בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקרב האחרון?

הרקטות בבאר שבע הבהירו לוותיקי הפרשים האוסטרלים שעוד יש על מה להילחם

21תגובות

לפני 95 שנה פחות יומיים, כבשה חטיבה של פרשים אוסטרלים וניו זילנדים את באר שבע מידי הצבא הטורקי, בקרב שנכנס להיסטוריה כקרב הפרשים האחרון בתולדות האנושות. זה היה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. יומיים בלבד אחרי נפילת העיר, ב-2 בנובמבר, כשהיה כבר ברור שההשתלטות הבריטית על הארץ מובטחת, העניקה הצהרת בלפור את ארץ ישראל לעם היהודי, להיות לו ביתו הלאומי.

איפה התודה של העם היהודי על מה שעשתה למענו אז חטיבת הפרשים האוסטרלית שכבשה את בירת הנגב? הצחקתם אותנו. ביום הזיכרון לחללי צה"ל מזכירים את הלוחמים על תקומת הארץ, גם אלה שבטרם קום המדינה. אבל לא את הטמונים בבתי הקברות של הצבא הבריטי, אף על פי שהם היו מגש הכסף הראשון שעליו הוקמה מדינת היהודים.

לפני חמש שנים, במלאות 90 שנה לקרב, הוחל במסורת של שחזור ההסתערות על באר שבע, בשטח שדה הקרב המקורי. ותיקי החטיבה האוסטרלית של הפרשים הקלים, צאצאי הלוחמים מאז וצאצאי לוחמים של מלחמות אחרות, באו מאוסטרליה והדהירו את סוסיהם על גבעות הלס, לבושים במדים של אז ומניפים את דגל החטיבה האדום, דגל אוסטרליה ודגל ישראל.

עברו חמש שנים, והנה הם כאן שוב, האידיאליסטים המתעקשים לאהוב את ישראל ומרגישים צורך לתמוך בה ויהי מה. בני בניהם וניניהם של אנשי חיל הפרשים המקורי, נשים וגברים, נופפו בדגלים של אוסטרליה ושרו הללויה. הם המעודדים. והיו מי שהתכוננו לשחזר את הקרב ביום רביעי השבוע, בשלוש אחר הצהריים, בכובעי בוקרים עטורי נוצה ומדי חקי הנושאים מדליות מכל המלחמות שהשתתפו בהן, הם ואבותיהם ואבות אבותיהם. הסוסים הובאו מחווה בגולן.

אבל המציאות, אבוי, טפחה על הפנים. כיוון שמעזה נשלחים טילי גראד, החליטו פקידי ממשל באוסטרליה שהחור הזה, באר שבע, הוא אזור סכנה. שגרירות אוסטרליה משכה ידיה מהחגיגות. בעיריית באר שבע אמרו, אם אין נכבדים, למה לנו להתאמץ? כי המדינה שיצאה מתוך אותה הצהרת בלפור נדיבה לפני 95 שנה, צמחה להיות הדבר הכי צר עין שיש.

ידידי בועז יובל, המדריך של קבוצה אוסטרלית אחת, קרא לי, ובאתי וראיתי איך לטקס הזיכרון בבית הקברות הבריטי של באר שבע, העירייה אפילו לא סיפקה מיקרופון. בארי רוג'רס, מפקדה הנכבד של חטיבת הפרשים, נאלץ לצעוק את דבריו לחלל האוויר, ולהתגבר על שאון התחבורה מסביב.

הוא קרא מכתב תנחומים שכתב אחד ממפקדי החטיבה להוריו של חייל שנפל בקרב ההוא. תרועת האבל הושמעה חלושות מתוך טייפ ביתי. איש אחד ייצג אותנו: אבי נבון, חבר קיבוץ להב, יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל. הוא סיפר שכשנודע לוותיקי חיל הפרשים ולקבוצות האוסטרלים המלוות אותם שהוחלט לבטל את הטקסים, הם החליטו כאיש אחד שהם נשארים ולא נכנעים לטרור. מחיאות כפיים סוערות.

לא רחוק מבית הקברות הבריטי עומדת אנדרטה לזכר החיילים הטורקים שנפלו בקרב. דגל הסהר והכוכב הטורקי מתנוסס לידו ופרוטומה של אתא-טורק שמתחתיה ציטוט מדבריו: "שלום בבית, שלום בעולם". ותיקי חיל הפרשים ערכו מסדר כבוד לפני האנדרטה. "הם היו חיילים טובים ואמיצי לב. הם היו יצורי אנוש, שהשאירו אחריהם משפחה", אמר רוג'רס על חיילי האויב. והמסדר הצדיע, מבלי דעת שכאן בארץ הזאת לא מקובל לפרגן לאויביך, גם לא אחרי מותם. את האנדרטה הזאת השחיתו חוליגנים ישראלים קצת אחרי פרשת המשט וקלקול היחסים עם טורקיה, וצבעו עליה כתובת נאצה.

הו ארץ מוכת שנאה, שבה המלה הנרדפת לג'נטלמן היא פראייר.

מתהלכים כתועים צאצאיהם הביולוגיים והרוחניים של הלוחמים מהימים ההם ברחובות העיר שגאלו, ולא מרגישים שייכים. מכניס האורחים היחיד בעיר האבות המנוכרת הזאת הוא כוהן דת אחד של קהילה משיחית, הווארד בלאס. הוא זה שממשיך כאן את מסורת הכנסת האורחים שהחל בה אברהם אבינו. בית הקהילה שלו, שאין עליו סימן מזהה כלשהו, אולי מחשש מקיצוני דת יהודים, שוכן בבית עות'מני ישן בשולי העיר העתיקה.

על מדף הספרים בכניסה עותקים של הברית החדשה בשפות שונות, כולל יידיש. שאלתי היכן אולם התפילה, המזבח. הוא הסביר שאצלם אין עורכים מיסה בדרך השגרתית. יש שם פשטות גדולה, וכריכים של טונה וחסה, נקניקיות ועוגת גבינה.

השעה שתיים אחר הצהריים ולא נפל, אבוי, שום גראד. כלומר, אין מניעה לשחזר את ההסתערות על העיר לעיני הקהל שהתקבץ ובא למתחם המוצל שהכינה הקרן הקיימת לישראל בפאתי מצפה בית אשל.

לפני 95 שנה הפתיעה חטיבת הפרשים את הטורקים, כשהגיחה מולם מן הגבעה באופק הישימון. היום יש על הגבעה קניונים ומבני תעשייה. אולי דווקא משום כך זה מרשים יותר - הניגוד הזה בין שורת הסוסים הדוהרים ורוכביהם, ובין רקע הבטון של מקדשי הצריכה. אבל מתוך שאוהבים הם אותנו, נעמדים הפרשים לאורך גדר המקושטת בדגלי הקרן הקיימת כדי לקבל מדליות ולהצטלם. "איך אומרים סיכות באנגלית", צועק אחד העסקנים. "פינים", צועקים לו מהקהל. "כן, הפרשים גם יקבלו פינים", הוא קורא. אוסטרלים דון קיחוטים שכמותכם. באתם כג'נטלמנים לארץ גסות הרוח. 95 שנה, ולא למדתם שאין למקום הזה תקנה? *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו