בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמת הגושים

כאב הראש של נתניהו הגיע בדמות אריה דרעי

חזרתו של דרעי מפחידה את רה"מ, שיודע כי הוא תככן הפכפך, אבל גם לשמאל אין סיבות לשמוח משובו. וללבני כבר ברור: היא מעדיפה להתמודד בלי אולמרט

159תגובות

אנשים שפוגשים את בנימין נתניהו בימים אלה מתקשים לעמוד בפיתוי. מבטם נודד אל רגליו, אל החיבור שבין קצה המכנס לנעליים. הם מדמיינים חופן דולרים תחוב בגרב (בפוזמק, היה אומר אריאל שרון). נתניהו קצת משועשע וקצת מוטרד מהסרטון שמסתובב ברשת באדיבות אלדד יניב ורני בלייר, מייסדי "ארץ חדשה". אבל זה אינו הדבר העיקרי שמדיר שינה מעיניו. ממש לא. לפניו מערכת בחירות בת 95 ימים, החל מהיום. לכאורה דרכו סלולה לקדנציה שלישית, במצטבר, אבל סימני השאלה רבים.

הקרקע הפוליטית רועדת מתחת לרגליים. הלוחות הטקטוניים מצויים בתזוזה מתמדת. תמונת הקרב אינה ברורה. נתניהו יושב ומחכה כמו כולם. את המודיעין שלו על אהוד אולמרט, ציפי לבני וכל הג'ז הזה הוא שואב ממקורבים, משרים ומעיתונאים. עד לסוף השבוע הוא לא ידע מי היריב העיקרי שלו. אם יש כזה בכלל.

סימן שאלה אחד הפך ביום רביעי בלילה לסימן קריאה. אריה דרעי חזר לש"ס, לבית שהקיא אותו מתוכו לפני 13 שנים. לבאר שירקה עליו. מבחינת נתניהו זה כאב ראש לא מבוטל, עם פוטנציאל להפוך למיגרנה. לכל ברור שבתוך זמן קצר דרעי יהפוך לבעל הבית, בין אם יוצב במקום הראשון, השני או החמישי ברשימה, בין אם יוגדר חצי יו"ר או שליש יו"ר. אלי ישי יידחק הצדה בשיטת הסלאמי: כנפיו יקוצצו והוא יאבד פרוסה אחר פרוסה, נחלה אחר נחלה. הוא ייקבר בעודו חי. אפילו בתמונת הפיוס, שצולמה בבית הרב עובדיה יוסף, דרעי ישב באמצע, במקום שבו בדרך כלל, על פי אמות המידה המקובלות במקומותינו, יושבים המנהיגים. לימינו, ישי המוכה והנבוך בחיוך מאולץ של "אני-לא-מאמין-שזה-קורה-לי", לשמאלו אריאל אטיאס המרצין.

בחירות 2013: כל הסקרים, כל העדכונים, כל הפרשנויות

כאמור, דרעי לא בא טוב לנתניהו. ישי היה בכיס של ביבי: שותף נוח שבנוחים, בעל ברית טבעי, שלא עשה צרות ולא חיפש צרות. דרעי הוא ההיפך הגמור: הפכפך, בלתי צפוי, תככן על, רוקם מזימות סדרתי ובעל שאיפות מרחיקות לכת. הוא מיודד עם גורמים בשמאל, מה שהופך אותו לחפץ חשוד בעיני נתניהו.

התקווה שרווחה בשמאל, כי דרעי בראש מפלגה חדשה יהפוך להיות שובר השוויון לאחר הבחירות ויעניק לגוש המרכז-שמאל את הרוב להקמת ממשלה, התנפצה לרסיסים. כל עוד דרעי בש"ס, הוא יפעל על פי הדנ"א של ש"ס. לא של חיים רמון, חברו הטוב. לכן, בשורה התחתונה, נתניהו יכול להיות רגוע. הגוש יישאר אתו. גם ש"ס. קל לא יהיה לו, אבל החיים אינם כרטיס אשראי.

"גוש" היא מלת קסם בסביבתו של ראש הממשלה. נתניהו משוכנע שהגושים הפוליטיים במדינה מקובעים לחלוטין. הוא אינו רואה תסריט ריאלי שבו גוש ליכוד-ימין-חרדים נפרץ, עד כדי אובדן הרוב. גם בתסריטים שתוארו אתמול בסקר "הארץ-דיאלוג", גוש הימין אינו מאבד את הרוב, בשום אופציה או קומבינציה. לכן מיד לאחר הבחירות, ואפילו עוד לפני שהקלפיות ייפתחו, נתניהו יחתור לגבש מאחוריו את השותפים הטבעיים: ישראל ביתנו, ש"ס ויהדות התורה. הוא אינו זקוק ל-61 שימליצו עליו לנשיא, כי כיום שום מועמד מטעם השמאל לא מסוגל להביא לנשיא 59 ממליצים. אפילו לא קרוב למספר הזה. רק אחרי שחבריו לגוש ישכנו לבטח בקופתו, נתניהו יפנה למנהיגי מפלגות אחרות: יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', לבני, שאול מופז, מי שלא יהיה, ויזמין אותם להצטרף לממשלתו. השאיפה שלו היא להקים קואליציה שלא תהיה תלויה לקיומה במפלגה בודדה אחת.

את סוד יציבותה של הקואליציה הנוכחית נתניהו מגדיר באוזני בני שיחו במלה אחת: ליברמן. הוא צודק. אביגדור ליברמן היה סלע קיומה של הממשלה הזאת. ככל שהדבר תלוי בנתניהו, כך יהיה גם בממשלה הבאה. ליברמן יהיה שר בכיר, במשרד החוץ או במשרד האוצר, וישראל ביתנו תקבל צ'ופרים קואליציוניים לרוב. וגם ש"ס. וגם יהדות התורה. בעצם, כמו היום. השאלה היחידה היא מי תהיה השותפה מהגוש האחר. מי תהיה המלבינה.

בימים הקרובים נתניהו יקים את מטה הבחירות שלו. יהיו בו פוליטיקאים ואנשי מקצוע. בחזית הוא רוצה להציב את שלושת השרים הפופולריים שלו (כפי שמצביעים סקרים שנערכו בשבילו): גדעון סער, גלעד ארדן ומשה כחלון הפורש. בממשלה הבאה, כך הוא מבהיר לבני שיחו, תפקידי השרים לא ייקבעו על פי מיקומם ברשימת הליכוד, אלא לפי כישורים והתאמה (ומן הסתם נאמנות וקרבה אישית לבוס ולרעייתו).

נתניהו משדר לשריו את המסר הבא: "חבר'ה, אל תהרגו את עצמכם בפריימריז. לגמרי לא משנה לי מי יהיה במקום השני או השמיני. הוכחתי זאת בממשלה הנוכחית ואוכיח זאת שוב בממשלה הבאה".

נתניהו אינו תמים, כמובן. צדיק הוא לא, אבל הוא יודע נפש בהמתו. הוא יודע שזה טבעו של הפוליטיקאי: להגיע קודם. להיות ראשון. לדפוק את היריב. להשתדרג. הוא מאוד מקווה שבני בגין יתמודד. כשנתניהו מדבר על בגין, אפשר כמעט לראות את עיניו העייפות מצטעפות: "למדתי לאהוב את האיש הזה. הוא איש נהדר, איש מיוחד", הוא אומר עליו.
מישהו שאל את נתניהו השבוע אם יש תיק אחד, שעליו הוא לא יהיה מוכן לנהל משא ומתן קואליציוני. אם יש תיק אחד שהוא בתוך תוכו נחוש להשאיר בידי הליכוד: "כן", השיב נתניהו וטפח בידו על השולחן ההדור בלשכתו: "את התיק הזה".

הפרי בגנו

יאיר לפיד נפל קורבן לסטריאוטיפ שלו-עצמו. יעקב פרי, מספר שתיים ברשימתו, ראש השב"כ לפני כ-20 שנה ובנקאי ואיש ממון, הוא האדם האחרון שמסמל את מה שלפיד מטיף לו בשנה האחרונה: הגנה על מעמד הביניים. איפה הכסף. חדשנות. חינוך. לכל מי שקרא עיתונים וצרך תקשורת בעשורים האחרונים, פרי מסמל חוזים שמנים, בונוסים אדירים, עמלות בנקים מופקעות, חשבונות סלולריים שערורייתיים, גלישה בין משרות מפנקות ועתירות שכר והתרועעות עם אנשים כמוהו, אנשי האלפיון העליון, חובבי הג'יפים הענקיים והסיגרים. אם רחשה בו איזושהי אהדה למצוקת מעמד הביניים, אנחנו לא הרגשנו בה.

רוב מצביעיו של לפיד הם צעירים. הם מכירים את פרי מהגלגול הנוכחי שלו. הם אינם יודעים שהוא היה ראש השב"כ במחצית הראשונה של שנות ה-90. אולי עכשיו, משנחשפו אליו, הם יפתחו כלפיו הערכה רטרואקטיבית על תקן ה"ביטחוניסט" מן העבר.
יום למחרת מסיבת העיתונאים של לפיד ופרי, התיישב יו"ר התאחדות הסטודנטים, איציק שמולי, לצדה של ח"כ שלי יחימוביץ' והודיע על התמודדותו ברשימת העבודה. שמולי, ממנהיגי מחאת קיץ 2011, חוזר בעקשנות ראויה לציון על ידי אנשי לפיד. במערכת הפוליטית הוא נחשב לפרס הגדול. הוא קיבל פניות גם משליחים של נתניהו. אפילו מכיוונו של ליברמן היו גישושים. שמולי הקשיב לפונים בנימוס, אבל הבחירה שלו במפלגת העבודה היתה ידועה (למי שהיה צריך לדעת) למן הרגע הראשון.

הוא התכוון להצטרף לעבודה עוד בסיבוב הקודם של הבחירות המוקדמות במאי השנה. רגע לפני שקפץ למים, מופז ונתניהו חתמו על הסכם קואליציוני. בכל התקופה הזאת הוא קיים קשר הדוק וישיר עם יחימוביץ', עם מספר שתיים ואיש סודה, יצחק בוז'י הרצוג, ועם עופר עיני, יו"ר ההסתדרות. השלישייה רבת העוצמה הזאת לקחה אותו תחת חסותה. הם יריצו אותו. לא שהוא כזה תמים. יש לו יכולות פוליטיות לא מבוטלות. הוא הוכיח אותן כששלט שלטון ללא מצרים בהתאחדות הסטודנטים וכשנבחר פה אחד על תקן מנהיג צפון קוריאני לקדנציה שנייה רק לפני כארבעה חודשים. נכון, הוא צנוע, רך מבע ורך דיבור, אבל הוא גם יודע לתחבל תחבולות ולהשתמש בסכין כשצריך.

ככל שהדבר תלוי ביחימוביץ', שמולי חייב להיבחר בחמישייה הראשונה. לאו דווקא במקום החמישי. היא גם רמזה על כוונותיה לגביו במסיבת העיתונאים המשותפת שלהם בצהרי יום רביעי, כשאמרה שמבחינתה הוא "המצטרף הראשון שמסמל באופן עמוק את התפישה הבסיסית שלנו".

ההתבטאות הזאת לא היתה מקרית. רק לפני שבוע הודיעה סתיו שפיר, שגם היא מזוהה עם הנהגת המחאה, על הצטרפותה לעבודה והתמודדותה ברשימה לכנסת. בעצם, היא היתה הראשונה. אבל היא עשתה זאת עצמאית, בראיון לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", ללא תיאום עם יחימוביץ' או עם המטה שלה. מבחינת יחימוביץ', שפיר הכריזה עליה מלחמה. היא לא תזכה לקבלת פנים חמה ואוהדת. היא לא תזכה לקבלת פנים כלל.

בשבוע שקדם למסיבת העיתונאים שלו, כשהבין כי אין מנוס מהחלטה, פקדו את שמולי ייסורים, פחדים והתלבטויות. הוא חשש לצאת מהחממה שלו: מההתאחדות, מהפרויקט החברתי בלוד. בגיל 32, שמולי הוא עדיין בן של אבא ואמא. הם דואגים לו. הם צרכני תקשורת והם יודעים איזה מסלול מכשולים מחכה לו במורד הדרך. מישהו היה חייב להרגיע אותם. נו, ומי כשיר למשימה, מי נולד לכך, אם לא מיודענו בוז'י הרצוג?

ביום ראשון בערב, לאחר ששב מארצות הברית, הגיע הרצוג לביתם של אדון וגברת שמולי ברמת גן. הוא ישב אתם שעה ורבע, בנוכחות הילד. בסבלנות וברגישות הוא הסביר להם שזה ייעודו של בנם. שגם אם באמת החיים לא תמיד קלים בביצה הפוליטית, המדינה זקוקה לאיציק והמפלגה זקוקה לו. הוא הבטיח להם שילדם לא יופקר לגורלו בשדה הקרב. שהוא יהיה שם איתו, לצדו ומאחוריו, ולא רק הוא - גם שלי ועופר. בתום מכבש הלחצים האדיב הזה, ההורים נתנו אור ירוק. השאר היסטוריה.

החברים החדשים שנוהרים כעת לעבודה הם עדות לשינוי העמוק, ההיסטורי, שמתרחש בתוככי המפלגה הזאת, ברבדים העמוקים ביותר שלה; שמולי ושפיר, העיתונאי מיקי רוזנטל והפרופסור יוסי יונה (בסיבוב הקודם דובר גם על זוג העיתונאים אורלי וילנאי וגיא מרוז, ועל מרב מיכאלי), הם מסימני הדור החדש, מסימני עידן יחימוביץ'. הם יכולים להיבחר רק בזכות עשרות אלפי המתפקדים החדשים שהצטרפו למפלגה בשנתיים האחרונות בעקבות יחימוביץ'. הם מעניקים למפלגה צביון שונה לחלוטין.

לידם, פואד בן אליעזר, עמיר פרץ, אבישי ברוורמן ואפילו איתן כבל נראים כמו דינוזאורים מתקופת האבן. החבורה הזאת אינה מחזקת את הדימוי של העבודה כמפלגה ששואפת להגיע לשלטון. עם האנשים האלה העבודה אינה נתפשת כחלופה לליכוד, לא משנה כמה פעמים יחימוביץ' תכריז בנחרצות שהיא-היא האלטרנטיבה היחידה. כשמשווים בין הנבחרת של הליכוד לזו של העבודה, זה נראה די מביך.

מישהו לרוץ אתו

באמצע השבוע הבא יודיע אהוד אולמרט אם הוא חוזר. לכאורה, כל יום מפחית את הסיכוי לכך. המכשולים רק נערמים על דרכו. הם אינם נעלמים ממנה; הערעור שהפרקליטות הודיעה שתגיש, משפט הולילנד, המחלוקת המשפטית בשאלה אם הוא, כנאשם, בכלל רשאי להרכיב ממשלה - והסקרים. אין סקר שמבטיח לו את ראשות הממשלה. בשום סקר, שראה אור בתקשורת, אין מאחוריו גוש של 61 מנדטים של מצביעי מרכז-שמאל-ערבים.

כניסתו לזירה והצטרפותו למרוץ לא יבטיח התגבשות של גוש כזה. אולמרט הוא מועמד בעייתי ופגיע. יש לו הרבה מה להפסיד במערכה הזאת. לכן הוא זקוק ללבני. היא אמורה לספק לו את הלגיטימציה בציבור. את תו הכשרות. אחרי הכל, היא זו שמכונה "מיסיס קלין". והיא זו שעשתה קמפיין טהרני שלם על גבו של אולמרט, כשהוא עוד היה על תקן נאשם וכיהן כראש ממשלה.

שניהם עורכים סקרים. כל אחד בודק את מצבו, לחוד וביחד, זה עם זו. לפי הסקרים שלבני מחזיקה, היא כראש מפלגה מביאה יותר מנדטים מאולמרט. כל חיבור שלה ליחימוביץ' או ללפיד מניב יותר מנדטים מחיבור של אולמרט אליהם. אם היא רצה עצמאית, היא שווה יותר מנדטים מאשר כמספר שתיים של אולמרט. כלומר, הוא גורע ממנה מנדטים. כלומר, מבהירים מקורביה של לבני, הוא זקוק לה יותר משהיא זקוקה לו.
כשאולמרט ולבני יושבים יחד היא רואה בו נטל. משקולת. הוא רואה בה נכס.

נכון לאתמול, נטייתה היתה לא לרוץ איתו. אם כבר, היא מעדיפה להתמודד לבד, בראש מפלגה חדשה שחיים רמון מקים לה, מפלגה שתכלול ארבעה-שישה חברי כנסת מקדימה (רחל אדטו, שלמה מולה, אורית זוארץ ויואל חסון הם הראשונים ברשימה שלה. מבין הארבעה, הד"ר אדטו היא היותר רצינית והפחות צעקנית). היתר מועמדים חדשים.

מפלגה כזאת, לפי הסקרים שיש ללבני, עשויה לגרוף כ-14 מנדטים. זה כמובן לא מספיק לחזור לראשות הממשלה, או לתפקיד שרת החוץ, שהוא המינימום מבחינתה. אבל אולי בהמשך הדרך, ובהמשך הסקרים, ואם היא תצבור כוח, לפיד ישתכנע לחבור אליה ולהקים מערך של מפלגות, ולהודיע כי היא המועמדת מטעם המערך לראשות הממשלה.
מה יכול לשנות את דעתה של לבני בנוגע לריצה משותפת עם אולמרט? סקרים חד-משמעיים שיוכיחו מעל לספק סביר, כי הוא מסוגל להפיל את נתניהו. או דרך מנדטים, או דרך יצירת קואליציה פוסט-בחירות עם שחקנים שיערקו מגוש הימין. היא גם תתבע ממנו התחייבות חד-משמעית כי מעמדה יישמר, וכי השפעתה בממשלה עתידית בראשותו תהיה ברורה ונהירה ומעוגנת מראש.

אדם שיודע מה מתרחש בסביבה של אולמרט, לבני ואנשיהם סיפר אתמול: "בתוך שלוש שעות לבני דרשה מאולמרט 'פריטטיות' (שוויון זוגי) בהנהגה, אחר כך היא אמרה למקורב שלה: 'בעצם, מה אני צריכה להיות מזוהה איתו?' לבסוף היא אמרה שאינה פוסלת חבירה ליחימוביץ'". אמרנו, לא קל.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו