בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ארץ הבלתי מסופקים"

בין הפלסטינים למתנחלים: המציאות הקשה של מפקדי צה"ל בשטחים

המתנחלים מזמינים את הקצינים לארוחות, אבל אחר כך מאיימים עליהם. הקצינים נעלבים וחשים חוסר אונים. מחקר חדש מביא עדויות משני הצדדים

51תגובות

"יום אחד החיילים קדושים ומחלקים להם סופגניות ויומיים אחר כך אנחנו עוכרי ישראל". כך מתאר מפקד חטיבה מרחבית בגדה המערבית את יחסי הצבא והמתנחלים. האבחנה הזאת, שרבים ממפקדי צה"ל בשטחים שותפים לה אך רק לעתים רחוקות מודים בה בפומבי, כלולה בעבודת דוקטורט שהשלימה אשתקד רב-סרן הדס מינקה-ברנד.

מינקה-ברנד, יועצת ארגונית המשרתת באגף המודיעין, בדקה את יחסי צה"ל והמתנחלים ובפרט את תפקוד המח"טים המרחביים – קרוב לוודאי הדרג המשמעותי ביותר בעיצוב היחסים הללו. הדוקטורט שלה, תחת הכותרת "מנהיגות צבאית בהקשר אזרחי: מאפיינים פסיכולוגיים וסוציולוגיים", שנעשה באוניברסיטה העברית בהדרכת פרופ' אייל בן ארי, מציג את הצבא באור שאינו נחשף בדרך כלל לציבור.

למינקה-ברנד ישנם הכלים המתאימים לעשות זאת: היא שירתה כיועצת ארגונית של חטיבת גולני בתקופת ההתנתקות וכיועצת של אוגדת יהודה ושומרון בימי המשבר שלאחר ההתנתקות מגוש קטיף, הריסת הבתים בעמונה והתקופה של הקפאת הבנייה בהתנחלויות.

המח"טים, סגניהם, מפקדי גדודים ופלוגות וקציני הגנה מרחבית, שאינם מזוהים בשמותיהם, מדברים עם החוקרת בפתיחות שאינם מרשים לעצמם מול התקשורת. בד בבד, כבת הציונות הדתית, יש לה גם נגישות רבה יחסית לציבור המתנחלים. התוצאה נקראת כרצף של עדויות, חלקן בוטות למדי, על משחק הכוחות המורכב שבין הצבא להתיישבות בשטחים.

זהו תחום שכמעט לא נחקר לעומק על ידי האקדמיה, ואף שחלק ניכר מהפיקוד הבכיר של צה"ל שירת בשטחים, הקצינים לרוב אינם להוטים לדבר על כך. כל הקצינים שרואיינו מפגינים מחויבות עמוקה לביטחונם של הישראלים באזורים שבאחריותם, אבל כמעט באותה נשימה מבטאים תסכול ומרירות נוכח ההתנגשויות התכופות עם המתנחלים סביב פינוי מאחזים ותקריות אלימות בין פלסטינים לפעילי ימין קיצוני.

מינקה-ברנד מתארת מערכת מסועפת, שכולה טשטוש גבולות: צבא, משטרה, מינהל אזרחי, אנשי ביטחון במועצות האזוריות, ראשי המתנחלים – הפועלים כולם בכפיפה אחת. אבל חוסר היציבות הבסיסי והיעדר מסגרת וכללים הופכים את השטחים ל"ארץ הבלתי מסופקים", כפי שמתאר זאת אחד הקצינים. וכל זה מתרחש בסביבה בעלת פוטנציאל אסטרטגי נפיץ.

אמיל סלמן

המחקר מצטט שלט המוצב בכניסה למפקדת החטיבה המרחבית בנימין (רמאללה) "לנצח ולהישאר בני אדם". גל הירש, מפקד החטיבה שהתפרסם אחר כך כמפקד אוגדה בלבנון השנייה, הציב אותו שם סמוך לתחילת האינתיפאדה השנייה. הירש אהב סיסמאות והיטיב לנסחן. אחד ממפקדיו, גולנצ'יק עם מידה בריאה של אירוניה עצמית, הציע פעם בבדיחות הדעת להחליף את השלט בגרסה מציאותית יותר למצב בשטחים: "לא להפסיד ולא לצאת חארות".

"אם יבוא לכאן איש צבא בדרג שלי שלא מכיר את איו"ש הוא יהיה מאוד מופתע ממה שאני מתעסק אתו", מודה אחד המח"טים שהתראיינו במחקר. "חלק מהסוגיות ייראו לו אזרחיות לגמרי". מינקה-ברנד מיטיבה לאבחן את האופן האישי מאוד שבו מח"טים תופשים את תפקידם: "רק שלא יהיה לי פיגוע בחצי השנה האחרונה בתפקיד", אומר אחד מהם. "כאן חטפתי אבנים", מתאר מח"ט אחר ומסביר שהוא מתכוון שמתנחל נפגע מהאבנים, לא הוא. מח"ט שלישי אומר: "אני מחויב להגן על ביטחונם של האנשים הללו, זהו מבחן ההצלחה. אני בוחן את עצמי מולו כל יום. תפקידי לעשות כל מאמץ כדי שאף אצבע של תושב הגזרה לא תישרט. חוץ מזה אני גננת שתפקידה לעשות הכל כדי למנוע מריבות וחיכוכים בין יהודים לערבים או בין יהודים לחיילים".

מח"ט מספר על אבן שהשליכו פלסטינים וממנה נפצעה אשה בהריון: "זה קרה באחריותי. הייתי כמובן בבית החולים. היא בסדר, אבל אני הורג את הגדוד (שזה קרה בגזרתו, ע"ה). זה כישלון גדול. היינו צריכים להיות שם ולא היינו. זה כישלון של הגדוד וכישלון שלי".

מעין שיתוק

חלק ניכר מהמחקר עוסק בחיכוך השכיח בין הצבא למתנחלים. בדרגים שמתחת למח"ט, מתרשמת מינקה-ברנד, המרואיינים נוטים שלא להתייחס לשאלות של אכיפת חוק וסדר אם לא נשאלו עליהן ישירות. המח"טים עסוקים בכך הרבה יותר, אך עדיין מפרידים בין אכיפת חוק לבין משימות הביטחון. את משימת האכיפה הם מחלקים לשניים: מניעת שינוי בסטטוס-קוו בשטח (בעיקר הקמת מאחזים חדשים) וטיפול בתגרות מקומיות בין מתנחלים לפלסטינים.

התוצאה מהראיונות היא מסמך יוצא דופן: יורים ובוכים בנוסח השומרון. "אני מזמן הבנתי שמול עבריינים צריך משטרה ולא תמונות של מתנחלות בחצאית וחיילות שמתחבקות ובוכות יחד", אומר מח"ט. מפקד גדוד חי"ר מתאר קטטה אלימה: "מי יודע מה עושים במצב כזה? תאמיני לי. אני שם אותך בפנים ואין לי שום יתרון עליך. אולי רק פיזית, שאני יודע להרביץ מכות".

הקצינים מדברים בגילוי לב על חשש מהידרדרות בעת התפרעויות מתנחלים. "פחד אלוהים. דקה מאובדן שליטה", מתאר קצין עימות אלים בעת ניסיון עלייה ליישוב חומש בצפון השומרון, שפונה בהתנתקות. "שבת סיוט. פתאום מצאתי את עצמי מת מפחד", מספר מג"ד. מינקה-ברנד כותבת כי הפחד הוא "מוטיב חוזר בסיפורי המפקדים המתייחס בעיקר למצב שבו המפקד מוגבל בעיני עצמו בהפעלת הכוח. הוא לא מעוניין להשתמש בנשקו וחושש להתבזות, להיכנס לתגרה ולהיות מושפל".

סמח"ט מספר על תקרית שבה "פלסטינים באים אלי עם רכבים עם חלונות שבורים שיהודים רגמו אותם באבנים... המ"פ שזו גזרתו עומד בצד ומסתכל ואתה רואה איך אוטומטית זה משליך על המ"מים, על החיילים, כולם חסרי אונים".

על פי המחקר, "תגובת הכוחות לרוב תהיה מעין שיתוק. המפקדים מייחסים זאת לחוסר האונים ולחוסר הידיעה איך להגיב. התגובה האוטומטית של יחידה מבצעית העולה מהתיאורים תהיה לרוב הימנעות ולא חתירה לפעולה", כלומר, בניגוד לערך שלפיו מחנכים בצה"ל לוחמים ביחידות קרביות. הקיפאון והשיתוק נפסקים בדרך כלל עם בואו של מפקד בכיר לשטח.

כמה קצינים מתארים אכזבה מחיילי החפ"ק (חוליית פיקוד קדמית) הצמודים אליהם בעת עימותים עם מתנחלים. "החייל הממוצע", אומר מפקד גדוד, "כולל הקשר והנהג של המג"ד, לא יגיבו גם כשמישהו (יהודי) ייתן סטירה למ"פ שלהם או אגרוף". מפקד פלוגה על אירוע דומה: "הם מגיבים כאילו ראו מישהו גונב במבה מאיזה סופר בתל אביב. בסדר, מנסים לתפוס אותו, בערך. אבל אני כל פעם משווה את זה לתגובה שלהם מול ערבים. אני אומר לך... הבנתי את הקוטביות. זה פשוט מטורף... זה הבדל עצום. לא ייאמן. כאילו הם לא מבינים ששני האנשים האלה (מתפרע פלסטיני ומתפרע יהודי) יכולים לפגוע בי באותה מידה".

"הפעם הראשונה שפגשתי את זה במלוא המה שנקרא 'כאפה לפנים' היתה בתפקיד מג"ד", סיפר אחד הקצינים. "הם קראו לי כלב ציוני, גלוח ראש, נאצי. זה הסלנג המרכזי: 'תסרבו פקודה, תסרבו פקודה, אל תיגע בי, אני אשה'".

מינקה-ברנד כותבת כי "המפקדים מתייחסים לאירוע כאירוע קשה שממנו הם נושאים אתם עלבון צורב. התופעה המעניינת היא זיכרון חילופי הדברים שנאמרו באירוע. כל המפקדים ידעו לחזור בדיוק על הקללות שהטיחו בהם. גם מפקדים שנדרשו לאירועים שאירעו לפני כשמונה שנים".

רוב המפקדים שעמם דיברה, היא כותבת, ספגו גידופים ישירים בעת הפגנות, תוך ציון פרטים אישיים שלהם, ברמקולים או פנים אל פנים. מח"ט מספר על תגרה שבה אמרו מפגינים ברמקולים שהוריו היו מאוכזבים לראותו כך. מפגינים הזכירו שמות של ילדי הקצינים, תוך איומים מרומזים כי משפחת הקצין לא תינקה. "המפקדים נעלבים וחשים מאוימים. קשה להם לשמור על אדישות או להתעלם".

המפקדים מספרים על אלתור פתרונות במטרה לצנן מתיחות עם מתנחלים. "שמתי בחפ"ק מישהו שאח שלו הוא מרכזי ביישוב ודרכו העברתי מסרים. זה גורם מגשר, איש שלי, ערוץ תקשורת", אומר מפקד גדוד. מג"ד אחר מספר על ארוחת שבת בהתנחלות, כשמאוחר יותר, במוצאי שבת, נאלץ לעצור את אחת מבני המשפחה בעת פינוי מאחז.
"אני יודע שאם אני מביא יס"מניקים, שם ייגמר האירוע לפני שהתחיל", מסביר מח"ט. "היס"מניקים לא רואים ממטר. הם גם לא יקנו אתם במכולת מחר בבוקר. אבל אם הייתי שם (בעימות) צנחנים, זה היה גול עצמי".

מפקד פלוגה אומר שאינו בא עם חייליו לארוחות אצל משפחות בהתנחלויות, אבל "אם הבאת משהו לעמדה, עוגה קטנה, זה בגבול הסביר. את זה צריך להרשות". מג"ד חי"ר במילואים אימץ גישה של "לא מדובשכם ולא מעוקצכם" כלפי המתנחלים, ומפקד גדוד מספר כיצד הוזמן למנגל במאחז בלתי חוקי.

"אני, שלוש שנים מהשירות שלי פועל באיו"ש עם יהודים. היו רגעים קשים אבל אף פעם לא התבלבלתי. האויב שלנו המשותף הוא הטרור הערבי. כך היה וכך יהיה", מסכם מפקד גדוד את התרשמותו – ואולי את המחקר כולו.

חוקי המשחק

מן העבר השני מתארת מינקה-ברנד את יחסם המורכב של המתנחלים לצה"ל. מתנחלת מאזור חברון אומרת לה: "אנחנו בוחנים את המח"ט: אם אתה ממשיך להתייחס אלי בסדר גם אחרי שמישהי צעקה עליך נאצי. המשימה שלך היא לראות אותי אחרת... האשה ההיא היא לא אני".

מתנחלים שרואיינו מתארים את ההשקעה בהסברת עמדתם לחיילים המשרתים בשטחים, במטרה לגייס הבנה ואהדה: "המשימה שלנו כשבאים הנח"לאים היא לגרום להם להבין שגרים כאן אנשים נורמלים עם אידיאולוגיה שפויה, שיחזרו הביתה לקיבוץ ויספרו את זה להורים ולחברה. יש יחידות כמו הגולנצ'יקים שאין לנו צורך לעשות את זה", אומרת מתנחלת מחברון.

מתנחלת מאזור בנימין מספרת: "אנחנו מקפידים להסביר לחיילים שהמאבק היום הוא אותו מאבק של דוד מול גוליית. השנאה שיש לאויבים נגדנו היא לא בגלל שיש כיום מדינה אלא בגלל שאנחנו דוד, בני דוד". ואילו בכרוז שהופץ בהתנחלויות נכתב: "חיילים יקרים אתם לובשים מדי צה"ל ומהווים המשך של צבא דוד אשר הביא כבוד לקב"ה".

"לפעמים צריך לעזור לצבא להבין את חוקי המשחק כאן", אומר מתנחל על כניסה פרובוקטיבית לקבר יוסף. וקצין ביטחון במועצה אזורית מסביר את הציפיות מהמח"ט המרחבי: "אף אחד לא חושב שהוא לא צריך לעשות את העבודה. קיבלת פקודה לפנות, תפנה, אין בעיה, אבל למה להצטיין?".

מצד שני, המרואיינים מיש"ע מרבים לדבר בגאווה על תרומתם של בני ההתנחלויות לשירות הקרבי בצה"ל. "בינינו, צה"ל לא יכול היום להילחם בלי התמיכה של הציבור הזה", אומר אחד מהם. ואילו מתנחלת מחברון ציינה כי "43% מהילדים של בה"ד 1 (בית הספר לקצינים) הם שלנו".

הנתון האחרון, המדויק למדי, מתייחס לצוערים חובשי הכיפה בקורס קציני חי"ר לפני שנה. כאן אולי טמון מסר נוסף שד"ר מינקה-ברנד, שבעת ההתנתקות ליוותה מקרוב את חטיבת גולני (על שיעור המפקדים הדתיים הגבוה שלה), אינה מתייחסת אליו במפורש. לנוכח השינוי הדמוגרפי המתחולל בצה"ל, האם הפיקוד הבכיר יכול בכלל להיות בטוח שיהיו לו הדיביזיות הדרושות לפינוי התנחלויות בעתיד, אם תקום אי פעם בישראל ממשלה שתחליט עליו?
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו