שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיוחדים בעל כורחם

האם ילדיהם של עולי אתיופיה נשלחים לחינוך מיוחד ללא הצדקה?

אור קשתי
אור קשתי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור קשתי
אור קשתי

ביום חמישי שעבר החליטה ועדת השמה בירושלים, האחראית על הפניית תלמידים למסגרות של חינוך מיוחד, כי אורי (שם בדוי), תלמיד כיתה ו' ובן להורים שעלו מאתיופיה, ילמד השנה בכיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל. מהעמדה הנחרצת של משרד החינוך ועיריית ירושלים, ממש עד לימים האחרונים, כי מקומו של אורי והוא אך ורק בחינוך המיוחד, לא נותר זכר. חוות הדעת וההחלטות הקודמות בוטלו, לא מעט בזכות העתירה שהגיש אביו של אורי לבית המשפט המחוזי בירושלים. זהו אולי הלקח העיקרי, העצוב, מהפרשה: הסיכוי לשנות את החלטות משרד החינוך והרשות המקומית גדול בהרבה דרך מאבק, מאשר בשיתוף פעולה וקבלת הדין.

העתירה לבית המשפט, שהוגשה באמצע חודש אוגוסט, מגלה כי הוריו של אורי לא הוזמנו לדיון שערכה בעניינו ועדת ערר (הדנה בערעורים על החלטות ועדת ההשמה). מבחינת נציגי משרד החינוך ועיריית ירושלים היושבים בוועדה, שיתוף ההורים בתהליך קבלת ההחלטות - הקובעות במידה רבה את עתידו של הילד - נראה, ככל הנראה, מיותר, לא משהו שצריך להתעקש עליו.

כתב התשובה לעתירה שהגיש משרד החינוך הציע להסתפק בכך שההורים השתתפו בדיונים קודמים, ו"למען האמת, לא העלו טענות כבדות משקל שהיה בהן כדי לשנות מההחלטה". כמה פטרונות יכולה להסתתר במשפט אחד קצר. עמדה כזאת בעייתית מהרבה סיבות - החובה לנהל דיון ענייני וללא דעה מוקדמת, למשל - אבל היא בעיקר סותרת את ההוראות שמשרד החינוך עצמו קבע, ולפיהן לדיון בוועדת הערר "יוזמנו כל חברי הוועדה, ההורים והתלמיד". את העתירה הגישו הקליניקה לזכויות בחינוך במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, עמותת "טבקה" - משפט וצדק לעולי אתיופיה, ועמותת הלה למען קידום החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח.

אורי, בן 11, נולד בישראל להורים שעלו מאתיופיה ב-1998, ולמד מכיתה א' בבית ספר ממלכתי-דתי בעיר. אין ויכוח כי הוא סובל מקשיים לימודיים וחברתיים, אך על השאלה אם הוא קיבל עזרה מתאימה, ועוד יותר מכך - אם זכה ליחס סבלני, כזה המוכן להתמודד ולהכיל גם תלמידים בעייתיים - חלוקים הצדדים. האב טוען למעשה בעתירה כי בנו סומן על ידי בית הספר ולא קיבל סיוע שנדרש, עיריית ירושלים ומשרד החינוך טוענים כי עשו ככל יכולתם.

ביוני 2011 דנה ועדת השמה בעניינו של אורי, והחליטה כי עליו לעבור לחינוך מיוחד. על פי העתירה, הנימוקים להחלטה היו לקוניים ונכתבו באופן שאינו ניתן להבנה. פרט להודעה הרשמית, לא קיבל האב שום מסמך מטעם הוועדה, ובכלל זה פרוטוקול הדיון. כעבור חודש הוא ערער על ההחלטה לועדת הערר, וטען, בין היתר, כי בנו נפל קורבן להתעללות מצד תלמידים שהכו אותו, כאשר צוות בית הספר לא העניק לו סיוע או הפנה אותו לטיפול רפואי.

כעבור חודש, החליטה ועדת הערר לדחות את הערעור, אך להשהות את ההחלטה על העברתו של אורי לחינוך המיוחד עד לדצמבר אותה שנה, עם עריכתו של דיון נוסף ומכריע, אליו, כאמור, לא הוזמנו אורי והוריו. אבחון שנעשה לאורי באותה תקופה לא מצא לקויות למידה או קשיים רגשיים, המחייבים את הוצאתו מהחינוך הרגיל (משרד החינוך והעירייה התנגדו למסקנות האבחון, שנעשה מטעמו של האב), ובנימוקים להחלטתם נכתב, בין השאר, כי "הפרעות התנהגות קשות מחייבות מתן מענה במסגרת חינוך מיוחד". בינואר 2012 התקבלה ההודעה הרשמית, לפיה בשנת הלימודים הבאה ילמד אורי בבית ספר לחינוך מיוחד. בפגישה שהתקיימה מאוחר יותר, הודתה מנהלת אותו מוסד בפני ההורים כי בנם אינו מתאים לבית הספר. שבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, אורי לא ידע היכן ילמד.

בתשובתו לעתירה, עשה משרד החינוך ככל יכולתו כדי לטעון שהמקרה של אורי אינו מייצג תופעה נרחבת, המצביעה על הפניית יתר של תלמידים ממוצא אתיופי למסגרות החינוך המיוחד. הוא לעג לעורכי הדין, שציטטו מחקרים ונתונים שונים המאששים את התופעה, וביטל את טענותיהם בנימוק שאלה מתייחסים לעבר רחוק, לפני 10-5 שנים. אפשר רק להמליץ לאנשי משרד החינוך להתעדכן מעט בנתונים.

על פי הנתונים האחרונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אחוז התלמידים ילידי אתיופיה הלומדים בחינוך מיוחד בשלב בית הספר היסודי גבוה מעט יותר מהאחוז המקביל בקרב כלל האוכלוסייה (11.9% לעומת 10.6%) ונמוך מעט יותר בשלב העל-יסודי (5.3% בהשוואה ל-6.3%). לעומת זאת, מצבם של תלמידים בני דור שני, כלומר - כאלה שנולדו בישראל ואביהם יליד אתיופיה, שונה לחלוטין: 16.8% מתוך כלל התלמידים האלה בשלב החינוך היסודי, ו-8.8% בשלב העל-יסודי נמצאים במסגרות חינוך מיוחד. אלו לא נתונים היסטוריים עבשים, הם מתייחסים למצב לפני שלוש שנים בלבד.

לדברי הד"ר מיכל שני מאוניברסיטת חיפה, המתמחה בחקר לקויות למידה, ילדים ממוצא אתיופי מגיעים למערכת החינוך עם תשומות נמוכות יותר מילדים אחרים בכל הקשור לקריאה וכתיבה. הפערים בין ילידי הארץ ממוצא אתיופי לבין תלמידים ותיקים, היא אומרת, "רק יילכו ויגדלו, כי אין שינוי של ממש ברקע הסוציו-אקונומי של המשפחות, ומצד שני - כל האחרים רוכשים יכולת אוריינית בגיל שהולך ונעשה צעיר יותר". יתרה מזאת, האבחונים הפסיכולוגיים והחינוכיים המשמשים את ועדות ההשמה נעשים על בסיס נורמות של אוכלוסייה בעלת מאפיינים שונים מאוד מאלה של העדה האתיופית. לדברי הד"ר שני, התוצאה היא "חריצת דין מאוד מהירה, מבלי לעשות הבחנה בין יכולת הלמידה לבין רמת התפקוד שמשקפת חסכים מוקדמים".

"מערכת החינוך הרגילה כל כך עמוסה, עד שהיא אינה מצליחה להתמודד עם תלמידים 'בעייתיים'. הפתרון שנמצא הוא שליחתם לבתי ספר לחינוך מיוחד. הבעיה היא שילדים כאלה, בעלי אינטליגנציה תקינה, לא צריכים להימצא במסגרות כאלה", מוסיף מורה בבית ספר לחינוך מיוחד באזור המרכז. לדבריו, גם הרקע הסוציו-אקונומי של המשפחה משפיע: תלמידים ממשפחות מבוססות מגיעים למסגרת המיוחדת בגיל מבוגר יותר, בדרך כלל באמצע שלב בית הספר היסודי, בהשוואה לתלמידים ממשפחות חלשות. הסיבה לכך היא שהראשונים נלחמים על השארת הילדים בחינוך הרגיל, בעוד שהאחרונים נוטים להיות ממושמעים יותר.

האפשרות שלא עלתה

בסוף חודש אוגוסט נערך דיון בעתירה שהגיש אביו של אורי אצל השופט ארנון דראל. בהמלצתו, הוחלט כי אורי יעבור אבחון חדש וכי תתקיים ועדת השמה חדשה. חוות הדעת החדשה קבעה כי רמתו השכלית ממוצעת, אך הוא סובל מקשיים בקריאה ובכתיבה, והמליצה לשלב אותו בכיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל. האפשרות הזו כלל לא הועלתה, לאורך כל הפרשה, מצד משרד החינוך ועיריית ירושלים, שהתעקשו לשלוח את התלמיד למסגרת מיוחדת, נפרדת. ביום חמישי שעבר הוחלט לקבל את ההמלצה.

לדברי עו"ד סאני כלב מהקליניקה לזכויות בחינוך במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, אלמלא ההתערבות המשפטית, רוב הסיכויים שאורי היה אכן מתחיל ללמוד בבית ספר לחינוך מיוחד. "זהו עוד מקרה שבו תלמיד מאוכלוסייה מוחלשת מופנה לחינוך מיוחד, בעוד שהאבחונים אומרים שמקומו איננו שם, וההתנגדות של האב איננה נשמעת באמת. זהו מקרה שמסביר את הנתונים על ייצוג-יתר של תלמידים ממוצא אתיופי בחינוך המיוחד", הוא אומר.

"יש למערכת החינוך נטייה להסביר בעיות לימודיות וחברתיות במונחים פסיכולוגיים, המשמשים הצדקה להפניה לחינוך המיוחד", מוסיפה עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, היועצת המשפטית של ארגון הלה, "לא ברור איפה עובר הגבול בין ילד שלא מסתדר בכיתה, אבל בית הספר הרגיל מתמודד אתו, לכזה שמקוטלג כבעל הפרעת התנהגות, שמקומו בחינוך המיוחד".

כדאי גם לשים לב לדברים שכתבה הפסיכולוגית האחרונה שבדקה את אורי. באשר למצבו הרגשי היא כתבה ש"הוא עסוק בתחום החברתי, בתחומים שונים שכוללים משחק בכדורגל עם רצון עז לנצח, במשחק בתיאטרון, למצוא כלב ועוד. אין התייחסות כלשהי לבית הספר אלא רק חשש מפני כישלונות, הגורמים לו להתעצבן, לבכות, להשתגע ולתקוף. אם אין סיכוי, הוא נוטה לוותר ... העבר שלו נראה לו עצוב. הוא אינו אופטימי לגבי עתידו".

במשרד החינוך בחרו שלא להתייחס לנתונים על שיעור התלמידים ממוצא אתיופי בחינוך המיוחד או לביקורת על קבלת ההחלטות בעניינו של אורי, אלא ציינו כי השנה החל המשרד בתוכנית חדשה, המעניקה "ליווי ותמיכה צמודה לתלמידים מתקשים ובעלי לקויות למידה, במטרה להשאירם במסגרת החינוך הרגיל". מעיריית ירושלים נמסר ש"מינהל החינוך מקפיד על הליכי אבחון יסודיים ומקצועיים. באשר לתלמיד, אנו מברכים על הסכמת ההורים לשיתוף פעולה, שאפשרה אבחון פסיכולוגי לבנם, ונעשה כל שדרוש כדי ששילובו ב'כיתה מקדמת' בחינוך הרגיל יצליח".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ