בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האי שבו אנשים שוכחים למות

אנשים החיים באי היווני איקריה מאריכים ימים הרבה מעל הממוצע וסובלים ממחלות הרבה פחות. מה מסביר את סגולות המקום וכיצד ייתכן שחולה סופני נרפא לגמרי כשעבר להתגורר שם? מדענים מנסים לגלות ממה מורכב שיקוי הפלא

177תגובות

ב–1943 הגיע החייל המשוחרר סטמטיס מוראיטיס מהאי איקריה לארצות הברית כדי לקבל טיפול בזרועו שנפגעה בקרב. הוא שרד פציעת ירי, נמלט לטורקיה ובסופו של דבר הצליח במתק שפתיים לעלות לאונייה קווין אליזבת, ששימשה אז להובלת גייסות, ולחצות את האוקיינוס. מוראיטיס התמקם בפורט ג’פרסון, ניו יורק, מובלעת של בני ארצו שמוצאם באי מולדתו, איקריה. הוא מצא במהרה עבודה כפועל כפיים, ובהמשך עבר לבוינטון ביץ’, פלורידה. בין לבין, הוא נישא לאמריקאית ממוצא יווני, נולדו להם שלושה ילדים והם קנו בית עם שלושה חדרי שינה ושברולט מודל 51.

יום אחד ב–76’, החל מוראיטיס להרגיש קשיי נשימה. כל טיפוס במדרגות היה מפרך, והוא הצליח לעבוד רק עד הצהריים. אחרי סריקות רנטגן הגיע הרופא למסקנה שמוראיטיס חולה בסרטן ריאות. הוא זוכר שתשעה רופאים שונים אישרו את הדיאגנוזה. לדבריהם, נותרו לו תשעה חודשים לחיות. הוא היה אז באמצע שנות ה–60 לחייו.

2012 © Andrea Frazzetta | The New York Times

מוראיטיס שקל להישאר באמריקה ולעבור טיפולים חריפים נגד הסרטן בבית חולים מקומי. כך הוא יוכל להישאר קרוב לילדיו הבוגרים. אולם לבסוף הוא בחר לשוב לאיקריה, שם יוכל להיקבר לצד אבותיו בצל עצי האלון בבית קברות הצופה לים האגאי. הוא חישב שהלוויה בארצות הברית תעלה אלפי דולרים, בעוד שהלוויה מסורתית באיקריה עולה רק 200 דולר, כך שלאשתו, אלפיניקי, יישאר נתח גדול יותר מחסכונות הפנסיה שלהם.

מוראיטיס ואלפיניקי עברו לגור אצל הוריו הקשישים, בבית זעיר וצבוע בסיד בלב הכרמים סמוך לאבדילוס, בצדו הצפוני של האי. בהתחלה הוא העביר את ימיו במיטה כשאמו ואשתו מטפלות בו. אמונתו בדת התחזקה. בבקרי יום ראשון הוא דידה במעלה הגבעה לכנסייה היוונית־אורתודוקסית הקטנה שבה סבו שימש בעבר ככומר. כשחברי ילדותו שמעו על שובו, הם החלו להופיע בבית הוריו מדי אחר צהריים, והיו משוחחים עמו במשך שעות - פעילות שלוותה תמיד בשתיית בקבוק או שניים של יין מקומי. מוראיטיס חשב לעצמו שאם נגזר עליו למות - לפחות ימות שמח.

בחודשים שלאחר מכן קרה משהו מוזר. לדברי מוראיטיס, הוא החל להרגיש חזק יותר. יום אחד, הוא נמלא שאפתנות ויצא לגינה לשתול כמה ירקות. הוא לא ציפה לחיות מספיק זמן כדי לקטוף אותם, אבל נהנה מהשהייה בשמש ומאוויר הים, וחשב שאלפיניקי תוכל ליהנות מהירקות הטריים אחרי לכתו.

שישה חודשים חלפו. מוראיטיס לא מת. במקום זאת, הוא קטף את הירקות בגנו, וכשהביטחון העצמי שלו גבר, טיפח גם את הכרם המשפחתי. אט־אט הוא התרגל לשגרת היומיום של האי: התעורר ביקיצה טבעית, עבד בכרמים עד הצהריים, הכין לעצמו ארוחה ונהנה ממנוחה ארוכה. בערבים הלך לעתים קרובות למסבאה המקומית, שם שיחק דומינו עד אחרי חצות. השנים חלפו. בריאותו המשיכה להשתפר. הוא הוסיף כמה חדרים לבית הוריו, כדי שהילדים יוכלו לבוא לבקר. הוא טיפח את הכרמים עד שהם הפיקו 1,500 ליטר של יין בשנה. היום, שלושה עשורים וחצי מאוחר יותר, הוא בן 97 לפי מסמך רשמי אשר על נכונותו הוא חולק. לדבריו הוא בן 102 - ובריא מסרטן. הוא מעולם לא עבר כימותרפיה, לא לקח תרופות ולא קיבל טיפול רפואי מסוג כלשהו. הדבר היחיד שהוא עשה היה לחזור הביתה לאיקריה.

גטי אימג'ס

צלולים עד הסוף

פגשתי את מוראיטיס באיקריה ביולי האחרון, באחד מביקורי במקום כדי לחקור את אריכות הימים יוצאת הדופן של תושבי האי. כבר עשר שנים שבעזרת האגודה הגיאוגרפית הלאומית של ארצות הברית אני מוביל מחקר של המקומות שבהם אנשים חיים הכי הרבה. הפרויקט התפתח מעבודתם של שותפַי, ד”ר ג’אני פֶס מאוניברסיטת ססארי שבאיטליה וד”ר מישל פולן, דמוגרף בלגי.

ב–2000 הם זיהו את מחוז נואורו שבסרדיניה כמקום עם ריכוז הגברים בני המאה ומעלה הגבוה בעולם. הם התמקדו בקבוצת כפרים במעלה הרי נואורו, סימנו את תחומי האזור בעט כחול על מפה והחלו להתייחס לאזור המסומן כ”אזור הכחול”. מאז 2002 זיהינו שלוש אוכלוסיות אחרות ברחבי העולם, שבהן אנשים חיים באופן משמעותי זמן רב יותר מכל אחד אחר. הנשים שחיות הכי הרבה בעולם נמצאות באי אוקינאווה. בחצי האי ניקויה שבקוסטה ריקה גילינו אוכלוסייה של מאה אלף מסטיסוס ‏(בני תערובת אינדיאנים ולבנים‏) עם שיעור תמותה בגיל העמידה נמוך מהרגיל. ובלומה לינדה, קליפורניה, מצאנו אוכלוסייה של חברי הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי ‏(כנסייה פרוטסטנטית שמקורה בארצות הברית של אמצע המאה ה–19, שמתייחדת בכך שיום השבתון שלה הוא שבת ולא ראשון‏) אשר תוחלת החיים של מרביתם גבוהה מהממוצע האמריקאי בעשור.

ב–2003 הקמתי חברת ייעוץ שתבחן אם אפשר ליישם את מה שלמדנו בשטח בקהילות אמריקאיות. במקביל המשכנו במחקרינו, בחיפוש אחר מובלעות חיים ארוכים, וב–2008, בעצתו של חוקר יווני, התחלנו לחקור את איקריה. תוכניתו של פולן היתה לאתר אנשים שנולדו בין 1900 ל–1920 ולגלות איפה ומתי אנשים מתו. הבעיה בגישה זו היתה שאנשים עברו ממקום למקום לעתים קרובות. זאת אומרת שלא יכולנו להסתפק בתעודות לידה ומוות, אלא נדרשנו גם למידע על הגירה ומעברי דירה.

איסוף המידע היה מוכרח להיות קפדני. פרסומים קודמים על אנשים עם תוחלת חיים חריגה במקומות כמו עמק וילקבמבה שבאקוודור, עמק הונזה שבפקיסטן והאזור ההררי של גיאורגיה הופרכו על ידי חוקרים שגילו כי רבים מהתושבים כלל לא יודעים מה גילם. במקרה של כפריים ללא תעודת לידה, קל להתבלבל. שנה אחת הם בני 80, וכמה חודשים מאוחר יותר הם בני 82. כעבור זמן לא רב הם טוענים שהם כבר בני מאה. וכאשר עיירה מגלה כי מוניטין של מקום שבו חיים בני מאה רבים מושך תיירים, מי יערער על כך?

יבגני איסייב

אפילו באיקריה קשה היה לפעמים לגלות את האמת. סיפורים כמו החלמתו הפלאית של מוראיטיס הפכו במהירות לחלק מהפולקלור המקומי, סופרו שוב ושוב, השתנו ויוחסו לאנשים אחרים ‏(דיווחים על מוראיטיס התפרסמו בטלוויזיה היוונית‏). למעשה, כשערכנו מחקר שם ב–2009, פגשתי אדם אחר שסיפר לי אותו הסיפור על עצמו.

המחקר מנסה לפזר את ערפל הסיפורים ולגלות את העובדות על אריכות הימים באיקריה. לפני הכללת נבדקים, השווה פולן את תעודות הלידה שלהם עם מסמכים צבאיים או כנסייתיים. אחרי איסוף כל הנתונים, הוא ועמיתיו באוניברסיטת אתונה הגיעו למסקנה שתושבי איקריה מגיעים לגיל 90 בשיעור גבוה פי שניים וחצי מהאמריקאים ‏(לגברים של איקריה יש למעשה סיכוי גבוה פי ארבעה ממקביליהם האמריקאים להגיע לגיל 90, ולעתים קרובות במצב בריאותי טוב יותר‏). בנוסף לכך, הם חיים שמונה עד עשר שנים יותר לפני שהם לוקים בסרטן או במחלות לב, הם נוטים פחות לדיכאון, ושיעור הסובלים משיטיון ביניהם קטן פי ארבעה. כמעט חצי מהאמריקאים בני ה-85 ומעלה מפגינים סימנים של אלצהיימר ‏(האגודה לאלצהיימר בארצות הברית מעריכה כי האמריקאים שילמו 200 מיליארד דולר לטיפול בשיטיון ב–2012‏). אולם באיקריה אנשים מצליחים להישאר צלולים עד לסוף חייהם.

חיים בלי שעון

איקריה, אי של 260 קמ”ר, שבו חיים כמעט 10,000 אזרחים יוונים, נמצא במרחק של כ–45 ק”מ מהחוף המערבי של טורקיה. הרכס המשונן של ההרים עטויי השיחים של האי מתנשא בחדות מעל לים האגאי. לפני הולדת הנצרות היה האי מכוסה ביערות אלון עבותים וכרמים שופעים. מוניטין הבריאות של המקום נמשך כבר 2,500 שנה, מאז החלו היוונים לשוט לאי כדי לטבול במעיינות החמים שליד תרמה. במאה ה–17 תיאר ג’וזף גאורגירנס, הבישוף של איקריה, את תושבי האי כאנשים גאים הישנים על הקרקע. “הדבר הראוי ביותר לציון באי”, הוא כתב, “הוא האוויר והמים שלו, שהם כה בריאים שהתושבים במקום מאריכים ימים עד מאוד, ולא נדיר לפגוש שם בני מאה ומעלה”.

בניסיון ללמוד יותר על מוניטין אריכות הימים של תושבי האי פניתי ב–2009 לד”ר איליאס לריאדיס, אחד מהרופאים היחידים במקום. בפאטיו חיצוני בבית הנופש שלו, הוא אירח אותי לשולחן של זיתי קלמטה, גרגירי חומוס, לחם מקומי דחוס ויין. “אנשים פה הולכים לישון מאוחר”, סיפר לריאדיס. “אנחנו מתעוררים מאוחר ותמיד תופסים תנומה בצהריים. אני לא פותח את המרפאה שלי לפני 11 בבוקר, כי איש לא יבוא קודם לכן”. הוא לגם מהיין. “שמת לב שאף אחד לא עונד פה שעון? שום שעון לא עובד כמו שצריך. אם אתה מזמין מישהו לארוחת צהריים, הוא יכול להגיע ב–10:00 בבוקר או ב–18:00 בערב. פשוט לא אכפת לנו מהשעון כאן”.

הוא הצביע לעבר הים האגאי, לכיוון האי הסמוך, סאמוס, ואמר: “15 ק”מ בלבד מכאן ישנו עולם אחר לחלוטין. יש שם גורדי שחקים, כפרי נופש ובתים ששווים מיליון יורו. לאנשים בסאמוס אכפת מכסף. כאן, לא אכפת לנו. בחגים הרבים אנשים אוספים יחד את כספם וקונים אוכל ויין במשותף. אם נותר עודף, הם נותנים אותו לעניים. זה לא מקום של ‘אני’. זה מקום של ‘אנחנו’”.

עברו החריג של איקריה עשוי להסביר את הנטיות השיתופיות הקיימות בו. הרוחות העזות הנושבות באי ‏(ומוזכרות באיליאדה‏) והיעדר הנמלים הטבעיים הותירו את האי מחוץ לנתיבי הספנות לאורך חלק ניכר מההיסטוריה, כך שתושבי איקריה נאלצו לכלכל את עצמם. בסוף שנות ה–40, אחרי שנסתיימה מלחמת האזרחים היוונית, הממשלה הגלתה לאי אלפי קומוניסטים ורדיקלים אחרים. כמעט 40% מהמבוגרים באי, רבים מהם מאוכזבים משיעור האבטלה הגבוה ומהמשאבים המדולדלים המטפטפים מאתונה, עדיין מצביעים למפלגה הקומוניסטית המקומית. בסביבות 75% מתושבי איקריה הם בני פחות מ–65. רבים מהצעירים שבהם שבו הביתה מהמכללה, חיים לעתים קרובות בבית הוריהם. בדרך כלל הם מקוששים יחדיו מספיק כסף לחיות ממשרות חלקיות ומתשלומי רווחה.

לריאדיס דיבר גם על “תה ההרים” המקומי, העשוי מעשבים מיובשים הייחודיים לאי, ועליו מתענגים התושבים כקוקטייל של סוף היום. הוא הזכיר מיורן בר, מרווה, זן של מנטה, רוזמרין ומשקה העשוי מעלי שן הארי מורתחים בתוספת נגיעת לימון. “אנשים פה חושבים שהם שותים משקה מנחם, אבל הוא פועל גם כתרופה”, אמר לריאדיס. באי מתייחסים גם לדבש כתרופה לכל מכאוב. “יש להם סוגים של דבש שלא תמצא בשום מקום אחר בעולם”, הוא אמר. “הם משתמשים בזה לכל דבר, החל מטיפול בפצעים, דרך התאוששות מחמרמורת וכלה בתרופה לשפעת. הזקנים מתחילים את היום עם כפית דבש. הם בולעים אותו כמו תרופה”.

בשלושת הימים הבאים פגשתי כמה ממטופליו של לריאדיס. באזור בשם ראכס פגשתי 20 בני אדם בני יותר מ–90 ואחד שטען שהוא בן 104. דיברתי עם בן 95 שעדיין מנגן בכינור ובת 98 שמנהלת מלון קטן ומשחקת פוקר על כסף בסופי השבוע. בנסיעה שנה קודם לכן ביקרתי בבית עם גג רעפים הבנוי על ראש גבעה. הגעתי לשם בעקבות זוג הנשוי יותר מ–75 שנה.

תנאסיס ואייריני קרימאליס פתחו יחדיו את הדלת, מחאו כפיים בהתרגשות למראה האורח וסימנו לי בידיהם להיכנס. שניהם התנשאו לגובה של לא יותר ממטר וחצי. הוא לבש חולצת כותנה וכובע בייסבול מהוה, והיא היתה בשמלה ביתית ושערה מגולגל על עורפה. בתוך הבית ניצבו שולחן, אח בסגנון ימי הביניים שמעליו התחמם קומקום מפוחם, ארון בגומחה שבתוכו מקטורן מצמר ותצלומים דהויים בשחור־לבן של אבותיהם התלויים על הקיר המפויח. החלל היה חמים ונוח. “שב”, הורתה אייריני. לפני שנשאלתי לשמי או מה רצוני, היא כבר הניחה על השולחן ספלי תה וצלחת עוגיות. בינתיים, תנאסיס התרוצץ הלוך ושוב ברחבי הבית מלא אנרגיה, וסידר את המקום.

השניים סיפרו שהם נולדו בכפר סמוך. הם נישאו בשנות ה–20 המוקדמות לחייהם וגידלו חמישה ילדים ממשכורתו של תנאסיס כחוטב עצים. כמו כמעט כל תושביו המסורתיים של האי, שגרת יומם מתנהלת פחות או יותר כמו שתיאר לריאדיס: יקיצה טבעית, עבודה בגינה, ארוחת צהריים מאוחרת ואז תנומה. עם השקיעה הם הולכים לבקר את השכנים, או שהשכנים באים אליהם. התזונה שלהם גם היא טיפוסית: ארוחת בוקר של חלב עזים, יין, תה מרווה או קפה, דבש ולחם. בארוחת הצהריים יש כמעט תמיד קטניות ‏(עדשים, חומוס‏), תפוחי אדמה, עלים ירוקים ‏(שומר, שן הארי או עלים דמויי תרד הנקראים הורטה‏) וירקות העונה מהגינה שלהם; לארוחת ערב הם אוכלים לחם ושותים חלב עזים. בחג המולד ובפסחא הם שוחטים את החזיר מהמשק המשפחתי ונהנים ממנות קטנות של חזיר משומר בשומן בחודשים הבאים.

בסיור בנחלתם, תנאסיס ואייריני הציגו בפני את החזירים שלהם בשמותיהם. זמן קצר אחרי השקיעה, אחרי ששבנו לביתם לכוס תה, נכנס זוג קשישים נוסף פנימה, בידיהם קנקן של יין תוצרת בית. ארבעת בני ה–90 ומשהו התנשקו על לחייהם בשמחה והתיישבו מסביב לשולחן. הם ריכלו, שתו יין ומעת לעת פרצו בצחוק.

2012 © Andrea Frazzetta | The New York Times

תה מרפא

ד”ר יואנה צ’ינו, מרצה בבית הספר לרוקחות שבאוניברסיטת אתונה, היא אחת מהמומחים הגדולים באירופה למרכיבים הפעילים שבעשבים ומוצרים אחרים מן הצומח. כששוחחתי איתה על אריכות הימים של תושבי איקריה, היא סיפרה לי שרבים מסוגי התה שהם שותים משמשים כתרופות סבתא יווניות. מנטה בר מסייעת לסובלים מדלקת חניכיים ובעיות במערכת העיכול. רוזמרין משמש תרופה לפודגרה; לענה נחשבת ממריצה את מחזור הדם.

ד”ר צ’ינו ביקשה ממני דוגמיות, ובהמשך בדקה שבעה מעשבי המשקה הנפוצים ביותר באיקריה. היא דיווחה שהם התגלו כעשירים בנוגדי חמצון, ומרביתם גם הכילו מעט חומרים משתנים. רופאים נעזרים בחומרים משתנים לטיפול ביתר לחץ דם. ייתכן שבשתייה הלילית של התה, תושבי איקריה מורידים בהדרגה את לחץ הדם שלהם לאורך חייהם.

בינתיים החלו עמיתַי, ג’אני פס ומישל פולן, לאתר את כל 164 תושבי האי שהיו בני יותר מ–90 ב–1999. הם התחילו בראכס, ומצאו כי 75 בני 90 ומשהו עדיין בחיים. בהמשך, בעזרת חוקרים נוספים, הם התפרשו על פני האי ושאלו 35 נבדקים קשישים סדרת שאלות על סגנון חייהם, כדי להעריך את מצבם הגופני והקוגניטיבי: כמה שעות הם ישנים? האם הם עישנו אי פעם? הם התבקשו לקום מכיסא ולהתיישב שוב חמש פעמים, והחוקרים מדדו את הזמן שנדרש להם ללכת ארבעה מטרים.

כדי לבחון את יכולתם השכלית, ביקשו החוקרים מהנבדקים לשנן סדרה של פריטים ולרשום מחדש צורות גיאומטריות. אל פס ופולן הצטרפה בשטח ד”ר אנטוניה טריכופולו מאוניברסיטת אתונה, מומחית לתזונה ים־תיכונית. היא עזרה לערוך סקרים, התארחה פעמים רבות במטבחים הכפריים וביקשה מהנבדקים לשחזר את הרגלי האכילה שלהם בילדות. היא ציינה כי התזונה של תושבי איקריה, כמו זו של אחרים מסביב לים התיכון, עשירה בשמן זית ובירקות, דלה במוצרי חלב ‏(מלבד חלב עזים‏) ובשר, וגם כוללת כמויות מתונות של אלכוהול. בתזונתם ניתן דגש על תפוחי אדמה מגידול ביתי, קטניות ‏(חומוס, לוביה ועדשים‏), עשבי בר וחלב עזים ודבש מתוצרת מקומית.

2012 © Andrea Frazzetta | The New York Times

ידעתי ממחקרַי במקומות אחרים על אנשים מאריכי ימים כי כל אחד ממאפייני התזונה באיקריה קשור להארכת תוחלת החיים: צריכה נמוכה של שומנים רוויים מבשר ומוצרי חלב מקושרת לירידה בסיכון למחלות לב; שמן זית - בייחוד קר - מפחית את הכולסטרול הרע ומעלה את ריכוז הכולסטרול הטוב. חלב עזים מכיל טריפטופן, חומצת אמינו התורמת לייצור סרוטונין, וזקנים מעכלים אותו בקלות. בחלק מעשבי הבר יש שיעור גבוה פי עשרה של נוגדי חמצון מאשר ביין אדום. יין, בצריכה מתונה, ידוע כתורם לבריאות כחלק מתזונה ים־תיכונית, כי הוא מעודד את הגוף לספוג נוגדי חמצון, הקרויים פלאבונואידים.

קפה, שפעם נתפס כמעכב גדילה, מקושר כיום לשיעורים נמוכים יותר של סוכרת, מחלות לב ובמקרים מסוימים גם פרקינסון. לחם השאור המקומי עשוי אף לתרום להורדת כמות הגלוקוז הנספגת בגוף בארוחה. ניתן אפילו לטעון שתפוחי האדמה מוסיפים אשלגן, ויטמין בי–6 וסיבים לתזונה של תושבי איקריה. גורם בריאותי נוסף שכנראה משפיע הוא צריכת המזון הלא מעובד המאפיינת את האי: כפי שציינה טריכופולו, מכיוון שהתושבים אוכלים ירקות משדותיהם וגינותיהם, הם צורכים הרבה פחות מדבירי חרקים ויותר חומרים מזינים. היא העריכה כי בהשוואה לתזונה האמריקאית הסטנדרטית, התזונה באיקריה יכולה לתרום לארבע שנים נוספות בתוחלת החיים.

כמובן, ייתכן שיש השפעה לא רק למה שהם אוכלים, אלא גם למה שהם לא אוכלים. “האם הם עושים משהו חיובי, או שהעיקר הוא היעדר הגורם השלילי?” שאל גארי טאובס כשתיארתי בפניו את אריכות הימים של תושבי איקריה והתזונה שלהם. טאובס הוא מייסד של Nutrition Science Initiative, ארגון ללא מטרות רווח, ומחבר הספר “Why We Get Fat” ‏(מדוע אנו משמינים‏). הוא גם כתב כמה מאמרים ל”ניו יורק טיימס”. “הסבר אחד לכך שהם חיים כה הרבה הוא שהם אוכלים תזונה המבוססת על ירקות. או שההסבר הוא היעדר הסוכר והקמח הלבן. מהיכרותי עם המטבח היווני, הם אוכלים מעט מאוד סוכר מעובד, והלחמים שלהם עשויים באופן מסורתי מקמח מלא”.

בעקבות הדו”ח של פס ופולן, ד”ר כריסטינה כריסוהו, קרדיולוגית מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אתונה, הצטרפה לחצי תריסר מדענים ואירגנה מחקר על איקריה, שכלל סקר של הרגלי התזונה של 673 תושבי האי. היא גילתה כי נבדקיה צרכו פי שישה יותר קטניות ביום מהאמריקאים, אכלו דגים פעמיים בשבוע ובשר חמש פעמים בחודש, שתו בממוצע שתיים עד שלוש כוסות קפה ביום וצרכו בערך רבע מכמות הסוכר המעובד - הקשישים לא אהבו משקאות קלים. היא גילתה גם שהם צורכים כמויות גדולות של שמן זית לצד שתיים עד ארבע כוסות יין ביום.

2012 © Andrea Frazzetta | The New York Times

כריסוהו חשדה כי גם הרגלי השינה והמין של תושבי איקריה משפיעים על אריכות ימיהם. היא ציטטה מחקר מ–2008 של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת אתונה ובית הספר לבריאות הציבור בהרווארד, שבו נבדקו 23 אלף מבוגרים יוונים. החוקרים עקבו אחר נבדקיהם שש שנים בממוצע, מדדו את התזונה שלהם, פעילותם הגופנית ושעות השינה שלהם. הם גילו קשר בין תנומת צהריים מזדמנת לירידה של 12% בסיכון למחלות לב כליליות, אבל שתנומת צהריים קבועה - לפחות שלוש פעמים בשבוע - מביאה לירידה של 37%. היא גם ציינה כי מחקר ראשוני על גברים באיקריה בין הגילים 65 ל–100 כלל את הנתון לפיו 80% מהם טוענים שהם מקיימים יחסי מין באופן קבוע, וכרבע מחברי קבוצה זו טענו שהם עושים זאת “לזמן ארוך” ו”בהצלחה”.

אין פרטיות

בשהותנו באיקריה, עמיתי ואני לנו בבית ההארחה של תאה פאריקוס, מרכז חברתי של מערב איקריה. הנשים המקומיות נאספו בחדר האוכל של המקום בבקרים לרכל על כוס תה. מאוחר בלילה, אחרי המולת ארוחת הערב, השולחנות הוזזו הצדה, וחדר האוכל הפך לרחבת ריקודים עם אנשים המשלבים ידיים ובועטים ברגליהם לצלילי מוזיקה יוונית.

פאריקוס מבשלת כפי שבישלו אבותיה מאות בשנים, ובזכותה יכולנו לנסות את התזונה שאותה חקרנו. לארוחת הבוקר היא הגישה יוגורט מקומי ודבש שמייצר הכוורן בן ה–90 מהבית הסמוך. לארוחת ערב היא ירדה לשדות וחזרה עם ידיים מלאות בעשבים, עירבבה אותם עם דלעת ואפתה מהם פשטידות נפלאות. המנה האהובה עלי היתה תבשיל של לוביה, עגבניות, שומר ושום בתוספת שמן זית, או “נזיד איקרי”, כפי שקראנו לו.

2012 © Andrea Frazzetta | The New York Times

למרות האופי האיקרי שלה, פאריקוס נולדה בדטרויט לאב אמריקאי ואם מאיקריה. היא למדה בתיכון, עבדה כסוכנת נדל”ן והתחתנה בארצות הברית. אחרי שהיא ובן זוגה הולידו את בנם הראשון, היא חשה “כמיהה גנטית” לאיקריה. “לא הייתי אומללה בארצות הברית”, היא אמרה. “היו לי חברים טובים, אכלנו יחד ארוחות ערב בסופי השבוע. היתה לי שברולט. אבל כל הזמן מיהרתי”.

כשהיא ומשפחתה עברו לאיקריה כדי לפתוח את בית ההארחה, הכל השתנה. היא הפסיקה לקנות את מרבית המצרכים, ושתלה במקום זאת גינה עצומה, שממנה הם לקחו את מרבית הפירות והירקות שלהם. היא ירדה במשקל בלי לנסות. שאלתי אותה אם היא חושבת שהתזונה הפשוטה תאריך את חיי משפחתה. “כן”, היא השיבה. “אבל לא ככה אנחנו מתייחסים לזה. זה יותר מכך”.

למרות ששיעור האבטלה גבוה - ייתכן שהוא מגיע ל–40% - כמעט לכל תושבי האי יש גישה לגינה ולמקנה המשפחתיים, סיפרה לי פאריקוס. אנשים עובדים בכמה עבודות. מישהו שעוסק בתיירות, לדוגמה, יכול במקביל לעבוד גם כצבע, חשמלאי או מנהל חנות. “אנשים מסתדרים פה כי הם מספקים את צורכיהם בעצמם”, היא אמרה. “אולי אין לנו כסף למותרות, אבל יש לנו אוכל על השולחן ואנחנו עדיין מבלים עם המשפחה והחברים. אנחנו לא ממהרים להשלים את העבודה במשך היום, אז אנחנו עובדים בערב. בסוף היום, אנחנו לא הולכים הביתה לרבוץ על הכורסה”.

פאריקוס אחזה בידיה בספל קפה. קרני השמש חדרו מבעד לתריסים; גלי הים האגאי הסמוך נבלעו ברעשי ארוחת הבוקר. “ידעת שאין ביוונית מלה לפרטיות?” היא הצהירה. “כולם יודעים הכל על כולם, ואז נוצרת תחושה של חיבור וביטחון. היעדר הפרטיות הוא למעשה חיובי, כי הוא מרסן אנשים שלא רוצים להיתפס במשהו שיביך את משפחתם. אם הילדים שלך מתנהגים רע, לשכנך לא תהיה בעיה לחנך אותם. יש פחות פשיעה, לא בגלל המשטרה, אלא בגלל סכנת הבושה למשפחה. שאלת אותי על המזון, אז כן, אנחנו אוכלים טוב יותר מכפי שאוכלים באמריקה. אבל זה לא רק המזון שלנו. גם אם אתה בהפסקת צהריים מהעבודה, אתה נרגע ונהנה מהארוחה. נהנה מהחברה של מי שאיתך. ההנאה מהאוכל פה תמיד שלובה בהנאה משיחה”.

בארצות הברית אנשים שרוצים לשפר את בריאותם נוטים להתמקד בהתעמלות ובמה שנכנס לפיהם - מזון אורגני, אומגה 3, תוספי תזונה. האמריקאים מוציאים כמעט 30 מיליארד דולר בשנה על ויטמינים ותוספי תזונה. אולם באיקריה ובמקומות דומים, התזונה מסבירה את אריכות הימים רק באופן חלקי. להתעמלות - לפחות כפי שאנו מכירים אותה, כפעילות גופנית מכוונת ומחייבת - יש תפקיד קטן, אם בכלל.

2012 © Andrea Frazzetta | The New York Times

ייתכן שהמבנים החברתיים חשובים יותר מכושר גופני. העובדה שבסרדיניה מתייחסים בכבוד לקשישים משמעה שהם נותרים חלק פעיל בקהילה ובמשפחה המורחבת עד אחרי גיל מאה. מחקרים מצאו קשר בין פרישה מוקדמת במגזרים מסוימים לירידה בתוחלת החיים. באוקינאווה אין חלוקה מלאכותית של החיים לתקופות. במקום זאת, המושג “איקיאגי” - שמשמעו “הסיבה שבגינה קמים בבוקר” - מלווה את כל החיים הבוגרים. בזכותו בני מאה ומעלה קמים מהמיטה ומהכורסה ללמד קראטה, להדריך רוחנית את תושבי הכפר או להנחיל מסורות לילדים. תושבי ניקויה בקוסטה ריקה משתמשים בביטוי Plan de Vida כדי לתאר חיים שלמים חדורי מטרה. כפי שד”ר רוברט באטלר, המנהל הראשון של המכון הלאומי האמריקאי להזדקנות, סיפר לי פעם, היכולת להגדיר את משמעות חייך מאריכה אותם.

התזונה מבוססת הירקות של חברי הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי מקושרת לתוספת של עשור לתוחלת החיים. היא גם תורמת לירידה בשיעור הסובלים מסוכרת ומחלות לב. התזונה של האדוונטיסטים שואבת את השראתה מהתנ”ך - בראשית פרק א’ פסוק כ”ט: “ויאמר אלוהים, הנה נתתי לכם את כל עשב זרע אשר על־פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ, זרע זרע: לכם יהיה, לאכלה”.

אולם גם במקרה זה, המרכיב העיקרי עשוי להיות דווקא המבנה החברתי, ולא התזונה. רוב האנשים לא מצליחים להתמיד בדיאטה מסוימת. אולם האדוונטיסטים אוכלים את אותם מזונות עשרות שנים ברצף. כיצד? כי אדוונטיסטים מבלים עם אדוונטיסטים אחרים. בפיקניק אדוונטיסטי לא תמצאו בשר נצלה על הגריל; אלא מגוון מזונות צמחוניים. איש לא שותה אלכוהול או מעשן. כפי שגילה ניקולס כריסטאקיס, רופא וחוקר מדעי החברה מהרווארד, כשהתעמק בנתוני מחקר ארוך טווח של תושבי פראמינגהם, מסצ’וסטס, הרגלים בריאותיים נוטים להיות מידבקים לא פחות משפעת. לפי חישוביו, סיכוייו של תושב פראמינגהם לסבול ממשקל יתר מזנקים ב–57% אם אחד מחבריו מפתח משקל יתר. בקרב האדוונטיסטים שבדקנו, היו אלה בעיקר ההרגלים החברתיים החיוביים שנפוצו כמגפה.

אם תשאלו את הקשישים באיקריה איך הם הצליחו לעבור את גיל 90, הם יענו לכם לרוב שאלה האוויר הצלול והיין. או, כפי שקשישה בת 101 אמרה לי במשיכת כתפיים, “אנחנו פשוט שוכחים למות”. למעשה אין להם מושג איך הם הגיעו לגיל כה מופלג. גם לנו לא. כדי לענות לשאלה זו נידרש לעקוב בקפדנות אחר אורחות החיים של קבוצת הניסוי וקבוצת הביקורת לכל אורך חייהם ‏(והלאה‏). אנחנו יודעים על סמך נתונים אמינים כי תושבי איקריה חיים יותר מתושבי האיים הסמוכים ‏(שיכולים לשמש כמעין קבוצת ביקורת‏).

סאמוס, לדוגמה, נמצא במרחק של 12 ק”מ בלבד. התושבים שם, עם אותו בסיס גנטי, אוכלים יוגורט, שותים יין, נושמים אותו אוויר ודגים באותו ים כמו שכניהם באיקריה. אולם תושבי סאמוס לא חיים יותר מהיווני הממוצע. לכן הנוסחה של איקריה כה מרתקת.

2012 © Andrea Frazzetta | The New York Times

אם מקדישים תשומת לב קפדנית לאופן שבו חיים תושבי איקריה, אפשר לזהות תריסר גורמים סמויים רבי עוצמה המחזקים זה את זה ופועלים באופן נרחב. קל לנוח כמו שצריך אם אף אחד לא מתעורר מוקדם והכפר שומם בזמן מנוחת הצהריים. יש תועלת רבה לכך שהמזונות הזולים והזמינים ביותר הם גם הבריאים ביותר - ושאבותיכם השקיעו מאות שנים בהפיכתם לטעימים. קשה לבלות יום באיקריה בלי לטפס במעלה 20 גבעות. ולא סביר להניח שתוכלו להרגיש אי פעם את הכאב האקזיסטנציאלי של חוסר שייכות, או אפילו את המתח הסתמי של הגעה באיחור. הקהילה שלכם תדאג לכך שתמיד יהיה לכם מה לאכול, אבל הלחץ החברתי גם יחייב אתכם לתרום את חלקכם.

אתם תגדלו ירקות בגינה, כי זה מה שאבותיכם עשו וזה מה ששכניכם עושים. יש סיכוי נמוך יותר שתהיו קורבנות לפשיעה, כי כולם בעת ובעונה אחת גם חטטנים וגם מרגישים שצופים בהם. בסוף היום תשתו כוס תה של עשבי העונה עם השכנים, כי זה מה שמוגש. כמה כוסות יין ילוו את התה, אבל אתם תשתו אותו עם חברים טובים. בימי ראשון תלכו לכנסייה, ותצומו לפני החגים היווניים־אורתודוקסיים. גם אם אתם לא אוהבים חברה, לעולם לא תהיו לגמרי לבד. השכנים שלכם יגררו אתכם מהבית לפסטיבלים של הכפר כדי שתאכלו את חלקכם במנת בשר העז.

כל אחד מגורמים אלה עשוי להיות קשור לאריכות ימים. תעשיית הדיאטה, ששווייה 70 מיליארד דולר, ותעשיית חדרי הכושר, ששווייה 20 מיליארד דולר, מנסות לשכנע אותנו שאם נאכל את המזונות הנכונים ונתעמל כמו שצריך, נהיה בריאים יותר, נרד במשקל ונחיה שנים רבות יותר. אולם אסטרטגיות אלה מועילות רק לעתים נדירות. לא בגלל שכוונותיהן רעות: זה רעיון טוב שאנשים יעסקו בכל אחת מהפעילויות הבריאות הללו. הבעיה היא שקשה לשנות את ההתנהגות האישית כאשר ההתנהגות של הקהילה נותרת ללא שינוי.

בארצות הברית אי אפשר ללכת לסרט, לחצות שדה תעופה או לקנות סירופ נגד שיעול בלי לצלוח הררי ממתקים, חטיפים ומשקאות ממותקים. תעשיית המזון המעובד משקיעה יותר מארבעה מיליארד דולר בשנה על מנת לפתות אותנו לאכול. איך נאבקים בכך? משמעת היא דבר חשוב, אבל משמעת מתרופפת עם הזמן. במוקדם או במאוחר, מרבית האנשים נכנעים לפיתוי התמידי.

גטי אימג'ס

הסרטן נעלם

במקביל להתרחבות הזמינות של הקלוריות בחיינו, היקף הפעילות הגופנית שלנו הצטמצם. ב–1970, כ–40% מכל הילדים בארצות הברית הלכו ברגל לבית הספר; היום פחות מ–12% עושים זאת. הסבים והסבתות שלנו, שלא התעמלו, שרפו פי חמישה יותר קלוריות מפעילות גופנית ביום מאיתנו. בתוך כך, המזון הפך לזמין יותר בעשרות מונים.

למרות הבידוד היחסי של האי, הדרכים המפותלות שלו והעצמאות העיקשת של תושביו, תרבות המזון האמריקאית, לצד כוחות אחרים, מתחילה לחלחל לאיקריה. בשווקים הכפריים נמכרים צ’יפס ומשקאות קלים, ולדעתי האחרונים מחליפים את התה כמשקה המועדף על צעירי האי. ככל שהמסורות העתיקות של איקריה נכנעות לגלובליזציה, כך הפער בתוחלת החיים בין תושביו לשאר העולם הולך ומצטמצם, והדור הבא של הקשישים לא צפוי לחיות זמן כה רב.

מה שהרשים אותי יותר מכל בחקר אוכלוסיות מאריכות ימים במשך כמעט עשור, היה האופן שבו גורמים התורמים לתוחלת החיים הארוכה מחזקים זה את זה בטווח הארוך. השתכנעתי כי כדי שאנשים יאמצו אורח חיים בריא, הם צריכים לחיות ב”מערכת אקולוגית” המאפשרת זאת. ברגע שמוציאים מהמשוואה את התרבות, תחושת השייכות והמטרה או את הדת, הבסיס לחיים בריאים וארוכים קורס. הכוח של סביבה שכזו נעוץ במערכות היחסים המחזקות זו את זו שמתנהלות בין המוני גורמים והעדפות. לא קיימת תרופת פלא להרחקת המוות והמחלות של הזקנה. הסוד, אם בכלל, הוא קוקטייל שלם של תרופות פלא.

התקשרתי למוראיטיס לפני כמה שבועות מביתי במיניאפוליס. אלפיניקי מתה באביב בגיל 85, ועכשיו הוא חי לבד. הוא הרים את הטלפון באותו בית צבוע בסיד שבו עבר לחיות לפני 35 שנה. השעה היתה לפנות ערב באיקריה. הוא עבד בכרם בבוקר ובדיוק התעורר ממנוחת צהריים. שוחחנו כמה דקות, ואז הוא הזהיר אותי שהשכנים שלו באים לשתות משהו עוד כמה דקות והוא ייאלץ לנתק. היתה לי שאלה אחרונה לשאול אותו: איך לדעתו הוא התאושש מסרטן הריאות?

“הוא פשוט נעלם”, הוא אמר. “אפילו חזרתי לאמריקה 25 שנה אחרי שעברתי לפה כדי לראות אם הרופאים יוכלו להסביר לי את זה”. כבר שמעתי חלק זה של הסיפור. הוא הפך למרכיב בפולקלור של איקריה, הוכחה לאורח החיים יוצא הדופן של האי. למרות זאת, שאלתי אותו “ומה קרה?” “כל הרופאים שלי מתו”, הוא השיב.

 

תרגום: אסף רונאל

מאמר זה מבוסס על חומר חדש מתוך המהדורה השנייה של הספר “Blue Zones” מאת דן בטנר, שיתפרסם בחודש הבא בהוצאת “נשיונל ג’אוגרפיק”



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו