בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האנשים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון

הם חיים בשולי החברה, רובם חסרי בית מכורים לסמים שלא רוצים לפנות לפשיעה ולזנות, ובמקום זאת אוספים חפצים מפחי הזבל למחייתם. אלה הסיפורים שלהם

95תגובות

חיי הרחוב לא משאירים הרבה ברירות להומלסים שהמדרכה, הספסל, חוף הים או מתחם התחנה המרכזית הוא מצע השינה שלהם. אחוז גבוה מהם מכור לסמים קשים בצורה כרונית ומשיג את הכסף לרכישת הסם באמצעות זנות ופשיעה - סחר בסמים, פריצות, גניבות והונאה. אחרים, המלקטים - אספני הפלסטיק, הבקבוקים והברזל המגלגלים עגלת סופרמרקט ברחובות תל אביב כאילו היתה האבן המודרנית של סיזיפוס; מנסים להיאבק, לשרוד, “לעבוד”, “להתפרנס” ולא לפנות לפשיעה ולזנות. פעמים רבות אלה הם החלשים והפגיעים בהומלסים המכורים שאינם יכולים להשיג את כספם בדרך אחרת ולעתים אלה דרי רחוב שקיבלו החלטה מודעת, נחושה, מוסרית ואישית לא לפגוע באחרים ולא לחזור שוב לכלא.

במשך חודש וחצי התחקה כתבת מוסף “הארץ” וצלם העיתון אחר האנשים המלקטים פסולת - ברזל, אלומיניום, נחושת, פלסטיק, נייר, בגדים וחפצים. לצד כינון שוק עבודה מסודר בישראל מתפתחת כלכלה אחרת, כלכלה שקופה של אנשי שוליים, אנשים המודרים מהחברה. זהו מעמד של “מצורעים תעסוקתיים” החשופים לניצול מיידי ומניעים תעשייה שלמה של מִחזור תוך שהם חיים חיי חרפה.

בחרנו להביא שיחות רחוב שקיימנו איתם, תיעוד ביוגרפי וצילומי שלהם כדי להראות את הפנים האנושיות של הפועלים השקופים. במסענו הגענו גם למזבלת יאטה שבדרום הר חברון. מלאי הברזל והפלסטיק הנאסף שם ונמכר לסוחרים פלסטינים מחליף ידיים ושב למפעלים בישראל. פועלי המזבלה - ילדים בני 10, צעירים, מבוגרים וקשישים - נמנים עם הקסטה הנמוכה ביותר בשטחים. גם אוכלוסייה זו נדחקה לשולי החברה, והאשפה והמחזור מספקים להם פרנסה ופעמים רבות גם אתר לינה.

אלי ‏(44‏) מנקה ומתנקה

אלי מגלגל את עגלת הסופרמרקט הריקה בזריזות לאורך שדרות רוטשילד בתל אביב. הוא נעצר ליד פח עץ, נובר בו במיומנות, שולה שלושה בקבוקי פלסטיק ומניח בעגלה. בשדרה שוררת המולה שגרתית נעימה של אחר הצהריים - אמהות דוחפות עגלות ילדים, רוכבי אופניים מדוושים, בתי הקפה גדושים באנשים. מבטו של אלי ממוקד. עיניו סורקות, מאתרות וצדות פחיות ובקבוקי פלסטיק.

לרגע נדמים הפחים בשדרה למדפי מוצר שהוא מלקט מהם את הנדרש לו ומניח בעגלת הצריכה שלו. זוג צעיר שיושב בספסל ועוקב אחריו ממהר לגמוע את המשקה ולשלשל לעגלתו את הבקבוקים הריקים. אלי מחייך אליהם. הוא נוהג את העגלה ולא מפספס את מבטי האמהות שמסיטות את ילדיהן כשהוא חולף בשדרה, את לוגמי הקפה המפנים אליו מבט אדיש. “אני לא מתבייש לחטט בפחים”, הוא אומר ביובש, “זו הפרנסה שלי”.

ניר כפרי

כעבור שעה, כשהעגלה מרופדת בשכבה ראשונה של בקבוקים, הוא מתרכך ומסגיר: “אני כן מתבייש. אני מאריך זקן ושם משקפי שמש כדי שלא יזהו אותי. אבל אין לי ברירה. זו הפרנסה שלי, ככה אני מביא את הכלכלה שלי בתקופה הזאת”. בשלוש השנים האחרונות הוא חי ברחובות תל אביב. “בשנה האחרונה שקעתי הכי עמוק בסמים. אולי בגלל זה הייתי חייב לעשות שינוי”, הוא אומר. מאז 10 באוקטובר הוא מכור־נקי. לראשונה בחייו הוא בחר להפסיק להשתמש בסמים קשים. מדי בוקר הוא מתייצב במרכז לטיפול בהתמכרויות ביפו לקבל תחליף סם סובוטקס.

נפגשנו באוקטובר בסניף התל־אביבי של התוכנית “יזהר” להחלפת מזרקים. “למרות שהפסקתי עם הסמים אני עדיין חסר בית וישן ברחוב”, הסביר. “אני מגיע לכאן פעמיים בשבוע כדי לאכול, להתקלח, להחליף בגדים ולשבור את הבדידות ולדבר קצת עם אנשים”. אלה הימים ראשונים של הניקיון מהסם. הוא נרגש וגדוש תוכניות לעתיד. הוא מגלגל את העגלה בשדרות רוטשילד, אוסף בקבוקים מהפחים ורוקם חלומות קטנים. “בקרוב אני אמצא דירה ואתחיל לעבוד בעבודה רגילה ואז אני אפסיק עם איסוף הבקבוקים”, הוא מגלגל מחשבות.

הוא אב לילדה בת 17 מנישואיו הראשונים ולילד בן שנתיים מנישואיו הנוכחיים. “אולי אחזור לאשתי ואכיר סוף סוף את הילד שלי”, הוא אומר, “לא גידלתי אותו בכלל”, הוא מודה בתוגה ושולף תמונה של הפעוט. אלי נולד בישראל. הוריו, שעלו ממדינות ערב, נפטרו. “אנחנו עשרה אחים”, הוא מספר. “מגיל קטן הרגשתי שההורים לא נותנים לי תשומת לב. הרגשתי שאני ילד דחוי, לא רצוי, ילד לא אהוב. היתה לי תחושה שלא רוצים אותי ועם זה גדלתי. הבית שאני זוכר הוא בית אלים. כל הזמן מכות, צעקות ואלימות”.

בגיל 17 החל להשתמש בסמים. “בהתחלה השתמשתי בסמים קלים אבל בגיל 21 כבר הייתי עמוק בסמים הקשים - הרואין וקוקאין”, הוא משחזר. בגיל 17 וחצי נכנס לראשונה לכלא והתחיל בשגרת חיים של יציאה־כניסה־יציאה מהכלא. “12 מאסרים היו לי. בתשלומים, לא במכה אחת”, הוא צוחק. “פעם שנה, פעם חודשיים, פעם חצי שנה”. מאסרו האחרון היה לפני כשנה בגין פריצה. “השתחררתי מבית הכלא צלמון אחרי שמונה חודשים והרגשתי שאני חייב לעשות שינוי, שאני רוצה חיים פשוטים, שנמאס לי מבית הסוהר”, הוא מספר. “התחלתי לאסוף בקבוקים כדי לא להיגרר לעבירות סמים ופריצות ולהגיע שוב לבתי כלא. איסוף הבקבוקים מספק פרנסה ‘נקייה’ - אני לא פוגע בחברה ולא בעצמי. ההפך, אני עובד, מתפרנס ואפילו מנקה את הסביבה”, הוא מחייך.

אלי עוזב את השדרה התוססת והקולנית ופונה לרחובות הצדדיים. הוא נוהג את העגלה לצדן האחורי של המסעדות ובתי הקפה. צחנה עולה מלוע הפחים הנפערים, מתערבבת בחום התל־אביבי. “אני רואה הרבה פעמים אנשים נורמטיביים, שלא גרים ברחוב, מחטטים באשפה ואוספים בקבוקים”, הוא אומר בפליאה. “יש בעבודה הזאת כסף יומיומי בטוח. זה כמו כסף שזרוק ברחוב ואת אוספת אותו”.

יש לו מסלול יומי קבוע: שדרות רוטשילד, אלנבי ולבונטין. “אם אני לא מצליח למצוא בקבוקים אני יורד לים”, הוא אומר. “שם ממלאים בקלות עגלה. על בקבוק אחד אני מקבל 25 אגורות. בימים רגילים יוצא לי 60–70 שקל, בחמישי־שישי־שבת, ימים שכולם יוצאים, מבלים ושותים, אני מרוויח מהאיסוף 150 שקל בקלות”, הוא אומר. “בבוקר אני נוסע לקבל סובוטקס ויש לי את ‘אמא נאוה’ מהיחידה לדרי רחוב ואת ‘אחותי יעל’, עובדת סוציאלית, שנותנות לי חום, תמיכה ואהבה שלא היו לי מעולם בבית. הן מצליחות לייצב אותי ובזכותן אני מתמיד בניקיון מהסם”.

בארבע אחר הצהריים הוא מתחיל לאסוף בקבוקים עד שבע בערב. “בשבע אני ישן על ספסל, ברחוב או באזור הים. בשתיים בלילה אני מתעורר ואוסף עד חמש לפנות בוקר את כל הבקבוקים שזרקו המבלים”. כשהעגלה מתמלאת לקראת הבוקר, הוא מוכר את תכולתה למכולת בשדרות רוטשילד או למחסן באזור התעשייה ביפו. “את יודעת, לפעמים אנשים שהולכים ברחוב מבקשים ממני סיגריה. זה מרגש אותי שאני, ההומלס, החסר־כל, שחי ברחוב, יכול לתת סיגריה לבן־אדם”, הוא מחייך ועיניו הכחולות בורקות. “אני לא מתלונן. יש לי עכשיו פרנסה וזה טוב. אבל אני חולם, כל הזמן חולם, על בית, משפחה, עבודה רגילה ולהמשיך להיות נקי מסמים”.

בועז ‏(52‏) אספן מקצועי

“אתם קמים בבוקר בבהילות. עושים הכל במהירות. רצים, אצים, זזים מהר. נכנסים לרכב החדיש שלכם, מתניעים ונעלמים. ואז אנחנו הולכים אחריכם, לאט־לאט־לאט ואוספים מהרצפה את כל מה ששכחתם, את כל מה שאבד לכם”, אומר בועז בחיוך הנצחי המשוך על שפתיו. “רק מלהסתכל על המדרכה אני יכול למצוא אוצרות. אז תארי לך מה נמצא בפחים. וואו־וואו מה אפשר למצוא בפחים”, הוא אומר בהבעה מסתורית.

“תראי, מה, זה לא שווה?” הוא מקלף בקבוק בושם מאריזת קרטון. “וזה, לא מציאה?” הוא פותח בעדינות מארז ווק־מן. “איך מישהו זורק את זה לזבל?” הוא תוהה. עגלת הסופרמרקט שלו מקושטת בקדמתה בפרח פלסטיק אדום. “גם את זה מצאתי בזבל”, הוא מחייך. “את רוצה את זה מתנה?”

בועז משוטט באזור התחנה המרכזית הישנה. הוא נראה כנווד טיפוסי. דק גזרה, שליו, מלא הומור, חיוניות וסקרנות. “מאז שנולדתי אני אוהב לחטט באשפה”, הוא אומר. “אני לא מסתכל על בחורות, רק על ערימות זבל. אין לך מושג כמה זה מושך אותי. כשגרתי בבית רגיל הייתי הולך לזרוק שקית זבל וחוזר עם ארבע חדשות”, הוא צוחק. “אני אספן בנשמה. יש אספני יודאיקה? אז אני אספן פריטים מהזבל. הנה, אפילו מצאתי לך הגדרה. אני כל הזמן מסתובב ומחפש דברים ברחוב. גם בשתיים בלילה, אפילו בארבע בבוקר אני נוהג עם העגלה ומחפש. הבית שלי עמוס גרוטאות. את לא רואה מרצפות כי הכל עמוס במתנות מהרחוב”. בועז יורד מהמדרכה ומגלגל את העגלה בשלווה באמצע הכביש כשהוא מתמזג עם כלי הרכב.

ניר כפרי

תגיד, יש לך רישיון לנהיגה בעגלה?

“בטח, אני נהג זהיר. אני גם חונה מעולה”, הוא צוחק, “אני לפעמים מסיע את אשתי בעגלה. היא אוהבת שאני מסיע אותה, במיוחד בעליות. אבל הנהגים ברכבים מסוכנים. כל הזמן מנסים לדרוס אותי”.

הוא יליד הארץ, בן למשפחה שעלתה מתימן הכוללת שישה אחים, שאחד מהם נרצח. “אהבתי ללכת לבית הספר, אבל לא קלטתי שום דבר”, הוא אומר. בגיל צעיר נשלח לארבע שנות לימוד בישיבה דתית חרדית בנתיבות, הרחק מהבית. “היה קשה להיפרד מהבית ומהמשפחה”, הוא מספר.

איזה בית אתה זוכר?

הוא שותק ארוכות. החיוך הנאיבי נכבה. “אני לא אוהב את התשובה לשאלה הזאת”, הוא אומר לבסוף. “אלה דברים קשים. קשה לי לדבר על זה. עד היום אני לא משלים עם מה שהיה בבית”. בגיל 16 חזר מהישיבה הביתה והחל להתמכר לשתיית אלכוהול. בגיל 18 הוא התחתן והתגייס לצה”ל. “שירתתי כמציל צבאי”, הוא אומר, מהדק את הכובע לראשו ושורק במשרוקית שכרוכה לצווארו. “את שם, האשה בבגד הים הכחול, צאי מהבריכה”, הוא מדגים ומנופף בידו לעבר אשה דמיונית. המהגרים יוצאי אפריקה בוהים בו בחיוך מבויש.

מאז החליף עבודות - בין השאר היה שומר יערות בקרן הקיימת לישראל, מדריך נטיעות ומתקין מזגנים. הוא אב לשלושה ילדים וסבא לשני נכדים. הוא נישא בשלישית ואשתו הפכה לפני חמש שנים למכורה לסמים ועברה לחיות איתו ברחוב. בתה מנישואיה הראשונים מכורה אף היא וחיה כהומלסית בתחנה המרכזית הישנה. “אין קשר טוב ביניהן”, הוא אומר בחיוך עצוב. “אשתי מנסה ליצור איתה קשר אבל היא מתנגדת. אנחנו רואים אותה מדי פעם בתחנה”.

בגיל 40 החל להשתמש לראשונה בהרואין. “עזרתי לחבר ילדות ופתאום הוא שלף נייר אלומיניום והריץ הרואין. ביקשתי לנסות, וזהו, התחילו החיים”, הוא צוחק. “זה היה לי כזה טעים. עד אז עישנתי גראס ושתיתי אלכוהול. פתאום את מגלה שיש עולם אחר. אנשים אמרו לי ‘בועז, מה אתה עושה?’ לא הבנתי מה הם רוצים. חשבתי שמקנאים בי. זה התלבש עלי כל כך טוב. אמרתי לעצמי ‘מה נראה להם שאני לא יודע מה אני עושה?’ ובאמת לא ידעתי מה אני עושה. לא ידעתי שאני לא אצא מזה ורק אשקע”.

כמה שנים אתה חי ברחוב?

“מהרגע שהכרתי את הסמים. יש לי בית בעיר אחרת אבל אני חי ברחוב. כל פעם כשאני בא לקנות פה סמים אני נשאב לחיים שכאן ומתמכר ונופל לשימוש. פה, בתחנה המרכזית, אני מרגיש כמו בחוץ לארץ. אף אחד לא מכיר אותך. אתה מתויג כהומלס. זרוק. אהבתי את זה מהרגע הראשון שהגעתי לכאן לקנות סמים. אני אוהב את החופש שיש בחיים האלה. אוהב את החיים בשוליים. אוהב את התנועה. אוהב את ההליכה האינסופית הזאת כל היום. את החיפוש הזה. תכל’ס אני עושה מה שאני רוצה”.

העגלה של בועז מתמלאת אט־אט. הוא נובר במכולת אשפה לצד גינת לוינסקי במיומנות, שולף נעליים ומנער אותן, מאתר ברזל, בקבוקי פלסטיק, פחיות בירה, בגדים וחפצים. כעבור דקות הוא נכנס בכל גופו לתוך המכולה, פלג גופו התחתון קבור באשפה וידיו נוברות במיומנות. הוא יוצא בזהירות, ממיין את הפריטים ומניח בשקיות נפרדות בעגלה. “זה נחשב לאזור של עניים, אבל יש פה הכל בשפע”, הוא אומר ומציג בגאווה את החפצים שמצא. “אני מחפש רק בפחי אזור התחנה המרכזית. לא מתרחק מכאן. תאמיני לי, יש פה הכל. מצאתי כבר כסף מזומן, לא חשוב כמה. זהב. תכשיטים”.

כמה כסף יוצא לך ביום חיפוש?

בועז מהרהר. “יוצאת פרנסה טובה. יוצא מספיק לכל מה שאני צריך. זה לוקח זמן לחפש ולמצוא דברים שווים, אבל זה כסף טוב. מספיק לכמה מנות סם ביום”, הוא מעריך.

רוב המכורים מסבירים שהם עובדים בחיפוש ברזל ופלסטיק כדי לא לפנות לפשיעה ולסחר בסמים ולהסתבך עם החוק. מה איתך?

“לא, מה פתאום!” הוא נזעק. “אני באמת אוהב את זה. זו לא פשרה או בחירה מאילוץ. אני מאוד אוהב להסתובב ברחוב, ללכת, לנבור, לחפש. אני אספן מקצועי. אני מתרגש מהמציאה. אני מתרגש מלתת לאנשים מתנות שמצאתי ברחוב. כולם אומרים עלי ‘זה שאין לו כלום מביא לנו כל טוב’”.

אחמד ‏(17‏) ומחמוד ‏(15‏) חיים בזבל

מחמוד ואחמד מתרוצצים בין הררי פסולת שהותכה בשמש לעיסה גדולה. הם לבושים בחולצות זהות של מדי משטרת ישראל. “מצאנו את זה בזבל של היהודים”, אומר מחמוד. “זה שלי”, הוא מצביע על שבעה שקים גדושים בפסולת של ברזל. “וזה שלי”, מצביע אחיו הבכור אחמד, על תשעה שקים המסודרים ממול. “בטח שיש תחרות”, הם מודים בצחוק נבוך. “אנחנו אחים, איך לא תהיה תחרות”, אומר אחמד, ומחמוד מוסיף: “אבל למרות התחרות כל הכסף הולך לכיס אחד, לכיס של האבא”.

מחמוד משנן את המחירון: “קילו ברזל שווה 50–90 אגורות, אלומיניום שווה חמישה שקלים ונחושת אדומה היא הכי שווה - אפשר לקבל עליה 20–23 שקל”. יום עבודה שלהם מסתכם ב–20–30 שקל, הם אומרים.

אחמד התחיל לעבוד במזבלת יטא בדרום הר חברון לפני ארבע שנים. מחמוד הצטרף אליו לפני כשנתיים. “אבא שלנו עובד איתנו וכולנו ישנים כאן באוהל”, אומר אחמד. מחמוד מוסיף בקול חרישי: “אנחנו חיים בזבל”. האבא, בן 35, נפגע בצעירותו בתאונת דרכים והוא סובל מפגיעה מוחית ומנכות. הוא מתקרב באטיות לשני בניו ומוסיף: “זה לא חיים. אין שום עבודה בשטחים ולא בישראל. הייתי רוצה שיסתכלו איך אנחנו חיים בזבל. איך אנחנו נאלצים להתפרנס ולחיות. יכול להיות ששכחתם שאנחנו בני אדם אבל אנחנו אנושיים לא פחות מכם”. מחמוד ואחמד מספרים שהחלום הגדול שלהם הוא “ללמוד בבית ספר”.

ניר כפרי

אתם יודעים לקרוא ולכתוב?

“לא”, הם מודים במבוכה.

“לא היתה ברירה”, אומר אביהם, “הייתי חייב להפסיק את הלימודים שלהם ולהביא אותם לעבוד במזבלה. אף אחד לא תומך בנו והקיום קשה”.

כל סוף שבוע הם חוזרים ליום אחד לביתם שבכפר יאטה לנוח מהעבודה ולהתרחץ. בשבת הם כבר חוזרים למזבלה עם אור השמש הראשון. “אף פעם לא מצאתי משהו יקר או מיוחד בזבל”, אומר אחמד.

משאית חדשה של המועצה המקומית קרית ארבע מתקרבת וכולם נדחקים סביבה. הנהג פורק הררי שקיות. ערימה של ילדים מקיפה את השלל הטרי שנפלט מהמשאית. כולם מסתערים, נוברים, צדים, מבטם ממוגנט לכל שבב ברזל. אחמד מנפנף לאחיו בקולב עשוי חוט ברזל. מחמוד ואחמד כמו שאר הילדים שקועים עמוק עד ברכיהם באשפה של המתנחלים. פני הילדים שחורים, בגדיהם מוכתמים. דבר לא מגן עליהם מאדי הצחנה החמצמצה. ריח הרקב.

על מה אתם חולמים?

מחמוד: “אין לי חלום. אין לי תקווה לכלום”. אחמד: “הייתי רוצה לחיות בכבוד”.

אילנית ‏(30‏) לא נכנעת לזנות

אילנית מסיעה פח גדול וכחול של מחזור נייר באמצע הכביש. מכוניות צופרות לה בייאוש ולבסוף היא נעה באדישות הצדה. “זה עדיף על רכב”, היא צוחקת. “לא זולל דלק, נוסע נהדר, מה עוד צריך?” היא עוצרת את “כלי הרכב” שלה ליד מכולת אשפה גדולה ברחוב לבנדה בתחנה המרכזית ושוקעת בחיפוש. לרגע נדמה שהיא מסתכלת על מדפי חנות נעליים. היא שולפת זוגות של נעליים ומשתהה. “תראי מה זרקו”, היא מודדת נעלי ספורט ומחייכת, “בול, בדיוק מה שאני צריכה”. את הזוג האחר היא בוחנת ומניחה בפח האישי שלה.

היא ממשיכה בחיפוש במכולה. גבר מכור מתקרב למכולה ונובר בה. “יש תחרות ויש מריבות ויש טריטוריה”, היא מגלה. “הרבה פעמים מתחילה אלימות בגלל פח זבל”. היא מתרחקת מהמכולה ומסיעה את העגלה שלה. היא מחנה אותה בקרבת פח בסמטת עין הקורא. “יש כאלה שמחפשים ומעיפים את כל הזבל החוצה על המדרכה או על הכביש והם לא אוספים”, היא מותחת ביקורת על עמיתיה. “לי יש טכניקה אחרת - אני מחפשת בתוך הפח, לא מעיפה חפצים החוצה”, היא אומרת ומכניסה את ידיה עמוק־עמוק ללוע הפח. ידיה חבולות, מחוספסות, נוברות בתכולת המכולה. “זו עבודה קשה מאוד ומלוכלכת”, היא עוצרת, מתנשפת ומראה את השריטות בידיים והפציעות. “זה מהברזל, אבל אין משהו אחר. זו הדרך הכי בטוחה להשיג כסף”.

לפני כשנתיים החלה להצטרף למלקטים. היא משוטטת באזור התחנה המרכזית ובעיקר בשדרות רוטשילד ואלנבי. “המסלול תלוי בהתגלגלות שלי באותו יום”, היא אומרת. “בשישי־שבת אני אוספת בקבוקים ובשאר הימים ברזל”.

מה עשית לפני כן?

“השגתי כסף בקיבוץ נדבות, אבל זה משפיל. עדיף לעבוד בברזל. האמת, מה רע? אין לי מנהל על הראש. אין מי שיגיד לי ‘מה את לובשת? צאי להפסקה עכשיו, כמה את מדברת’ או יעיר לי הערות. אני הבוס ויש לי הרבה חופש”, היא מחייכת.

מעטות הנשים ההומלסיות המכורות לסמים המתפרנסות מאיסוף ברזל, היא מודה. “כולן נכנעות ועובדות בזנות, אבל אני לא מסוגלת. אני רואה את הנזק ומה הלקוחות עושים להן ואני אעשה הכל־הכל רק לא זנות. האיסוף שומר עלי מעבודה בזנות. אי אפשר לדעת מה יקרה מחר ואסור להגיד ‘לי זה לא יקרה’, אבל אני משתדלת לשמור על עצמי ולא ליפול לזה”.

ניר כפרי

אילנית מתקדמת אל הפחים ברחוב עקיבא אייגר. בעלי עסקים מתבוננים בה ברתיעה. “כמה נרקומנים כאלה יש פה”, מתלונן אחד מהם ובוהה בה נכנסת לתוך מכולה ונוברת בתכולתה. אילנית מנסה להמשיך באיסוף, אבל ניכר בה שהיא נפגעת ממבטי האנשים. “זה מפריע, פוגע, מעליב”, היא מודה כשהיא יוצאת מהמכולה ונעה לכיוון תוככי התחנה המרכזית. “אני לא אדישה לזה. יש הרבה קריאות - ‘תעזבי את הפח, אין שם כלום, נרקומנית זבל’. כולם מנסים לגרש אותך. אני לא מבינה מה אכפת לאנשים שאני מחטטת בפחים”. אחרי דקה היא מהרהרת ומוסיפה, “יכול להיות שהם צודקים וזה לא נעים להם, אבל זו ההישרדות שלי”.

מכוני הליווי ברחוב ארלנג’ר פועלים ללא הפסקה גם בשעות הבוקר. העובדות בזנות עומדות מחוץ לחדרים הקטנים מאופרות בכבדות, מתבוננות במבט מסומם בעוברים. אילנית גוררת את הפח שלה, עוצרת מולן ונוברת באשפה. לבושה מטשטש בכוונה מגדר. רק אם מתבוננים היטב אפשר לזהות בה שרידי נשיות. “כן, זו הגנה”, היא מודה. “הרחוב מסוכן מאוד ולנשים במיוחד. אני מתלבשת בצורה כזאת ואנשים בכלל לא חושבים שאני אשה. אני גם לא מעזה לישון באזור התחנה. כל לילה אני מרחיקה לגן החשמל או לגינה אחרת ומשתדלת לישון ליד אנשים שאני מכירה. הלילה התעוררתי בארבע לפנות בוקר בגלל פחד מתקיפה. קמתי וכבר התחלתי להכין עגלה. אספתי ואספתי ובשמונה בבוקר כבר מכרתי אותה. קיבלתי 85 אגורות לקילו ושברתי קריז”.

הגברים מספרים שהם מקבלים 90 אג’ לקילו.

“תמיד מנצלים את החלשים”, היא אומרת בחיוך של השלמה. “יש לי תעודה במנהל עסקים אבל אין לי כושר מיקוח. בדרך כלל אני מקבלת על קילו אלומיניום ארבעה שקלים. הכי שווה זה נחושת - 20 שקל לקילו, וברזל הוא הכי זול אבל הכי קל למציאה”.

היא נולדה בישראל לאם צרפתייה חד הורית חולת פוליו. “אחרי ששני אחי נמסרו לאימוץ אמא שלי הבריחה אותי לצרפת למשפחה שבה היא גדלה”, היא משחזרת. “גדלתי שם עד גיל 10 וזה היה קשה. חוויתי אלימות פיזית מגיל קטן, יחס קר, הזנחה והתעללות נפשית”.

היא הוחזרה לישראל בצו בית משפט והועברה למשפחה אומנת בירושלים. “הם היו מקסימים”, היא אומרת. “הייתי שם ארבע שנים. עברית למדתי תוך חודשיים”. בגיל 12 התחילה להשתמש בחשיש, גראס, טריפים ואקסטות. בגיל 14 נעה בין שלוש משפחות אומנה ולבסוף נקלטה בפנימייה.

“לא היתה לי אף פעם תחושה של בית. הורים. אמא. אבא. גדלתי בכמה בתים, אף פעם לא בבית אחד. תמיד אצל משפחות אומנה או משפחות מארחות. אף פעם לא הרגשתי באמת שייכת. יש לי תחושה של זרות תמידית, גם כשמאוד אוהבים אותי”, היא אומרת. “הסתובבתי מגיל 15 עם החבר’ה הלא טובים. היתה לי משפחה אומנת טובה אבל מרדתי בהם. סיימתי בית ספר עם תעודת מקצוע במנהל עסקים, עשיתי צבא ובסוף השירות הצבאי הגעתי לתחנה המרכזית הישנה והתחלתי להשתמש בהרואין. כבר תשע שנים שאני חיה ברחובות התחנה. אמי הביולוגית נפטרה לפני שנתיים. היא חיה באזור התחנה המרכזית. הקשר איתה היה רופף. היא אף פעם לא ענתה על השאלות שהטרידו אותי והרבה דברים נותרו עבורי לא פתורים”.

ברחוב השרון היא נכנסת לחלל הנראה בתחילה ריק ומדיף צחנה. בהדרגה מתגלות ערימות של בקבוקי פלסטיק. בעל המקום נלחץ מנוכחות צוות “הארץ”. להפתעתה, הוא מסרב לקנות את תכולת הפח שהיא מציעה ומגרש אותה באגרסיביות מהמקום. היא מנסה להתווכח והוא מתלהט. אילנית פונה למכולת ברחוב הר ציון ומוכרת 40 בקבוקי פלסטיק. ב–10 השקלים שהרוויחה היא קונה סנדוויץ’ ושקית שוקו. בתום הארוחה היא מגלגלת שוב את העגלה, חולפת על פני עובדי הזנות הטרנס’גנדרים שעומדים בשעת הצהריים בקצה רחוב השרון ונוברת בידיה המאובקות בפח האשפה שבקצה הרחוב.

אכרם ‏(20‏) מפרנס את ההורים

“הנה מגיע הזבל הטוב”, מזהה מרחוק אכרם את משאית הזבל של המועצה האזורית גוש עציון, הנכנסת לאתר המזבלה בכפר יאטה, בדרום הר חברון. הוא מפסיק את הראיון, מהדק את שקית הבד לידו ורץ להסתופף יחד עם יתר הגברים, המחכים בדריכות לאשפה של המתנחלים. נהג המשאית נענה להוראות הילדים המדריכים אותו בתנועות ידיים, “סע קדימה, אחורה, אחורה. די. די”. המשאית פוערת את לועה וזבל המתנחלים מחליק החוצה.

כ–50 גברים וילדים נעים בזריזות בתוך ים השקיות המצחינות ומחפשים - חלקם בידיים חשופות, אחרים בכפפות בד - ברזל, אלומיניום, פלסטיק, בגדים. אדי ריח קשים עולים מהמקום. דחפורים נוסעים באתר הלוך ושוב ויוצרים סופות אבק המקשות על הנשימה. עוד ועוד משאיות נכנסות מחברון ומסמוע ופורקות אשפה רירית, רטובה או ארוזה בשקיות. “הזבל של המתנחלים הכי טוב”, אומר אכרם. “הזבל של הפלסטינים הוא שאריות של עוני - קליפות. לא משהו שאפשר למכור או להתפרנס ממנו”.

בהפוגה שנוצרה בין הגעת משאית חדשה מתפתח משחק כדורגל בין הילדים והמבוגרים. במזבלת דרום הר חברון עובדים 150 גברים, כשליש מהם קטינים - בני 10 ומעלה. “הם נמנים עם השכבה הנמוכה ביותר בכפר יאטה”, מסביר איברהים רבאיי המייצג את העובדים במקום. “זו אוכלוסייה ענייה שאין לה ברירה אחרת. חלקם עצירים ביטחוניים, אחרים מנוּעי שב”כ, יש כאלה שרק הגישו תלונות נגד המתנחלים והשתתפו בהפגנות והסתבכו, והילדים הם עניים בני עניים שבאים להציל את המשפחות שלהם מחרפת רעב”.

“אני כאן מגיל 12”, אומר אכרם, “זה מה שאני מכיר מהיום שפקחתי את עיני. מילדות”.

איך הגעת לעבודה הזאת?

“אנחנו תשעה אחים וחמישה מאחַי עובדים בזה, אז ככה התחלתי. הצטרפתי אליהם להביא פרנסה הביתה. ההורים שלי בקושי שורדים. המצב בבית קשה”.

אתה זוכר את היום הראשון שלך פה?

“בטח, לא יכול לשכוח. היה לי קשה מאוד. לא יכולתי להאמין שאני נמצא במקום כזה. נגעלתי מכל מה שראיתי. היו לי דמעות של כעס בעיניים. לא יכולתי לגעת בשום דבר. הייתי ילד קטן שרגיל לבית, לא למראות כאלה ולא לריחות הקשים שיש כאן”.

והיום?

“אני לא באמת מצליח להשלים עם זה אבל אין ברירה. תגידי את, מה עדיף? לגנוב ולהיות בפשע ולהיות אדם רע או לאסוף פרנסה לבית מהזבל? קשה לעבוד כאן. זה מסוכן מבחינה בריאותית ויש ריחות קשים שמכבידים על הנשימה”, הוא מציג יד חבולה. “יש לי פה שבר, זה קרה בזמן חיפוש”. מבטו משייט על נוף הררי האשפה. “אין מה לעשות, אין לנו פרנסה אחרת”, הוא אומר בטון יבש.

איך מתייחסים בכפר לעיסוק שלך?

“יש אנשים שמזלזלים ומסתכלים עלינו בצורה שלילית. לא כולם חושבים שזו פרנסה מכובדת. אבל אני לא נפגע. אין מה לעשות. פה כולנו חברים, משחקים ביחד, חיים ביחד. יש תחרות קשה ומאבק בינינו על הסחורה שמגיעה אבל צריך ללמוד להיות חזק”.

מה אתה אוסף?

“ברזל, אלומיניום, נחושת, כל מה שאני מוצא. אני אוסף וממיין בשקים ושם בצד ומוכר את זה לסוחר שמגיע למזבלה לקנות מאיתנו סחורה. ביום טוב יוצא לי 50 שקל וביום חלש 20–30 שקל. פעם מצאתי טבעת זהב”, הוא מחייך. “המבוגרים החזקים יכולים להרוויח 60–70 שקל ולפעמים 100 שקל”.

כל יום, בחמש לפנות בבוקר, הוא מגיע למזבלת כפר יאטא. “אני עובד מהזריחה ועד השקיעה. רק בחג הפסח אני ישן כאן כי יש אז יותר עבודה בלילה. מגיעות הרבה משאיות עם אשפה טובה מההתנחלויות בחגים”.

כשהוא נשאל על החלומות שלו לעתיד הוא צוחק ואחר כך שוקע בשתיקה ארוכה. הוא חוזר על השאלה שוב ושוב, נבוך. “רק לצאת מכאן, לסיים יום עבודה ולא לחזור לפה יותר לעולם, ושתהיה לי פרנסה נקייה ומכובדת. זה החלום שלי”.

סמי ‏(33‏) מנהיג המכורים

ברחבה הריקה של מסוף האוטובוסים בתחנה המרכזית הישנה מצטופפים מכורי התחנה וישנים יחד. מעט רכושם מצוי בסמוך אליהם - שמיכות בלות, מזרנים קרועים, ארגזי קרטון, בגדים סמרטוטיים ומזרקים. סמי, מנהיג החבורה, מסתובב בתזזית בצהרי היום ומחלק הוראות למכורים האחרים. “הכנתי כבר בבוקר עגלה מלאה כל טוב ומכרתי אותה”, הוא מספר. “עכשיו אני מכין את העגלה השנייה וזה יחזיק אותי עד הבוקר מבחינת הסם”, הוא אומר בשמחה גלויה. “יהיה ‘אוכל’ לכולם”, הוא מחייך.

עגלת הסופרמרקט המחכה לשינוע עמוסה בתנור שבור, קומקום, מאוורר ומוטות ברזל. “יש לי תמיד פרנסה בעגלות”, הוא אומר. “בדרך כלל אני מצליח למלא שלוש עגלות ביום. אלוהים דואג לי לפרנסה. כולם מחפשים בכל תל אביב וחורשים את הרחובות, אבל אני לא צריך להתרחק מהמתחם של נוה שאנן והתחנה המרכזית הישנה. סיבוב אחד במתחם הזה ויש לי את כל מה שאני צריך”.

ניר כפרי

הוא יליד טייבה. בן בכור במשפחה בת שבעה ילדים. אביו היה אלכוהוליסט ומובטל ואמו נעדרה מהבית כדי לפרנס את המשפחה. “כל הילדות קיבלתי מכות מאבי”, הוא משחזר. “גדלתי בבית קשה ואלים. כל הזמן ברחתי החוצה, לרחוב. חיפשתי בחוץ הגנה מהמכות. אהבתי ללכת לבית הספר וללמוד. בין קירות הכיתה בבית הספר יכולתי להתחבא קצת, שם היתה לי הפוגה מהמכות שבבית. אהבתי ללמוד והייתי תלמיד מעולה, אבל נשרתי בכיתה ו’”.

בגיל 12 הגיע לראשונה לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. “זה היה נראה לי כמו גן עדן”, הוא משחזר. “עבדתי בפריקת סחורות ו’היד הקטנה שלי התארכה לאט לאט’ ‏(ביטוי בערבית לגניבה‏). בגיל 15 נלכד במבוך הסמים של התחנה המרכזית. הוא ריצה ארבעה מאסרים על פריצות וסחר בסמים. “השתחררתי מהמאסר האחרון בכלא צלמון עם החלטה לא להסתבך שוב עם החוק”, הוא אומר. “בישיבה בכלא עשיתי חשבון נפש. הבחירה לאסוף ברזל היא כדי לא לפגוע באחרים, לא להרע, לשמור על מצפון נקי ועל מוסר. עדיף לעבוד באיסוף ברזל ולהשיג ככה את הכסף מאשר לגנוב ממישהו. את אף פעם לא יודעת למה הכסף שגנבת נועד. אולי זו אמא שצריכה לפרנס ילד קטן? אולי גבר מבוגר שיש לו אשה חולה בבית?”

סמי מתבונן בעגלה העמוסה. עוד מעט יגלגל אותה במעלה רחוב שומרון שבתחנה המרכזית וימכור את תכולתה. “תמורת קילו ברזל אני מקבל 90 אגורות”, הוא מחשב בקול. “עגלה כזאת יכולה להסתכם ב–150–200 שקל. כשאני מסתובב אני אוסף גם בגדים וספרים. אם יש לך סבלנות ואת לא מזלזלת באיסוף פריטים כאלה אפשר לעשות ככה עוד 60–70 שקל, שזה מספיק כסף לסמים, אוכל ושתייה”.

לפני כחודש הצטרף אליו לחיים ברחוב, אחיו, א’, בן 28, מכור להרואין. “זו התקופה הראשונה בחייו שהוא גר ברחוב אז אני דואג לו כמו אח גדול”, הוא אומר בקצרה. “יש לי שם בחבורה גם חבר נכה שאני פורש עליו חסות וחברה שבקושי מצליחה ללכת. אני דואג לכולם ומפרנס אותם”. הוא מספר שמעולם לא ניסה להיגמל מהסמים. “ככה אני אגמור. אני אוהב את הסם ולא מסוגל להפסיק”, הוא מודה. “אבל תכתבי בעיתון שלך”, הוא מבקש, “שצריך לעורר מודעות ולהילחם בסוחרי סמים כדי שילדים קטנים לא יילכדו בסם. זה גיהנום”.

איך מתייחסים אליך אנשים שרואים אותך מחטט בפחים?

“יש הרבה שמזלזלים ולועגים, אבל זה לא חכם כי הם יכולים להגיע יום אחד לאותו מקום. אף אחד לא מחוסן מפגיעת הסם, מדיכאון, מהומלסיות. זה מצב שאת לא בוחרת בו ואף אחד לא יכול לצפות מה יקרה לו מחר”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו