שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נעמי דרום
נעמי דרום

“תומכת בהחלטת רומני להיות נדיב ועדין כלפי המפגר”.

עבור אן קולטר, הציוץ הנ”ל - שנכתב בעקבות העימות השלישי בין ברק אובמה למיט רומני - היה בסך הכל עוד צעד במערכה נגד הליברלים. קולטר, פרשנית וסופרת אמריקאית מאזורי הספר הארסיים ביותר של המחנה הרפובליקאי, השכילה ב–20 השנים האחרונות להפוך פה חסר מעצורים ומראה בלונדיני מצודד לקריירה מצליחה, ואת הצהרותיה הפרובוקטיביות לאמצעי קידום מכירות לשמונה הספרים שכתבה עד כה. ברזומה שלה יש טור מצליח שמופיע בעיתונים ברחבי ארצות הברית, סיורי הרצאות, אינספור הופעות בטלוויזיה ושלל עימותים עם דמוקרטים על דת, זכויות האזרח - והעובדה שבאחד מספריה היא משווה את הליברלים למאפיה.

בספטמבר השנה הצליחה קולטר להרגיז את וופי גולדברג בתוכנית הפופולרית “The View”, כשטענה שהדמוקרטים הם שמזיקים לציבור השחור. קולטר בוודאי צפתה את התגובה הליברלית הנזעמת לכך שכינתה את אובמה “מפגר”, אולי אף סמכה עליה. מה שהיא לא יכלה לחזות היה שיריבה המר ביותר במערכה הזאת יהיה גבר בן 30 עם תסמונת דאון, בשם ג’ון פרנקלין סטיבנס.

סטיבנס הוא ספורטאי ב–Special Olympics, ארגון עולמי שמארגן תחרויות לספורטאים בעלי לקות שכלית. הוא גם משמש “שליח גלובלי” של האולימפיאדה המיוחדת: מסתובב בארצות הברית ומספר לאנשים על התחרויות, ועל השינוי שהן מחוללות בחייהם של אנשים בעלי מוגבלויות. אותו לא עניינו דעותיה הפוליטיות של קולטר או הזלזול שלה בנשיא, אלא השימוש שלה ב”מילת ה־מ’”, כפי שהוא מכנה אותה. אז הוא ישב וחיבר מכתב קצר, פשוט ומנוסח היטב, שהועלה לאתר האולימפיאדה המיוחדת ונקרא עד כה על ידי 3.2 מיליון בני אדם. יותר מ–6,000 הגיבו באתר.

“נו באמת, גברת קולטר”, פותח סטיבנס, “את לא טיפשה ואת לא שטחית. אז למה את משתמשת במילת ה־מ’ כעלבון?... לאחר שראיתי את הציוץ שלך, הבנתי שבסך הכל רצית לזלזל בנשיא על ידי קישורו לאנשים כמוני. הנחת שכולם יבינו שלהיות מקושר למישהו כמוני זה עלבון, וחשבת שתוכלי להעביר את זה ועדיין להופיע בטלוויזיה. אני תוהה אם שקלת מילים מעליבות אחרות, אך נרתעת מהתגובה הצפויה. ובכן, גברת קולטר, את והחברה צריכים ללמוד שההשוואה לאנשים כמוני צריכה להיחשב אות כבוד. אף אחד לא מתגבר על קשיים גדולים כמונו, ועדיין אוהב כך את החיים” ‏(ראו למטה).

קולטר. הקורבנות אגרסיביים, לדעתהצילום: אי–פי

“הרגשתי שהציוץ של גברת קולטר היה מעליב”, מסביר סטיבנס בראיון טלפוני. “לקח לי המון זמן לכתוב את המכתב, והייתי בטוח שאף אחד לא ישים לב אליו. אנשים כבר לא משתמשים במילת ה־נ’ ‏(nigger‏), הם למדו שהשימוש בה מעליב. הם צריכים ללמוד גם לא להשתמש במילת ה־מ’”.

הטון של המכתב שלך מאוד סבלני ונחמד, יחסית לנמענת. אתה חותם “חבר שעדיין לא הכרת”. למה?

“למה לכעוס? היא אדם שצריך ללמוד שהמילה הזאת מעליבה. אני לא חושב שהיא עד כדי כך מרושעת. לא כל מי שמדבר כך מרושע באופן קיצוני. פשוט התייחסו אליהם רע, אולי ההורים שלהם. אבל לא חשוב מאיפה אתה מגיע - זה לא בסדר להשתמש בכאלה מילים”.

לסטיבנס דווקא היה מזל: הוא גדל במשפחה אוהבת בווירג’יניה, עם אח ואח־למחצה שאינם בעלי מוגבלות. “במשך רוב חיי, אנשים קיבלו אותי”, הוא מספר, “המשפחה שלי התייחסה אלי כמעט באותה דרך שבה התייחסו לאחי. ויש לי מזל שיש לי כישרון ורבלי ואנשים מבינים מה שאני אומר, אם אני נזהר ומדבר ברור”. אך אפילו הוא כבר נתקל במילת ה־מ’. “הלכתי לבית ספר ציבורי, ולעתים קרובות קראו לי בשמות. זה תמיד הכאיב. הכאיב גם כשילדים קראו כך אחד לשני. הם השוו ילדים אחרים לאנשים כמוני וזה היה אמור להיות עלבון. כאב לי שאף אחד לא רצה להיות כמוני”, הוא מספר.

לאולימפיאדה המיוחדת הגיע כרוכב סוסים, ובהמשך התחרה גם בכדורגל, סופטבול, גולף וכדורסל. ב–2004, תוכנית עבודה לאנשים בעלי מוגבלויות שהיה מעורב בה עמדה להיסגר בשל חוסר תקציב. הוא הצטרף למאבק נגד הסגירה וזכה לפרסום: אנשי האולימפיאדה הבחינו בכישרונו והזמינו אותו לפגישה. “מאז הרציתי מאות פעמים, בפני קבוצות גדולות וקטנות. היו לי ראיונות רבים ברדיו ובטלוויזיה. אני מסתובב בארצות הברית ומספר לאנשים על האולימפיאדה המיוחדת. באחד האירועים דיברתי בפני יותר מעשרת אלפים איש. אני לא עצבני לפני הנאום, אני רק עולה לשם ועושה מה שאני יכול. אני אוהב לדבר. כששואלים אותי שאלות, אני צריך לחשוב ולענות בבירור. וכשאני נואם, אני צריך להמשיך ולא לגמגם. אני מצליח כשאני ממוקד”. כשהוא לא נואם, סטיבנס עובד בקייטרינג ליד עיר הולדתו וגר עם הוריו. ניסוח המכתב, בעזרת אביו, דרש ממנו יום שלם.

למרות הניסיון הרב שצבר בדיבור בפני קהל, המגע של סטיבנס עם המדיה דורש הכנה מסוימת. לפני הראיון ביקשה היחצ”נית של האולימפיאדה המיוחדת לקבל רשימת שאלות. לטלפון ענתה אמו של סטיבנס, קורנליה. “קיבלנו את השאלות שרצית לשאול, הוא כתב הכל ומה יהיו הנושאים שבהם הוא יתמקד”, היא מסבירה. סטיבנס עצמו מדבר לאט. הוא צריך לחשוב לפני שהוא עונה על שאלה בלתי צפויה ולעתים מגמגם. אבל בסך הכל, הוא ענייני, חביב ורהוט למדי. הוא חולם להיות שחקן - באוגוסט שעבר, הוא מספר, השתתף בסרט בשם “The Senior Prank”, שהמפיק שלו גר בעיר הולדתו. סטיבנס שיחק בחור עם תסמונת דאון שהולך לנשף בתיכון. “היה מאתגר ללמוד שורות, ולעשות עוד טייק ועוד טייק. צריך לשתות הרבה מים כל הזמן. אבל היה נפלא”, הוא מספר.

זהו אינו טור הדעה הראשון של סטיבנס בנושא מילת ה־מ’. קדם לו אחד ב–2008, שנכתב בתגובה לסרט “רעם טרופי”, שכלל סצנה ארוכה שבה חזר רוברט דאוני ג’וניור על המילה פעמים רבות. “לא האמנתי - שחקנים מכובדים משתמשים במילה הזאת שוב ושוב!” הוא אומר בשיחתנו, עדיין נסער. “הבנתי שהם התכוונו להגיד שהאנשים האלה בעצמם טיפשים ושטחיים. כמה שנים אחר כך, הנשיא התבדח על הספיישל אולימפיקס. אני מבין שרוב הזמן, אנשים לא מתכוונים להעליב אנשים כמוני, אבל למילים מסוימות יש מסורת של העלבה, והשימוש בהן מנציח את העלבון”.

המכתב של סטיבנס לקולטר הפך את הציוץ שלה מעוד פרובוקציה מכוערת במערכת בחירות אגרסיבית במיוחד, למחזה מוסר שבו קולטר ליהקה את עצמה לצד הלא נכון. מילא ששחקנים דוגמת כריסטינה אפלגייט ומרלי מטלין הזדעזעו בפומבי, אפילו שמרנים דוגמת העיתונאית מישל מלקין גינו את הטרמינולוגיה של קולטר. היא עצמה סירבה להתרגש. “אף אחד לא היה מכנה מישהו עם תסמונת דאון, מישהו עם נכות מנטלית אמיתית, ‘מפגר’”, אמרה בראיון בתוכנית רדיו שמרנית, “אנשים משתמשים ב’מפגר’ כבר 30 שנה כסלנג, כדי להגיד ‘לוזר’. אבל לא, הקורבנות האגרסיביים האלה חייבים לבוא ולהגיד לך באילו מילים להשתמש”. את מבקריה כינתה “משטרת המילים” ואיחלה להם “שיילכו להזדיין. אני מרגישה שהם מתנהגים כמו קורבנות בריוניים שתלטניים”. לקינוח, השתמשה במונח שוב בציוץ חדש נגד אובמה.

צפו בעימות בין וופי גולדברג לאן קולטר

לא רק סמנטיקה

קשה לדמיין שני אנשים שונים יותר מסטיבנס וקולטר: בעוד הוא שואף לשמש דוגמה והשראה לאנשים עם מוגבלויות ולאנשים רגילים - הממד המרגש ביותר בתגובות ובבקשות הראיונות, הוא מספר, הוא העובדה שהכיר הרבה חברים חדשים - שאיפתה העליונה של קולטר היא להרגיז ליברלים. בראיון שנתנה ל”ניו יורק טיימס” ב–2010 היא הודתה, שיכול להיות שהיא נהנית מזה קצת יותר מדי. היא בת 50, עורכת דין בהכשרתה ומאז 98’ מרצה, פרשנית וסופרת מצליחה שגובה עשרות אלפי דולרים להרצאה - וגם נוצרית אוונגליסטית שרואה את יריביה כ”בוגדים חסרי אלוהים”. הפה הגדול שלה, גם כשהוא מייצג את דעותיה, משמש קודם כל כאמצעי למיתוג עצמי.

אבל האם יש ממש בטענתה של קולטר, כי מדובר במקרה של תקינות פוליטית מוגזמת? מהי משמעותה האמיתית של המילה “מפגר”? הורים לילדים בעלי מוגבלות שכלית בארץ, התלבטו לא מזמן באותה השאלה. ביוני השנה הורה שר הרווחה, משה כחלון, כי במקום פיגור שכלי יש לומר “מוגבלות שכלית התפתחותית”. הסיווג החדש יופיע בכל החוקים הרלוונטיים, בשמות האגפים שמטפלים באוכלוסייה הזאת ובכל מקום שנדרש. “שינוי השם נועד לשמור על כבוד האדם ולמנוע את השפלתם של אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית”, הסביר השר. את השינוי יזמה עמותת אקי”ם, אולם מתברר שדווקא חלק מההורים לילדים בעלי מוגבלויות התנגדו בתחילה לשינוי.

“צריך להבין את עמדתם של הורים רבים”, מסביר עמיקם רז, סגן יו”ר אקי”ם בישראל, אבא לבן עם מוגבלות שכלית התפתחותית שהיה בין המתנגדים לשינוי. “לידת ילד כזה היא טראומה לא קטנה בשבילם, לוקח זמן רב עד שהם משלימים עם המציאות. והנה פתאום אומרים להם, בואו נסתיר קצת את המציאות. נברח מהעניין. והם אומרים ‘מה פתאום? אנחנו קיבלנו את זה, אין לנו במה להתבייש, למה שנשחק משחקים בסמנטיקה?’”

מנכ”לית אקי”ם, סיגל פרץ־יהלומי, מוסיפה: “הורים אמרו, ‘אם תשנו ותייפו את זה, לא תשנו את הבן שלי. לא אקום יום אחד והוא יפסיק להיות כזה’. אנחנו מבקשים מהחברה הישראלית לקבל אותם כמו שהם, בלי לכבס מילים”.

נקודת המפנה חלה כשבאקי”ם החליטו לשאול לא את ההורים, אלא דווקא את ילדיהם. בסקר שנערך השנה בין 400 בעלי מוגבלות שכלית, כמעט 100% מהם הצביעו בעד שינוי המונח. “אני שומעת מנערים ונערות שאומרים ‘מה הוא מקלל אותי, לא רוצים שיקראו לנו מפגרים’”, אומרת ענת רגב, מתנדבת באקי”ם ואמא לבת 24 עם תסמונת דאון. “אחר כך הם שואלים, מה זה מפגר? אני מסבירה שיש לכל אחד יכולות וקשיים, למשל שהם לומדים לאט יותר. הם רואים את זה כקללה”.

סטיבנס. היה בטוח שאף אחד לא ישים לב

אקי”ם פנתה לאבשלום קור ורובי ריבלין, וגם לרוני סומק, מאיר שלו ולבית ספר לפרסומאים, בבקשה שיציעו שמות הולמים יותר: קור, למשל, הציע “מוגבלות תבונית”, אולם מגבלות משפטיות הובילו לבחירת השם המסורבל, “מגבלה שכלית התפתחותית”. כיום נמצא משרד הרווחה בעיצומו של תהליך שינוי השם בחוקים ובאגפים.

ומה עם הרחוב? האם שינוי רשמי ימנע מישראלים רחומים להמשיך ולהשתמש במונח הפוגעני? “ברור שלא מספיק לשנות את השם”, אומרת פרץ־יהלומי, “זו רק סמנטיקה אם אין מאחורי זה ערכים: להכיר ולא לפחד, לנפץ חומות של בורות. בד בבד צריכה להיות מערכת חינוך יותר כוללנית ולא מפרידה - לבטל את מערך החינוך המיוחד ולשלב את בעלי המוגבלויות בבתי ספר רגילים, או בכיתות קטנות ליד. זו תהיה המהפכה האמיתית”.

את חושבת שזה אפשרי? שישראלים יהיו מוכנים לקבל אנשים בעלי מוגבלויות?

“אני חושבת שכן. ישראל מתקדמת מאוד בטיפול שלה באנשים עם מוגבלויות, יחסית לעולם. אנחנו במקום לא רע, ואני מאמינה שנתקדם גם לשם. לצד הבוטות, יש משהו חם ואוהב בחברה הישראלית. אני אומרת לך - אם היית רואה את המתנדבים שלנו, לא רק ההורים, היית מבינה. יש המון דברים יפים”.

-------------------------------------------------------------

אן קולטר היקרה,

נו באמת, גברת קולטר, את לא טיפשה ואת לא שטחית. אז למה את משתמשת במילת ה־מ’ כעלבון?

אני גבר בן 30 עם תסמונת דאון שנאבק עם תפיסת החברה, ולפיה הנכות האינטלקטואלית שלי הופכת אותי לטיפש ושטחי. אני לא, אבל אני כן מעבד מידע לאט יותר מכם. למעשה, לקח לי כל היום להבין איך להגיב לשימוש שלך במילת ה־מ’ אתמול בלילה.

בתחילה חשבתי לשאול אם התכוונת לתאר את הנשיא כמישהו שבילדותו התעללו בו אנשים כמוך, אבל הצליח להתגבר על כך ולהצליח בחיים כמו רבים מחברי באולימפיאדה המיוחדת.

ואז תהיתי אם התכוונת לתאר אותו כמישהו שנאבק להקדיש מחשבה לכל מה שהוא אומר, בעוד כולם סביבו ממהרים משנינות מתחכמת אחת לשנייה.

ולבסוף, תהיתי אם התכוונת ללעוג לו כמישהו שצפוי לקבל טיפול רפואי גרוע, לחיות בדיור באיכות נמוכה עם מעט מאוד הכנסה - ועדיין לראות את החיים כמתנה נפלאה.

כי, גברת קולטר, זה מה שאנחנו - והרבה, הרבה יותר מכך.

אחרי שראיתי את הציוץ שלך, הבנתי שבסך הכל רצית לזלזל בנשיא על ידי קישור לאנשים כמוני. חשבת שכולם יבינו ויקבלו שלהיות מקושר למישהו כמוני זה עלבון, וחשבת שתוכלי להעביר את זה ועדיין להופיע בטלוויזיה.

אני תוהה אם שקלת מילים מעליבות אחרות, אך נרתעת מהתגובה הצפויה.
ובכן, גברת קולטר, את, והחברה, צריכים ללמוד שהשוואה לאנשים כמוני צריכה להיחשב כאות כבוד.

אף אחד לא מתגבר על קשיים גדולים כמונו ועדיין אוהב כך את החיים.

בואי ותצטרפי אלינו לאולימפיאדה המיוחדת מתישהו. נראה אם תצליחי ללכת משם בלי שדעתך תשתנה.

חבר שעדיין לא רכשת,
ג’ון פרנקלין סטפנס,
שליח גלובלי,
האולימפיאדה המיוחדת, וירג’יניה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ