שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שקט על פי התהום. עד לאינתפיאדה הבאה

החיים בשטחים כמעט נורמליים: בלי פיגועים ובלי חיסולים, עם פחות מחסומים ויותר מסחר. הכיבוש בגדה לא נעלם אבל הוא יותר נוח. כמה זמן יימשך השקט?

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

קצת משעמם בגדה המערבית. רצועת עזה סגורה בפני עיתונאים ישראלים כשש שנים ובגדה המערבית קורה מעט מאוד. שקט גדול על פי התהום. אין דרך לשקף שגרה, שבוע אחר שבוע, מייאשת ככל שתהיה. ושגרת החיים בגדה, הבה ונודה, מעט יותר אנושית בשנים האחרונות.

הכיבוש הישראלי מעט יותר נוח. אין פיגועים ולכן אין ערבים, בתודעת הישראלים. אין פיגועים ואין חיסולים. מרקיז, הכל בסדר? כלל וכלל לא, רחוק מכך. הכיבוש וההתנגדות נמצאים בשנים האחרונות בעוד אחת מהפוגות הדמים שלהם, שמתעתעות בנו כאילו הן יכולות להימשך לנצח. אבל גם זו תימשך רק עד לעונג הבא, עד לשפך הדם הבא, עד להתקוממות הבאה, שבוא תבוא, גם אם לא במהרה, כך מותר להעריך.

אל תגידו גדר – לא בגללה שקטה הארץ. בכל יום מסתננים לישראל אלפי פועלים פלסטינים נואשים – שב"חים אנחנו מכנים אותם כאילו היו חפצים – לשבור בה שבר ולמצוא פרנסה למשפחותיהם. באותה דרך יכלו גם עשרות מחבלים לעשות דרכם לישראל.

מסיק באידנא. גם בשנה השלווה הזאת העול נמשךצילום: רויטרס

הגדר היא תעתוע. לא בשל הקמתה הנפסדת על אדמות הפלסטינים (ולא על הקו הירוק כנדרש) נעצר הטרור. מי שהיה מוכן לצאת לפיגועי התאבדות בשנת 2002 מוכן להסתכן בהתגנבות יחידים לישראל גם בשנת 2012. כל פלסטיני שנחוש להיכנס לישראל יכול לעשות זאת, גם אם בקשיים רבים יותר.

זה לא קורה, לא בגלל הגדר. גם לא (רק) בגלל ה"תיאום הביטחוני" המהולל עם הרשות הפלסטינית ולא (רק) בגלל פעילות השב"כ הישראלי וצה"ל. זה לא קורה בראש ובראשונה כי נפל דבר בעם הפלסטיני שחי תחת הכיבוש זה עשרות שנים: דור האינתיפאדה השנייה מדמם עדיין – על הרוגיו, פצועיו ואלה שיושבים בכלא הישראלי – והעם הפלסטיני כולו מלקק את פצעיו.

אין סיכוי לעוד אינתיפאדה בקרוב כי הפלסטינים, ברובם המכריע, הבינו שהאינתיפאדה השנייה המיטה אסון לא רק על ראשי הישראלים, אלא גם על ראשיהם שלהם. דבר לא יצא להם ממנה, זולת הדם שנשפך, החירות שצומצמה והסיכוי שהתרחק עוד יותר לשים קץ לכיבוש.

מי שחשבו שעל הישראלים לשלם על הכיבוש, וגרמו להם לשלם באימה ובדם בראשית העשור הקודם, שכחו שמישהו גם צריך לעשות את הקישור בין סיבה למסובב, בין הכיבוש לטרור. הקישור הזה לא לגיטימי בישראל ולכן נכשלה האינתיפאדה בכל מטרותיה. נדמה שהפלסטינים מבינים זאת, גם אם באיחור.

השלישית בדרך

האינתיפאדה השלישית לא פורצת לפי שעה, גם כי אין עכשיו מי שינהיגה. הדור הקודם נמחק, נמק או שקע בייאוש, הדור הבא טרם צמח. הוא גדל עכשיו בתנאים נוחים יותר, כאמור, ולכן הוא עוד לא יוצא לרחובות, לא בשכם ולא בתל אביב, זולת ההפגנות הקבועות בשורה של כפרים אמיצים ונחושים.

נכון שבאחרונה שוב גברו הקולות שבישרו שהאינתיפאדה הבאה בפתח – בשבועות האחרונים הבאנו כאן כמה קולות אותנטיים שכאלו ממחנה הפליטים ג'נין, שם סבורים שהמצוקה הכלכלית הקשה תוליד בקרוב התקוממות נגד הרשות הפלסטינית וזו תוסט עד מהרה כנגד ישראל – אבל זה לא קורה וספק אם יקרה בחודשים הקרובים.

כבר כמה פעמים האש אמרה להתלקח – פעם בהר הבית ופעם במהומות בחברון, פעם בדרום הר חברון ופעם בכביש 443, אבל איכשהו היא שככה מיד.

גם ה"אביב הערבי", שעשוי היה להביא להתקוממויות עממיות לא רק בבנגאזי ובקהיר, אלא גם בבית לחם ובקלקיליה; לא רק נגד הרודנויות הערביות, אלא גם נגד הרודנות הישראלית – האביב הזה, שהתפשט כאש בשדה קוצים בעולם הערבי, נעצר בפאתי רמאללה. הוא פסח על הכיבוש הישראלי. חסרה ההנהגה, חסרה הרוח וחסר הדלק: הייאוש בגדה יותר נוח עכשיו.

יש הרבה פחות שפך דם בגדה, פחות מחסומים, פחות אסירים ופחות עצירים מנהליים. מאז תום "עופרת יצוקה" ועד היום, כמעט ארבע שנים, על פי נתוני "בצלם" נהרגו 43 פלסטינים בגדה מאש כוחותינו, מספר שמזכיר את שנות השקט שקדם לסערה הקודמת.
20 ישראלים נהרגו באותן שנים בידי הטרור מהגדה. והארץ (כמעט) תשקוט לארבע שנים. לשם המחשה: בשמונה השנים שקדמו לעופרת יצוקה נהרגו 4,789 פלסטינים, מהם 1,790 בגדה. 239 ישראלים נהרגו אז בגדה ועוד 492 בישראל. שנות הדם הללו הגיעו לפי שעה אל קצן. יש גם מעט יותר חירות בגדה: פלסטינים מורשים לנסוע מג'נין ועד חברון ולהיעצר במעט מאוד מחסומים. עד לפני כמה שנים זה נראה כחזון אחרית הימים.

לפני כמה חודשים פגשתי ברמאללה את מיודעי, ד"ר רסאן חמדאן, מארגון ה"הקלה הרפואית" בשכם. במשך שנים הייתי מבקרו בעירו הנצורה. עכשיו סיפר שהגיע לאירוע שהשתתפנו בו במכוניתו בתוך כשעה. חלום.

כשהוסר לפני כמה שנים המחסום בחווארה, מהאכזריים במחסומי הגדה, זה שצר על שכם, נסעתי אליו ועברתי על פניו, הלוך ושוב, כלא מאמין. יש והוא מאויש בחיילים גם כיום, אבל בדרך כלל המחסום פתוח והמכוניות חולפות בו ביעף. מי שהכיר אותו קודם, שראה את מידת הרשע שאפפה אותו, יכול לחשוב שמדובר בפאטה מורגנה במדבר.

לא כל המחסומים הוסרו – רבים עדיין קיימים, לעתים הם צצים כפטריות אחרי הגשם. כואבים, אבל פחות. בפברואר השנה ספרו אנשי "בצלם" 98 מחסומי קבע בגדה, אבל רק 32 מהם מאוישים בקביעות, ו-16 מתוכם באזור שבשליטת ישראל בחברון. עד לפני כמה שנים מספרם היה גדול הרבה יותר: כל כמה קילומטרים היה מחסום בגדה. רק מי שנסע בכבישי הגדה בשנים שקדמו לכך יודע להעריך את ההבדל.

נכון שיש גם מאות מחסומי פתע ניידים וגם עוד כ-450 חסימות פיזיות של כבישים. לפני שנה גם מנה המשרד לעניינים הומניטריים של האו"ם (אוצ'ה) 232 קילומטרים של כבישי הפרדה, לישראלים בלבד, ובכל זאת יש הקלה משמעותית בתנועה בכבישי הגדה. לפני כמה ימים נוספה אליהם גם ההחלטה לפתוח את בקעת הירדן הכבושה לתנועת פלסטינים.

גם במספרי העצירים והאסירים הפלסטינים יש הפחתה משמעותית. 184 עצירים מנהליים בלא משפט בסוף החודש שעבר, שהם אמנם 184 עצירים יותר מדי במדינת חוק, אבל לפני עשר שנים הגיע מספרם כמעט לאלף. 4,373 אסירים פלסטינים בחודש שעבר – לפני ארבע שנים היה מספרם כפול.

אחלה וסבבה

ערי הגדה שוקקות מבקרים: ערביי ישראל מורשים בשנים האחרונות להיכנס אליהן והם מביאים כסף. צריך לראות את שיירות האוטובוסים מהגליל והמשולש בסופי השבוע ואת טורי המכוניות הפרטיות במחסומי הכניסה והיציאה. גם זה צעד חיובי של ישראל.

בעיד אל-פיטר האחרון התרכך לבו הגס של הכיבוש עוד יותר: רבבות פלסטינים קיבלו אישור חד-פעמי להיכנס לישראל, ליום אחד של חופש ואושר על שפת הים, שחלקם לא ראוהו מעודם. המבצע הזה עבר בשלום, אבל לא היה די בכך כדי לתהות: למה בעצם רק פעם בשנה?

בכל זאת, גם בשנה השלווה הזאת יש תחומים שבהם העוול נמשך במלוא עוזו: הטרנספר השקט בבקעת הירדן ובהר חברון לא פסק לרגע. שב"חים ניצודו כחיות בישראל, ובכמה מקרים אף נהרגו. שגרת העוני והאבטלה לא השתנתה מעיקרה, גם אם בבועת רמאללה נראו יותר ג'יפים של ב-מ-ו ומרצדס. גם שגרת הכליאה הקולקטיבית בתוך השטחים נמשכת כגזירת גורל.

צה"ל ממשיך לדרוס ברגל גסה את הסכמי אוסלו, פולש כמעשה קבע לשטחי A, לעתים מדי לילה בלילו. מצוקת המים בשטחים העיקה, כמדי קיץ, בזמן שבהתנחלויות הוריקו השדות והמדשאות. חולים עדיין התקשו לקבל אישורי כניסה לישראל, כמוהם גם מבקשי עבודה. לעתים הם נדרשים לשתף פעולה עם השב"כ כדי לקבל אישור עבודה.

עונת המסיק שעכשיו בעיצומה זרועה תקריות אלימות עם מתנחלים – אין כמעט יום בלי כרם שרוף או איכר חבול, גם זאת כמעשה שבשגרה.

ומעל לכל, הכיבוש נמשך. חוזר שנית: הכיבוש נמשך. שני מיליון בני אדם ללא זכויות בסיסיות, במאה ה-21 שחרתה על דגלה את שחרור העמים, לפחות של עמי ערב. שני מיליון בני אדם בגדה, שעניינם כלל לא מטריד עוד את הישראלים וגם העולם עייף קצת ממצוקתם. בשני כנסים בינלאומיים יומרניים שהתקיימו באחרונה באיסטנבול למשל, לא היה ולו דיון אחד על הכיבוש הישראלי. אך לפני חמש-שש שנים הכנסים הללו היו מוקדשים כמעט רק לו.

החיים בישראל הם אחלה ואפילו סבבה. עובדה: רוב הישראלים אומרים בסקרים שהם מרוצים. הכיבוש כבר מזמן לא נמצא בתודעתם, נשכח כלא היה. גם בגדה החיים מעט טובים יותר. רכבת ההרים של הכיבוש, שלא לומר רכבת השדים, נמצאת שוב באחד מקטעי הדרך הנינוחים יחסית. כמו כל מקטע מישורי ברכבת הרים, זאת יודע כל ילד קטן, הדבר מבשר רעות – רק חכו לתהום הבאה, שתופיע באורח בלתי צפוי.

זהו מעגל הקסמים, שקשה להשתחרר ממנו: כששקט, מתפתים לחשוב שהשקט ישרור לנצח, ולכן אין צורך לעשות דבר. אחרי השקט, אחרי כל שקט, מתרגשת סערה, כל אחת נוראה מקודמתה, ואז ודאי שאין מה לעשות, זולת להרוג ולהיהרג. לידיעת השאננים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ