בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהמיניות הופכת קורבן למקרבן

סיפור ההטרדה המינית של אורי שגיא נראה לי כמו ניסיון סיכול פוליטי ממוקד. איפה המתלוננת היתה לפני חמש שנים?

170תגובות

אפתח בהבהרה - אין לי שום דבר בעד אורי שגיא ואין לי גם כלום נגדו. בניגוד לנשים רבות, דווקא אינני מבינה בענייני ביטחון, על אף ואולי מפני שהייתי קצינה בצבא ואני גם נושאת תעודה של נכת צה”ל ‏(שימו לב - גם אשה, גם קצינה, גם נכה, גם ממוצא מזרחי וגם עיתונאית - ולמרות זאת איש מציידי הכישרונות של המפלגות לא פנה אלי!‏). למעשה, הבנתי הביטחונית מסתכמת בהנחה שעדיף שלום על פני מלחמה ושצריך אדם להיות אטום לחלוטין, אם לא חסר אנושיות לגמרי, כדי להיות מסוגל לחשב חישובים בדבר מספר ההרוגים הנראה לו כדאי כדי לבצע איזשהו מבצע שבסופו של דבר ישמש בעיקר לצורכי שמירה על יוקרתו כמפקד, פעולה שאותה יציג כתורמת לדימויו של צה”ל ולכבודה של מדינת ישראל, או להפך.

אנשי צבא, כפי שהובן ממה שאמרתי עד כה, אינם כוס התה שלי. הספקנות, הסקרנות וההומור העצמי הן שלוש מהתכונות המוערכות ביותר על ידי ודווקא אלו, כמדומה, נעדרות מאינוונטר התכונות הנחוץ למפקד הטוב שאינו יודע היסוס מהו, אינו מטיל ספק בצדקת המלחמה ולעולם גם אינו שואל את עצמו מי בכלל נתן לו רשות לשלוח אנשים אחרים אל מותם.

מכיוון שכמה אנשי צבא קבע בכירים היו בין קרובי משפחתי, כבר מילדותי אפסו הסיכויים לכך שאלמד אי פעם להעריך מישהו בזכות הדרגות על המדים שהוא לובש, אגב, בדיוק על פי אותו היגיון שלפיו איני יכולה להעריך מישהו רק משום שהוא חבר כנסת. גם מאלו היו לי במשפחה.

אף על פי כן, את מפקדי הראשון בצבא דווקא מאוד הערכתי. חיבבתי עד מאוד את טעמו במוזיקה - הוא אהב בעיקר מוזיקה ווקאלית ובפרט קוראלים של באך, אם כי פה ושם היה מאזין גם לבוקסטהודה ואפילו במוזיקה כנסייתית קדומה לא בחל. הוא העריך מאוד את עובדת היותי קוראת כפייתית וגם את העובדה שלעתים הייתי מניחה את הספרים מידי כדי להתאמן על יבש בנגינה בפסנתר באמצעות קריאת התווים. “ראיתם איזה ספר קוראת המיידל’ה שלי?” היה שואל את הקצינים היותר בכירים או קרביים ממנו, “ספרי להם על איזו יצירה את מתאמנת עכשיו”, היה מוסיף לעתים לצורך הדגשה. אבל הוא היה מפקד יוצא מן הכלל. הוא היה איש מדע מזהיר שחזר לשרת בצבא מטעמי שליחות וציונות, לאחר שהשתתף בכיבוש ירושלים ועמד בראש יחידה שמרבית חייליה היו אזרחים עובדי צה”ל שזכו בשלב כזה או אחר בפרס ביטחון ישראל על המצאותיהם. אבל הוא היה היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל.

איור: אבי עופר

איזה מפקד היה אורי שגיא? אין לי מושג. השירות הצבאי שלי מעולם לא העמיד את חיי בסכנה אמיתית. שום החלטה שיכול היה המפקד שלי לקבל לא היתה יכולה לגרום לאובדן חיי. ואמנם, הפעם היחידה שבה עמדו חיי בסכנה אמיתית כתוצאה משירותי הצבאי היתה באותו יום שלמחרת סיום קורס קצינות, שבו שמתי נפשי בכפי ועליתי על אותה מכונית סוסיתא שעתידה היתה להתהפך אל התהום בצומת רמת ישי. לטעמי, לא הפקידות ‏(משכילות ומוזיקליות ככל שיהיו‏) ולא סגל השלישות יכולים להעיד על איכות הפיקוד של המפקד שלהם, אלא רק אותם אנשים שבכוח החלטה שלו מסכימים להעמיד את חייהם בסכנה, כלומר, הלוחמים.

ועכשיו הבהרה נוספת - ברור שאין לי שום דבר בעד הטרדות מיניות. להפך. אני מתנגדת להן כפי שכל אדם הגון אמור להתנגד להן. כמו כל מי שהיתה פעם חיילת בצבא, יש לי מושג מדויק במה מדובר ‏(אם כי לאותו מפקד שלי כמובן לא היה שום קשר לכך. אבל היו גם מפקדים אחרים בצבא‏), וכמו כל מי שהיתה חיילת בזמני אני שמחה בכל לב על כך שסאגת הייסורים שהיתה פעם נחלתה של כל חיילת כמעט ‏(וזה הזמן להמליץ שוב על ספרה המצוין של מיכל זמיר “ספינת הבנות”‏), כבר אינה חלק מתקופת השירות הצבאי של חיילות היום. בעניין הזה קשה להגזים בחשיבותה של הפעילות הפמיניסטית כנגד הטרדות מיניות ובפרט בפעילותן של פמיניסטיות מסוימות כמו שלי יחימוביץ’ ומרב מיכאלי. כי היום מה שפעם לא היה לו אפילו שם, נחשב לעבירה חמורה.

זה הישג עצום. מנשים שנתפסו כאובייקט מיני להנאת הגברים, הפכנו לנשים שיש להן כוח בידיים. אבל צריך להיזהר מאוד כשמשתמשים בכוח הזה. קל להפליא להרוס חיים של גבר באמצעות תלונות על הטרדות מיניות. נניח שישנה גברת הטוענת שלפני עשרות שנים פשע שגיא בהטרדה או בהטרדות מיניות. איך בכלל הוא יכול כיום להתגונן כנגד ההאשמה? ואותה גברת, גם אם לפני 30 שנה עדיין פחדה להתלונן, איפה היתה לפני חמש שנים או חצי שנה? האם רק תמונתו של שגיא כשהוא לוחץ יד עם שלי יחימוביץ’ גרמה לה לאזור כוח ולהתלונן? בנסיבות האלה נראה סיפור ההטרדה המינית כמו חלק מניסיון סיכול פוליטי ממוקד. זו לא הפעם הראשונה שתלונות על הטרדה מינית משמשות לחיסול חשבונות ובכל פעם שזה נעשה אנחנו מחזירות את עצמנו צעד גדול אחורה. מקורבנות אנחנו הופכות למקרבנות אבל בסופו של דבר אנחנו נתפסות בעיקר דרך המיניות שלנו, זו שפעם הפכה אותנו נוחות לניצול על ידי גברים והיום מאפשרת לאחדות מאיתנו להשתמש בה כנשק יום הדין כנגדם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו