בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרכוב על הגמל השמנדוזי

השבוע נרדמה אחותי על ההגה. הנה היא כאן לידי, אבל כמה בקלות יכלה לא להיות. במשפחה בה אחיות נדונות לגעגוע אינסופי, דבר אינו מובן מאליו

20תגובות

"אני רוצה לספר לך משהו”, אומרת אחותי. אני יודעת שבשבועות האחרונים היא עובדת נורא קשה וישנה נורא מעט, ונוהגת מרחקים ארוכים בין עיסוקיה המגוונים. ואתמול, היא מספרת, בדרכה הביתה, נרדמה לשבריר שנייה על ההגה. היא הצליחה לאחוז בערנותה כמעט לאורך הדרך כולה, ורק כשהיתה כבר במרחק קצר מביתה והאטה כדי לחפש מקום חניה, צנחו עפעפיה והרכב גלש והתנגש במכונית חונה. הנזק, תודה לאל, הסתכם בקימוט הרכב שלה בלבד.

ערב שבת עכשיו, והתכנסנו לארוחה משפחתית. כבר סיימנו לאכול והיא מספרת לי על התאונה בצד ובשקט, כדי שלא ישמעו הילדים, שלא ייבהלו. אני מקשיבה ובטני מתכווצת, ואני מושכת אותה אלי לחיבוק, ועוצמת עינים לגרש מעלי את התמונות שצפות בי, אם חלילה היתה נרדמת באיילון... די כבר. וכשהיא קרובה אלי אני נזכרת איך הלכה לאיבוד פעם בים, אחותי הקטנה, כשהיתה בת שלוש. אבא שלי כעס על המציל כי רצה שהוא יעלה מיד על החסקה ויחפש אותה במים, והמציל טען שלא ייתכן שהיא במים, הוא היה רואה אותה מהמגדל. “אדוני!” אמר לאבי, “אנחנו מצילים, לא חצילים!” כאילו גאוותו המקצועית היא איזשהו מענה לאב ששרוי במצוקה הכי איומה שיכולה להיות, מול הים הגדול שאולי טרף זה עתה את בתו הקטנה.

אני הייתי בת עשר, והתחלתי לצעוד לאורך החוף, מחפשת ילדה עם כובע כחול ובגד ים עם חצאית, והחוף היה מלא בילדות כאלה, ואף אחת מהן לא היתה אחותי. הרגשתי איך רגלַי מתנתקות מגופי והייתי כולי מרוכזת במשא ומתן עם אלוהים, משא ומתן של לוזרים, נטול קלפי מיקוח, כי הייתי מוכנה להבטיח לו הכל, רק שתחזור. בכל סוכת מציל עצרתי, מסרתי תיאור שלה והמשכתי. בסוכה השלישית שטיפסתי אליה הגיע דיווח בקשר שמצאו אותה, בכיוון ההפוך בכלל, עם דלי מלא צדפים. צדף ועוד צדף פיתו אותה להתרחק מאמי, שהורידה ממנה לשנייה את עיניה כדי לטפל באחי, שהיה בן שנה וקצת.

אנחנו שותקות רגע ונושפות על כוס התה של סוף הארוחה. הילדים משחקים בסלון והגדולה קוראת לאמצעי: “בוא נעשה הגמל השמנדוזי!” הוא מבין מיד את כוונתה ושניהם שוקעים במשחק שלאיש מלבדם אין דרך להבין את עקרונותיו, וגם לא את מקור שמו, אבל הוא חביב עליהם במיוחד ויש בו השתוללויות ורגעי לחש סודיים, ומילים שרק הם מבינים, ותנועות ספק־מחול־ספק־קרב וצחוק גדול ואחריו פתאום משבר ותרעומת, ואז שוב צחוק. יצא במקרה שהפרש הגילים ביניהם זהה לזה שבין אחותי לאחי. אני, שהייתי בת יחידה עד גיל שבע, קילחתי, חיתלתי, הלבשתי והרדמתי את שניהם. עם השנים, ובמיוחד בשנים האחרונות, הפרש הגילים הולך ומאבד ממשמעותו הדרמטית, ותחתיו נולד קשר של שווים, על כל המופלא והמורכב בקשר בין אנשים מבוגרים שמכירים זה את זה חיים שלמים.

עכשיו הקטנה מתקרבת, מנסה לחקות את תנועותיהם, רוצה להשתלב במשחק. הגדולה מגלה נדיבות, מודיעה שגם אחותה “שמנדוזית”, ומצרפת להכתרה נשיקה קולנית בבטנה. זה שנים אנחנו גרות בערים שונות, אחותי ואני, כל אחת במסלול חייה, שונים בתכניהם אך דומים בתובענותם הטובענית. ובכך אנחנו כנראה דומות לדור שלנו כולו, ששגרת יומו דוחקת הצדה דברים שצריכים היו לעמוד במרכז. וכך יוצא שנדיר, למשל, שניפגש ככה סתם לקפה, שתי אחיות. ודווקא כשהיא על הספה לצדי אני נתקפת געגוע אליה. הבנות מתגלגלות על השטיח ואני חושבת שאנחנו, ועכשיו גם הן, נצר לקשרי אחיות אוהבים ומלאי געגוע, באופן מפתיע, משני צדי המשפחה. סבתי האהובה, אם־אמי, היתה אחות אמצעית - בין אחות גדולה לאח קטן. אחותה, שהיתה מבוגרת ממנה בארבע שנים, סבלה רוב חייה מבריאות ירודה. על חולשת הגוף פיצתה עוצמה אינטלקטואלית, וסבתי אהבה לספר איך היתה רצה לספרייה מדי יום, שם היה לה הסכם־חריגים עם הספרנית, שאיפשר לה לקבל אפילו ארבעה ספרים בהשאלה בכל פעם, כדי להביא למיטת חוליה של אחותה, שמילים נתנו לה כוח. כנגד הסיכויים שרדה מעבר לתחזיות הקודרות, ובניגוד לעצת הרופאים אפילו ילדה שני ילדים. היא נפטרה בגיל 48. סבתי מתה בת 87 ובכל 43 השנים שחלפו בין מותה של זו למותה של זו לא חדלו הגעגועים ולו ליום אחד.

בצד השני של המשפחה, סבתי היקרה השנייה, אם־אבי, ולה אחות צעירה ממנה בחמש שנים. יחד עברו את המלחמה, מתחבאות בחווה בדרום צרפת. אחרי המלחמה עלתה סבתי ארצה ואילו אחותה נשארה עם בעלה בצרפת. במשך שנים היו מתכתבות יום־יום, מכתבים של 12 עמודים בכתב צפוף על נייר אורז שכתבו על שני צדדיו כדי שהפוסט לא יהיה יקר מדי. פעם בשנה היתה אחותה מגיעה לביקור בארץ והן היו מטיילות שלובות זרוע לאורך השדרה, במעילי רוח תואמים, ארנקים קטנים תלויים על כתפיהן באלכסון. ספוגי־געגוע היו המכתבים, הסיפורים, השנים שחלפו. כמה היו נותנות, אני חושבת, אלה וגם אלה, כדי לגור בשתי ערים שונות בארץ לא גדולה.

ארוחת השבת מסתיימת ואנחנו עומדים להתפזר, איש איש לעיסוקיו, למשפחתו, לשגרת יומו. “סעי בזהירות, כן?” אני אומרת באוזנה, והיא מחייכת כי כשהיתה סבתנו בחיים היתה נפרדת מאיתנו תמיד במילים אלו בדיוק. זה לא היה משפט שנאמר כבדרך אגב. היא היתה מלווה אותנו למעלית ואז, כשאנחנו כבר בתוכה, היתה אוחזת בדלת, לוכדת את מבטנו ומוודאת שההנחיה נקלטה במלואה. “סעי בזהירות”: שלא תהיה זו הפעם האחרונה, שלא ייגמר לנו פתאום הכל ככה סתם. על מפרק ידי כרוכה שרשרת חרוזי “עין הנמר” שהיתה שייכת לה, ובזמן שאני מצטטת את מילותיה באוזנה של אחותי נפתח פתאום הסוגר והשרשרת צונחת ברשרוש חרוזים קולני.

בחוץ הלילה כבר קריר כשאנחנו חוגרים את הילדים בכיסאותיהם. במראה אני רואה את מכוניתה מתרחקת וחושבת סעי בזהירות, אחותי. אכלי היטב ושני מספיק ושמרי נפשך. שלא ייגמר לנו הכל ככה סתם. שנספיק עוד לרכוב על הגמל השמנדוזי, כי עוד רבה הדרך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו