמוק מעיתונאים אחרי חתונתו עם אשתו השנייה ויקי. “יום אחד התקשר אלי הטייס ואמר שקנדי ביקש יין מסוים, אבל הוא לא מצליח למצוא בקבוק מהסוג הזה שעולה יותר מ–12 דולר. אמרתי לו שזה לא יכול להיות, וביקשתי שייתן לי לדבר עם בעל חנות היינות, שאישר את הדברים. כך גיליתי שקנדי, שכולם החשיבו כאריסטוקרט, אוהב לשתות יין זול”.

אחד על אחד במטוס

לרוזן, בעל רישיון טיס אזרחי, היה מטוס פרטי לפני שהדבר הפך לסמל סטטוס מקובל אצל האלפיון העליון, ולפני שמנהלי קמפיינים פוליטיים בארצות הברית נשטפו במאות מיליוני דולרים שעמם הם חוכרים היום מטוסים כאוות נפשם. רוזן היה נדיב בהעמדת מטוסו לרשותם של בני קנדי ופוליטיקאים אחרים, בעיקר דמוקרטים, אך לא רק. הוא זכה להכרת תודה - וגם, לעתים קרובות, בשעות ארוכות של אחד על אחד אינטימי בתוך תא נוסעים קטן. כך התחבר למשפחת קנדי, נסע עם רעייתו לאירועים שאירגן קנדי בביתו המפורסם בעיירה הייאניס פורט במסצ’וסטס והכיר עוד דמוקרטים בכירים אחרים, כולל ביידן. שמו נודע במפלגה גם כבעל הון, גם כבעל קשרים וגם כבעל מטוס, וכך הגיע אליו גם קלינטון.

“לא חשבתי שהוא ינצח, אבל הוא כבר היה חבר, ואני תמיד מנסה לדאוג לחברים”, אומר רוזן. למעשה, הוא נזכר, אף אחד לא חשב שלקלינטון יש סיכוי לנצח את ג’ורג’ בוש האב, גיבור מלחמת עיראק הראשונה. רק מעטים התעניינו בקלינטון הבלתי מנוסה והבלתי מוכר לציבור הרחב, אבל רוזן התגייס לטובתו, הכיר לו אנשים, הטיס על חשבונו אורחים נבחרים לפגישות בארקנסו וסייע לקלינטון ברגעים הכי קשים והכי קובעים, שאותם, כמובן, קלינטון לא שכח.

“אחרי שקלינטון נבחר, התקשרתי לחבר רפובליקאי שלי ושאלתי אותו כיצד עלי לנהוג עכשיו. ‘דבר אחד אני יכול להבטיח לך’, הוא השיב לי, ‘הוא כבר לא יחזיר לך טלפונים כמו פעם. אם אין לך עבודה ממשית פה בוושינגטון, תשכח מזה’”. רוזן, שלא רצה לוותר על עסקיו אך גם לא על קשריו, התמנה ליושב ראש האזרחי של ועדת הכספים של המפלגה הדמוקרטית, תפקיד שחייב אותו להגיע לוושינגטון לעתים קרובות. כמה שנים מאוחר יותר, הוא קיבל על עצמו את תפקיד יושב ראש הקונגרס היהודי האמריקאי, ארגון רב זכויות שבינתיים ירד מנכסיו ומחבריו, ויצר לעצמו עוד פלטפורמה שעמה יכל לחבר בין יכולותיו, מעמדו וקשריו בצמרת.

כך הפך, למשל, לידיד אישי של מנהיג קובה, פידל קסטרו. “הגעתי להוואנה כדי לבקר את הקהילה היהודית, ורציתי להביא להם מצות ויין לחג הפסח. אמרו לי שרק פידל קסטרו יכול לאשר דבר כזה. כשפגשתי את קסטרו העליתי את בקשתי, אז הוא שאל אותי ‘מה זה בכלל יין כשר?’ אז הצעתי לו שאביא לו לטעום, וכך התאפשר לי להביא במטוס שלי מצות ויין לקהילה - ועוד ארגז מיוחד עבור קסטרו עצמו”.

אי–פי

בזכות קשריו בהוואנה ובבית הלבן, זכה רוזן למלא תפקיד גם בשיכוך אחד המשברים הקשים שפקדו את יחסי שתי המדינות בעשורים האחרונים - הפלת שני מטוסים אזרחיים אמריקאיים על ידי מטוסי מיג קובניים בפברואר 96’. בעוד אמריקה רותחת מזעם על הרג ארבעה מאזרחיה, התקשר לרוזן שגריר קובה באו”ם ‏(והיום שר החוץ שלה‏), ברונו רודריגז, וביקש פגישה דחופה. כשהגיע לביתו, ביקש מרוזן להעביר לבית הלבן מסר אישי שקסטרו, מסיבות מובנות, מסרב למסור בפומבי, על פיו לא ידע מראש ולא נתן את ההוראה להפיל את המטוסים. בספרו מזכיר קלינטון את המסר, אך מתאר את רוזן כ”אזרח אמריקאי”.

מה היתה ההתרשמות שלך מקסטרו?

“הוא לא היה אנטי־אמריקאי כפי שניתן להתרשם מהתבטאויותיו בפומבי. הוא היה זקוק לתמיכה בינלאומית כדי לבסס את האידיאולוגיה הסוציאליסטית שלו, וארצות הברית לא היתה זו שתעניק לו תמיכה שכזו. קשה להיות דיקטטור במרחק 100 מייל מאמריקה. שר ההגנה של רוסיה, סרגיי איוונוב, שהיום הוא ראש לשכתו של פוטין, אמר לי פעם משהו שתופס גם לגבי קובה. שאלתי אותו למה הם מוכרים נשק לדמשק, ותשובתו היתה: ‘אם האמריקאים היו מרשים לנו למכור נשק גם לטובים, לא היינו נתקעים רק עם הרעים’. כך התרשמתי מקסטרו, למרות שלא אמר זאת במפורש. שהוא מרגיש שבעצם נדחק על ידי האמריקאים לתוך מערכת היחסים שלו עם מוסקבה”.

בהמשך העמיקו היחסים בין השניים, עד כדי כך שב–98’ שיכנע רוזן את קסטרו לערוך ביקור ראשון מסוגו בקהילה היהודית לכבוד חג החנוכה. קסטרו גם נהג לארח את רוזן לארוחות שנמשכו שש שעות ויותר והיה מבשל לו לובסטרים, שאותם אהב במיוחד. פעם, כשרוזן החמיא לו, קסטרו העביר לו את המתכון האישי שלו, וגם סיפק למטוסו של רוזן ארגזים מלאים בלובסטרים. רוזן ידע שחוקי החרם האמריקאיים אוסרים על הכנסת הלובסטרים לארצות הברית, אך לא רצה להעליב את אורחו. “כשהגענו למיאמי, ניגש אלי פקיד המכס ואמר לי: ‘אתה יודע שיש לך שם ארגזים מלאים בלובסטרים?’ הסברתי לו שאני עומד בראש ארגון יהודי המביא תרופות ליהודי קובה. אז הוא הסתובב אלי בחיוך גדול ואמר: ‘אני נוצרי שנולד מחדש, ואני אוהב יהודים’, ושיחרר אותי מיד”.

אבל לסיפור עם הלובסטרים בכל זאת לא היה סוף טוב: “כשהגעתי הביתה אשתי הודיעה לי שהיא לא מוכנה לאכול את הלובסטרים, כי אינה יודעת מה מקורם ולשם מה הם ניתנו. מה פתאום קסטרו נותן לנו לובסטרים, היא שאלה? אז בסוף, אחרי כל המאמץ הזה, היינו צריכים לזרוק את כל הלובסטרים לפח”.

אי–פי

עוד מנהיג ידוע שעמו פיתח רוזן קשרים אמיצים הוא נשיא פקיסטן לשעבר פרבז מושארף, שאותו שיכנע רוזן ב–2005 להסכים לנאום היסטורי ראשון בפני הקונגרס היהודי האמריקאי שבראשו עמד. בזכות הקשרים שפיתח עם הצמרת הפקיסטנית, מאשרים גורמים במשרד החוץ, רוזן גם היה השושבין של הפגישה שהתקיימה באותה השנה בין מנכ”ל משרד החוץ אז, והשגריר באו”ם היום, רון פרושאור, לבין מקבילו ממשרד החוץ הפקיסטני. פגישה זו הובילה לפגישה נוספת, שגם אותה אפשר לכנות היסטורית, בין שר החוץ אז סילבן שלום לעמיתו הפקיסטני.

מהברונקס לטריפולי ובחזרה

קשריו של רוזן חובקי עולם, אך על אלה העדכניים הוא מסרב למסור פרטים. הוא נפגש כמה פעמים עם מועמר קדאפי, באוהל המפורסם שלו בטריפולי, כשישראל וארצות הברית ביקשו לנצל את טינתו של השליט הלובי כלפי איראן השיעית. הוא ידיד אישי של נסיך הכתר של אבו דאבי, השייח מוחמד בין זיאד, וגם היה היהודי היחיד שהשתתף בחתונת בנו “שהיתה כמו חתונה יהודית”, הוא צוחק, “עם יותר מדי אורחים ויותר מדי אוכל”.

יש לו קשרים אמיצים בהנהגות של שתי המדינות המוסלמיות הגדולות בעולם, מלזיה ואינדונזיה, והוא ביקר כמה פעמים בצפון קוריאה ובין היתר העביר לירושלים את בקשתה לשגר סטודנטים לישראל כדי שילמדו חקלאות. הוא מקושר לנשיאים אפריקאים רבים וביניהם נשיא גבון, עלי בונגו אונדימבה. לפני שנתיים, ניצל רוזן את קשריו כדי לשכנע את גבון לתמוך בהטלת סנקציות על איראן במועצת הביטחון. בין היתר הוא הבטיח לנשיא שיקבל שיחת טלפון מיוחדת משרת החוץ קלינטון, שכמובן לא איחרה לבוא.

אי–פי

מלבד המטוס, תרומותיו הפוליטיות הנדיבות ועסקיו חובקי העולם, עוד כלי מרכזי המשמש את רוזן לטיפוח קשריו המסועפים הוא שולחן האוכל בביתו המפואר. רוזן הקפיד לקשור קשרים עם שגרירים רבים באו”ם, המוצבים בניו יורק, ובאמצעותם - גם עם ראשי מדינותיהם. ביתו משמש כמקום מפגש בין נשיאים, רוזנים, שרי חוץ, שגרירים לאו”ם וכל החפצים ביקרם. רוזן מגשר, משדל, מתווך, לוחש פה על אוזן, מעביר שם בקשה. “אם איזה יהודי חשוב רוצה פגישה עם הילרי קלינטון ולא מצליח, הוא פונה לרוזן, ואם רוזן רוצה, אז הוא מסדר”, אומר לי אחד ממקורביו.

אם תרצו, זהו עוד סיפור מופלא שמחבר בין שואה לתקומה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מי שלוחש עתה על אוזנו של האיש החזק בתבל ומוציא ומביא בין שועי עולם, נולד אחרי מלחמת העולם השנייה במחנה עקורים בגרמניה להורים פולנים ניצולי מחנות וחסרי כל. כשהיה בן חמש, היגרו הוריו של רוזן לארצות הברית והתיישבו ברובע ברונקס הצפוף בניו יורק, שם נשלח רוזן ללמוד בישיבה.

כמו בבתים רבים של ניצולים, גם הוריו של רוזן לא הסכימו לדבר על מה שעבר עליהם. רק אחרי שנים ארוכות שמעו ג’ק ואחיו ג’וזף את ההסבר לנר השלישי שאמם הדליקה בכל ליל שבת, לזכר התינוק שנולד לה במחנה העבודה בפולין ושנלקח ממנה מיד עם היוולדו. ורק ברבות הימים קיבל ג’ק מידי אביו את מטבע הזהב שהציל את חייו ושיכול לשמש גם כסמל לשאפתנות ולדרייב שהביאו לעושרו.

אי–פי

כשנלקח אביו דוד למחנה עבודה, נטל עמו שקית מטבעות זהב שממנה שלף מטבעות כדי לשחד את השומרים שייטיבו עם אשתו ועם אחותו, ששהו במחנה הסמוך. אבל כשנלקח לאושוויץ, ידע דוד שיהיה עליו להתפשט, ולכן בלע את המטבעות והמשיך להשתמש בהם לעת הצורך. כשיצא בינואר 1945 לצעדת המוות הידועה לשמצה, החביא את המטבע האחרונה שנשארה לו באחת מנעליו, וכשהעניק את המטבע לבנו, עדיין ניכרו בה החריצים שהותירו ציפורני רגלו במהלך המסע. “זה רק מראה כמה הם היו קשוחים”, אומר רוזן. “אני לא חושב שיהיה לנו עוד דור כזה”.

רוזן למד מתמטיקה באוניברסיטה ובמשך כמה שנים הציג עצמו כ”מדען” אבל בסוף הלך, כמו אביו לפניו, לעסוק בנדל”ן. “גיליתי שאני אוהב לעשות עסקים ושאני טוב בזה”, הוא אומר. הוא מסרב לחשוף את ערכו הכולל - “אף אחד במשפחה לא מתלונן”, הוא אומר - אך בכל זאת מוכן לנדב שחברתו מחזיקה בלא פחות מ–6,000 דירות באזור ניו יורק, שהיא בעלים של בית מלון קטן אך יוקרתי ליד פלאזה המפורסם, שהיא בונה באירופה ובמזרח אסיה ושלאחרונה הקימה מלון “ווסטין” גדול וחדש בשנחאי. רוזן גם נכנס לעסקי הרפואה הביתית, והקים את החברה הראשונה בארצות הברית שסיפקה שירות של עירויים ישירות לבית הלקוח, וגם אלה הפכו לענף מניב מיליונים.

היום מושקע רוזן בחברות תקשורת, בנקאות ובחברות היי־טק, כולל סטארט־אפים ישראליים. הוא שותף של האוליגרך מיקהייל פרידמן, שלפי דיווחים בתקשורת השקיע כמיליארד דולר בנדל”ן אמריקאי באמצעות חברתו של רוזן ‏(ושהכחיש האשמות בתקשורת שהוא מקיים קשרים עם איראן‏). רוזן גם נמצא בקשר עסקי עם איל התקשורת לן בלווטניק, האדם החמישי בעושרו בבריטניה ומי שרכש השנה גם את “כלל תעשיות”.

רוזן פעיל מאוד בזירה הישראלית: מדי שנה הוא מביא לישראל עשרות ראשי ערים מרחבי העולם ומפגיש אותם עם הצמרת הישראלית. הוא מקדם פרויקט של “דיפלומטיית מדע” לקידום ענייניה של ישראל בעולם באמצעות יתרונותיה הטכנולוגיים. הוא אימץ את הצעתו של עידו אהרוני, הקונסול הכללי של ישראל לניו יורק, לפעול להקמת קתדרת איינשטיין באוניברסיטת בייג’ין, שם הוא משמש כמרצה, ואף התמנה לחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים, המחזיקה בזכויות היוצרים לכל דבר הקשור לאיינשטיין.

לרוזן גם קשרים עם פוליטיקאים ישראלים, כולל אביגדור ליברמן, דני איילון, אהוד אולמרט וציפי לבני, וקשר הדוק במיוחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו שבמרכזו זאב רובינשטיין, מי שהיה מנכ”ל תדיראן ארצות הברית ואחר כך מנכ”ל תגלית, ונחשב לאחד האישים המקורבים ביותר לנתניהו. רוזן מעסיק את רובינשטיין כמנכ”ל המועצה האמריקאית ליהדות העולם, שבראשה הוא עומד, בעוד רובינשטיין ממשיך לייעץ לנתניהו בהתנדבות וגם לארגן עבורו אירועים כשראש הממשלה מבקר בניו יורק. כך נוצר מצב שרוזן למעשה יושב על השיבּר המרכזי של היחסים בין מנהיגי ישראל וארצות הברית ומסוגל, בשעת צורך, להעביר מסרים דיסקרטיים ביניהם.

ארגון של איש אחד

בקרב ראשי הארגונים היהודיים הממוסדים והמוכרים יותר, שבהם התחרות על נגישות לבעלי השררה עזה במיוחד, הדעות על רוזן חלוקות. יש המשבחים את פעילותו, יש המזלזלים בה, יש המכנים אותו אופורטוניסט ומאשימים אותו שאינו מבדיל דיו בין עסקיו לשתדלנותו ושהוא משתמש באחד כדי לקדם את השני. על רוזן נמתחה ביקורת פומבית קשה בעיתונות היהודית בניו יורק בגלל תפקודו כנשיא הקונגרס היהודי האמריקאי, ארגון שפשט רגל בקיץ 2010. רוזן הואשם שהפך את הקונגרס ל”ארגון של איש אחד”, שרוקן אותו מתוכנו, שהרחיק אותו מיעדיו המקוריים. רבים גם זוכרים לו לרעה את ניסיונו הכושל למנות את הגזבר המודח של הקונגרס היהודי העולמי, ישראל זינגר, שהוחשד באי־סדרים כספיים, לתפקיד בקונגרס האמריקאי.

בעיתון “ג’ואיש וויק” נכתב בתחילת 2008: “רוזן הפך לנשיא הארגון במחצית שנות ה–90, כשנקלע לקשיים כספיים. הוא הבטיח להציל את הארגון, וכך עשה. אבל אנשים מבפנים אומרים שמינה לחבר הנאמנים בני משפחה וחברים, ושהתחיל להתמקד יתר על המידה בענייני חוץ, באמצעות המועצה ליהדות העולם, גוף שהקים בתוך הקונגרס ושבראשו הוא ממשיך לעמוד עתה כגוף עצמאי. בדרך, הצליח רוזן לנכר עובדים רבים בארגון בסגנונו הכוחני”.

רוזן - שהסכים לאחרונה להיות שוב נשיא הארגון כדי לנסות להצילו - דוחה בכעס את הטענות שניצל את הארגון לטובתו האישית או שהוא אחראי להתמוטטותו. הוא מציין, ובצדק, שהארגון איבד את רוב כספו, 21 מתוך 24 מיליון דולר, לפי כתבות בעיתונות, בתרמית הפונזי של הנוכל ברנרד מיידוף, שהיה בשעתו גזבר הקונגרס. “הארגון הפך לפחות ופחות רלוונטי, הוא לא התאים את עצמו לעידן החדש, עסק יותר מדי במחקר בנושאים אינטלקטואליים או בדיונים תלמודיסטיים עקרים בנושאים שהפסיקו לעניין את האנשים. הוא לא טיפח קשרים עם מנהיגים. זה קורה לכל ארגון שמצליח למשך זמן ארוך מדי, כמו שברוני הרכבת זילזלו בפיתוח מטוסים”.

רוזן גם דוחה את הטענות על כך שגם “המועצה האמריקאית ליהדות העולם”, שהיתה חלק מהקונגרס וכעת הפכה לארגון עצמאי, היא “ארגון של איש אחד”. “אז מה?” הוא משיב. “יש ועידת נשיאים חוץ ממלקולם הונליין? יש ליגה נגד השמצה חוץ מאייב פוקסמן? יש הוועד היהודי האמריקאי חוץ מדיוויד האריס? כל הארגונים האלה, שבהם עובדים מאות אנשים, הם בסופו של דבר ארגונים של איש אחד. חבל שיהודים מבלים כל כך הרבה זמן בלהתלונן אחד על השני. אני מוציא הרבה אנרגיה, מקדיש הרבה זמן, מוציא הרבה כסף ולעתים זה עולה לי ביוקר. פעם פנה אלי שר חוץ של מדינה ערבית ואמר לי במפורש: חבל שאתה מתעסק גם בזה”.

רוזן מבדיל בין ארגונו לבין אייפא”ק, למשל, בכך שזה עוסק רק בענייני ישראל בעוד שהמועצה שלו עוסקת ותעסוק גם בקהילות יהודיות ברחבי העולם ובנושאים שאינם קשורים לישראל. רוזן סבור שישראל צריכה לפתח קשרים אמיצים יותר עם “השחקנים החדשים” בזירה הבינלאומית, עם מדינות כמו סין וברזיל וגם בארגונים מולטילטרליים כמו האו”ם, וגם להביט אל קהילות אחרות ולא רק על יהודי בארצות הברית.

“אמריקה היא עדיין הפיל הגדול בחדר, אבל היא לא היחידה שם. אנחנו מגייסים לארגון יהודים חשובים בכל רחבי העולם, כך שכבר לא צריך לשלוח יהודים אמריקאים, למשל, שידברו עם פוטין, יש יהודים ברוסיה שיש להם יותר השפעה על מה שקורה שם. לנו, כאמור, יש יכולת לתקשר עם מנהיגים בוושינגטון”.

מיכל פתאל

שייח יעקב

וזאת, כאמור, בלשון המעטה. עם הילרי קלינטון, למשל - שרבים מזכירים כמועמדת כמעט ודאית לנשיאות ב–2016 - יצר רוזן קשר בזכות היכרותו עם בעלה הנשיא, אך היחסים ביניהם העמיקו כאשר החליטה להתמודד בתחילת העשור הקודם על משרת הסנאטור בניו יורק. גם להילרי קלינטון היתה בעיה עם היהודים - נשמע מוכר? - לא רק משום שהתמודדה מול רודי ג’וליאני הפופולרי ‏(שפרש מהמירוץ בסופו של דבר‏), אלא משום שהיהודים לא שכחו לה את הנשיקה שהעניקה ב–99’ לסוהא ערפאת, אחרי שזו האשימה את ישראל בנאום ברמאללה בשימוש בגז רעיל נגד ילדים פלסטינים.

הפתרון? הזמנתם של כמה יהודים מובילים לאירוע עם הילרי קלינטון בביתו ליד השדרה החמישית, שבמהלכה, “שיחררו קיטור” והתגברו על משקעי העבר. היום נמצא רוזן בקשר אמיץ עם השרה קלינטון, הם מטיילים יחדיו על החוף ליד בית הקיט המפואר שלו בלונג איילנד, והיא אינה מהססת להתקשר אליו בכל שעות היום והלילה. “פעם הייתי במוסקבה, והיא התקשרה בשלוש בבוקר, ונזכרתי בפרסומת שלה כשהתמודדה מול אובמה שבו שאלה אם אפשר לסמוך עליו כשיגיע הטלפון הגורלי בשלוש בבוקר. אז שאלתי אותה: את מנסה לבחון אותי?”

כעת עוקב רוזן בדריכות, כמו כל האמריקאים, אחרי הבחירות המתקרבות. הוא עדיין משוכנע שאובמה יזכה, משום שרומני, למרות הצלחתו בעימות הטלוויזיוני, “לא הצליח להתחבר לעם האמריקאי”. וגם אין לו ספק שרוב היהודים יצביעו עבור אובמה.

בכל זאת, למה אתה חושב שכל כך הרבה יהודים לא אוהבים אותו?

“הוא לא גדל עם קאדר של מנהיגים יהודים בולטים סביבו, הוא לא הגיע ממרכז יהודי סואן כמו ניו יורק או לוס אנג’לס. וכשמועמד אינו מוכר לקהילה היהודית, זו נוטה להתייחס אליו בחשדנות מלכתחילה. אני חושב שהגישה שלו לנשיאות יותר אינטלקטואלית ופחות פוליטית. חוץ מזה, יש לו את השם האמצעי ‘חוסיין’, והוא בוודאי אמר לעצמו שעם שם כזה, למה לא לנסות ליצור קשר חדש עם העולם המוסלמי, וגם זה עורר כלפיו רוגז וחשדנות”.

מה עם צבע עורו?

“אתה נכנס פה לטריטוריה מסוכנת: אי אפשר להתעלם מההשפעה של שמו האמצעי, של העובדה שאביו היה מוסלמי ושל צבע עורו על קהילות שונות, כולל הקהילה היהודית. מצד שני, אסור לשכוח שאותה קהילה יהודית הצביעה באופן מסיבי עבור אותו מועמד עם השם האמצעי חוסיין ועם האבא המוסלמי ועם גוון העור הכהה יותר”.

ובבחירות 2012?

“אני משוכנע שהיהודים יצביעו בשבילו שוב. אולי לא 75% מהיהודים, אולי רק 70%, אבל רוב גדול. יהודים אמריקאים הם קודם כל אמריקאים, הם מצביעים על פי מה שישפיע על חייהם ועל עתיד משפחותיהם. לרובם קשה להתחבר למשוגענעס מתנועת מסיבת התה, שיש להם השקפה שונה משלנו לגבי כיצד צריכה להיראות אמריקה”.

כאן נזכר רוזן בשיחה שקיים עם ידידו השייח מוחמד על הצורך לבטל את האיסור שהוטל על השתתפותה של שחר פאר בטורניר הטניס בדובאי. “אמרתי לשייח שזו טעות ושזה לא יתקבל יפה בארצות הברית. זו לא התקשורת היהודית שרודפת אותך, זו התקשורת האמריקאית. אל תתעסק עם ערכים אמריקאיים כי אנחנו מדינה מטורפת: כל עשור אנחנו מסתבכים במלחמה, אנשים מתים, ואנחנו מפהקים. אבל אם אתה מסתבך עם זכויות נשים, או עם ערכי המשפחה או הדת או מה לא, יש לך בעיה גדולה. תגיד לי, שאלתי אותו, איזו מדינה אחרת בעולם היתה בוחרת בנשיא שנתפס על ידי אנשים רבים כזר? איפה? זה כאילו שאתה היית ממנה אותי עכשיו באבו דאבי להיות ‘שייח יעקב’”.
תואר, אני מעיר לו, לא לגמרי מופרך.

chemi.shalev@haaretz.co.il

דן קינן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו