בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלי ויזל ל"הארץ": "יש להעמיד את אחמדינג'אד לדין, כמו שעשו לאייכמן"

ניצול השואה המפורסם נפגש מדי פעם לארוחה עם אובמה ומשיא עצות לרה"מ נתניהו: לא להשוות בין השואה לאיראן ולראות בחיוב את סוגיית המהגרים

30תגובות

לפני שנה הגיעה ללשכתו של אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון אשה בשנות ה-40 לחייה. "אתה מכיר אותי"? היא שאלה את ניצול השואה, הפרופסור וחתן פרס נובל לשלום. ויזל זכר אותה היטב. 20 שנה לפני כן היא היתה סטודנטית, שלמדה בקורס שהוא העביר כפרופסור למדעי הרוח. באחת ההרצאות הבחין ויזל בפרח שעשה דרכו מאחד הסטודנטים עד אליה, דרך כל התלמידים שנכחו באולם.

“אני זוכר אותך. אבל מה אני יכול לעשות למענך?" הוא שאל אותה בתמיהה. "הבחור שנתן לי את הפרח הוא היום בעלי. יש לנו שני ילדים מקסימים ואנחנו מאושרים. באתי רק כדי לומר לך תודה על כך שבזכותך הכרנו", היא אמרה לו, והלכה לדרכה.

ויזל חיבר כ-60 ספרים - בהם רב המכר "הלילה" (שנכתב במקור ביידיש תחת הכותרת "והעולם שתק"), המתאר את קורותיו באושוויץ. הוא אוהב לספר סיפורים, במיוחד כאלה עם סוף טוב. "אם הייתי שקוע במלנכוליה תמידית, לא הייתי מי שאני", אמר השבוע בראיון מיוחד שנערך בירושלים. "אל תשכח שאני בא מרקע חסידי – עם השיר, המנגינה, הפיוט והריקוד".

מיכל פתאל

בעשורים האחרונים קיבל ויזל אינספור פרסים ותארים יוקרתיים ברחבי העולם. בין היתר פרס נובל לשלום, שתי מדליות חשובות בארצות הברית, תואר אצולה בבריטניה, אות לגיון הכבוד הצרפתי ויותר ממאה תוארי ד"ר לשם כבוד. עם זאת, נראה שנשאר לו מקום במזווה, שכן השבוע הגיע לביקור בזק בישראל כדי לקבל פרס נוסף: פרס קרן נדב, שמוענק זו השנה הרביעית לאישים שפעלו "למען העם היהודי ולמען האנושות". את הקרן הקים לפני עשור ליאוניד נבזלין, יו"ר חבר הנאמנים של בית התפוצות ואחד מבעלי "הארץ".

ויזל חגג בחודש שעבר את יום הולדתו ה-84. לפי עדותו הוא עסוק עד מעל הראש, חרף ניתוח לב פתוח שעבר לפני שנה. "כל העורקים היו סתומים, אז נאלצתי לרדת במספר ההרצאות שאני נותן באוניברסיטה. אבל אני מקווה שבשנה הבאה אחזור ללמד בכיתות, כמו שאני אוהב", הוא אומר.

חלק ניכר מזמנו מוקדש לכתיבה. "אני תמיד עובד על משהו, גם עכשיו. אבל אסור לספר על מה. אני מאמין באמונות תפלות. לא מדברים על ילד שלא נולד". מה שכן הסכים לחשוף הוא פרויקט שאמור להתחדש אחרי הבחירות לנשיאות בארה"ב: "אובמה ואני החלטנו לכתוב ספר יחד. ספר של שני ידידים".

עם נשיא ארה"ב הוא התיידד כמה חודשים לאחר שנבחר ב-2009. אנשי אובמה הזמינו את ויזל להצטרף אליו לביקור שערך במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה. בסוף מלחמת העולם השנייה הגיע ויזל למחנה עם אביו ואסירים נוספים שהוצעדו בצעדת מוות מאושוויץ. אמו ואחותו הקטנה נרצחו באושוויץ בעוד ויזל ואביו, שהועבדו שם בפרך, שרדו. אביו מת בבוכנוואלד. לאחר שחרור המחנה נותרו מהמשפחה רק ויזל ושתיים מאחיותיו.

בביקור במחנה, לאחר שסיים לנאום, פנה אובמה אל ויזל ולחש לו: "כאן המלה האחרונה צריכה להיות שלך". בקול חנוק מדמעות, ויזל הנרגש אלתר נאום שבו אמר לאובמה: "יש לנו ציפיות רבות ממך. יש לך חזון מוסרי על ההיסטוריה ואתה מחויב לשנות את העולם הזה ולהפוך אותו למקום טוב יותר. אתה התקווה האחרונה שלנו".

מאז, לדבריו, הם הפכו לידידים טובים ומעת לעת אובמה מזמין אותו לארוחה. "אנחנו מדברים על פילוסופיה, הגות ומחשבה. אבל אף פעם לא על פוליטיקה. הוא איש חושב, אדם עם עומק וסקרנות אינטלקטואלית".

על ישראל אתם מדברים?

"מדי פעם אנחנו מזכירים גם את ישראל. בחלק מהדברים הוא ביקורתי – אבל תראה לי נשיא אחר שלא היה. איך אפשר שלא? אני מנסה להסביר לו את הצד המטה-היסטורי של מה שקורה בישראל ושל הגורל היהודי. יש לי אמון בו. אפשר לדבר אתו. הוא מאזין טוב".

למעשה, ויזל ואובמה נפגשו כבר לפני שנים רבות, כשוויזל הרצה בקולג' בקליפורניה שבו למד אובמה. "ההרצאה שלך נשארה בי עד היום הזה", סיפר לו לימים הנשיא. "כששמעתי את זה הדופק עלה לי", אומר ויזל. "אמרתי לעצמי שעלי להיזהר כי אף פעם אני לא יודע אם מי שיישב בין המאזינים שלי יהיה נשיא בעתיד".

חייתי עם המתים

גם את ראש הממשלה בנימין נתניהו ויזל פגש לפני שנים. אחרי מבצע אנטבה בשנת 1976, שבו נהרג יוני נתניהו, אחיו של ראש הממשלה, קיבל ויזל מכתב מאביהם, בן ציון נתניהו. "הוא כתב שלספרים שלי היתה השפעה על יוני, ושבין המכתבים והיומנים שלו מצאו אזכורים לספרים שלי", אומר ויזל.

כמה שבועות לאחר מכן הופיע בן ציון נתניהו במשרדו של ויזל, בלוויית בחור צעיר, שישב בפינה והאזין לשיחתם. "זה היה ביבי, שהיה סטודנט בארה"ב", אומר ויזל. לדבריו, "מאז הוא היה בא לעתים קרובות. אף פעם לא אמר לי מה הוא רוצה. אני מתאר לעצמי שרצה להכיר את האדם שהיתה לו השפעה על אחיו".

מה אתה חושב על נתניהו בתפקידו כראש הממשלה?

"אני יודע שהפוליטיקה בישראל היא קיומית, לא כמו באמריקה, שם אני חי ועובד. לכן, אני נזהר מאוד לא לתת עצות. מי אני? אני יודע שיש כאן רגישות למומנט ההיסטורי, שבלעדיו אי אפשר להבין מה שקורה כאן. מדינה קטנטנה מוקפת באויבים שתמיד צריכה לדון בקיום שלה".

מקובלת עליך ההקבלה שעושה נתניהו בין השואה לאיום הגרעין האיראני?

"אני מבין למה הוא עושה זאת. אני לא הייתי עושה. אני אף פעם לא עושה השוואות. אני אף פעם לא משווה את השואה לשום טרגדיה אחרת. אבל אני לא ראש ממשלה... אני מנהל מאבק נגד נשיא איראן, אחמדינג'אד, כבר שלוש שנים, בכל העולם, בדרישה שיאסרו אותו ויעמידו אותו לדין, כמו שעשו לאייכמן. צריך להאשים אותו ברצון להשמדת עם. אני מקווה שהמוסד, שלכד אדם כמו אייכמן, יידע גם ללכוד אותו ולהביא אותו למשפט בינלאומי. אסור שאדם כזה יוכל לישון בשקט".

גם חיסול זו אופציה?

"לא הייתי אומר 'לחסל'. אני לא יכול לשמוע את עצמי אומר שצריך להרוג אדם. אני לא מסוגל לכך".

ועוד בעניין השואה: בחודש שעבר חנך דני קרוון בברלין את האנדרטה לשואת הצוענים. ל'הארץ' הוא אמר שאפשר להסתפק באנדרטה אחת לכל הנרצחים בשואה ולא להפריד בין יהודים, הומואים וצוענים, כמו שעשו בברלין. מה דעתך?

"אני זוכר את הלילה שבו ספרו את הצוענים בבירקנאו. זה היה קרוב אלי, אי אפשר היה שלא לשמוע... אבל אני נגד השוואות. אסור להשוות מוות של אדם אחד לאחר. אם בתרבות הנוכחית אנדרטה היא שקובעת – אז בבקשה. מי אני שאגיד להם איך לזכור. אני מכבד את זכותם".

השואה עלתה גם בשיח על בעיית הפליטים בישראל.

"אני באתי אחרי המלחמה לפאריס כפליט. כפליט באתי גם לארה"ב. כשאני שומע את המלה פליט אני אוטומטית, רגשית, מזדהה. מנחם בגין הכניס לישראל פליטים מווייטנאם. אני רואה את זה כמחמאה גדולה לישראל, שהיא תקווה לפליטים בעולם. אם הייתי בממשלה, הייתי משכנע את ראש הממשלה לראות את היופי בכך שאנשים רואים בישראל חוף – מהעצב שלהם לתקווה".

לאחרונה הלך לעולמו פרופ' יהודה אלקנה, איש החינוך שקרא "לשכוח" את השואה ומתח ביקורת על העוצמה שבה הוחדרה לתודעה של הציבור הישראלי. איך אתה מתייחס לכך?

"אני לא אתווכח עם הנפטר, אבל אני חושב בדיוק ההפך. צריך לזכור את השואה, עם כל הכאב. עם יהודי בלי זיכרון - אין לו מה לעשות כאן. התנ"ך, אברהם אבינו, משה... הבעיה היא אחרת: המוח האנושי לא מסוגל לקלוט את כל הזיכרונות האלה כי הם רבים מדי. את מי נזכור, רק את הקרובים? רק אלה שהומתו מיד בהגיעם לרכבת? רק את הילדים? זה טוב שנלמד ונדע את הגבולות של האנושות. שלא נשכח מה שעשו פעם אנשים מתורבתים. אנשים שגדלו על קאנט, פיכטה והגל. אנשים שהאזינו לבטהובן וקראו את שילר בבוקר, ובצהריים הרגו ילדים והורים".

אתה חושב על המוות?

"אני כבר הרבה שנים חושב על המוות. מהמקום שאני בא ממנו חייתי עם מתים וחייתי בתוך המוות. ידעתי שכל שעה יכולה להיות האחרונה וכל יום – האחרון. זה חלק מהאופי ומהטבע שלי. אני לא מכין שום דבר, אבל תלמיד שלי מסדר עכשיו את הארכיון שלי. הוא מצא אלפי דברים שאני בעצמי כבר לא ידעתי שהם קיימים. זה לוקח הרבה זמן. הארכיון שלי יישמר באוניברסיטת בוסטון, שם אני עובד כבר 40שנה".

עברית מודרנית

ויזל חי בניו יורק עם אשתו. גם בנו ושני נכדיו חיים בארה"ב. הוא מעולם לא גר בישראל, אך השיחה עמו מתקיימת בעברית. את שפת הקודש למד עוד ברומניה, מולדתו. אמו, שרה, באה מבית חסידי. בהשפעתה ויזל התקרב לדת ולמד לימודי קודש. אביו, שלמה-אלישע, היה משכיל. "כשהייתי בן 13 הוא אמר לי: 'זה בסדר שאתה לומד תלמוד כל יום, אבל אני רוצה שתלמד גם עברית מודרנית'. ואז הוא מצא לי מורה. עד היום אני זוכר את הפאות המסולסלות שלו", אומר ויזל. שלוש פעמים בשבוע היה לומד אצלו את כתבי ביאליק, טשרניחובסקי ופרישמן. "זו העברית שלי עד היום", הוא אומר. "אין לי סלנג כי אני לא חי בישראל".

בשנת 1949 נשלח לישראל ככתב של עיתון צרפתי והחליט להמשיך בקריירה עיתונאית. במשך שנים עבד ככתב של ידיעות אחרונות, תחילה מפאריס ובהמשך מארה"ב.

"כשעבדתי בידיעות אחרונות עוד היו בישראל הרבה עיתונים יומיים, גם 'על המשמר'", הוא נזכר. "ידיעות היה אז העיתון העני ביותר. כשעזבתי – העשיר ביותר. כשהייתי כתב בניו-יורק, היו 12 עיתונים יומיים. היה לי קשה לקנות את כולם כל יום כי המשכורת שלי לא היתה הכי גבוהה. היום הכל השתנה. הרדיו והטלוויזיה כבשו את מקומם. אני אישית מעדיף את המלה הכתובה".

רדיו? טלוויזיה? אנחנו חיים בעידן האינטרנט.

"אני לא יודע איך להשתמש בזה, אני לא שייך לעולם הזה. אני ממשיך לרשום הכל בכתב יד. אם אני צריך לראות משהו באינטרנט, אני פונה למזכירה שלי או לתלמידים. יש לי מזל כי יש אנשים שעושים את זה עבורי. אני יכול להרשות לעצמי לא ללמוד את הדברים שאני לא יודע. ככה אני חי, וממשיך לרשום הכל בכתב יד".

את ההיכרות שלו עם עולם המחשבים הוא זוכר כחוויה טראומטית: "הבן שלי למד מדעי המחשב בייל. הוא אמר לי שהוא מתבייש לספר שאבא שלו לא משתמש במחשב אז הוא הביא לי מחשב ואמר, 'לפחות תראה מה זה'. באותו יום כתבתי במחשב 12 עמודים עם שתי אצבעות. נחה עלי הרוח וידעתי שזה טוב. אבל פתאום המסך הפך שחור. נשארתי פעור פה, פיזית. החלפתי צבעים. המכשיר קיבל אלצהיימר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו