שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עמוס הראל
אבי יששכרוף
עמוס הראל
אבי יששכרוף

חרף השינויים הדרמטיים שמתחוללים במזרח התיכון זה כשנתיים, אירועי הימים האחרונים מספקים תזכורת למגמות ואיומים שאינם נובעים בהכרח מהאביב הערבי. סבבי הסלמה עם החמאס ברצועת עזה מתנהלים מאז השתלט הארגון על הרצועה בשנת 2007; ואילו בסודאן, לפחות לפי דיווחים בתקשורת בעולם, ישראל תוקפת מטרות הקשורות באיראן כבר משנת 2008.

השינוי, בהשוואה לימים שלפני האביב הערבי, נוגע למספר החזיתות שבהן על ישראל להיערך: לאיום מעזה ולעימות המורכב עם איראן נוספו גם השלכות אפשריות של חוסר היציבות בסוריה, הסכנה המחודשת להתפרצות מלחמת אזרחים בלבנון (שעשויה בתורה להקרין על התנהלות חיזבאללה כלפינו), הכאוס בסיני וכמובן – היחס החם של קהיר לחמאס ועזה.

ישראל הרשמית אינה מגיבה להאשמה הישירה של ממשלת סודאן, כי מטוסי חיל האוויר הם שהשמידו את מפעל הנשק ליד חרטום. הטענה שמדובר במפעל נשק איראני נשמעת הגיונית. למשמרות המהפכה האיראניים יש אינטרס מובהק לקדם את הסחורה שלהם קרוב יותר ללקוח המרכזי – ארגוני הטרור הפלסטיניים בעזה, ממש כפי שנוהגים קרטלי סמים בדרום אמריקה ביחס לארצות הברית. קיצור הנתיב מצמצם את עלות ההברחה ואת סכנת החשיפה.

חיילי צה"ל תופסים מחסה בעת אזעקה, שלשוםצילום: רויטרס

בהנחה שישראל היא שתקפה, אפשר לשער שההפצצה נועדה לסכל הברחה של אמצעי לחימה ספציפי לעזה. הרצועה רוויה באלפי רקטות מסוגים שונים, שנאספו בשנים של הברחה דרך המנהרות ברפיח, וזכתה לתוספת ניכרת מאז קריסת משטר קדאפי בלוב וביזת מחסני הנשק שלו. לפי דיווחים שונים, כבר יש ברצועה פאג'רים איראניים לטווח של כ-70 קילומטרים. רק כמות או איכות יוצאת דופן של נשק יכלו לשמש עילה לתקיפה ישראלית, כפי שטוענים הסודאנים.

ביום רביעי בחצות דווח על השגת הבנות עקיפות להפסקת אש בין ישראל לחמאס בגבול הרצועה. הסדר כזה עדיין משרת את האינטרס הבסיסי של שני הצדדים, שאינם מעוניינים בהתנגשות צבאית רחבה בעיתוי הנוכחי. אולם משך ההפוגות בין סבב מהלומות אחד למשנהו הולך ומתקצר. תושבי היישובים בעוטף עזה רצים לממ"דים כעת מדי שבוע, ובשעה ש"כיפת ברזל" מגנה בהצלחה על ערים מרוחקות יותר, כמו אשקלון ובאר שבע, אין ביכולתה לספק פתרון מקיף ליישובים הסמוכים לגדר.

ההרתעה היחסית שהושגה בתום מבצע "עופרת יצוקה" בתחילת 2009 הולכת ונשחקת. בהיעדרה, ולנוכח הכרסום המתמיד של הפלגים הג'יהאדיסטיים ברצועה במעמדו של חמאס, נראה שהחזית הדרומית עלולה להיכנס לתקופה של חוסר יציבות קשה.

המצב בסיני מקשה על מרחב התמרון הישראלי: בהיעדר יכולת לתקוף בסיני, מחשש לקריסת היחסים עם הממשלה בקהיר, מהלכי הסיכול שנוקט צה"ל נגד טרור מסיני מתמקדים ב"זנב" העזתי של הפעילות. אבל פעולות ההתנקשות הללו מספקות לארגונים הקיצוניים עילה להגיב בירי רקטות לישראל, שעליו מגיב צה"ל בפגיעה בחוליות הירי וחוזר חלילה.

ההתפתחות המשמעותית השבוע קשורה בשינוי בדפוס התגובה של החמאס. בשבועות האחרונים הארגון אינו צופה מהצד בחילופי המהלומות בין ישראל וקבוצות הג'יהאד, אלא מצטרף לירי של הרקטות ונראה כי אף נוטל עליו פיקוד. ראש הממשלה איסמעיל הנייה מטפח לעצמו תדמית של ראש מדינה: האיש המתאים לקבל את פניו של המנהיג הערבי הראשון שמגיע לביקור ברצועה, וגם אינו מהסס להתעמת עם ישראל.

הנייה יכול לרשום לזכותו שבוע מוצלח במיוחד. החמאס סיים את הסבב האחרון של העימות בדרום כשידו על העליונה: הוא קבע מחיר לפגיעה באנשיו מבלי שנדרש לשלם מחיר. לעת עתה נראה שעל אף ההצהרות המתלהמות בישראל, גם בירושלים מעדיפים להגיע לבחירות בלי הסתבכות במבצע צבאי ברצועה, אפילו לא במחיר של "ניצחון על חמאס". בנוסף, הנייה קיבל מקטאר סיוע כלכלי יוצא דופן: יותר מ-400 מיליון דולר, בשעה שהתחרות על צמרת הלשכה המדינית של החמאס בשיאה.

ראש ממשלת חמאס מעוניין בסופו של דבר ברגיעה ולא בעוד מלחמה עם ישראל. אולם ארגוני הג'יהאד עלולים לגרור אותו למלחמה ונדרשות הבנות מרחיקות לכת יותר בין ישראל לחמאס כדי להסכים על רגיעה לכמה חודשים. אחרי נפילתו של משטר מובארק, ספק אם המתווכים המצרים יכולים לספק את הסחורה כפי שעשו בעבר. ואולי השאלה הרלוונטית לגבי קהיר אינה רק של יכולת, אלא גם של רצון. הנשיא, מוחמד מורסי, כבר נשמע אחרת.
ביום רביעי, בשעה שהמודיעין המצרי הצליח לתווך הפסקת אש בין ישראל וחמאס, אמר מורסי כי מצרים לא תעלים עין מכל תוקפנות כלפי הפלסטינים, בעיקר ברצועת עזה. הוא הסביר כי אין בכוונתו ליזום מלחמה אולם הבהיר כי "הביטחון שלהם (הפלסטינים) הוא גם שלנו".

היה מצור?

לרגע אחד בסוף השבוע שעבר הצליחה ספינה קטנה בשם אסטל לטלטל שוב את התקשורת הבינלאומית. הנה שוב חשף קומץ פעילי שלום את אכזריותו של הכיבוש הישראלי, שמונע אספקה מתושבי רצועת עזה הנמקים ברעב. ואם לא די בכך, לאחר ההשתלטות הכוחנית על הספינה בלב ים, השלטון הישראלי האטום משליך לכלא את אותם רודפי צדק, בהם כמה ישראלים.

הצרה עם הסיפור הזה היא שהפעילות למען הסרת המצור כביכול אינה מתיישבת בלשון המעטה עם העובדות בשטח. המצור על עזה הפך מזמן למיתוס שמתוחזק על ידי החמאס בעזרתם של כמה ארגוני שמאל בינלאומיים. בפועל, דווקא הכרזתו החגיגית של ראש ממשלת החמאס בעזה על סיום המצור, בעת ביקורו של האמיר של קטאר ברצועה ביום שלישי, מוציאה את המרצע מהשק. ועדיין, הספין של הפעילים נקלט בהצלחה. אפילו בסי-אן-אן דיווחו השבוע אחרי תפיסת האסטל, כי "המצור הישראלי על עזה נמשך כבר חמש שנים".

האמת הבסיסית והפשוטה היא שאין עוד מצור ישראלי על עזה. נותרו הגבלות על יצוא מהרצועה וכן על תנועה של אנשים מעזה לגדה (20 אלף איש עוברים מדי שנה מעזה לגדה). נכון, לעזה אין שדה תעופה פעיל, גם לא נמל ימי, וישראל מונעת מעבר של ספינות אליה. יש לה רק מעבר יבשתי למצרים ומעבר מוגבל לשטח ישראל, אולם מצור במשמעותו הפשוטה, אין. פשוט אין.

בלחץ פרשת ה"מרמרה" במאי 2010, שינתה ממשלת ישראל את מדיניותה והקלה באופן ניכר את המגבלות על כניסת סחורות מהגדה המערבית לרצועת עזה. כיום אין מחסור ברצועה בסחורות, במוצרי מזון או במוצרי בניין. תושבי עזה יכולים לצאת ממעבר רפיח למצרים ומשם לכל יעד בעולם. כ-1,200 בני אדם עושים זאת מדי יום בממוצע, על פי נתונים שמפרסם שלטון החמאס. אלה שמתקשים לעשות זאת דרך מעבר רפיח, משום שהמצרים מונעים זאת מהם (בין היתר בגלל סיבות ביטחוניות), עושים זאת דרך המנהרות.
כבר אין צורך לעבור בזחילה מאומצת בין רפיח הפלסטינית לרפיח המצרית בתוך מנהרה צרה ואפלולית. כיום פועל ברפיח שירות מוניות "טוק-טוק", תחבורה ציבורית לכל דבר, על קו עזה-מצרים דרך המנהרות. השווקים מוצפים פירות, ירקות ומכשירי אייפון.

עזה חווה בום נדל"ני יוצא דופן ושיעור הצמיחה המשוער ל-2012 על פי נתוני הבנק העולמי, הוא 9% . לשם השוואה התחזית בגדה מדברת על 5% צמיחה. לראשונה זה שנים, טוענים תושבים בגדה בסקרי דעת קהל, כי מצבם הכלכלי פחות טוב משל העזתים (ועדיין, הם טועים). ישראל מאפשרת הכנסה כמעט חופשית של סחורות דרך מעבר כרם שלום, מלבד אלה שהחמאס אינו רוצה בהן – בשל דאגתו לפעילות הכלכלית במנהרות ומאחר שהמחירים של הסחורות המגיעות ממצרים זולים יותר.

ביקורו ההיסטורי של אמיר קטאר, השייח חאמד בן חליפה, הוא ביקור ראשון של מנהיג מדינה בעזה מאז השתלט חמאס על הרצועה בהפיכה אלימה במיוחד ביוני 2007. משמר כבוד של אנשי הארגון חיכה לו בצד הפלסטיני בעת שחצה את מעבר רפיח. האמיר חנך פרויקט שיקום ענק בקנה המידה של עזה, בשווי של כ-400 מיליון דולר, סכום שהרשות הפלסטינית בגדה רק יכולה לחלום עליו. אם אפילו הנייה מודה שהוסר המצור, ייתכן שהגיע הזמן שגם פעילי השמאל מישראל ומחו"ל יחדלו מתרגילים זולים ביחסי ציבור.

פרשת משט

זה לא יקרה כנראה בזמן הקרוב משום שהמשטים התקופתיים הם אמצעי מצוין למארגניהם לקבל תשומת לב. כבר לא מדובר בהתארגנויות של חבורות אלימות נוסח הפעילים על סיפון המרמרה, שגררו את חיל הים לעימות מדמם ומזיק. אבל די גם בכמה עשרות שוחרי שלום לא אלימים, כדי לטרטר את צה"ל למהלך ארוך של היערכות שקרוב לוודאי שיסתיים באותה דרך: השתלטות על הספינה תוך הפעלת כוח מינימלי, גרירתה לנמל אשדוד והחזרת הפעילים אחר כבוד במטוסים למדינותיהם.

אחרי ועדות טירקל ופאלמר התגאתה ישראל בהפקת לקחים מפרשת המרמרה. אין ספק שהצבא נערך כיום ברצינות לכל משט. בצה"ל שוב לא לוקחים סיכונים מיותרים. מבחינת הצבא, מדובר בשבועות של הכנות, בכוננות של מפקדים בכירים וכוחות מבצעיים, בהוצאת כלי שיט לים ובכיסוי אווירי ומודיעיני רחב. זאת בהוצאה של מאות אלפי שקלים על מחזה מיותר, המתנהל לפי כללים קבועים ומסתיים בלא כלום.

בתי המשפט נוקטים לרוב גישה סלחנית כלפי העצורים וממהרים לשחרר אותם לדרכם. טוב שישראל נזהרת מתקריות אלימות עם אנשים שאין להם כוונות כאלה, אבל אם לא תימצא דרך אחרת לבלום את המשטים, היא תמשיך לשחק משחקי חתול ועכבר בים, מדי כמה שבועות, אף על פי שבפועל חלק ניכר ממגבלות המצור היבשתי על עזה כבר הוסרו, כפי שמודה כעת גם החמאס עצמו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ