בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוץ שמעון, רוץ

ההלצה הפכה רצינית: פרס הוא המועמד הטבעי להחלפת נתניהו

בבחירות כה גורליות, יכול הנשיא להתייצב בראש המחנה המתנגד לרה"מ. הוא כשיר לכך יותר משהיו בגין ושרון וזו יכולה להיות משימתו ההיסטורית

271תגובות

ביבי עיוות את הליכוד – זאת יכולה להיות סיסמתם של מתנגדי המהלך המאחד לכאורה את מפלגת השלטון, אך למעשה מפלג אותה – הושבתו של אביגדור (איווט) ליברמן על גבו של בנימין נתניהו. המהלך החדש מזכיר את תיאור הכלכלה הישראלית בפיו של שר האוצר נתניהו, איש רזה – המשק הפרטי – הכורע תחת איש שמן המתפרנס מהקופה הציבורית, בהבדל קטן: הפעם זהו איש חלש הנושא על כתפיו איש חזק.

נתניהו, בניגוד לדימוי הכוחני שהוא מתאמץ לשדר בשפת הגוף, בחיתוך הידיים באוויר, במונחים השגורים במילונו, היה תמיד חלש, גם פוליטית, יותר ממה שהעין רואה במבט חטוף. הליכוד בראשותו לא זכה מעולם בבחירות לכנסת, לא קיבל יותר מ-32 מושבים ולא הצליח לשמור על אישים מרכזיים. בממשלתו הראשונה איבד נתניהו את שר הביטחון איציק מדרכי, שהיה ליריבו (במידת מה, מבחינת המוצא העדתי, האהדה הציבורית והמסר שבסכסוך, גרסה מוקדמת של משה כחלון) ואת המנכ"ל שלו, ליברמן.

בהצלחתו הפוליטית ההדרגתית של ליברמן יש טעות אופטית: הוא נהנה בעיקר מפרישת הפוליטיקאי שגרף לפניו יותר קולות של יוצאי רוסיה ובנותיה, נתן שרנסקי. ישראל ביתנו של השנים האחרונות היא ישראל ביתנו המקורית, בתוספת ישראל בעלייה של שרנסקי.

תומר אפלבאום

לעולם לא ראשון

בבחירות 1996 ניצח נתניהו בזכות ההצבעה הישירה לראשות הממשלה, לאחר שגבר בפער של כ-30 אלף קולות על שמעון פרס. אבל באותן בחירות עצמן קיבלה מפלגת העבודה בראשות פרס כ-50 אלף קולות יותר מהליכוד בראשות נתניהו. יחסי הכוחות בכנסת היו 34 לפרס, 32 לנתניהו.

בתוך שלוש שנים הצליח נתניהו לאבד 13 ח"כים ולהוביל לכנסת רק 19. אהוד ברק ניצח אותו בהצבעה הישירה, אך איבד גם הוא מכוחו בכנסת לעומת פרס – 26 מושבים בלבד. הניגוד שבין הניצחון האישי לגודל הסיעה בכנסת היה אחד הגורמים לכך ששני המנצחים, נתניהו וברק, לא הוציאו את שנותיהם בשלטון. לכן גם בוטלה הבחירה הישירה לראשות הממשלה לאחר הפעם השלישית, שבה ניצח אריאל שרון את ברק. שרון שלט שנתיים בלבד, עד לבחירות לכנסת, בעזרת אותה סיעת-19 קטנה מדי.

בבחירות 2006 כיווץ נתניהו את הליכוד ל-12 ח"כים, רביעי לאחר אהוד אולמרט, עמיר פרץ ואף אלי ישי (ש"ס קיבלה מספר זהה של ח"כים, אך יותר קולות; 116 מצביעים הפרידו בין נתניהו לליברמן, שנאלץ להסתפק ב-11 ח"כים). ב-2009, כזכור, הגיע הליכוד בראשות נתניהו שני לקדימה בראשות ציפי לבני. כ-30 אלף ישראלים העדיפו את לבני על נתניהו, שהפסיד בקלפיות אך ניצח במיקוח שלאחר הבחירות, בין הנבחרים.

רוצה לומר, מצב הטבע אינו שנגזר שנתניהו יהיה ראש הממשלה; ההיפך הוא הנכון. בבחירות לכנסת, נתניהו לעולם אינו מגיע ראשון. המשטר הישראלי איפשר לו פעמיים להגיע לראשות הממשלה, תחילה בבחירה הישירה מנוחתה עדן וכחלוף 13 שנה בבריתות שרקם עם השותפים שהתקראו בפיו "טבעיים".

רק לא

כבר לפני כארבע שנים, למחרת ניצחונו של אובמה וערב הבחירות לכנסת, הוצבה הברירה "אובמה או ביבי" – הרוצה בשלום, יגרום בהצבעתו לכינון ממשלה שבראשה לא יעמוד נתניהו. לא די בוחרים אימצו גישה זו; נבחריהם התכחשו לה. עכשיו היא שבה לקנן, כי ברור שניצחון של אובמה בשבוע הבא יסלק ממנו את שאריות הסלחנות כלפי נתניהו. הבוחר הישראלי אוהב את מנהיגיו תקיפים, אך לא חמומי מוח עד כדי עימות עם הבית הלבן. נשיא לעומתי כלפי מי שהשביע אותו מרורים, ביחסיהם האישיים כמו ברצונו השקוף לחזות בניצחון רומני, עשוי סוף-סוף לחדול להתאפק ולשדר את עמדתו – בלי, חלילה, להתערב בענייניה הפנימיים של בעלת ברית דמוקרטית.

בשלב מוקדם זה של מערכת הבחירות לכנסת, דומה שהבוחרים – או לפחות הנסקרים, שאליהם מגיעים סוקרים ביוזמתם (להבדיל מהפעולה הרצונית של הליכה לקלפי) – מתעניינים בעומדים בראש הרשימות הרבה יותר מאשר בהרכבן או במצען המדיני. לא אכפת להם את מי ישבצו עובדיה יוסף, יאיר לפיד, ליברמן ואפילו כחלון של הסקרים. מספר 4 או 8 יכול להיות גם עוף בשקל.

ובכל זאת, בסופו של דבר הבוחרים רוצים לחוש שהם מושחים על עצמם לא רק כנסת, לסיעותיה, אלא גם ראש ממשלה. אמנם בבחירה עקיפה, דו-שלבית, אך עדיין באופן שיציב בראש הזרוע המבצעת קברניט המסוגל להוביל את ישראל להכרעות של מלחמה ושלום. פרץ לא נחשב כזה ב-2006, גם בעיני תומכיו. אולמרט אף הוא לא ניחן בדימוי הנחוץ, אבל נהנה מהיותו ראש הממשלה בפועל, מה שאיפשר לו, בדוחק ובהשוואה לפרץ הטירון ולנתניהו הכושל, לדלג מעל למחסום אי-הסבירות.

ראשי הרשימות של בחירות ינואר 2013, המתמודדים עם נתניהו, סובלים מליקוי דומה. במצאי הנוכחי, איש מהם אינו מועמד מתבקש לעמוד בראש הממשלה ללא דיחוי, ללא הכשרה נוספת, ללא תקופת הסתגלות לחברות בממשלה, שלא לפיד ולא שלי יחימוביץ' נמנו עם שריה.

ברגע גורלי במלחמת האזרחים, כאשר הנשיא אברהם לינקולן התלבט אם להדיח את המצביא ההססן ג'ורג' מקללן, דירבן אותו לעשות זאת סנאטור בנג'מין וייד, יו"ר ועדת הקונגרס לפיקוח על ניהול המלחמה. "רק לא מקללן, כל אחד ובלבד שלא יהיה זה מקללן", הפציר וייד בלינקולן. אילו הייתי במקומך, השיב לינקולן, הייתי חושב כך, אבל לי אין מותרות כאלה, למנות כל אחד, מי שיהיה, רק-לא (הוא השאיר את מקללן לזמן מה, עד שמצא תחליף).

כשיר למשימה

מערכת הבחירות בישראל עדיין אינה מלחמת אזרחים, אבל להכרעה בה עשויות להיות הפעם משמעויות דומות, הנדחקות כרגע לשוליים – מלחמה עם איראן, שלום עם הפלסטינים, הסדר אזורי. השאלה שתעמוד במלוא חריפותה בפני הבוחרים היא מי, אם לא נתניהו.

זה הרקע האמיתי ללחץ הגובר על הנשיא שמעון פרס להתפטר מתפקידו ולהתייצב בראש המחנה המתנגד לנתניהו ולליברמן. מה שאולי נראה תחילה כזוטה או כהלצה הוא עניין רציני ביותר, התלוי בהחלטת פרס, התלויה כשלעצמה במשתנים מעטים.

פרס כשיר למשימה. הוא שולט בחושיו ובתחומי עיסוקו יותר משהיו מנחם בגין ואריאל שרון בשנותיהם האחרונות בראשות הממשלה. דומה שהוא אף נינוח וממוקד יותר משהיה פרס עצמו בחודשים הקצרים שלאחר רצח יצחק רבין. אז היה עליו עומס רגשי עצום, והוא גם שגה והחזיק בתיק הביטחון ולא מסר אותו, למשל, לברק. פרס של 1996 היה עייף ומוטרד. זאת אחת הסיבות להפסדו לנתניהו אז. היה עליו לחמוק בכל מחיר מהעימות המשודר ביניהם, כי הסיכון שהיה גלום בעימות, ושאכן התממש, היה גבוה בהרבה מהחשש שההתחמקות תפגע בו. פרס נפל אז קורבן לתכונה מוכרת שלו והלך שבי אחר "מה יגידו". אילו כבש את הדחף לרצות את מבקריו, היה מנצח גם בהתמודדות הישירה ולא רק בבחירות לכנסת.

עכשיו, שוב, צפויה תחייתו של "מה יגידו", אם יתפטר ויתמודד. לא נורא. שיגידו. מוטב כך מאשר שנתניהו ימשיך לעמוד בראשות הממשלה וייאמרו דברים אחרים, ביניהם כאלה המושמעים במעמדים מצערים.

פרס אינו כבול בשלשלאות לבית הנשיא. הוא יכול לוותר על שנה וחצי שם. גם האפשרות שיפסיד אינה נוראה כל כך – זאת תהיה הערת שוליים בתיאור מסלולו, שהיו בו הישגים, פעמיים ראשות הממשלה ופעם נשיאות, לצד כישלונות פוליטיים.

כדי שפרס יחזור, הוא צריך להיות מחוזר, לא מחזר; נמשך, לא דוחף. הוא לא נעל את הדלת, לא טרק אותה, היא לא באמת סגורה, אבל לפתיחתה נחוצות נקישה רמה והזמנה חד-משמעית, קולנית יותר מההמלצות להימנע מכך, שנשמעות בסביבתו הקרובה.

פרס מוכרח להשתכנע כי קיים מחנה גדול דיו שימליץ עליו בתום הבחירות בפני הנשיא - יורשו הארעי, רובי ריבלין - לקבל זכות ראשונים להרכבת הממשלה; ריבלין, השואף להיבחר לנשיאות מלאה, יימצא אז בצבת לחצים, בין הליכוד ליריביו.

כדי שיהיה לכך סיכוי, על פרס לעמוד בראש אחת הרשימות, מוטב הגדולה מכולן, העבודה. זאת, למרות תקדים ״קואליציית ניר״: בכנסת שנבחרה ב-1959 הצליחו הסיעות שהתנגדו למפלגת השלטון, מפא״י, להשיג רוב לבחירת מועמדן, נחום ניר, ליו״ר. פרס היה אז ח״כ שנבחר לראשונה.

המשמעות היא שפרס ימתין להודעה של אולמרט שאינו מתמודד, שלבני, לפיד ושאול מופז יסכימו להמליץ עליו להרכבת הממשלה ושיחימוביץ' תוותר למענו על מקומה בראשות הרשימה. למה לה לכבוש את יצרה ולעשות זאת? מפני שהברירה המעשית העומדת לפניה כרגע היא להיות ראש האופוזיציה לביביווט, או מספר שתיים בממשלת פרס, שם תכשיר את עצמה לטיפוס המדרגה הנוספת. אם פרס אכן יהיה ראש הממשלה, לא בהכרח למלוא כהונת הכנסת הבאה, משימתו ההיסטורית תהיה לטאטא את שברי נתניהו ולהעביר את ההנהגה לדור הבא. מבחינה זו, גילו לא יהווה מכשול; הוא יהיה מעין לי קוואן יו של סינגפור, קברניט הנשאר ליד טייסי המשנה עד להעברה חלקה של ההגאים. העיקר שנתניהו לא ירסק את המטוס.

כדי לשוב לפוליטיקה פעילה, על פרס להתפטר מהנשיאות 48 יום לפני הבחירות. ההתפטרות נכנסת לתוקף בתוך 48 שעות. אם סופרים לאחור 50 יום מ-22 בינואר, מגיעים לתחילת דצמבר – ארבעה שבועות לאחר שייוודע מי ניצח, אובמה או רומני.

השבועות הללו, בין 7 בנובמבר ל-3 בדצמבר, יהיו החודש הארוך ביותר של פרס. הוא יפתח אותם בביקור ברוסיה, בשבוע הבא, בין השאר במאמץ לשדל את ולדימיר פוטין שלא לספק לאויבי ישראל טילי קרקע-אוויר מתקדמים ומערכות נשק נוספות העלולות לסכן נכסי תשתית וכלכלה חיוניים. המסע למוסקווה ימחיש את מעורבותו של פרס בענייני ביטחון ודיפלומטיה, יפגין את יוקרתו הבינלאומית ויפרוט על המיתר של זיקתו ליהודי רוסיה.

בשנים האחרונות העדיף פרס להשפיע כמעט תמיד במהות ולא בנראות, בין השאר בבלימת ההרפתקה באיראן ובקידום נוסחת הסדר במגעים עם מחמוד עבאס. בשיחות רקע עם עיתונאים נזהר שלא לומר דבר שיגיע – בציטוט או בציתות – לאוזני נתניהו ויעכיר את יחסיהם ללא תקנה.

בסוף אחת השיחות התרה בעיתונאי שלא להפר את כללי החיסיון, פן תהיה זו שיחה אחרונה בהחלט. החשוד הבטיח ששיקולי תכליתיות, לא מוסר, יסכלו כל מחשבת זדון בכיוון זה: ״לא אשחט במו ידי את התרנגולת שמטילה את ביצי הזהב״.

פרס, קרוב ברוחו לגיל 19 יותר מאשר ל-90, הצליח להעלות סומק קל בלחייה של עלמה שהסבה עם השניים. ״אני לא תרנגולת״, פסק, ״וביצי אינן מזהב״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו