בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תקופת ההמתנה

שני סקרים וכחלון רץ לספר לחבר'ה

לבני מחכה לאולמרט, אולמרט מחכה ללבני ורמון מחכה לשניהם. שלושתם מחכים לאובמה ונתניהו מחכה לרומני. רק כחלון לא הצליח להתאפק

88תגובות

שתי תמונות פוליטיות מיום שלישי בערב, ועוד אחת מכבישי הארץ: 1. אולם אירועים בפתח תקווה. התאחדות התימנים מציינת 130 שנים לעליית יהודי תימן. אורחי הכבוד הם יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, השרים גלעד ארדן ומשה כחלון וסגנית השר גילה גמליאל. כולם מהליכוד. ריבלין מוזמן לברך. התימנים, כ-700-600 מהם, מכבדים אותו בתשואות רמות. ריבלין מתרגש עד דמעות לגלות עד כמה הוא אהוב בעדה. לאחר שהוא מסיים את דבריו, מזמין המנחה, אבנר גדסי, את השר משה כחלון. אמות הסיפים נעות. התקרה מתרוממת לשמים. הקירות כמעט נבקעים וכוסות הזכוכית שוקלות להתנפץ מעוצמת מחיאות הכפיים. ריבלין מחליף מבטים נדהמים עם ארדן. "חשבתי שלי מחאו כפיים", הוא אומר, "בהשוואה לזה, אני התקבלתי בנימוס בריטי צונן".

תמונה 2. אולם אירועים באור יהודה. מסיבה פרטית לענת מרציאנו, ראש לשכתם המיתולוגית של כמה מראשי מפלגת העבודה, בהשתתפות רבים מחברי סיעת העבודה לדורותיה. באולם נמצא גם פעיל מרכזי בליכוד, שמעון סוסן, ראש המועצה האזורית חבל מודיעין. סוסן הוא מהאנשים הכי קרובים לכחלון. הוא מסתובב בקהל, עולץ ונרגש כחתן בחופתו. בידו הוא מנופף דפי נייר. זהו סקר מכון סמית שנערך יום קודם והעניק לכחלון בראש רשימה חברתית 20 מנדטים, ויחד עם ציפי לבני, 27-26 מנדטים.

סוסן עובר משולחן לשולחן עם הסקר בידו. כחלון, כך עולה מהסקר, נוגס בכל המפלגות. זו שהכי מועדת לפורענות היא "יש עתיד". בין שליש לחצי מבוחריה יילכו בשמחה עם כחלון. מצביעיו של לפיד, כמה מפתיע, הם פריכים ככיפת סופלה, יציבים כענף של עץ שנתקל בסופה סנדי. מי ששמע את סוסן התרשם שהפור נפל: רץ כחלון, רץ.

3. בוקר יום ה'. בחור צעיר, לא משנה מאיזו עדה, נוסע במונית מתל אביב להרצליה. להלן דבר הנהג, לא נגענו: "עד אתמול לא ידעתי למי אני אצביע. עכשיו רק כחלון. הצבעתי תמיד ליכוד, כמו מטומטם. רק כחלון יוכל לכופף את ליברמן וביבי. אנשים של כחלון כבר מסתובבים בשטח, משכנעים אותנו, הנהגים. אני אומר לך ש-80% מנהגי המוניות יצביעו כחלון. ואתה יודע מה יהיה שם המפלגה שלו? 'כח לעם'. גם כי כף-חית הם ראשי התיבות של שמו. אלו יהיה גם האותיות על פתק ההצבעה".

לא דוד לוי

אז מה הסיפור עם כחלון? לפני שבועיים הוא הודיע במפתיע על פסק זמן של שנתיים – רגע מתוק בחיים. הוא תיכנן ללמוד קצת באוניברסיטת הרווארד ולעשות עסקים. השבוע התברר ששנתיים התקצרו לשבועיים והנה הוא כבר בשל לחזור. ולא בליכוד, ביתו הפוליטי מינקות, אלא במפלגה "חברתית" שתאתגר את הליכוד, שבינתיים הפך ל"ליכוד ביתנו". מה שסקר אחד יכול לעשות. כחלון מסוחרר. הוא לא מאמין שהוא כזה. בעצם הוא כן מאמין. ובכל זאת, יש הבדל עצום בין להיות שר פופולרי ומצליח לבין להפוך, בן לילה, לסוס השחור, למנהיג המהפכה, לקלף המפתיע של בחירות 2013 שבינתיים הן הכל רק לא משעממות.

מה מחזק את התחושה שהסקר של מכון סמית הוא שגרם לכחלון להתהפך? שרשרת הצהרות הנאמנות החגיגיות ושבועות האמונים לליכוד, לדרכה של המפלגה ולנתניהו, שהשר הפורש השמיע חזור והשמע בשבועיים האחרונים: בסיעת הליכוד לצד נתניהו, בראיונות ובוועידת הליכוד השבוע.

אם המניע לפרישה היה רצונו לרוץ סוליקו, הוא לא היה כובל עצמו באמירות כה נלהבות וחד משמעיות ("אני נשאר בליכוד, אסייע לליכוד בבחירות, אני תומך בדרך הליכוד ובראש הממשלה, הליכוד היא תנועה חברתית" ועוד כהנה וכהנה). הוא פשוט היה שותק, וטווה בשקט-בשקט את קורי מפלגתו החדשה. עם ההבדלים המתבקשים, כחלון הוא לימין מה שלפיד לשמאל-מרכז. כוכב נוצץ, נאה, בעל חיוך כובש, זגזגן לא קטן, יקיר סקרים שמפלג את המחנה מטעמים פרסונליים בכסות אידיאולוגית.

מה שמתרחש סביבו בימים אלה, זה הרגע המתוק האמיתי של כחלון. הוא מוקף בסקרים פנטסטיים, יותר מדי טובים. פוליטיקאים ומפלגות מחזרים אחריו, ממש מריירים עליו, עם הלשון בחוץ. שלי יחימוביץ' עשתה משהו שמעולם לא נעשה: היא פירסמה תוצאות סקר פנימי שבו ביקשה לבדוק את חלוקת המנדטים בתסריט שבו היא וכחלון רצים יחדיו.

הסקר, שבוצע על ידי מכון דחף בהנהלת מינה צמח, חוזה שוויון: 32 לליכוד ביתנו 32 ליחימוביץ'-כחלון. מה זה משנה אם בעמדותיו המדיניות הוא רחוק ממנה כמזרח ממערב. ההיסטריה הכחלונית שאופפת את המערכת הפוליטית בימים האחרונים כבר נהפכה לבדיחה. ח"כ אחמד טיבי מרע"מ-תע"ל שלח אתמול מסרון: "בל"ד מודיעה: 'אם כחלון יעמוד בראשנו, נקבל 12 מנדטים'".

הרוח האדירה במפרשיו גרמה לכחלון לחוש חופשי יותר. בשיחות שניהל השבוע עם לא מעט אנשים, הוא סיפר על תחושת הזרות והניכור שחש בחודשים האחרונים בהתנהלותו עם נתניהו ולשכתו. הוא דיבר על הכוחניות, הזחיחות והדורסנות של נתניהו וסביבתו. לאחר שהודיע על פרישתו, נתניהו באמת ניסה להשאיר אותו. "הוא חשב שאני אהיה דוד לוי שלו", אמר כחלון בבוז למקורביו. "כשהוא העביר את הגזירות לפני כמה חודשים, ביקשתי תוספת של 190 מיליון לקשישים. אמרו לי לא. הצבעתי נגד הגזירות, אמרתי שאין לי לב להרים יד נגד קשישים. בלשכת ראש הממשלה אמרו שאם אין לי לב, אז שאלך לקרדיולוג. בסדר, אני הולך לקרדיולוג.

"אם אני לא אהיה שובר שוויון, כל המהלך הזה מיותר. אני חייב להיות דו-ספרתי, כדי שאחרי הבחירות אצטרף לליכוד ואשפיע על נתניהו מבפנים ללכת בכיוון אחר. אם יהיה לי כוח רציני משל עצמי זה יהיה סיפור אחר. אני לא אלך לא עם שלי ולא עם ציפי. אלך עם ביבי, אבל אדאג לשים רסן על מדיניותו החברתית-כלכלית. להחליש אותו. בסוף אני ליכודניק. אבל אני ליכודניק אמיתי, חברתי. לא מה שאנחנו רואים היום".

ביום חמישי שעבר, הוא הוזמן בבהילות ללשכת רה"מ. הוא חשב שנתניהו יציע לו את האוצר או משהו. במקום זה, נתניהו אמר לו: "איווט ואני נרוץ ברשימה משותפת. אני מצפה לתמיכתך". זה שבר את כחלון.

מלבד סוסן, יש לכחלון תומך פעיל יעיל ואיש סוד נוסף במפלגתו (נכון ליום חמישי בערב): יו"ר סניף הליכוד בתל אביב והמשנה לראש עיריית תל אביב, ארנון גלעדי. הוא משווה את האהדה וההערצה לכחלון, לזו ששררה סביב מנחם בגין. "אני בסביבה הרבה זמן ולא ראיתי דבר כזה מאז בגין", הוא אמר לי אתמול. "אנשים אוהבים אותו. אנשים ילכו אחריו".

אתה בעצם אומר שההחלטה נפלה אצלו. הוא רץ.

"כן. ההחלטה העקרונית נפלה. אנחנו נשב היום ומחר (חמישי ושישי, י"ו) ונבדוק את ממצאי סקר העומק שנערך ביום רביעי. אם יתברר מעל לכל ספק שיש לו נתון דו-ספרתי, עשרה מנדטים ומעלה, הוא יתמודד בראש מפלגה חברתית נטו. מפלגה שתהיה הליכוד האמיתי, הליכוד של בגין".

לרוץ על סמך שניים שלושה סקרים זה לא פזיז?

"שום בן אדם נורמלי שהיה רואה סקר שנותן לו עשרים מנדטים ומאפשר לו לשנות את פני המדינה, לא היה נשאר אדיש. חוץ מזה שאתה רואה שכולם רוצים ללכת אתו. ח"כים מכל המפלגות פונים אליו. אין כיום כתובת אחרת. רק משה. רק משה".

אתה יודע שמה שמתחיל בעשרים מנדטים לא פעם נגמר בשישה.

"לא אצלנו".

סגן הנשיא

במוצאי שבת לפני 13 ימים חגגה ח"כ דליה איציק 60 שנה להיווסדה, כפי שכותבים במדורי הרכילות. המסיבה נערכה בבית פרטי במרומי מגדל "גן העיר" במרכז תל אביב. היו שם חברים ובני משפחה ושלושה פוליטיקאים במצבי צבירה שונים: כבוד הנשיא שמעון פרס – לנצח פוליטיקאי, לנצח מטפח תקוות שווא שיתמודד, ולנצח כמובן "לא עוסק בזה"; שר החוץ אביגדור ליברמן טרום האיחוד עם נתניהו; וההמלט של בחירות 2013, רגל פה רגל שם, אהוד אולמרט. כולם היו בניה של דליה.

ראש הממשלה הקודם דיבר בפתיחות על לבטיו ועל רצונו העז להתמודד חרף המכשולים הניצבים בדרכו. "אפשר לנצח את ביבי, צריך לנצח את ביבי", הוא אמר בהתלהבות וסייג: "אבל לא במבנה הנוכחי של המפה". אנשים שהיו באירוע התרשמו שהוא מת לרוץ. אף על פי שרציונלית, אין פרמטר אחד שמצדיק התמודדות שלו, אמוציונלית הוא אינו מסוגל לחשוב על משהו אחר.

כמה ימים אחר כך אולמרט נסע ללונדון ליומיים. בעודו עוסק בעסקיו הפרטיים מעבר לים, נפל עלינו כרעם ביום סתיו איחוד ישראל ביתנו והליכוד. האש שבוערת באולמרט התעצמה. בסוף השבוע הוא נחת בישראל מלא עזוז, והחל בסדרת התייעצויות שנועדו להכשיר את שובו לזירה בראש רשימה רחבה ככל האפשר: במינימום עם ציפי לבני ושאול מופז. במורד הדרך גם עם "יש עתיד" של יאיר לפיד ואולי עם עוד שתיים, שלוש רשימות קטנות מן הצד השמאלי של המפה. על העבודה בראשות שלי יחימוביץ' אולמרט אינו בונה. הוא משוכנע עם זאת, כי אם בשלב ההמלצות לנשיא היא תעמוד בפני הברירה: הוא או הצמד ביבי-ליברמן, היא תמליץ עליו. הוא אינו טועה.

ביום רביעי בערב הוא נפגש שוב עם ציפי לבני. בתום הפגישה הם פירסמו הודעה משותפת בה נאמר כי "לנוכח המצב שאליו דורדרה ישראל בשנים האחרונות בכל התחומים, יש לפעול להחלפת השלטון". לכאורה, אי אפשר לפרש את המלים הללו אלא כהכרעה שהתקבלה לקפוץ למים, אחרת מדובר באמירה חלולה, פרשנית. השאלה היא, האם מדובר בהחלטה זוגית (היחסים ביניהם עדיין מתוחים וטעונים. הם כמו שמן ומים, כמו גפרור ודלק) או שרק אחד מהם יתמודד, והשני יתמוך. הם ייראו מגוחכים למדי אם בשבוע הבא או בזה שאחריו שניהם יודיעו שחרף המצב הם החליטו לא לפעול להחלפת השלטון אלא להמשיך לקטר, לפרסם סטטוסים ולעשות לביתם; הוא בעסקים חובקי עולם, היא בהרצאות בחו"ל ובטיולי ג'יפים.

המועד להודעה הרשמית נדחה שוב, בפעם השלישית או הרביעית. (אולמרט מתוכנן להיות בארצות הברית מיום שני עד לתחילת השבוע שאחריו). התירוץ לדחייה האחרונה היה הבחירות בארה"ב ביום ג'.

ההנחה הרווחת במערכת הפוליטית היא שבחירה מחדש של ברק אובמה תכה בכנפיו של נתניהו. הוא ייראה כמדינאי פזיז שהימר הימור מסוכן על המועמד שהפסיד. על שיקול דעתו יוטל צל כבד. הוא יותקף כמי שבחש באופן בוטה וחסר תקדים, בחישה מיותרת, בפוליטיקה האמריקאית, בשיתוף עם ידידו ומיטיבו איל הקזינו שלדון אדלסון.

אדלסון אולי ייקלע למצוקה עסקית: פחות מיליארד, יותר מיליארד. ישראל עלולה למצוא עצמה בעימות חריף עם נשיא אמריקאי בקדנציה שנייה, שלא ישכח ולא יסלח לנתניהו על מה שזה ניסה לעולל לו. זו תהיה עת הנקם והשילם של אובמה בנתניהו. בפרפראזה על מלותיו של טום קיין (קלסי גראמר) ראש עיריית שיקאגו בסדרה "בוס" המשודרת ב"יס": "עד סוף הקדנציה לא יהיה איש שלא יחוש את נחת זרועי".

אווירה ציבורית של משבר בלתי נמנע ביחסי ארה"ב ישראל עשויה להעניק רוח גבית לאולמרט-לבני. זו תהיה זריקת הטסטוסטרון הדרושה להם, או לאחד מהם. הם יציגו לציבור את תקופת כהונתם כראש ממשלה ושרת חוץ כתור הזהב של יחסי ישראל-ארה"ב. הם יאמרו לבוחרים שאפשרי לחזור לימים האלה. שמריבה מתמשכת, לעוד ארבע שנים בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארה"ב היא הרת אסון לישראל, אך בשום אופן אינה גזירת גורל.

לעומת זאת, אם הרפובליקאי מיט רומני ייבחר, זה פחות או יותר, ינעל את מערכת הבחירות בישראל. זו תהיה תמונת מראה של התסריט הקודם: נתניהו יצטייר כמי שמנהל לא רק את ישראל, אלא גם את המעצמה השנייה מעבר לאוקיינוס שנח כעת מזעפו. כשלבית הלבן ייכנס חברו הטוב של ביבי, שרק לפני כמה חודשים הצהיר שאין סיכוי לשלום עם הפלסטינים מאחר שכל רצונם הוא להשמיד את ישראל, נתניהו באמת יהיה קינג ביבי. ביג טיים. הראשון שזיהה. אם רומני יהיה הנשיא, ביבי שלנו יהיה סגן הנשיא. במצב כזה לאולמרט וללבני לא היה מה למכור. נחכה אם כך לשבוע הבא, או לזה שאחריו. אדם שקרוב אצל שניהם העריך השבוע כי בסופו של דבר איש מהם לא יתמודד, שזה כבר באמת מבלבל.

חיים בצניעות

האיש הכי מתוסכל בסביבתם מזינת התסכולים של אולמרט ולבני הוא חיים רמון. בחודשים האחרונים רמון ניהל מגעים נמרצים עם דמויות מחוץ לפוליטיקה שהיו אמורות לאייש את רשימתה של לבני. מאז שאולמרט, בעקבות גזר דינו הקל, החל לאותת שהוא או-טו-טו חוזר, ופצח בסאגה אין-סופית של התלבטויות, המגעים נעצרו בחריקת בלמים.

המועמדים הפוטנציאלים מבולבלים; הם אינם יודעים למי לעזאזל הם אמורים להצטרף: לאולמרט, ללבני או לשניהם? מה יהיו שוות ההבטחות שקיבלו מרמון בשמה של לבני, אם אולמרט יוצב בראש הרשימה? (תשובה: מה ששוות הבטחות הכתובות על הקרח). האם אולמרט לא מסונדל בהבטחות משלו? (תשובה: מסונדל עד צוואר). הערפל המתמשך וחוסר הוודאות כבר הביאו כמה אנשים שחוזרו על ידי יחימוביץ', לפיד ורמון, לזלוג לאטם, אחד-אחד וביש רואה למפלגותיהם של השניים הראשונים.

רמון מורט את שערות ראשו. הוא חצוי בין ציפי לאהוד. הראשונה מביאה יותר מנדטים בסקרים, לשני יש סיכוי טוב יותר, תיאורטית, להקים ממשלה. רוב הזמן רמון עסוק בלהרגיע את חיבוטי הנפש וכאבי הבטן של לבני. לפני כעשרה ימים הוא הודיע לה בדרכו הרמונית היגעה, שאת כל מה שהיה לו לומר, להסביר, לשכנע ולנמק, הוא אמר והסביר ושיכנע ונימק.

במשך יומיים הם לא דיברו. סתם, כי לא בא להם לדבר. במערכת פשטה שמועה שהשניים בריב, בנתק. מסתבר שהשמחה – בעיקר של שלי יחימוביץ' שמתפללת שלבני תיחלץ מאחיזתו הלופתת של רמון – היתה מוקדמת ומוגזמת. השניים חזרו. הם שוב נפגשים ומשוחחים, מרגיעים ונרגעים, דואגים ומדאיגים וממתינים: לאולמרט. לסקרים. לאובמה. לכחלון. לגודו.

מסורת, מסורת

הבחירות לנשיאות ארה"ב ביום ג' הקרוב, יתקיימו בצלן של הבחירות המקדימות (פריימריז) להנהגת הבית היהודי, הלא היא המפד"ל של פעם. המתמודדים הם ח"כ זבולון אורלב, עוד מעט בן 70, שתמיד היה שם, ונפתלי בנט, הייטקיסט ואקזיטיסיט לשעבר, שצעיר ממנו ב-30 שנה. מעולם לא התמודדו במפד"ל אנשים כה שונים זה מזה בגיל, במנטליות, בערכים. הדבר היחיד שמחבר ביניהם זו הכיפה על הראש. מעולם גם לא היו פריימריז חופשיים במפד"ל. היוזמה היא של ח"כ אורי אורבך, התומך בבנט.

הבאזז הציבורי הוא עם בנט. המנגנון המפלגתי רב-העוצמה מגויס לטובת אורלב. יו"ר המפלגה הנוכחי, השר דניאל הרשקוביץ', פרש מן ההתמודדות לפני כשבועיים והעביר לאורלב את תמיכתו וכמחצית מפעיליו, בתמורה להבטחות מהבטחות שונות: תפקיד שר, תפקיד רבני, תפקיד אקדמי. העיקר ג'וב. במסיבת עיתונאים משותפת קראו השניים לבנט לחבור אליהם. הוא סירב. בסוף השבוע שעבר פנה לבנט רב ידוע, מראשי הציונות הדתית, ככל הנראה בשמו של אורלב, והציע לו לעשות כמעשה ש"ס: לחבור להנהגה משולשת. "האם הכוונה היא שלא יהיו פריימריז"? שאל בנט. "כן", השיב הרב. "אז לא", אמר בנט.

בנט היה בשנים 2007-2006 ראש מטהו של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו. הוא ניהל עבורו את הפריימריז לראשות המפלגה (מול משה פייגלין ודני דנון) באוגוסט 2007. הוא למד הרבה על ניהול פריימריז. הלקח הכי חשוב שהוא הפנים: כשבא אליך פעיל מעיר מסוימת, ואומר: "150 מצביעים – עלי!" עליך להודות לו בחום, לבקש ממנו את שמותיהם ומספרי הטלפון של אותם 150 מצביעים. מרגע שהשמות יהיו אצלך, הפעיל ייצא מעורו כדי להביא אותם לקלפי ביום הבחירות משום שלך, כמתמודד, תהיה אפשרות רגע אחרי, לדעת על פי ספירת הקולות בקלפיות, מי קיים את הבטחותיו ומי סתם התרברב.

בלשכת נתניהו מאוד מוטרדים מבנט. אחרי הכל, הוא היה חלק מהם. ישב ממש בצנטרום של הפיילה. הוא מכיר מקרוב את כל הסודות, השטיקים והטריקים והחולשות והיתרונות של הבוס. הוא נאלץ לעזוב את תפקידו לאחר שסר חינו בעיני הגברת, שרה נתניהו. מי שלא רצתה אותו כראש מטה, עוד תיאלץ לבלוע אותו כשר מרכזי בממשלת נתניהו השלישית. לשם חותר בנט. הוא לא בא להשתעמם באופוזיציה.

אחרי הפריימריז לראשות הרשימה והפריימריז לרשימת הבית היהודי, שייערכו כעבור שבוע, ב-13 בנובמבר, צפוי להתרחש האיחוד בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי. הרשימה המשותפת עשויה לגרוף בין שבעה לתשעה מנדטים בבחירות. המיזוג בין הליכוד לישראל ביתנו, הוא בשורה טובה לסיעת הימין הדתית: לפחות שני מנדטים של חובשי כיפות שחונים כיום בליכוד, ישקלו להצביע לבית היהודי-האיחוד הלאומי. הקמפיין של הסיעה החדשה יהיה בן שלושה ראשים: 1. מסורת, מסורת, מסורת. 2. ימין, ימין, ימין. 3. ביבי, ביבי, ביבי.

אנו נלך רק עם נתניהו, יהיה המסר, כך הבוחר הימני, הדתי, יכול להרגיש חופשי להצביע לנו. ממילא נתניהו הוא ראש הממשלה הבא, בוודאי ובוודאי כשהוא ברשימה המאוחדת עם ליברמן. אז למה להתפשר כשאפשר להתמסר, ולקבל גם את נתניהו בראש הממשלה הבאה, וגם מפלגת ימין חזקה לצדו, שתדאג שהוא לא יסטה, חלילה, מדרך הישר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו