טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירת הברבור של שי אריה מזרחי

זה סיפור על משורר שלא עמד בלחצים הנפשיים, בתקיפות מצד גורמי ימין ובקריירת שירה שהתקשתה להתרומם. יום לפני יום הולדתו, שי אריה מזרחי שם קץ לחייו

תגובות

יממה לפני יום הולדתו ה–38, החליט שי אריה מזרחי לשים קץ לחייו. “אני לא יכול להמשיך יותר”, כתב במכתב פרידה לבת זוגו. ביום שלישי שעבר, 16 באוקטובר, היו כבר על קיר הפייסבוק שלו כמה ברכות לרגל יום הולדתו, וכשהועלתה, בסביבות 12 בצהריים, ההודעה על מותו, היו מי שתהו אם מדובר בבדיחה אפלה של מזרחי. מי שפיזרה את הערפל היתה בת זוגו, שכתבה: “ההודעה הִנה רצינית. אני קארין שאול־מזרחי, בת הזוג של שא”מ, מודיעה בצער רב על פטירתו הפתאומית של שי אריה מזרחי. אתם מוזמנים לכבד את זכרו. ההלוויה תיערך היום בשעה 16:00 בקרית שאול”.

הקיר המיותם נמלא הספדים. “נקדן לאוהבי העברית”, כתב מישהו על המשורר שהיה עורך לשוני ונקדן במקצועו. “תחסר לנו מאוד בישיבות מאבק המשוררים, בערבי השירה ובאירועים למען החברה”, כתב אחר. “היית נער רגיש שלא הבינו אותו בכלל”, כתבה מישהי שלמדה איתו. פרדוקסלית, אולי כרמז אפי מקדם להמשך הסיפור שלנו, גם “דתל”שית שנולדה בשומרון” היתה בין הראשונים לבכות את מותו. ביולי האחרון, כשמזרחי זכה במקום הראשון בתחרות “צרצר פיס”, היא - שזכתה במקום השני בתחרות - הציעה למזרחי חברות בפייסבוק. מזרחי, שמזוהה עם השמאל הרדיקלי, הפתיע אותה לטובה. “החמאת לי על שיר שלי בצניעות נדירה”, היא כתבה לו לאחר מותו, “אתה איש שמאל ואני דתל”שית שנולדה בשומרון... קיבלת אותי כאדם לאדם. נותרת לנצח במקום הראשון”, כתבה עליו.

אבל ממש באותו זמן, במחוזות אחרים בעולם הווירטואלי, אלה של חוגי הימין, היו דווקא רבים ששמחו ששי אריה מזרחי התאבד. “באבוד רשעים רינה ב”ה”, בירכו כמה מהגולשים באתר “בחדרי חדרים”. “התפגר לו השמאלני הזה...” כתב מישהו. אחר, שהזדהה בשם “אריאל זילבר”, כתב שיר ארוך ונבוב שכותרתו “יש דין ויש דיין”.
מזרחי היה פעיל במאבק המשוררים ובשנתיים האחרונות ניהל במרץ את “כאוס”, כתב עת מקוון לשירה. הוא היה משתמש אובססיבי באינטרנט, בעיקר בפייסבוק, שיצר תעבורה ענפה - הן סביב מאבק המשוררים והן במאבק בכיבוש ולמען הפלסטינים. בדיוק שם ברשת, החלה כנראה הספירה לאחור לקראת מותו.

דניאל צ'צ'יק

הקש ששבר את גב הגמל

באפריל השנה, העלה מזרחי פוסט תגובה בפייסבוק לאחר שסגן מפקד חטיבת הבקעה, סגן אלוף שלום אייזנר, צולם כשהוא מכה פעילי שמאל שהשתתפו במסע אופניים שיצא מיריחו ונקטע באזור הכפרי בג’יפטליק. אייזנר תועד בסרטון כשהוא מטיח את רובה אם-16 בפניו של מפגין דני. “יכול להיות שזו היתה שגיאה מקצועית להשתמש בנשק מול מצלמות”, אמר אייזנר לאחר שהושעה מתפקידו.

ב–18 באפריל, ערב יום השואה, מזרחי פירסם בעמוד הפייסבוק שלו את תמונתו של אייזנר כשצלב קרס מעטר את מצחו וכתב “אייזנר הוא נאצי מתועב וראוי שימות כמו שאביו מת”. הוא העלה את התצלום לקיר הפייסבוק של תנועת “ישראל ארצנו” והוסיף, “שברו לו את האצבע? הוא שבר לעצמו את האצבע. חבל שלא נשבר לו הראש. ואתם אנשים מטומטמים שצריך לרחם עליכם”.

התגובה לא איחרה לבוא. שרה ואיציק מזרחי, הוריו של שי, סיפרו השבוע: “טילפנו אלינו הביתה ושאלו אם אנחנו הוריו. אמרתי שכן והם התחילו לקלל באופן נורא. היו עוד טלפונים דומים אז ניתקנו את הקו. גם הגיעו שוטרים שחיפשו אותו. צילצלתי אליו והוא אמר שהוא עשה מה שעשה ושהוא מצטער”. זמן קצר לאחר שהעלה את הפוסט על אייזנר, עמוד הפייסבוק של מזרחי נסגר והוא פתח חדש. גלי האיומים והקללות הן בטלפון והן בפייסבוק לא נפסקו גם לאחר שהביע חרטה והתנצל בעמוד הפייסבוק שלו - “שלום. ברצוני להביע צער ולהתנצל על הפרסום/ים על סא”ל שלום אייזנר. שיהיו ימים טובים”.

סביר שבחוגי הימין ידעו כי בנוסף לפעילותו של מזרחי במסגרת מאבק המשוררים, הוא היה פעיל במאבקים נגד הכיבוש ולמען הפלסטינים. הכותבים מהימין קיללו ואיחלו לו מוות בצורות שונות ומגוונות ‏(“הימין שולח את השמאל לטרבלינקה”, כתבה מישהי‏). דודו אלהרר ביטא את סלידתו ממזרחי בסטטוס תגובה, שבו הציע לשלוח את כל השמאל הישראלי להישרף במחנות ההשמדה וגם ציין את שמות המחנות - סטטוס כה אלים שהביא לסגירת עמוד הפייסבוק של אלהרר אך צילום המסך שלו עם הטקסט הנורא המשיך לרוץ ברשת. מבחינתו, אמר אלהרר בראיון, מזרחי השמאלני היה “הקש ששבר את גב הגמל” ולכן הוא כתב מה שכתב על השמאל. המשטרה, יש לומר, לא הגיעה לביקור בביתו של אלהרר.

המכה הראשונה שספג מזרחי הגיעה מחברת “מילים - שירותי כתיבה ותרגום בע”מ”, שפיטרה אותו מיד ‏(החברה סירבה להגיב‏). אזרח בשם אלון לופוביץ הגיש תלונה במשטרה נגד מזרחי והוא זומן לחקירה. מזרחי, שממילא כבר חש רדוף על ידי אנשי הימין, נמלא חשש שמא יסתבך בעניין משפטי שיעלה לו ביוקר גם מבחינה כלכלית.
עו”ד הילה כהן מ”הפורום המשפטי למען ארץ ישראל” פנתה ליועץ המשפטי בבקשה לפתוח בחקירה נגד מזרחי, אלא שבפרקליטות המדינה הוחלט שלא לפתוח בחקירה פלילית נגדו משום שעל אף שהדברים שכתב “קשים ומטרידים” ולמרות שמדובר ב”פרסום מכוער”, אין זה בגדר הסתה לאלימות לפי החוק. אבל באתרי הימין ההסתה נמשכה.

המשורר יובל גלעד, ידיד של מזרחי שעבד איתו במשך כשנתיים בהוצאה לאור גוונים, כתב לאחר מותו באתר “העוקץ” שהפוסט נגד אייזנר “היה מעשה חסר טעם ביקום וירטואלי אלים מלא בזבל גזעני. מאות אנשים כותבים מדי יום באתרים ימניים קריאות ‘מוות לערבים’. זה יקום של סימולקרות אלימות. אבל סביר להניח שאף ימני הקורא בפייסבוק או באינטרנט קריאות ‘מוות לערבים’ לא מפוטר מעבודתו, ואף ימני המקלל למוות פוליטיקאים מהשמאל לא סופג מאות טלפונים מלאי שנאה המייחלים למותו. יהודים טובים שכאלה גם לא עומדים בפני סכנת העמדה לדין ממנה חמק לבסוף מזרחי רק בעקבות התנצלויות כנות ואינסופיות”.

הרדיפה לא פסקה. מזרחי זכה כאמור במקום הראשון בתחרות “צרצר פיס” של מפעל הפיס, בה הוזמנו המתמודדים לכתוב טקסט בן 140 תווים. השופטים, פרופ’ מוקי רון, התסריטאית נועה בן ארצי והסופר והעיתונאי יונתן יבין, קבעו כי הטקסט השירי של מזרחי הוא “ביטוי אפקטיבי לחולשת היחיד מול הממסד”.

הטקסט שלו אכן יפה: “לכבוד. שלום. אבקש לדון ב. אציין כי אני. זאת ולפי. ולפי. עבדתי. הכנסותַי היו. עבדתי. הייתי זכאי. בלבד. החישוב נעשה לפי. ולפי. כיום אני. בתודה”.

משנודע לפורום המשפטי למען א”י שמזרחי זכה ב”צרצר פיס”, שגם זיכה אותו ב–15 אלף שקל, פנה מנכ”ל הפורום נחי אייל ליו”ר דירקטוריון מפעל הפיס עוזי דיין ודרש לבטל הן את הזכייה והן את הפרס הכספי. דיין הבהיר כי “הדברים המיוחסים למר מזרחי בפייסבוק חמורים ואנו סולדים מהם”. עם זאת, קבע דיין ש”תחרות ‘צרצר פיס’ היא תחרות לסיפורים קצרים, הנבחנים על ידי ועדה מקצועית־אמנותית. הבחירה בזוכים הנה על בסיס הטקסט שנשלח לתחרות ועל בסיסו בלבד, ללא מידע על הכותבים”.

אדם חידתי וחם מזג

ביום ראשון האחרון נאספו בבית העם בשדרות רוטשילד חבריו של מזרחי למאבק השירה. תחושת האבידה העיקה על הנוכחים. הערב התחיל בהרמת כוסות עראק תאנים, המשקה שמזרחי אהב. בין 30 האיש שבאו לכבד את זכרו היו חוקר התרבות אלי אשד, המשוררים מתי שמואלוף, עדי עסיס, מיא שם אור, ערן הדס, תהל פרוש, רון דהן, לורן מילק ויחזקאל נפשי. ציפי שחרור, עורכת כתב העת “מאזניים”, סיפרה שלפני 14 שנים אביו של שי הראה לה שירים של בנו וביקש את חוות דעתה. היא מצאה שהם היו טובים על אף בוסריותם.

בערב לזכרו, ידידיו נזכרו באירוע ההשקה לרגל צאת ספרו השני “הוא המסמן את המקום”, לפני כשלושה חודשים בחנות הספרים “סיפור פשוט” שבנוה צדק בתל אביב. הם נזכרו כמה הוא התרגש מכל הקראה ואיך חייך ונראה מאושר. השבוע בבית העם, החברים קראו משיריו ודיברו על פעילותו הנמרצת למען קידום מאבק השירה. הוא היה פעיל בתנועת השירה “גרילה תרבות” והפיק בזמנו בהצלחה את אירוע המחאה על אי העלאת שכר המינימום מול בנק ישראל והצליח להביא לשם צוותי טלוויזיה שיסקרו את הארוע.

מזרחי היה פעיל בולט באיגוד המשוררים. לא אחת הוא התנדב לסייע בעריכה ובניקוד לכותבים צעירים בתחילת דרכם. הם העלו זיכרונות מערב שירה של המשתתפים באתר שלו “כאוס”. מזרחי תיכנן לקיים בחורף ערב שירה שני והוחלט לקיים אותו בלעדיו. אחד הנוכחים הציע להקים גוף תמיכה למשוררים שייקלעו למצוקה נפשית. איש מהנוכחים לא זיהה שום סימן בהתנהגותו שהעיד על האפשרות שהוא יתאבד. לשי אריה מזרחי היה דימוי של אדם חידתי וחם מזג, שאומר מה שהוא חושב באופן גלוי וגם בוטה בעת הצורך. ידעו שהוא טיפוס לוחמני שוחר צדק, אבל על הדיכאון הכבד שבו היה שרוי בזמן האחרון ידעו מעטים.

בחודשים האחרונים מאז פרשת אייזנר והרדיפות של חוגי הימין מצבו הלך והחמיר. הפיטורים מהעבודה עשו את שלהם. אט אט הוא שקע בחשכת הדיכאון עד שהגיע למצב שהוא שלל את חייו. ידיד, שבחר להישאר בעילום שם, מספר על התקופה הזאת במהלכה מזרחי טופל על ידי פסיכיאטר. על פי הידיד, בימים האחרונים של חייו מזרחי היה סחוט ומדוכא. הוא עבד מהבית כעורך פרילאנס בחצי משרה בהוצאת ספרים והעובדה שהיה מסוגר בבית החמירה את מצבו. כהרגלו היה חרוץ ומסור לעבודה, אבל הרגיש חנוק וכלוא בבית. בת זוגו קארין יצאה מדי בוקר לעבודה. הוא גם חש מושפל כי הרוויח בקושי 3,000 שקלים בחודש. במשך היום הוא ישב על המחשב. כשלא עבד בעריכה, היה יושב על הפייסבוק ופועל למען מאבק המשוררים. הוא השקיע את כל כולו ב”כאוס”, האתר שלו לספרות, וחיפש עבודה נוספת. אבל המרכז של הקיום שלו הלך והתפורר.

ידיד שלו מוסיף: “היחסים עם בת זוגו קארין היה טובים כמו תמיד. זה היה קשר אהבה חשוב לשניהם, אבל מדובר בשני אנשים לא בוגרים שיצרו עולם בפני עצמו, סגור כבועה. יש לו שיר שמתעסק בגופה שצפה בירקון ולפעמים הוא היה אומר לי שבסוף גם הוא יקפוץ לנהר. היינו צוחקים שהוא יחטוף חולירע ויישאר בחיים. שי רצה שיאהבו אותו ולא הספיק לו מה שהוא קיבל. הזעם אכל אותו והסיפור על אייזנר האיץ את הנפילה שלו.

“הוא היה נרקיסיסט, הוא רצה שיאהבו אותו ואת שירתו ומאז פרשת אייזנר הוא קיבל פוסטים ומאות טלפונים של שטנה. אני חושב שעד אותו רגע הוא לא הבין כמה פייסבוק מסוכן ובכוחו לחסל בן אדם. פייסבוק הרג את שי אריה מזרחי. מאז שהוא פוטר הוא לא עבד יותר עם אנשים, הוא הלך והסתגר והזעם שלו גאה. אני חושב שהוא לא תיכנן להתאבד. הוא קם אותו בוקר כועס והרגיש שהחיים לא שווים כלום ובאקט קצת תינוקי בלע את הכדורים”.

ההצעה לקבל טיפול במסגרת אשפוז יום נשקלה. אבל שי אריה מזרחי ויתר על האפשרות הזאת ובבוקר יומו האחרון הוא הערה אל קרבו בקבוק יין וגם בקבוק עראק ובלע את כל הכדורים האנטי דיכאוניים שהיו בבית והוסיף ליתר ביטחון את כדורי האקמול. כשקארין חזרה הביתה בצהריים, היא מצאה אותו מת.

תשובות לאקוניות

“סִפְּרוּ לִי שֶׁפַּעַם הָיִיתִי תִּינוֹק צַחְקָן. סִפְּרוּ לִי שֶׁפַּעַם כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק צָחַקְתִּי בֵּין מֵיתְרֵי הָעוּד שֶׁל סַבָּא שֶׁהָיָה מֵפִיק מֵהֵם רְקִיקִים צוֹחֲקִים כְּמוֹ שֶׁרַק סַבְתָּא עֲמַלְיָה יְדְעָה לְהָכִין”
‏(מתוך השיר “טעם עוד” מהספר “ציוּן”‏)

בצילומים של משפחת מזרחי מתגלה ילד מתוק וענוג אבל לא חייכן. מישיר מבט למצלמה אבל לא שמח. באחד משיריו כתב על האימה שאחזה בו בגן הילדים כשהצלם צעק עליו “עמוד יפה ולא לזוז”. בתצלום המדובר נראה שי הילד, כתר נר חנוכה למצחו, והמבט מהוסס. בתצלומים מהמסע המשפחתי לקניה שי כבן 14. הוא נער יפה, גבוה וכחוש וניכר טעמו הטוב בלבוש, אבל הוא נראה מסויג כלפי האדם שמכוון אליו את המצלמה.

כבר כילד קטן הוא היה סגור ומופנם, מספרים הוריו. אחותו נעה, שצעירה ממנו בשנה וחצי, זוכרת שעוד כשהיו ילדים הוא הציב חומה בצורה בינו לבין העולם. ההורים דאגו ולא הבינו למה הוא כה סגור ומרוחק. האב עבד והאם היתה יותר בבית ושי, אומר אביו, היה קשור יותר לאמו. היא שמרה על כל פתק ומכתב שהוא שלח. חבריו של שי מכירים גרסה אחרת. לשי היתה תחושה שהוריו אף פעם לא הבינו אותו והוא דיבר על כך עם אחד מידידיו המשוררים.

“הוריו היו לדעתו קונפורמיסטים והיתה לשי הרגשה שהם רואים בו את הכבשה השחורה של המשפחה”, אומר הידיד. “מאידך גיסא זה היה קל ופשוט לנתב כלפיהם את הזעם שלו”. שי אריה מזרחי, אומר כל מי שמכיר אותו, היה אדם סגור. הוא לא איפשר שתתקיים בכלל שיחה אישית עליו או על חייו הזוגיים עם קארין, גם כשאחד החברים הביע בזהירות תמיהה מדוע היא לא הגיעה לאף אירוע שהוא אירגן ולמה היא נעדרה אפילו מההשקה המוצלחת של ספרו השני. קארין, ידעו כולם, היתה חלק מעולם שהוא והיא ביצרו לעצמם.

עזרא לוי - צלם פואטי

ההורים בני 72, פנסיונרים. מותו של שי זעזע אותם. הם מדברים בכאב על הקשר איתו שהלך וניתק בשנים האחרונות. בחודשיים האחרונים הם לא שמעו ממנו. הוא בחר לא להיות בקשר איתם ולא פירש. הם לא מבינים. הם מחפשים סיבות. הם זהירים שמא יפגעו במישהו. על קארין הם לא רצו לדבר. האב איציק סיפר שבתום הלוויה הוא הציע להסיע אותה לבית ברמת גן והיא סירבה. ביום שאחרי הלוויה הם חשבו שהיא תבוא אליהם לשבעה אבל קארין האבלה בחרה ללכת לספארי שהיה אתר חביב על שי, כי הם תיכננו לבלות שם ביום הולדתו. ההורים שרה ואיציק מזרחי מתגוררים בדירה מרווחת בשכונת תל ברוך צפון. במהלך השבעה הבית המה מנחמים. באו חבריו המשוררים של שי והיו שם ידידי ההורים ובני משפחה, הכל מאופקים ומנסים להבין למה. על פרשת אייזנר לא ידברו.

הוריו נזכרו השבוע שלאחר ששי השתחרר משירותו הצבאי בחיל התותחנים ברמת הגולן, הוא ביקש להעניק עוצמה לשמו ולכן הוסיף לשם שי מזרחי את ה”אריה” ולחיזוק הוא קעקע נמר על החזה. כבר בגן הילדים הגננות זיהו ששי מופנם ונוטה להתבודדות. מהצד האחר הוא זוהה כילד סקרן ואינטליגנטי. אביו סיפר שהוא ברא עולם פנימי משלו וגם בנה בדמיונו חבר בדיוני. הגננת בגן החובה המליצה “שיתבשל” עוד שנה בגן ויתחיל את כיתה א’ בגיל 7. במהלך לימודיו ביסודי הוא נותר מסוגר והיו לו מעט חברים. המצב קצת השתפר בתיכון, אומרת אמו. הוא נעשה חברותי והיו לו כמה וכמה חברים, אבל ניכר היה שלא היתה לו אהבת נעורים וגם לא חברה.

מוריו בתיכון העריכו את יכולותיו. הוא נחשב מוכשר ותלמיד טוב ובתיכון ליידי דייויס ברמת אביב הוא למד במגמה הריאלית ועשה בגרות חמש יחידות באנגלית. הוריו מספרים שלפעמים הוא יצא לבלות עם חבריו, אבל בדרך כלל העדיף לשהות בחדרו, לקרוא ספרות יפה, לשחק במחשב ולהאזין לרוק כבד. רמי פורטיס היה הזמר האהוב עליו. הוא למד נגינה בגיטרה ולדעת המורה שלו הוא היה מוכשר ובעל אוזן מוזיקלית. אבל העולם שלו, חוזרים ואומרים בני משפחתו, היה חסום. בראיון שמזרחי נתן בחודש יוני לאתר “ספרים”, הוא דיבר על ספר הילדים האהוב עליו “מיץ פטל” ועל אהבתו לספרי “החמישייה הסודית” ו”השביעייה הסודית” של אניד בלייטון. כשהתבגר קרא בעיקר ספרות עברית קנונית ואהב במיוחד את ספריו של א.ב. יהושע.

אביו של שי, איציק מזרחי, מספר איך גילה במקרה את אחד השירים הראשונים של בנו. “היה זה שיר פיוטי שהיה קשור לחפירת בור הספיגה בחצר הבית של סבתא עמליה האהובה עליו, בשכונת תל ברוך הוותיקה”. ההורים עבדו ומדי יום שי ואחותו אכלו ארוחת צהריים אצל הסבתא. אחרי ארוחת הערב הם הלכו אליה וצפו בטלוויזיה והיא פינקה אותם בשוקולד ושקדים. משפחת מזרחי התגוררה אז בקומה השנייה של בית הסבתא. נעה, אחותו של שי, מספרת שאפילו סבתא עמליה לא הצליחה לחדור דרך השיריון של נכדה האהוב. “היא לא הבינה מדוע הוא משיב לשאלותיה בהברות שבורות או בנהמות. רק כאשר היא לחצה עליו הוא סיפק תשובות לאקוניות”, נזכרת נעה.

במהלך השנים שלמד בתיכון ליידי דייויס, שי פיתח מודעות פוליטית־חברתית. גם כשנשמעו האזעקות המאיימות במהלך מלחמת המפרץ, הוא התעקש לנסוע לבית הלוחם שם עשה כמתנדב. כשהיה תלמיד בתיכון, העריץ את רפאל איתן. “כשרפול רואיין בטלוויזיה אסור היה להוציא מילה מהפה”, נזכר אביו. שי היה פעיל מסור בנוער צומת עד רצח רבין. הרצח טלטל את עולמו הפוליטי ועמדותיו השתנו מן הקצה אל הקצה. לא חלף זמן רב והוא אימץ את תפיסותיה של מרצ.

כששירת בתותחנים, הירבה לכתוב הביתה. יום אחד הם גילו שהוא כותב שירה והופתעו. בתיכון הוא שנא שיעורי ספרות וחשב שזה מקצוע מיותר, אבל מהצד האחר הוא היה מכור לספרות יפה ולא פעם המורים נזפו בו כשגילו שהוא קורא בהיחבא במהלך השיעורים בכיתה.

שמח, טוב לב, טבעוני

לאחר שהשתחרר מהצבא חזר מזרחי לבית ההורים. אחותו זוכרת שהוא נותר מופנם וסגור ונראה כמי שחושש מהחיים האמיתיים. כבר לא היתה לו המסגרת הצבאית שהשליטה סדר בחייו. “הוא בעצם היה מדוכדך. קשה היה לדבר איתו או לחדור אליו”, היא אומרת.

חבר סיפר השבוע שבאותה תקופה שי חווה את המשבר הנפשי החמור הראשון. הוא אושפז לתקופה קצרה ואחר כך היה בטיפול נפשי, אבל די מהר נחלץ מהמשבר. הוא עבד באבטחה בבית ספר יסודי וחסך כל שקל במטרה לנסוע להודו. אמו זוכרת שהוא התעקש לממן לבד את הטיול ויצא לדרך כשהוא מעודד ובמצב רוח מרומם. במכתבים ששלח הביתה, הוא סיפר שתחילה טייל לבד ובהמשך חבר לאנשים חדשים. אמו, שחזרה וקראה את מכתביו לאחר האסון, סיפרה שהוא כתב שהוא עזב סדנת ויפאסנה אבל נהנה מיוגה ומקורס על בודהיזם. בתום ארבעה חודשים הוא חזר לבית הוריו שמח וטוב לב והצהיר שהוא טבעוני.

לאחר שלא התקבל לחוג למדעי המחשב בשלוש אוניברסיטאות, ועזב את החוג להנדסת מכונות באוניברסיטת באר שבע כעבור שבוע, החליט מזרחי ללמוד במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת באר שבע. הוריו תמכו בו כלכלית ומימנו הן את שכר הלימוד והן את שכר הדירה, אבל הוא גם עבד. בסופי שבוע היה מגיע הביתה. אמו אומרת שנראה היה שהחיים חזרו למסלולם, ששי מבלה, רוכש חברים ושהוא בטוב.

אחרי שהשלים את לימודי התואר הראשון, השירה הלכה ותפסה מקום יותר מרכזי בחייו ואחותו נעה זוכרת שהוא שקל אז ללמוד ולהוציא תעודת הוראה כדי לעבוד כמורה. בראשית דרכו כמשורר הוא הלך לאירועים של פורום הספרות “במה חדשה”. אחר כך הוא פתח את הבלוג “על הספסל בשדרה”. קל היה לראות שתפנית חיובית התחוללה בו. עניין זהותי, קרוב לוודאי.

מזרחי היה משורר אמיתי, מעידים חבריו. הכתיבה היתה מרכז חייו. אחותו זוכרת כמה שמח כשהוא מצא את מקומו בעולם כמשורר. “הוא נפתח. אחי הביישן הלך למועדון קריוקי, עמד על הבמה ושר. גילינו בו צד לא מוכר”. לפרנסתו הוא עבד באבטחה בנמל תל אביב ושם הכיר את קארין שאול, סטודנטית לקולנוע וטלוויזיה שהתגוררה בנווה צדק. אמו מספרת שכאשר שי וקארין התיידדו היא הציעה שהוא יביא את הצעירה אליהם הביתה אבל הוא השיב בשלילה. את החיבור העז עם קארין הוא השאיר לעצמו. הוא מצא את אהבת חייו והוא רצה שלטריטוריה הזאת איש לא יפלוש. בני משפחתו מספרים שבתחילת יחסיהם, קארין סחפה אותו לעולם הקולנוע האמנותי הקלאסי. “הוא וקארין צפו במאות סרטים והיה שלב שהוא חש בוז כלפינו שאנחנו משחיתים את הזמן בצפייה בתוכניות טלוויזיה וולגריות וירודות. ‘ארץ נהדרת’ נחשבה בעיניו בזבוז זמן”, אומרת אחותו.

קארין ושי עברו להתגורר יחד בדירה שכורה בצפון תל אביב. לאט לאט הוא הלך והתרחק מהמשפחה. כשכבר בא לבקר, הוא התקשה לוותר על הביקורת על הוריו ועל הדרך שבה גידלו אותו. “הוא טען שלא הבנו אותו ואמר שקשה לו וכואב לו נפשית”, אומרת אמו.

תומר אפלבאום

צורך אובססיבי להתרחק

ב–2003 יצא לאור “ציוּן”, ספר השירים הראשון של מזרחי בהוצאת כרמל. הוא דחה את עזרת ההורים והתעקש להשתמש בחסכונותיו כדי לממן את הוצאת הספר. בבית המשפחה חגגו את יציאת הספר והוא עורר גאווה גדולה. שי הקדיש אותו להוריו ולאחותו. אביו מספר איך הוא ושי נסעו לירושלים להביא עותקים טריים מבית ההוצאה. “אחר כך חגגנו כולנו במסעדה שהגישה ממולאים, כמו שסבתא עמליה היתה מכינה וחזרנו הביתה. הוא היה מאושר”, מספר אביו. שי העניק עותק לאחותו וכתב לה הקדשה, “לנעה שיהיה מעניין תמיד, ותמיד נגד הזרם, מוקיר שי”. מוקיר. לא אוהב.

נעה נותרה מוטרדת. “תמיד הייתי מודאגת. ראיתי כמה הוא שונה, מופנם ומסוגר וכה קשה להגיע אליו”, היא אומרת בכאב. מה כבר נותר לאחר לכתו, אולי לנסות למצוא מענה לכל אותם חורים שחורים. “היתה לו אכזבה איומה שהספר הראשון שלו לא עורר הדים וגם לא נמכר”, סיפרה האם שרה מזרחי, “הוא קיווה שהספר הזה יוביל אותו לעולם השירה הישראלי”.

לשי אריה מזרחי, אומרים חבריו, היתה מחשבה ששני ספרי השירה שלו לא זכו לתשומת לב מספקת של הביקורת בעיתונות המודפסת. בתשובה לפנייתי לאחר מותו של מזרחי, אמר מבקר שירה אחד ששירתו של מזרחי היתה טובה אך מוצפנת ולא מתפענחת בקלות. מבקר אחר אמר ששיריו אינם טובים דיו. במדורו “משורר בשטח” ‏(תרבות וספרות הארץ‏), המליץ אילן ברקוביץ’ ב–1 בפברואר 2008 על ספרי שירה מצוינים שראוי לחזור אליהם בהקדם וציין לטובה את “ציון” מאת מזרחי שראה אור חמש שנים קודם לכן. “ספר של דיוק שירי והבטחה גדולה, כמו בשיר היפהפה המוטבע בגבו”, כתב ברקוביץ’. ביוני אותה שנה ברקוביץ’ שוב ציין את “ציון” כ”ספר השירים רווי ההשראה” אבל מזרחי, איש זועם כאמור, כעס על ברקוביץ’, וניגח אותו בפייסבוק, לדברי ידיד של מזרחי.

בחודש יוני השנה יצא ספר השירים השני של מזרחי, “הוא המסמן את המקום”, שכולל 44 שירים שנכתבו במשך תשע השנים האחרונות. יעל שכנאי, המו”לית שלו בהוצאת רימונים, אומרת שלבקשתו הודפסו 500 עותקים של הספר. 200 עותקים הוא לקח ועד כה, במשך ארבעה חודשים שהספר נמצא בחנויות, נמכרו 150 ספרים שזה נחשב להישג יפה. לדבריה הוא מימן את הוצאת הספר באמצעות עבודות עריכה שהוא עשה עבור ההוצאה.

לספרים של מזרחי היו חיים באינטרנט, מסבירים ידידיו. “יש בספר שירים די מוצפנים, ולשי היה דימוי זועם, בצדק, ואנחנו נמצאים בעידן הצפיחית בדבש. ההתאבדות של שי קשורה בספר השני, אבל לא רק. היו לו ציפיות מטורפות ולא ריאליסטיות, שהספר יהיה רב מכר ושהוא ייחשב למשורר ענק. הוא לא היה. הוא היה משורר טוב, רגיש, עם כמה שירים יפהפיים והרבה שירים סתומים. מקום טוב באמצע. לא שזה משנה משהו. האסון והטרגדיה שלו שורשם אישי - תמיד יש בסיס בילדות, פלוס אישיות זועמת ומסרבת להתנחם, פלוס הדיכאון והיתה הפרשה הציבורית עם אייזנר ששם קבור הכלב המסריח”, אומר ידיד, משורר שביקש להישאר בעילום שם. כבר לאחר צאת ספרו הראשון, מזרחי זיהה את הפער בין הציפיות שלו להכרה לבין המציאות ולמצב השירה הצעירה. כבר אז, אומרים חבריו, נולד הזעם שלו שעם השנים הלך וגדל ולא אחת בא לידי ביטוי בהתקפים בהם נהג להשליך או לשבור דברים. מבחינתו הוא לא “הצליח” - הוא לא סומן כאחד המשוררים הבולטים של הדור החדש.

אבל החיים נמשכו. ב–2006 הוא וקארין רכשו דירת שלושה חדרים ברמת גן. הוריו עזרו קצת במימון. לה היו חסכונות משלה ובני הזוג גם לקחו משכנתא ושיפצו יפה את הדירה, מספר אביו. אחותו מעידה שההתרחקות שלו החלה אז. “השירה היתה כל עולמו ואני לא התעניינתי בתחום וגם ההורים לא, ולנהל איתנו שיחות חולין נראה לו מיותר”, היא אומרת. “יום אחד הוא החליט שהוא מפסיק לכתוב שירה אבל הוא לא עמד בזה”.

אמנם היה שלב שהוא נקשר לשני ילדיה של אחותו ובמיוחד לבתה הבכורה והיה מבקר ומביא ספרים לילדים. אבל גם זה נגמר. הקובלנות כלפי ההורים נמשכו ובאו בגלים. “יום אחד אמרתי לו, ‘די, גמרנו עם הנהלת החשבונות’”, נזכרת אמו, “’בגילנו המופלג אבא ואני כבר לא נשתנה. תבחר או שתקבל אותנו או שלא’”.

הוא היה חצוי ביחס אליהם. כשמלאו לאביו 60, שי כתב לכבוד האירוע את השיר “משתה” שהודפס בספר ציוּן. יום אחד שי ואביו הלכו למסעדה טובה ועל כוס יין סיכמו שפותחים דף חדש נקי מהתחשבנויות. “הוא הודה שיש בו הרס עצמי ושהוא פוגע דווקא באנשים שהכי קרובים אליו”, אומר אביו. אלא שההרמוניה לא החזיקה זמן רב ושוב הוא התרחק. למיטב ידיעתם, גם בת הזוג בחרה להתנתק מהוריה. “כנראה שהוא וקארין היו שתי נפשות תועות שנפגשו. הצורך להתרחק מאיתנו נהיה אצלו לאובססיה”, אומר אביו בצער. כשראה אור ספרו השני, הוא לא סיפר על כך להורים ולא לאחותו.

השראה מהחיים

השבוע קשה היה להשיג את קארין שאול־מזרחי. מותו של שי המם אותה. היא כתבה לי באימייל שהיא “מאוד מתקשה עם אובדן של אהוב וחבר נפש”. היא שקלה להתראיין אבל לבסוף זה לא קרה. “הכאב גדול. עשר שנים של זוגיות עמוקה ואוהבת. קשה לי, אכן אין מילים. חשוב לי שיזכרו את שי כמשורר ופעיל בקידום השירה, השירה היתה בדמו. איש אמת”, היא כתבה לי.

היא סיפרה על התוכנית להוציא לאור את ספר הילדים שהוא כתב, “לו ילדה זיקית”, על ילדה שרוצה להחליף צבעים כמו זיקית ולהיות “כחולה של שמים או של ים”. היא הוסיפה שהוא הותיר כעשרים שירים של וו. ה. אודן שתירגם לעברית. הוא החל לעבוד על ספר חדש בשם “תכלית”. “לצערי, יש מעט שירים סופיים ובעיקר נותרו טיוטות ושירי מגירה”, היא כתבה וגם שלחה לי שני שירים: “אות” מיולי 2012 ו”כיצד לפתוח תאנה” מאוגוסט 2012.

גָּמַלְתִּי בְּלִבִּי לִפְרוֹשׁ מִכְּתִיבָה / אֵין בְּכָךְ עוֹד טַעַם/ שִׁירִים הֵם רַק אַכְזָבָה/ כָּזָב וָשֶׁקֶר, וּמִמֵילָא/לְלֹא חָזִיז וַרַעַם/ אֵין עוֹד הַצְדָּקָה/לְקִיּוּמוֹ שֶׁל הָעוֹלָם. ‏(הודעת פרישה, שיר מ–2009

בראיון לאתר “ספרים” מחודש יוני, שי אריה מזרחי סיפר על עצמו ועל עבודתו: “אני חי ונושם וחושב כל הזמן על שירה. אם זה במסגרת הכתיבה שלי, שאני חושב על השיר הבא שאכתוב, או במסגרת ‘כאוס’, כתב העת המקוון לשירה שאני מנהל ועורך מזה שנתיים שבו אני מפרסם שירים של משוררים לצד הערה פרשנית שלי לכל שיר. זה קשה, כי כל הזמן צריך להתעלות מעל בעיות אישיות ואחרות שפוקדות אותך ולא להיות כמו מישהו ש”לֹא דּוֹפֵק בִּכְתָלָיו וּכְתָלָיו לֹא עוֹנִים בּוֹ מַשָב. ‏(מתוך השיר “חיים”, מתוך ספרו “הוא המסמן את המקום”‏).

את השראתו, סיפר, הוא שואב מהחיים. מהזוגיות עם קארין ומקשריו עם אנשים והוא מושפע גם מתהליכים שקורים בחברה ובסביבה. הוא מציין גם את היצירות הספרותיות שהוא קורא. הוא סיפר שהחל לכתוב לפני שסיים את שירותו הצבאי, “הרגשתי שסיום השירות הצבאי הוא מעין יציאה לעולם חדש, לא מוכר ומפחיד”. בראיון היחיד כנראה שנערך עמו, כאמור לפני ארבעה חודשים, הוא הוסיף וסיפר שהוא ממעט לכתוב ולא פירש מדוע.

“אני מאמין שהתקופה הזאת תעבור, כמו שעברו תקופות של משברי כתיבה קודמים... אני מחזיק במגירה ‏(הווירטואלית‏) סיפור ילדים ששמו ‘לו ילדה זיקית’, שכתבתי לפני כמה שנים. ניסיתי לפנות אל כמה הוצאות במטרה להוציאו כספר אך נעניתי בשלילה... רוב ההוצאות הקטנות דורשות תשלום רב עבור הוצאת ספר ילדים”. הוא סיפר שהוא מרוכז במלאכת התרגום לעברית של שירי אודן. מדבריו בראיון עולה שנותרה בו תקווה שהמצב ישתפר. “אני מקווה שאמשיך ואכתוב עוד הרבה שירים ושאגלה עוד הרבה שירים אחרים וטובים של כותבים אחרים. יש לי אמונה רבה בשירה, שבתקופה האחרונה, מאז כניסתו של האינטרנט לעולם התקשורת, זוכה לפריחה מחודשת”.

חלפו ארבעה חודשים והוא בחר להתאבד.

------------------------------------------------------------------------

לא במתק צבת, באזמל אהבה / יצחק לאור

יצחק לאור על דחיקתו של שי אריה מזרחי ממדורי השירה בעיתונות

יש ארבעה מדורים בעיתונות המפרסמים מדי פעם ביקורות על שירה. לכן נשארים “בחוץ” רוב גדול של משוררים. זה כמובן לא הכרחי להיסקר בעיתון, אבל אנשים מחכים. שי אריה מזרחי נשבר גם בגלל היעדר תגובה, אני מניח. האם היה הבולט בדור החדש של השירה? לא בטוח. האם היה גרוע מאלה שזכו לפרסום כלשהו? בטוח שלא.

להיות משורר פירושו, וכך היה תמיד, להתקדם, כמו שחקן פוטבול, שרץ עם הכדור וכולם מתנפלים עליו והוא צריך להרחיק, שוב ושוב. לא לכולם יש כוח לעמוד בזה. כך כתב:

הִנֵּה אֲנִי וְאֵיךְ אֲנִי
תּוֹפס בִּזְנָבוֹ שֶׁל הַצֶּפַע
קוֹשֵׁר לְרֹאשׁוֹ וְקוֹצֵץ בְּקוֹצָיו
קוֹצֵי הַנָּחָשׁ שֶׁהוּא לְרוֹעֵץ
הַמְּעַוֵּת אֶת חוּט הַחֲלוֹם
אַךְ לֹא יִתָּכֵן.

וּבְכֵן, דָּבָר רִאשׁוֹן לָשֶׁבֶת.
שֵׁנִי לֹא בְּמֶתֶק צְבָת,
בְּאִזְמֵל אַהֲבָה
אֲנַכֵּשׁ אֶת כָּל שְׂרִידָיו.

וְאַחֲרוֹן, אָשִׁיר לָךְ
אֶת כָּל מַה שֶׁהַלֵּב הִשְׂכִּיל
וְרוֹכֵש בְּעֵת זוֹ
שֶׁבָּהּ הַבְּלוּז רוֹחֵשׁ,
הוּא הַמְסַמֵן אֶת הַמָּקוֹם.

הוא התעקש ללכת אל המטאפיזי, לחפש את ההגותי בתוך הדימויים ככותב, ולהיאחז באמצעות האשה בעולם. קשה לומר שהוא “הושפע” ממשורר זה או אחר. אולי עכשיו, כמעין מחווה של בקשת סליחה על ההתעלמות, יעשה הספר הזה את מה שלא עשה בחייו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות