בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ללא סבסוד והכרה: הנשים שמאחורי תעשיית הקולנוע החרדי

עם מסרים דידקטיים וללא סיפורי אהבה או פשע, במאיות חרדיות יוצרות סרטים שמושכים המוני נשים חרדיות. כך פורחת תעשיית צללים - לנשים בלבד

9תגובות

באחד מימי חול המועד סוכות, בחמש אחר הצהריים, נהרו נשים חרדיות עם בנותיהן במעלה גרם מדרגות רחב של בניין נישא, בגבול שכונת גאולה בירושלים. באולם חתונות בקומה החמישית עמדה להתחיל הקרנת הסרט "על קרח דק" שיצרה הבמאית דינה פרלשטיין. בבניין הסמוך שכן בעבר קולנוע אדיסון, סמל התרבות החילונית המשוקצת בעיני קנאי ירושלים, ורבות ממלחמות השבת בעיר התלקחו עקב פתיחתו בשבת. בשנים ההן, עצם הרעיון שביום מן הימים תפרח בישראל תעשיית קולנוע חרדית היה נדחה על הסף.

"למלא את החלל", סרטה עטור הפרסים של הבמאית החרדית רמה בורשטיין, שעלה השבוע לאקרנים, מפנה זרקור לקהילה החרדית ולבמאיות הקולנוע שלה. זו תעשיית צללים, שבה במאיות יוצרות סרטים לנשים בלבד, בלי סבסוד ובלי הכרה ממסדית. עונות השיא של הקולנוע הזה הן חול המועד סוכות וחנוכה. בסוכות, למשל, יצאו לצד סרטה של פרלשטיין, גם "בומביי" של טלי אברהמי ו"פתאום" של רכי אליאס. סרט נוסף שיצא בסוכות, "על גדות נהר הדנובה", הוא דווקא יצירה של במאי, יהודה גרובייס.

בין הסרטים האלה לבין "למלא את החלל", יש הבדל עצום. הדרמה העצורה ושוברת הלב של בורשטיין אמנם מתרחשת בתוך משפחה חרדית, אבל אינה עונה על ההגדרה של סרט חרדי. בראיון שנערך לפני יותר משנה אמרה לי בורשטיין, חוזרת בתשובה, שבחרה לפעול מחוץ לתעשייה החרדית משום שזו מוגבלת מעצם טיבה. ואמנם, היא לא היתה יכולה לטעון סרט המיועד לקהל חרדי באותה דו משמעות ששזרה בסרטה.

בסרטים הנמצאים בפיקוח רבני יש חוסר ביקורתיות מובנה. על פי רוב אלה סרטים ארוכים מאוד (אורכם הממוצע עולה על שעתיים), עלילותיהם נקיות מסיפורי אהבה ופשע, שפתם חגיגית, המסרים דידקטיים.

תעשיית הקולנוע החרדי פועלת כעשר שנים מתחת לרדאר של התרבות הישראלית, אבל לאחרונה היא מנסה להתמסד. למגמה זו תרמו הפיכתה לנושא למחקר אקדמי (לדוגמה, ספרה של מרלין וניג "הקולנוע החרדי") והזמנתם של סרטים חרדיים, גם אם טיפין טיפין, לפסטיבלים. סרטה של יעל סילמן, "שאנז אליזה", הוקרן השבוע בפסטיבל אשקלון בנוכחות הבמאית.

גם השיפור באיכותם של הסרטים קשור למאמצי ההתמסדות. במאיות החלו להזמין שחקניות מקצועיות לאודישנים ולשכור את שירותיהם של אנשי מקצוע - צלמים, עורכים ומפיקים. בסוכות אפשר היה לצפות בעדי הימלבלוי, סמדר קילצ'ינסקי ומרים זוהר בסרטה של פרלשטיין, בליאל דניר בסרטה של אברהמי, בעדינה דוד ב"על גדות נהר הדנובה" ובשחקניות מוכרות אחרות בסרטים נוספים.

מדוע השחקניות הידועות נענות לפניות של במאיות חרדיות? "שחקנית מקצועית לא מסרבת לעבודה", אומרת קילצ'ינסקי. "בסרט חרדי יש שוני מהותי בטקסטים. באופן שבו הם מדוברים. השפה אחרת, חגיגית יותר. אבל זה סט כמו בכל הסרטים, מקצועי לגמרי".

לדבריה, פרלשטיין היא במאית "מאוד מקצועית, שיודעת מה היא רוצה". הימלבלוי, שמשחקת את התפקיד הראשי בסרט של פרלשטיין, מוסיפה שהעבודה בתעשייה החרדית עוררה את סקרנותה. לדבריה, "על קרח דק" היה הסט הראשון שבו השתתפה שהופק בלי לחץ. "דינה היא אדם רגוע", מסבירה השחקנית. סרטי הבמאיות החרדיות מוצאים חן בעיני שחקניות אלה ואחרות והן לא יהססו לשוב ולהופיע בסרטים כאלה. מצד אחר, יש שחקניות שמעדיפות להצניע את הופעתן בסרטים אלה. שחקנית מפורסמת אחת הציבה לבמאית תנאי להשתתפותה בסרט - הימנעות מפרסום שמה.

ייצוג הולם

בעקבות התפתחותה של תעשיית הקולנוע החרדית החלה לעלות מתוך הקהילה הדרישה לקבל הכרה ממסדית, בעיקר כדי לזכות בתמיכה כספית. במועצת הקולנוע הישראלית יושבים נציגים חרדים והוקם איגוד של במאיות ויוצרות קולנוע חרדיות, שבו רשומות יותר ממאה חברות ובראשו עומדת וניג.

לא בכדי נמצאת התעשייה החרדית במוקד המאבק שמובילים איגודי היוצרים ורוב הקרנות בתעשיית הקולנוע הישראלי נגד המועצה לקולנוע. ברקע עומדים השינויים הצפויים ב-2013 בקריטריונים לחלוקת תמיכות בתחום הקולנוע, מטעם משרד התרבות והספורט. בין השאר בוטלה התמיכה בדרמות קצרות שהוקרנו בטלוויזיה והוגדל התקציב לסרטים עלילתיים.

אבל השינוי שעליו יצא עיקר קצפם של היוצרים הוא הגדלת הסבסוד לקולנוע ייעודי - סרטים של יוצרים מהפריפריה וממגזרים שונים. בעיקר, החשש שתוגדל התמיכה לתעשיית הקולנוע החרדית. אחת הטענות של היוצרים ושל הקרנות, שפורסמה גם בתקשורת, היתה שכיום נהנים חרדים מייצוג הולם בקולנוע, למשל בסרטים כמו "המשגיחים" ו"למלא את החלל". וניג, מצדה, טוענת שגם אם בסרטים אלה יש ייצוג לחרדים, הם אינם סרטים שחרדים יכולים לראות. היא טוענת כי מקור הסערה, שהיתה מלווה בהתקפות אישיות, הוא החשש מפני פתיחת השערים למימון הקולנוע החרדי.

זיו נווה, ראש קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי, מצאה את עצמה לאחרונה יעד להתקפות של אנשי קולנוע, בדיוק כמו התעשייה החרדית. לדבריה, ההתקפות החלו לאחר שבמסמך לשינוי הקריטריונים נקבע כי קרן גשר תקבל שליטה בתמיכות שיעברו דרכה. "מה שהפך את כל תעשיית הקולנוע בישראל, זה הוספת 2.5% לקולנוע הייעודי. בסך הכל מדובר ב-6-5 מיליון שקל. הטענה היא שהחרדים רוצים להשתלט על תקציבים. אותנו קל לנגח, כי קרן גשר עושה חממה לבמאיות חרדיות. אבל שנים אני עושה חממות למגזרים שונים. עשיתי חממות שעסקו בסכסוך היהודי-הערבי בתמיכת קרן ספילברג. אף אחד לא מחה. את החרדים קל לשנוא".

ואולם, דומה שהשאלה העומדת על הפרק היא אם התעשייה החרדית, שמיועדת לצרכים פנימיים ומצייתת להיגיון פנימי משלה, בלי להתחשב בקריטריונים אמנותיים אוניברסליים, ראויה לסבסוד. וניג טוענת כי יש לתמוך בבמאיות חרדיות, בין השאר, מפני ש"התעשייה החרדית מספקת עבודה לכל אותם אנשי מקצוע חילונים שאינם מוצאים עבודה".

לפרלשטיין, הבמאית המובילה במגזר החרדי, היה ברור עוד בתחילת דרכה שהמשחק בסרט צריך להיות מקצועי. לכן בכל סרטיה משחקות שחקניות חילוניות, לפחות בתפקידים הראשיים. פרלשטיין, שמתראיינת כאן לראשונה, משתייכת לחסידות בעלז. היא אשה אנרגטית בת 46, אם לשמונה. בתדירות של כמעט פעם בשנה היא יוצרת, מביימת ומפיקה סרט. מחשיפה היא מתרחקת כמו מאש והרעיון על ראיון לעיתון מייסר אותה. בה בשעה היא מקרינה חום ופתיחות. האמביוולנטיות הזאת משקפת את הקונפליקט המובנה בעשייה שלה, שבמבט ראשון נראית זרה כל כך לאשה חרדית, ועוד מבית חסידי. היא פועלת באישור רבני, אבל כפופה לצווים החברתיים שלפיהם עליה להצניע את עצמה.

פרלשטיין מעידה על עצמה ש"האהבה לקולנוע היא מעבר לעניין המסחרי. זה בא מבפנים. מאז שהייתי קטנה היתה בי אהבה לדרמה". בילדותה הציבור החרדי היה פתוח יותר, ו"מדי פעם צפינו בסרטים". היא זוכרת, לדוגמה, את "איה בני?" סרט הוליוודי על ידידות בין חייל אמריקאי לילד ניצול שואה לאחר שחרור של מחנה ריכוז.

בקולנוע החלה להתעניין כשהיתה מורה בבית יעקב (בית ספר חרדי לבנות) וחיפשה אמצעי אמנותי להעלאת תוכן חינוכי לפני תלמידותיה. בשלב הראשון יצרה מופע אור-קולי, שהיה שיא התחכום בתרבות החרדית לפני כעשור.

גילוי "הכוח של התמונה" היה שלב הכרחי בהתפתחות הקולנוע החרדי. "אלה היו תוכניות מושקעות, של כשעתיים וחצי, שכללו השמעת פסקול והקרנת תמונות. נשים שצפו בהן בכו וצחקו", אומרת פרלשטיין. בהמשך קיבלה אישור מרבנים והחלה לצלם בווידיאו. "היה חשש. הקולנוע הוא כלי עם עוצמה, ואם אתה מעביר מסר טוב זה נפלא. אבל היה פחד - למה זה יוביל. מצד שני, הקהל רצה את זה".

מאז היא יצרה שמונה סרטים עלילתיים. לדבריה, סרטיה פונים ל"קהל מאוד מסוים. הוא לא קונה את מה שיש בחוץ. אני צריכה לייעד הכל לקהל הזה. בתכנים, בקצב, באורך הסרט, באולמות. אני בונה ומקווה לטוב, אבל אני עלולה להיכשל. אני מאוד אוהבת כל סרט והקהל מגיב בחיוב, אבל כל פעם, לפני שאני מתחילה, אני אומרת לעצמי - הפעם תעשי קטן יותר. הבעיה היא שכשאני נכנסת לזה, אני לא רואה בעיניים".

כל סרט הוא סיכון כלכלי. "זאת הוצאה מטורפת. אני לווה כספים ומכסה על ידי ההקרנות ומגלגלת ושוב לווה", אומרת פרלשטיין. "מסרט לסרט אני אומרת, הקהל יגדל. אני מרגישה שהקהל צמא, וכל הזמן שואלים אותי ‘מתי הסרט החדש?' אבל יש מספר מוגבל של צופים. בציבור החרדי עדיין אין תרבות של יציאה לבילוי. כשאני מסיימת סרט זה משבר. אני תמיד שוקעת, עד לסרט הבא".

טלי אברהמי, שביימה את "בומביי", מספרת סיפור דומה. "מגייסים תקציבים מהמשפחה, לוקחים הלוואות, זו עבודה סיזיפית. אני עושה דברים לבד. אם בסרט רגיל יש נערת מים, אצלי אני מוזגת מים ואני הבמאית. אני גם יוצרת, כותבת, מפיקת על. כל התפקידים תחת כובע אחד. ואין לי כיסא שכתוב עליו ‘במאי'. אין לי כיסא בכלל. חלק גדול מהמשפחה עוזר לי, אבל זה לא מספיק. אחרי כל סרט אני קורסת".

עם מה אני הולכת הביתה?

"על קרח דק" הוא סרט המצולם ומשוחק היטב, גם אם למי שאינו מורגל בסרטים חרדיים הוא עלול להיראות ארוך מדי וגדוש מדי במסרים דידקטיים. עם זאת, בהקרנה בסוכות ניכרה השפעתו על הקהל. רבות מהצופות הזילו דמעה. "ניסיתי פעם לחנך את הקהל", אומרת פרלשטיין. "באחד הסרטים ניסיתי להגביר קצב, קיצרתי את הדיאלוגים ויצרתי סרט של שעה ו-45 דקות. קיבלתי תגובות נזעמות. מי שקונה כרטיס מעדיפה תמורה מלאה לכספה". בנוגע לתכנים הדידקטיים אומרת פרלשטיין: "אם אין מסר, עם מה אני הולכת הביתה?"

זיו נווה סבורה שהסרטים החרדיים עדיין מספרים סיפור באופן לקוי. "לרוב הסיפורים שטחיים ורדודים", היא אומרת. "היוצרות תקועות במקום מפני שהן לא רכשו את המיומנות של לספר סיפור". בחממה של קרן גשר פועלות 12 במאיות חרדיות, שמנסות לשפר את מיומנותן כמספרות סיפורים ומפתחות תסריט בליווי חונכות מהתעשייה (רמה בורשטיין היא אחת מהן). "השאיפה שלי היא שהן יסכימו להוציא את הסרטים לקהל הרחב", אומרת נווה. לדבריה, כדי שהסרטים יקבלו תמיכה דרוש שיפור באיכותם. היא מאמינה בבמאיות החרדיות.

אחת המשתתפות בחממה היא טלי אברהמי, אם לתשעה ילדים שכבר יצרה ארבעה סרטים באורך מלא. "את פועלת בסקטור שבו הציבור יודע מה הוא אוהב", אומרת אברהמי. "בצד המקצועי אפשר ללמוד ולהשתבח, אבל העניין המהותי של הכתיבה והמסרים לחלוטין לא משתנה. הקו יהיה אותו קו. ומה שבהחלט משתנה מסרט לסרט זה מבנה העלילה. בנקודה הזאת אנחנו רוצים להשתפר, להתייעל ולהתמקצע ולהיות יותר יצירתיים".

פרלשטיין מתנגדת לשינוי מהותי של הסרטים, ועם זאת היא טוענת, "לקולנוע הזה מגיע לחיות, כי לקהילה שלנו אין דרך אחרת לראות קולנוע. אני אומרת במפורש: התעייפתי. אני משקיעה את כל כולי, הבית, המשפחה, לטובת הסרט. הסיפוק נפלא, אבל אי אפשר להמשיך ככה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו