שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פאמפ אפ דה ווליום

האם ישראלים נולדים בהמות או ששנים של מלאכת חינוך קפדנית הופכת אותנו לכאלה?

מיקה אלמוג
מיקה אלמוג

אם יש משהו שחשוב להגיד לזכותו של ניבי־מגניבי, זה שהוא דבק במטרה. “למי יש היום יומולדת?” הוא דורש לדעת. “לנועם!” ממהרים הילדים לספק את המידע. “מה?” מתעורר קושי מסוים אצל ניבי, “לא שמעתי! למי יש היום יומולדת???” הוא שב ודורש. “ל־נו־עעעםםם!!” מנסים הילדים שוב לקלוע לרצונו. “מה זה?” מתרעם מר מגניבי, “אין פה אף אחד? אני לבד פה?” הילדים מוחים נמרצות, לא, הוא לא לבד פה. “אה, לא? אז בואו נשמע אתכם”, מאתגר אותם ניבי, “למי יש יומולדת היום?” המתח גובר - האם יצליח ניבי לגלות את שמו של בעל השמחה? הוא מהדק לרקתו את ה”מדונה” ונעמד בפיסוק נחוש מול הילדים. הם, שבטיפשותם הגיעו ליומולדת נטולי ציוד הגברה משלהם, מבינים מיד שאין ברירה - צריך להעלות הילוך באמצעים הקיימים. הם נעמדים על רגליהם, מותחים את גוום קדימה ואת זרועותיהם אחורה, מנסים להאריך כמה שיותר את צווארם כדי שיוכלו לספק את הווליום הנדרש. פניהם מאדימות, אגרופים נקמצים בנחישות. הם יודעים למי יש יומולדת, יודעים היטב, והם לא יפסידו בקרב הזה. ניבי־אגרסיבי, יריב ראוי בהחלט, לא מוותר עד שאחרון הילדים מכלה את גרונו בשאגות. “ננננווווווו־עעעעעעעםםםםםםם!” רק אז מופיע חיוך מסופק על פניו. “או”, הוא אומר, “יותר טוב. עכשיו אפשר להתחיל את המסיבה”.

מזג האוויר נפלא. סוף־סוף סתיו. שמונה הדקות המופלאות הללו שבהן נהנית ישראל ממזג אוויר שנהוג לכנותו “אירופי”, כאשר ההגדרה ל”אירופה” היא “היבשת ההיא שבה מזג האוויר לא מקיא עלייך בשנייה שאת יוצאת מהבית”. בריזה קרירה שוטפת את הפארק ואני עוצמת לרגע עיניים. בזמן שאני מתחברת לאירופאית שבתוכי, ניבי־מגניבי שם מוזיקה בווליום שהיה סודק את קירותיו של איצטדיון וומבלי. “מה שלומך?” צורחת לתוך אוזני אסנת, אחת האמהות שאני מיודדת איתה. “בסדר!” אני משיבה בצרחה. “איך הקטנה?” היא שואגת, “גמרה עם הווירוס?” “כן!” אני צועקת, “עבר לגמרי!” ניבי מזמין את הילדים לקפוץ על מתקן מתנפח לצלילי מוזיקת טראנס ומלווה את הקופצים בקריאות עידוד מדרבנות ומלאות חן “יאללה יאללה, מה אתם, סבתות?”

איור: עדי עמנואל

“מה עם יותמי?” אני צורחת בירור לגבי בנה של אסנת, “החלטתם לגבי החוגים?” “כן!” היא משיבה, “החלטתי בכל זאת לרשום אותו ל־” אלא שאת המשך המשפט אני לא קולטת כי ניבי התחיל משחק מעולה שבו כל פעם שהוא עוצר לרגע את המוזיקה כל הילדים צריכים לצרוח. הפעם אין דרישה לקרוא מילה מסוימת אלא פשוט להשמיע קול. מי שמפסיק לצרוח ראשון בכל סיבוב יורד מהמתנפח. “מי ישרוד אחרון??” מבהיר ניבי את אופיו של האתגר הנוכחי ואני רואה איך שירה מורידה ראסיה לעלמה, שמשתנקת לרגע ומורדת מיד מהמתנפח. “איזה חמודים!!” צועקת יערה, אמא של התאומות שחר ושחף, “נורא חשוב לתת להם קצת לצאת לטבע! איזה מזג אוויר, אה? אירופה!”

אלעד, אבא של עידו, מתקרב לשולחן הכיבוד, שרועד קלות כיוון שהעמידו אותו במרחק של 30 מטר בלבד מהמגבר. הוא מוזג לעצמו קפה ובא לעמוד לידנו. “תגידו”, הוא שואג “קראתן את ‘הפרדס של עקיבא’?” “עוד לא הספקתי”, אני צורחת, “אבל שמעתי דברים נהדרים!” “אני קראתי!” צועקת אסנת, “פרשנות מרתקת לתקופת התנאים!” “בהחלט!” מרעים אלעד, “אהבתי גם את העיסוק בנושא גאולת העם כנתונה בידי האדם ולא תלויה רק באמונה שגאולה תבוא מאלוהים!” אסנת מנופפת לעבר בנה “היי מתוק שלי!” היא צורחת. יותמי מנופף בחזרה ומתקרב מעט יותר מדי למגבר. סילון דם בוקע מאוזנו ואנחנו מבינים שעור התוף שלו נקרע.

ניבי־מגניבי, מפעיל מנוסה, לא מאבד עשתונות. “עוגה!!” קורא המאסטרו ומקיש באצבע צרידה. אמו של נועם ממהרת להנפיק את המגש. ניבי נותן לחיצה באייפון ומהמגבר בוקעת יצירת המופת “אין אין אין חגיגה/ בלי בלי בלי עוגה” בעיבוד טכנו. הבאסים מרעידים את הבניינים מסביב ושתי מכוניות בכביש הסמוך מתנגשות. ניבי מנחית את העוגה בידיו של יותם, שאוזניו ממשיכות להשפריץ סילוני דם. הוא מגביר קצת את הווליום, נועץ זיקוק ענקי בעוגה ומכוון את הילד, שצועד כמזרקת אגם קטנה, כולו דם, יזע וזיקוקים, לעבר חתן השמחה.

“מה זה, ילדים?” מתפלא המגניבי, “אין עידוד??” הילדים מבינים שכשלו, מסמיקים מבושה וממהרים לפצות על ההירדמות בשמירה. “יו־תם! נו־עם! יו־תם! נו־עם!” הם צורחים בתשוקה. יותם צועד, פניו הולכים ומחווירים אבל עיניו אומרות נחישות חסרת פשרות. הוא לא הגיע עד כאן כדי לחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים.

יותם מגיע עד נועם ומתעלף. ניבי מגביר את המוזיקה כדי לאפשר לכולם להתחבר לרגע. “אאאאזזזז - מה אנחנו רוצים לאחל לנועם?” הוא שואל ומעביר מיקרופון בין הילדים, שמצמידים אותו לפיהם בהתלהבות. “דברו בקול!” הוא מנחה, “שנשמע אתכם! מה את מאחלת, חמודה?”

“כינור!” צורחת באוזני אסנת. “מה?” אני מקשה. “רשמתי אותו לחוג כינור!” היא משיבה, “נורא חשוב לי שייחשף למוזיקה קלאסית!” “לגמרי!” אני מסכימה, “אם אנחנו לא נחשוף אותם איך הם יספגו תרבות?!”
נועם המתוק מכבה את הנרות בנשיפה ארוכה וכולנו מוחאים כפיים.

“טוב, אנחנו נזוז!” אני צועקת התנצלות באוזני חברי ההורים, “תיכף מגיעה הבייביסיטר, יש לנו כרטיסים ל’ריצ’רד השלישי’!” “הצגה מעולה!” צועקת אסנת במיומנות מרשימה, עובדת מהסרעפת, “יותמי בוא חמוד! גם אני חייבת לעוף”, היא מתנצלת, “יותמי צריך לקום מוקדם מחר, אני לוקחת אותו לאבחון! המורה אומרת שהוא כל הזמן צועק!”

“טוב שאת לוקחת אותו!” אני מעודדת אותה, “חשוב לבדוק את הדברים האלה! לברר מאיפה זה בא!”

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ