שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פרקטיקה של שטינקר

אלדד יניב החליף את תחפושת העו"ד בתחפושת של מהפכן

אלון עידן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן

“הראשונה שסיפרה את זה היתה בחורה בשם אודליה, עוזרת צעירה שלו. היא סיפרה את זה לכל כך הרבה אנשים וסיפרה וסיפרה וסיפרה. ואז התברר שגם חבר ילדות שלו מכיר את זה, גם גבי פיקר מכיר את זה, גם הוא מספר את זה”. ‏(אלדד יניב, מתוך הסרטון “דולר סמיך מדם” של מפלגת “ארץ חדשה”‏)

הסרטון הראשון של “ארץ חדשה” עשה הרבה רעש, כי אולי ראש ממשלה הוציא דולרים מהגרביים בדירת מסתור בירושלים ונתן לעוזר שלו. אולי, לא בטוח. אלדד יניב לא ראה את כל “השוט”, אלא רק את “הזנב של השוט”. “זנב של שוט” זה קצה של תמונה. כלומר, רגע מסוים שאינך יכול לפענח בעזרתו את הסיטואציה כולה, אלא אם כן יש לך ידע מוקדם. אם יש לך ידע מוקדם, אתה משלים פערים. אם למשל בחורה בשם אודליה סיפרה פעם שביבי נוהג להחביא דולרים בגרביים, ועכשיו אתה בדירה שלו, בפגישה פרטית, והוא מבצע איזושהי תנועה מוזרה, אתה מיד נזכר במה שאודליה אמרה ורץ לספר לחבר’ה שביבי מוציא דולרים מהגרביים.

אבל מה אשמה אודליה? מה היא עשתה ליניב שהוא פתאום מלשין עליה? האם היא נבחרת ציבור? האם העובדה שפעם כעסה על נתניהו, נותנת לגיטימציה להשתמש בה כדי לקדם אג’נדה? ומה אשם גבי פיקר, חברו של בנימין נתניהו? האם פגע ביניב? למה הוא צריך לשמוע את השם שלו כמי שמספר רכילות על חבר טוב שלו?

אלדד יניבצילום: ינאי יחיאל

יניב צריך את אודליה ואת גבי פיקר כדי להישמע אמין. הוא לא מסוגל לספר את הסיפור בעצמו משום שהוא לא מאמין שאנשים יאמינו לו. הוא מייבא דמויות חיצוניות שיעזרו לו לבנות אמינות. הבעיה היא שהוא מייבא דמויות חיצוניות בניגוד לרצונן. הוא משתמש באנשים אחרים כדי לממש מטרות אישיות. הוא משכנע את עצמו שמדובר במעשה לגיטימי, כי המדינה חשובה מאדם פרטי כזה או אחר. פטריוטיות היא גם מפלטו של השטינקר.

צפו בסרטון "השיטה - פרק 1: דולר סמיך מדם"

לפני כמה חודשים, בראיון למוסף זה, הודה יניב שפעם באמת היה כזה: מנצל אחרים כדי להתקדם בחיים. זה היה חלק מ”השיטה הישנה” שאותה הוא רוצה להחליף ב”שיטה חדשה”. גבי פיקר ואודליה הם עדות לכך שאין הבדל בין “השיטה הישנה” ל”שיטה החדשה”, ואם יש - הוא מסתכם בהבדל שבין החליפה של אז לכובע של היום.

הכובע של יניב הוא הדימוי שבו בחר כדי לסמל את עצמו מחדש. פעם היה שליחם של טייקונים ‏(חליפה‏), כעת הוא שליח העם ‏(כובע‏). אלא שהבחירה בדימוי חדש הוא מעשה של שכפול. אם יניב היה מסוגל לצאת לרגע ממעגל הדימויים שבו הוא שבוי, הוא היה מבין ש”פוליטיקה חדשה” לא אמורה לכלול בתוכה דימויים - לא כובע מאו טסה טונג ולא סולמית מגניבה לפני השם “ארץ חדשה” ‏(# - דימוי של “אני מחובר לכל הקטע הזה של הרשת”‏).

למעשה, “פוליטיקה חדשה” מוגדרת על ידי כך שהיא מתעקשת לא לעסוק בהשתקפויות ובטקסים ובעריכת וידיאו מתוחכמת. פוליטיקה חדשה אמורה לעסוק במציאות עצמה, ובאנשים עצמם, ובבעיות עצמן. אם יניב באמת היה מסוגל להפסיק לשחק דמות, הוא היה מבין שלהקרין תמונה של הרצל על הקיר כשברקע מוזיקה דרמטית; להישאל שאלות “מקריות” על ידי שחקן עם שפם טרנדי ‏(גיא לואל‏); להיזכר באופן “ספונטני” בהפגנת מילואימניקים דווקא בכיכר המדינה - כל אלו מהלכים שמדגישים את הבימוי והסינתטיות והמניפולציה כמסר העיקרי. זו לא ארץ חדשה, זו ארץ ישנה. ומתחת לכובע של יניב מסתתרת ההנחה ההיא המוכרת, שהאזרחים אינם ראויים לאמת פשוטה.

צפו בסרטון "השיטה - פרק 2: חבילה הגיעה."

** לכתבות נוספות במדור:

המילה || איך נמשיך בלי כחלון?

המילה || היצירה המונומנטלית שנקראת “האיום האיראני”

המילה || טוב למות בעד אס.אם.אס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ