בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גאונים מלידה

חייהם של ילדי הפלא

גאונות בגיל צעיר עשויה להיראות זוהרת, אבל בפועל חייו של ילד פלא דומים מאוד לאלה של צעירים חריגים או נכים. ילדים מבריקים והוריהם הגאים מספרים על הברכה והקללה שבמוח וירטואוזי

34תגובות

דרו פיטרסן לא דיבר עד גיל 3 וחצי, אולם אמו, סו, לא חששה לרגע שהוא אטי. כשהוא היה בן שנה וחצי, ב–94’, היא הקריאה לו סיפור, ודילגה על מילה. דרו הושיט ידו והצביע על המילה החסרה בעמוד. הוא עצמו לא הפיק הרבה קולות באותה תקופה, אבל צלילים היו חשובים לו מאוד. “פעמוני כנסייה עוררו בו תגובה עזה”, מספרת לי סו. “ציוץ הציפורים גרם לו לעצור”.

סו, שלמדה לנגן בפסנתר בילדותה, לימדה את דרו את היסודות על פסנתר ישן, ודפי התווים ריתקו אותו. “הוא הרגיש שהוא חייב לפענח אותם”, היא אומרת, “אז נאלצתי להיזכר במעט שידעתי, שזה מפתח סול”. כפי שתיאר זאת דרו, “זה היה כמו ללמוד 13 אותיות ואז לנסות לקרוא ספרים”. הוא פיענח את הבאס בעצמו, וכשהחל ללמוד באופן רשמי בגיל 5, המורה שלו אמר שהוא יכול לדלג על החומר של ששת החודשים הראשונים. בתוך שנה, ניגן דרו סונטות של בטהובן באולם הרסיטלים של קרנגי הול. “חשבתי שזה מקסים”, אומרת סו. “אבל גם שאנחנו לא צריכים להתייחס לזה ברצינות רבה מדי. הוא היה בסך הכל ילד קטן”.

בדרכו לגן באחד הימים, שאל דרו את אמו אם הוא יכול “פשוט להישאר בבית, כדי שאוכל ללמוד משהו?” סו היתה אבודה. “הוא קרא ספרי לימוד גדולים, כשבגן הם עוד שיחקו עם בלונים בצורת האות M”, היא אומרת. דרו, היום בן 18, מספר: “בהתחלה אתה מרגיש בודד. אז אתה משלים עם זה שכן, אתה שונה מכל השאר, ושלמרות זאת יהיו לך חברים”. הוריו של דרו העבירו אותו לבית ספר פרטי. הם קנו לו פסנתר חדש, כי בגיל 7 הוא הכריז שהפסנתר הישן שלהם לא טוב מספיק. “שילמנו עליו יותר מכל דבר אחר בחיינו, חוץ מהמקדמה על הבית”, אומרת סו. כשדרו היה בן 14, הוא מצא תוכנית לימודים מרחוק של הרווארד; כשהכרתי אותו שנתיים מאוחר יותר, הוא היה בן 16, למד בבית הספר למוזיקה של מנהטן ובעיצומם של לימודים לתואר ראשון בהרווארד.

ילדי פלא מתפקדים בתחומים מסוימים ברמת מבוגר מתקדמת עוד לפני גיל 12. המילה Prodigy ‏(עילוי או ילד פלא באנגלית‏), מקורה ב–progidium הלטיני - מפלצת המפרה את הסדר הטבעי. ההבדל בין ילדים אלה לילדים רגילים כה גדול עד שהוא דומה לפגם מולד, ומכיוון זה הגעתי לחקור את התופעה. אחרי עשר שנים של מחקר לספר על ילדים השונים באופן קיצוני מהוריהם והעולם הסובב אותם, גיליתי כי בהבדלים שנתפסים כשליליים - תסמונת דאון, אוטיזם, חירשות, גמדות או טרנסג’נדר - יש ברכה. משפחות המתמודדות עם בעיות מובחנות אלה יכולות למצוא בהן משמעות עמוקה, ואפילו יופי. ילד פלא, לעומת זאת, נראה מרחוק כמו ברכה, אבל גידולו מלווה בבעיות רבות. גאונות יכולה להיות מבלבלת ומסוכנת כמו נכות. למרות פריצות הדרך של המאה הקודמת בפסיכולוגיה ומדעי המוח, איננו מבינים את תופעת ילדי הפלא והגאונים יותר מאשר את האוטיזם. “גאונות היא חריגות, ויכולה להעיד על חריגויות אחרות”, אומרת ודה קפלינסקי מבית הספר למוזיקה ג’וליארד, אחת המורות המובילות בעולם לפסנתרנים צעירים. “לילדים מוכשרים רבים יש איי.די.די, או.סי.די, או תסמונת אספרגר. כשההורים מתמודדים עם השונוּת של הילד שלהם, הם נוטים להכיר בהיבט החיובי, המוכשר, יוצא הדופן. לעתים קרובות הם מכחישים את כל השאר”.

אנחנו חיים בתקופה שאפתנית. מספיק רק לצלוח את תהליך הקבלה לגן ילדים בניו יורק, כפי שעשיתי באחרונה עם ילדי, כדי להבין את ההיסטריה המלווה את הצורך בהישגיות מוקדמת, את ההנחה הנפוצה שגורלו של הילד תלוי בהנחת כף רגל תינוקית בראש הסולם. האובססיביות ההורית בחזית זו משקפת את ההגמוניה של הפסיכיאטריה ההתפתחותית, עם ההתעקשות שלה על כך שהחוויה הראשונה היא מעצבת. אנחנו יודעים כיום שהגמישות של המוח מצטמצמת עם הזמן, שקל יותר לעצב ילד מלתקן מבוגר. מה אנו עושים עם מידע זה? איני רוצה כלל שילדי יחושו כי הערך שלהם תלוי בשמירה על יתרון תחרותי, אבל גם חשוב לי שהם יגשימו את הפוטנציאל שלהם. אמהות דורסניות הכופות על ילדיהן לציית, שמות דגש רב מדי על הגדרה צרה של מהי הישגיות, וזאת על חשבון בריאות נפשם של הילדים. בניגוד אליהן, הורים המתרכזים בהתחברות לרגשות ילדיהם, מקריבים לעתים קרובות את ההישגים למען אידיאל של קבלה נטולת גבולות, שעשוי להיות הרסני לא פחות. מפתה להציע איזו תשובה אוניברסלית, אבל לאחר שביליתי פרק זמן עם משפחות של ילדים מוכשרים באופן יוצא דופן, גיליתי שמה שפועל במקרה של ילד אחד עלול להיות הרסני לאחר.

ילדים שנדחפים להצלחה ומצליחים, מתקדמים במסלול שונה לחלוטין מילדים שנדחפים להצלחה ונכשלים. פעם אמרתי ללאנג לאנג, ילד פלא אמיתי ואולי הפסנתרן המפורסם ביותר בעולם כיום, שלפי אמות המידה האמריקאיות, השיטות הברוטליות של אביו - אשר בין השאר אמר לו להתאבד, מעולם לא שיבח אותו ואיומיו גרמו לבנו לציית ללא עוררין - נחשבות להתעללות בילדים. “אם אבי היה לוחץ עלי ככה ולא הייתי מצליח, זו היתה התעללות, ואני הייתי סובל מטראומה, אולי אפילו מתפרק”, ענה לאנג. “הוא יכול היה להיות פחות קיצוני, וסביר להניח שהיינו מגיעים לאותה נקודה. אתה לא חייב להקריב הכל כדי להיות מוזיקאי. אבל היתה לנו מטרה משותפת. אז מכיוון שכל הלחץ עזר לי להיות כוכב ברמה עולמית, ואני אוהב זאת, בשבילי זו היתה בסופו של דבר דרך נפלאה לגדול”.

נכון שיש הורים הדוחפים את ילדיהם יותר מדי וגורמים להם לקרוס, אולם אחרים לא תומכים מספיק בלהט שמעורר הכישרון בילד, ומונעים ממנו את החיים המאושרים היחידים שהוא יכול היה להשיג. אפשר להפריז לשני הכיוונים. בהתחשב בעובדה שאין קונסנזוס לגבי דרך הגידול הנכונה של ילדים רגילים, ברור שלא יהיה כזה גם לגבי חינוך ילדים יוצאי דופן. כמו הורים לילדים מאותגרים במיוחד, הורים לילדים מוכשרים במידה יוצאת דופן הם האפוטרופוסים של צעירים שנותרים תעלומה בעיניהם.

כששהיתי עם משפחת פיטרסן, הופתעתי לא רק מהמסירות ההדדית שלהם, אלא גם מכך שהם נמנעו בקלות מהיהירות המתלווה לרוב למוזיקה קלאסית. סו היא אחות בית ספר. בעלה, ג’ו, עובד במחלקת ההנדסה של פולקסווגן. לרגע הם לא דמיינו את החיים שאליהם דרו הוביל אותם, אבל הם גם לא מאוימים מהם או נמהרים במרדף אחריהם. “איך מתארים משפחה נורמלית?” אומר ג’ו. “התיאור היחיד שיש לי למשפחה נורמלית הוא משפחה מאושרת. מה שילדי עושים תורם רבות לאושר של הבית שלנו”. לשאלה איך כישרונו של דרו השפיע על אופן הגידול של אחיו הצעיר, אריק, סו עונה: “זה שונה ומסיח את הדעת. אם אחיו של אריק היה סובל ממוגבלות או שהיתה לו רגל מעץ, ההשפעה היתה דומה”.

סו פיטרסון

נתתי לה חייה

ילדי פלא נוטים להתמקד בספורט, מתמטיקה, שחמט ומוזיקה. ילד יכול לעבד במוחו מהלכים בשחמט או משוואות מתמטיות כמו מחשב מהחלומות, וזהו מסתורין בפני עצמו. אבל כיצד יכולה התובנה הרגשית הבוגרת הנדרשת למוזיקאי מצליח, לנבוע ממישהו לא בוגר? “ילדים קטנים אוהבים סיפורי אהבה, סיפורי מלחמה, סיפורי טוב ורע וסרטים ישנים כי עולמם הרגשי הוא ברובו מדומיין, וטוב שכך”, אומר קן נודה, שהיה בזמנו ילד פלא בפסנתר אבל ויתר על ההופעות הפומביות וכעת עובד במטרופוליטן אופרה. “הם משקיעים את הרגש המדומיין הזה בנגינה שלהם, וזה מאוד משכנע. אבל מעיין רגש זה מתייבש אצל כולם. לכן ילדי פלא כה רבים סובלים ממשברי אמצע החיים בסוף גיל ההתבגרות או תחילת שנות ה–20 לחייהם. אם לא נחדש את מלאי הדמיון שלנו בחוויות, יכולתנו לשכפל את הרגשות הללו בנגינה תלך ותצטמצם”.

מוזיקאים דנו איתי לעתים קרובות בשאלה אם כדי להגיע להישגים יוצאי דופן בכינור צריך להתאמן שעות יום אחר יום, או שצריך לקרוא שייקספיר, ללמוד פיזיקה או להתאהב. “כדי להגיע לבגרות, במוזיקה ובחיים, צריך לחיות”, אמר פעם הכנר יהודי מנוחין. איך פותחים או סוגרים את הדרך לחיים כאלה? ההתפתחות של ילד פלא מוזיקלי תלויה בשיתוף פעולה של ההורים. ללא תמיכה זו, לילד לא תהיה גישה לכלי הנגינה, להכשרה המעשית שאפילו הגאון המסור ביותר זקוק לה, או לטיפול הרגשי שמאפשר למוזיקאי להשיג יכולת ביטוי בוגרת. כפי שאמרו דיוויד הנרי פלדמן ולין טי. גולדסמית, חוקרים בתחום: “ילד פלא הוא פרויקט קבוצתי”.

יש ילדי פלא המסתמכים על כישור חריג - יכולת מוזיקלית שממלאת את כל נפשם ומותירה אותם חסרי אונים כמעט בכל תחום אחר. לאחרים יש יכולת עוצרת נשימה להגיע להישגים באופן כללי, והם בוחרים במוזיקה מבין הכישרונות הרבים שלהם. מיכאיל ונטלי פארמסקי החזיקו במשרות נוחות במערכת הסובייטית: מיכאיל במכון קורצ’אטוב לאנרגיה אטומית ונטלי במכון לפיזיקה הנדסית של מוסקבה. בתם, נטשה, שנולדה ב–87’, הפגינה עניין יוצא דופן בפסנתר. “הייתי במטבח וחשבתי, מי מנגן?” נזכרת נטלי. “אז ראיתי: זו התינוקת, שלמדה בעצמה שירי ערש”. כשהיא היתה בת 4, נטשה ניגנה מזורקה של שופן בקונצרט ילדים.

אחרי קריסת ברית המועצות, מיכאיל היגר לקליפורניה. המשפחה באה בעקבותיו ב–95’. נטשה החלה ללמוד בכיתה ד’, צעירה בשנתיים מבני כיתתה. בתוך כמה חודשים היא דיברה אנגלית בלי מבטא, והיתה ראשונה בכל מבחן בבית הספר. המשפחה לא יכלה להרשות לעצמה לקנות פסנתר טוב. בסופו של דבר הם מצאו פסנתר זול “שנשמע כמו כרוב”, נזכרת נטשה, והיא החלה לנגן קונצ’רטי של היידן, סונטות של בטהובן ואת האטיודים של שופן. “כל הזמן אמרו לי, ‘את בטח גאה בבתך’”, סיפרה לי נטלי. “נהגתי לענות שלא אני זו שצריכה להיות גאה - נטשה עושה זאת בעצמה. אבל למדתי שלא זו הדרך האמריקאית המנומסת. אז היום אני עונה, ‘אני כל כך גאה בבתי’. ואז אפשר להתחיל לדבר”. נטשה מסכימה. “מה הם עשו כדי לגרום לי להתאמן?” היא שאלה כשראיינתי אותה לראשונה, כשהיתה בת 16. “מה הם עשו כדי שאוכל או אישן?”

נטשה פארמסקי

 

בגיל 14 סיימה נטשה את לימודיה כתלמידה המצטיינת במחזור שלה וקיבלה מלגה מלאה במכון מאנס, הקונסרבטוריון של בית הספר החדש למוזיקה בניו יורק. אמה חששה מהיעדר הנשמה של ניו יורק. “אין שם זמן לחזון! אנשים רק נאבקים לשרוד, כמו במוסקבה”, אמרה נטלי ולכך ענתה בתה: “בזכות החזון אני שורדת”. בימים הראשונים בניו יורק, נטשה ואמה דיברו בטלפון ללא הרף. נטלי: “זו היתה מתנתי לה: נתתי לה את חייה שלה”.

ב–2004, כשנטשה היתה בת 16, הלכתי להופעת הבכורה שלה בקרנגי הול, שם היא ניגנה את הקונצ’רטו לפסנתר מספר 2 של רחמנינוב. היא צעירה יפהפייה, יעלת חן עם שיער גולש. היא לבשה שמלת קטיפה שחורה ללא שרוולים, כדי שזרועותיה יהיו משוחררות, וזוג נעלי עקב גבוהות באופן בלתי נתפס, אשר לטענתה נתנו לה מנוף טוב יותר על הדוושות. הוריה לא היו שם. “הם תומכים מכדי לבוא”, סיפרה לי נטשה לפני הקונצרט. לאחר מכן, נטלי הסבירה, “אם אני שם, אני כל כך מוטרדת מכל תו, שאיני מצליחה לשבת בשקט. זה לא מועיל לנטשה”.

מאוחר יותר אמרה נטשה שהיא לא רואה שום דבר משונה ביכולתה של מוזיקאית להביע רגשות שאותם לא חוותה. “גם אם הייתי חווה אותם, לא בהכרח היה לי קל יותר לבטא אותם במוזיקה שלי. אני שחקנית, לא דמות. העבודה שלי היא לייצג משהו, לא לחיות אותו. שופן כתב מזורקה, אדם X בקהל רוצה לשמוע את המזורקה, ועלי לפענח את התווים ולהופכם למובנים לאדם X, וזה מאוד קשה. אבל אין לזה קשר לחוויות חיי”.

רוצה ילד נורמלי

אחרי שעורך הדין האנגלי דיינס ברינגטון בחן את מוצרט בן השמונה ב–1764, הוא כתב: “יש לו ידע מקיף של עקרונות היסוד של ההלחנה. הוא גם אמן המודולציה, והמעברים שלו מתו אחד לשני טבעיים ושקולים עד מאוד”. אולם גם ברור היה שמוצרט הוא ילד. “בעת שהוא ניגן לי, החתול האהוב עליו פסע פנימה, ובן רגע הוא עזב את הצ’מבלו שלו ולא הצלחנו להשיב אותו אליו זמן רב. הוא גם נהג לפעמים לרוץ ברחבי החדר עם מטאטא בין רגליו כאילו היה סוס”.

כל ילד פלא הוא שילוב של מומחיות וילדותיות, והניגוד בין התחכום המוזיקלי לחוסר הבגרות האישית עשוי להיות עוצר נשימה. ילדת פלא אחת עברה מנגינה בכינור לפסנתר כשהיתה בת שבע. היא התנדבה לגלות לי למה, בתנאי שלא אומר לאמה. “רציתי לשבת”, היא אמרה.

קלואי יו

קלואי יו נולדה במקאו ועברה ללמוד בארצות הברית כשהיתה בת 17. היא נישאה בגיל 25, ובנה, מארק, נולד שנה מאוחר יותר בפסדינה שבקליפורניה. כשהיא היתה בהריון, קלואי ניגנה לעובר שלה בפסנתר. כשמארק היה בן 3, הוא למד לנגן כמה תווים בפסנתר בשתי אצבעות. בתוך כמה חודשים, קלואי נדרשה למצוא לו מורה מוכשר מספיק כדי שייתן מענה לכישרון שהתפרץ ממנו. בגיל 5 הוא הוסיף גם צ’לו לרפרטואר שלו. “כעבור זמן קצר הוא ביקש כלים נוספים”, סיפרה לי קלואי. “עניתי לו: ‘די מארק, תהיה מציאותי. שניים זה מספיק’”.

קלואי עזבה את לימודי התואר השני. היא התגרשה מאביו של מארק, אבל בגלל שלא היה לה כסף, היא ומארק מצאו עצמם גרים אצל חמיה לשעבר, בחדר שמעל החניה. סבו וסבתו של מארק לא אהבו את המסירות ה”מוגזמת” שלו לפסנתר. “סבתו אוהבת אותו מאוד”, אמרה קלואי, “אבל היא רצתה ילד נורמלי בן 5”. כשמארק היה בגן חובה, קלואי סברה שהגיע הזמן שהוא יתחיל להופיע. היא יצרה קשר עם בתי האבות ובתי החולים באזור והציעה רסיטלים בחינם. כעבור זמן קצר העיתונים כבר דיווחו על הגאון הצעיר. “כשהתחלתי להבין עד כמה הוא מוכשר התרגשתי כל כך”, אמרה קלואי. “וגם פחדתי כל כך”.

בגיל 6 קיבל מארק מלגה לילדים מחוננים, שמימנה גם מקדמה על פסנתר סטיינוויי. כשהיה בן 8, מארק וקלואי טסו באופן קבוע לסין לשיעורים. קלואי מסבירה כי בעוד שמוריו האמריקאים של בנה לימדו אותו רעיונות אינטרפרטיביים נרחבים, אותם הוא יכול היה לחקור, המורה הסיני שלו לימד אותו תיבה אחר תיבה. שאלתי את מארק אם הנסיעות הארוכות הקשו עליו. “טוב, למזלי, אני לא סובל מיעפת”, הוא אמר. הרמתי גבה. “אתה יודע - ג’ט לג”, הוא התנצל.

מארק לומד בבית, כדי שהלימודים לא יפריעו ללוח זמני החזרות וההופעות שלו. כשהיה בכיתה ג’ הוא כבר למד לבחינת אס.איי.טי ‏(הפסיכומטרי האמריקאי‏). קלואי היא המנהלת האישית שלו, והיא זו שממיינת, יחד איתו, הזמנות לקונצרטים. “בארצות הברית, כל ילד חייב להיות רב תחומי”, אומרת קלואי. “יש להם עשרה עיסוקים שונים, והם לא מצטיינים באף אחד מהם. האמריקאים רוצים שלכולם יהיו אותם חיים, זוהי כת של הממוצע. הגישה הזאת נהדרת לילדים עם מוגבלויות, שזוכים לדברים שאותם הם לא היו מקבלים בדרכים אחרות, אבל היא אסון לילדים מוכשרים. למה שמארק יבזבז את חייו בלימודי מקצועות ספורט שלא מעניינים אותו כשיש לו כישרון יוצא דופן שממנו הוא מפיק הנאה כה רבה?”

בביתם בקליפורניה, שאלתי את מארק מה הוא חושב על ילדות נורמלית. “יש לי ילדות נורמלית”, הוא אמר. “אתה רוצה לראות את החדר שלי? הוא מבולגן, אבל אתה יכול לבוא בכל זאת”. במעלה המדרגות, הוא הראה לי מסוק צהוב עם שלט רחוק שאביו שלח מסין. על המדפים היו ספרי ד”ר סוס, "ג’ומנג’י" ו”הרוח בערבי הנחל”, אבל גם "מובי דיק". לצד סרטי וידיאו של רחוב סומסום היתה גם סדרת תקליטורי די.וי.די של המוזיקה של פראג, וינה וכן הלאה. ישבנו על הרצפה, והוא הראה לי את הקומיקסים האהובים עליו של גארי לארסון, ואז שיחקנו במשחק לוח בשם “מלכודת העכבר”.

ירדנו למטה, ומארק התיישב על ספר טלפונים שהונח על כיסא הפסנתר כדי שידיו יהיו בנקודה גבוהה מספיק לנגן בנוחות ופצח באימפרומפטו־פנטזיה של שופן. נגינתו כללה כמיהה מרומזת שקשה להאמין כי יצאה תחת ידו של מישהו עם מדף מלא בסרטי עוגיפלצת. “אתה רואה?” אמרה לי קלואי, “הוא לא ילד נורמלי. למה שתהיה לו ילדות נורמלית?”

מארק יו

 

מעוף הדבורה

ההורים אחראים לחלק ניכר מהתנהגות של ילדיהם, כשהם אומרים לו מי הוא היה, מי הוא עכשיו ומי הוא יכול להיות וכשהם משלבים בין ההישגיות לתמימות. בהבניית הנראטיב, הורים מבלבלים לעתים קרובות בין האנומליה של ההתפתחות המהירה למטרה שהיא התפתחות עמוקה. אין הפרדה ברורה בין תמיכה בילד לדיכויו ובין האמונה בילד לכפיית ההתנהגות שהורים מאמינים כי היא מתאימה לו. כמו שציפיות החברה מילדים עם חריגות משמעותית הן נמוכות מדי, כך גם הציפיות מילדי פלא הן לעתים קרובות גבוהות במידה מסוכנת. “הורה לילד שהכישרון שלו מאפיל על הכל, עלול לא להקדיש מספיק תשומת לב לילד עצמו”, אומרת קארן מונרו, פסיכיאטרית מבית החולים מקלין שבבוסטון, העובדת עם ילדי פלא.

אם אתם חולמים על ילד גאון, אתם תמצאו זוהר בילדיכם, לפעמים גם כשהוא לא קיים. ילדים שכאלה, למרות היותם מוקד לתשומת לב כפייתית, עלולים לסבול מכך שלא רואים אותם. העצב שלהם לא מתמקד דווקא בנוקשות האימונים, אלא בחוסר הנראות. למרות זאת, כדי להגיע להישגים יש לוותר על הנאות הרגע למען ניצחונות העתיד, ודחף זה הוא משהו שאותו יש ללמוד. כשעוזבים אותם בשקט, ילדים לא הופכים להיות נגנים ברמה עולמית לפני גיל עשר.

פעם אחת דיברתי עם אמה של גאונה מוזיקלית אחת בטלפון כדי לארגן ראיון, והזמנתי אותה ואת בתה לארוחת ערב. האם סירבה וענתה ש”אנחנו משפחה עם הרגלי אכילה מדוקדקים, אז נאכל לפני בואנו”. הילדה והוריה, שיישארו בעילום שם להגנתם, הגיעו לבושים במעילים, ואני הצעתי לתלות אותם על הקולב. “אין צורך”, אמרה האם, והם ישבו כשהמעילים בידיהם לכל אורך הראיון. הצעתי להם משהו לשתות, אבל האשה אמרה כי “יש לנו לוח זמנים שאנחנו רגילים אליו, וזה לא הזמן לשתייה כרגע”. במשך שלוש שעות אף אחד מהם לא לגם אפילו לגימת מים אחת. אפיתי עוגיות, והילדה הציצה לעברן שוב ושוב. כל פעם שהיא עשתה זאת, אמה נעצה בה מבט. האם קפצה לענות על שאלה ששאלתי את הבת, כאילו שהיא חששה מהתשובה הלא נכונה.

הבת החזיקה בידיה את נרתיק כלי הנגינה שלה, ואני הצעתי לה לנגן. “אני חושבת שאנגן את השאקון של באך”, היא אמרה. אמה התערבה, “מה עם רימסקי־קורסקוב?” והילדה השיבה, “לא, לא, לא, השאקון עדיף”. הבת סיפרה לי שהיא בחרה בכלי הנגינה שלה בגלל הדמיון בינו לבין הקול שלה. עתה הוא נותן לה את ההזדמנות היחידה לגבור על קולה של אמה. היא ניגנה את השאקון. כשהיא סיימה, אמה אמרה, “עכשיו את יכולה לנגן את הרימסקי־קורסקוב”. הבת צייתה ופתחה ב”מעוף הדבורה” של רימסקי־קורסקוב - ההוכחה של כל נגן וירטואוז. “ויוולדי?” הציעה האם, והילדה ניגנה את “קיץ” מתוך “ארבע עונות”. המנגינה שלה היתה בהירה ומלאת אור, אבל חסרה די מעוף שענה לשאלה אם נכון היה להקריב את ילדותה על מזבח האמנות. קיוויתי לראות את הילדה זורחת כאשר הקשת שלה נוגעת במיתרים, אבל במקום זאת היא הפיקה מכלי הנגינה שלה מלנכוליות צורבת.

המתמטיקה היא תחביב

תקופות ארוכות בהיסטוריה נחשבו ילדי פלא לאחוזי דיבוק. אריסטו חשב שלא יכולה להיות גאונות ללא טירוף, פגניני הואשם כי מסר עצמו לידי השטן. הקרימינולוג האיטלקי צ’זארה לומברוזו אמר ב–1891 כי “גאונות היא פסיכוזה ניוונית אמיתית המאפיינת את חסרי השפיות המוסרית”. מדעי המוח דהיום מראים כי תהליכי היצירתיות והפסיכוזה מתרחשים בדרכים דומות במוח. שניהם תלויים בירידה במספר קולטני דופמין D2 בתלמוס. יש רצף בין שתי התופעות, ללא קו מפריד ברור ביניהן.

הורים לילדים עם מוגבלויות צריכים ללמוד לראות את הזהות של ילדיהם דרך המחלה. אולם הורים לילדי פלא מתמודדים כל יום עם הזהות של הילד, ויש ללמד אותם דווקא להכיר בסכנות המחלה שבתופעה. אפילו ילדי פלא שלא מאובחנים כסובלים מאיי.די.די או אספרגר צריכים מישהו שיתווך להם את הבדידות הנובעת מהיותם חסרי קבוצת שווים ומכך שאת מערכת היחסים העיקרית שלהם הם מקיימים עם חפץ דומם. “אם אתה משקיע חמש שעות ביום באימונים, והילדים האחרים משחקים בחוץ בייסבול, אתה והם

לא עושים אותם הדברים”, אומרת קארן מונרו. “אפילו אם אתה אוהב את האימונים ולא יכול לדמיין את עצמך עושה משהו אחר, אין זה אומר שלא תרגיש בודד”.

קלואי יו אמנם בזה לרעיון הילדות הנורמלית, אבל מאי ארמסטרונג פשוט נאלצה להכיר בכך שבנה היחיד, קיט, לא יזכה לילדות שכזו. קיט, שנולד ב–92’, ידע לספור בגיל 15 חודשים. מאי לימדה אותו לחבר ולחסר בגיל שנתיים, והוא פיענח את עקרונות הכפל והחילוק בעצמו. בזמן חפירה בחצר הוא הסביר לאמו את עקרון המנוף. בגיל חמש הוא הסביר לה את תיאוריית התארכות הזמן של איינשטיין. מאי, כלכלנית, היתה מבולבלת לגמרי: “באופן טבעי, כל אם רוצה להיות מגוננת, אבל הוא לא היה זקוק להגנה. אי אפשר לומר שזה היה קל”.

מאי עזבה את טייוואן בגיל 22 ללימודים בארצות הברית, ואת החגים היא בילתה לבדה. “הכרתי את הבדידות, וחשבתי שהוא צריך תחביב שממנו יוכל ליהנות לבדו”, היא אומרת. אז היא רשמה אותו לשיעורי פסנתר בגיל 5, למרות שמוזיקה כלל לא עניינה אותה. אחרי שלושה שבועות של שיעורים, קיט התחיל להלחין על דפי תווים בלי כלי נגינה. הוא הפנים את השפה הכתובה של המוזיקה במלואה.

כשקיט היה בן 3, הגננת אמרה למאי שבנה מאפשר לילדים אחרים להתנהג אליו בבריונות. “הלכתי לגן באחד הימים וראיתי ילד אחר חוטף לו צעצוע מהיד”, אומרת מאי. “אמרתי לו שהוא צריך להגן על עצמו, והוא ענה: ‘הילד הזה ישתעמם עוד שתי דקות, ואז אוכל לשחק עם זה שוב. אז למה לריב?’ הוא כבר היה כל כך בוגר. מה נותר לי ללמד את הילד הזה? אבל הוא תמיד היה מאושר, וזה מה שרציתי יותר מכל עבורו. הוא היה מביט במראה ופורץ בצחוק”. מאי רשמה אותו לבית הספר. “המורה שלו אמרה לי שהיא רצתה שהילדים האחרים יתבגרו קצת”, היא אמרה. “היא רצתה שהילד שלי יהיה קצת פחות בוגר”.

קיט ארמסטרונג

 

בגיל 9, קיט גמר את לימודי התיכון והתחיל ללמוד במכללה ביוטה. “הסטודנטים האחרים חשבו שזה משונה שהוא שם”, אומרת מאי. “אבל קיט אף פעם לא הרגיש ככה”. בתוך כך, נגינתו בפסנתר השתפרה כל כך שבגיל 10 הוא הופיע בתוכנית של דיוויד לטרמן. זמן קצר מאוחר יותר, קיט סייר במכון לפיזיקה שבלוס אלמוס. אחד הפיזיקאים אמר שבניגוד למרבית המבקרים - פיזיקאים שעובדים על הפוסט־דוקטורט שלהם - קיט היה כל כך מבריק שאיש לא הצליח “לרדת לעומק הידע של הילד הזה”. כעבור כמה שנים, קיט למד סמסטר קיץ באם.איי.טי, שם הוא עזר לערוך מאמרים בפיזיקה, כימיה ומתמטיקה. “הוא פשוט מבין דברים”, אמרה מאי, כמעט מיואשת. “יום אחד אני רוצה לעבוד עם הורים לילדים נכים, כי אני יודעת שהתדהמה שלהם זהה לשלי. לא היה לי שום מושג איך להיות אמא לקיט, ולא היה לי שום מקום שבו יכולתי ללמוד זאת”.

הם עברו לחיות בלונדון, כדי לקדם את הקריירה המוזיקלית של קיט, ואחרי זמן קצר הוא פגש את הפסנתרן הנערץ אלפרד ברנדל. ברנדל לקח את קיט תחת חסותו, וסירב לקבל תשלום על השיעורים. כשהוא גילה שקיט מתאמן באולם תצוגה של פסנתרים, הוא שלח פסנתר סטיינוויי לדירתם.

“לא יכולתי לעזור לקיט כי אין לי שמיעה מוזיקלית”, אמרה מאי. “כל מה שיכולתי לעשות זה להזכיר לו כמה הוא בר מזל על שנולד עם הכישרונות הללו. העדפתי שהוא יהיה מרצה למתמטיקה, אלה חיים קלים יותר”. ואז היא מוסיפה: “אבל קיט החליט שהמתמטיקה היא התחביב שלו, והפסנתר הוא המקצוע”. בגיל 18 קיט למד לתואר שני במתמטיקה בפאריס. לדבריו, הוא עשה זאת כדי “להשתחרר”. שאלתי את מאי אם היא לא חוששת שקיט, כמו צעירים כה רבים עם יכולות יוצאות דופן, יסבול מהתמוטטות עצבים. היא צחקה. “אם מישהו צפוי לסבול מהתמוטטות עצבים בהסדר הנוכחי”, היא אמרה, “זו אני”.

תודה לאל, אין לו כישרון

בארצות הברית לא קיימת תוכנית פדרלית לחנך ילדי פלא. אבל היות שאנו מכירים בחשיבות של תוכניות ייחודיות לתלמידים שבמוחותיהם צפונות יכולות פחות מקובלות, חובתנו ליצור גם תוכניות עבורם. במאמר במגזין “טיים” ב–2007, יצא איש החינוך ג’ון קלאוד במתקפה על ערכי “השוויוניות הקיצונית” שנמצאים בבסיס התוכנית החינוכית “אף ילד לא נותר מאחור” ‏(שאושרה בקונגרס ב–2001, במהלך כהונתו של הנשיא ג’ורג’ וו. בוש‏), ולא מספקים כלל עזרה לילדים מחוננים. ההורים נדרשים להיאבק על מילוי הצרכים של ילדיהם, לעתים קרובות מול מערכת חינוך אדישה או עוינת. לאון בוטסטין, נשיא מכללת בארד, בעצמו מנצח בתזמורת וילד פלא לשעבר, ציין ביובש כי “אם בטהובן היה בגן ילדים היום, היינו מסממים אותו, והוא היה הופך לפקיד בדואר”.

בהתבגרותי כהומו בשנות ה–70, נחשפתי לדעות קדומות שלעתים קרובות הפכו לבוז. הורי מעולם לא לעגו לי, אבל הם חשו אי נוחות מהשוני שלי מהם, ועודדו אותי לנסות להיות סטרייט. התחלתי לחקור ילדים השונים מסביבתם בניסיון לסלוח לאמי ואבי על שלחצו עלי לשקר לעצמי. רציתי לבחון את התהליך שבו הורים משלימים עם ילדים המציבים בפניהם אתגרים משמעותיים. גיליתי שמשפחות רבות בסופו של דבר מעלות על נס ילדים עם תכונות שבהתחלה נתפסו כבלתי מובנות - בדיוק כמו הורי. לאחר שראיתי עד כמה זה קשה להורים אחרים, הבנתי שהורי עשו בעצם עבודה לא רעה, והבנתי שאני מוכן להיות הורה בעצמי.

במחקרי על ילדי הפלא אפשר למצוא קווי דמיון רבים למחקרים קודמים שלי על ילדים שונים מהכלל. סו פיטרסן השוותה את חוויותיה לגידול ילד עם רגל מעץ. מאי ארמסטרונג ראתה מכנה משותף בינה לבין הורים לילדים נכים. ואני הבנתי שהורות כוללת תמיד חוסר הבנה, ושתוכן חוסר ההבנה הזה חשוב פחות מהאופן שבו ההורים מגיבים אליה. חצי מילדי הפלא שאותם חקרתי היו נתונים ללחץ להיות אפילו יותר מדהימים ממה שהם באופן טבעי, והחצי השני, להיות יותר רגילים. כשלמדתי איך משפחותיהם מתנהלות, הבנתי בהדרגה שכל הורות מתבססת על ניחושים, ושכל שוני מהכלל, אם הוא חיובי או שלילי, מקשה על הניחוש. תובנה זו עיצבה אותי כאב. איני חושב שאוהב את ילדי יותר אם הם יוכלו לנגן את השלישית של רחמנינוב, ואני מקווה שלא אוהב אותם פחות אם יהיה להם הכישרון התובעני הזה, כמו שאהבתי לא תשתנה אם הם יסבלו ממחלה כרונית. אולם אני חייב להודות שהוקל לי שעד כה הם לא מפגינים שום יכולת לא טבעית שכזו.

אנדרו סולומון הוא מרצה לפסיכיאטריה באוניברסיטת קורנל. ספרו “Far From the Tree” ‏(רחוק מהעץ‏), עליו התבסס מאמר זה, יתפרסם החודש בהוצאת סקריבנר.

תרגום: אסף רונאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו