מלחמה היא הריאליטי האולטימטיבי

מי ישרוד את האולפן הפתוח?

מיקה אלמוג
מוסף הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיקה אלמוג
מוסף הארץ

אני שקועה בבגדי ילדים עד הברכיים. מדי שנה אני דוחה את הקץ ומתחמקת ממה שנראה לי כמשימה מעיקה במיוחד: העברת הארון מקיץ לחורף. אופיו החמקמק של המעבר בין העונות, בארץ שבה יודעים שהגיע נובמבר כי לובשים לים בגד ים שלם במקום ביקיני, מסייע בהתחמקות. ובכל זאת, באיזשהו שלב מגיעות טמפרטורות מקפיאות של 15 מעלות, ונדרש משהו מעבר לגופייה. במשך שבועיים אני מטפסת מדי בוקר על כיסא כדי למשוך מהמדפים העליונים מכנסי טרנינג, והזוג שנשלף קטן על הלובש המיועד ולכן נדחס חזרה למדף ואחר נשלף תחתיו. רק כשמגיע השלב שבו כל הפותח את הארון שם נפשו בכפו, שכן מפולת בגדים קטלנית היא רק שאלה של זמן - רק אז אני מפנה את השעתיים הנדרשות כדי להשלים את המבצע. ובכל שנה אני מופתעת מחדש לגלות שזה תהליך לא בלתי־נעים. אפילו מהנה.

יש כל כך מעט סיטואציות בחיים שהשליטה בהן היא אבסולוטית. אבל כאן, בין ערימות הסווטשירטים, אני הזרוע השופטת והמבצעת: חורצת גורלות השמאטס, המחליטה מה יישאר ומה יילך. אני מרוקנת את הארון כליל ומייצרת שתי ערימות: “לשמור” ו”לתת”. בתוך “לשמור” יש שלוש תת־קטגוריות: לשמור כי המידה טובה והבגד שמיש; לשמור כי הקטנה עוד תלבש מתישהו; לשמור למרות שזה קטן על כולם כי זו הפיג’מה עם פתיתי השלג שקיבלתי עוד לפני שנולדו ודימיינתי איך תתמלא בגוף זעיר, והיא אכן התמלאה, שלוש פעמים, שלושה חורפים של בית שיש בו ריח של תינוק, שהוא ריח של אופטימיות ועתיד. אז אני שומרת, כדי לדחות את הפרידה מהריח ההוא. וגם כדי שתעבור ביום מן הימים לילדים שיהיו לאחותי ולאחי. גם הם יזדקקו לפיג’מת פתיתי שלג, שאין שום קשר בינה לבין חמסיני־החורף הישראלי, אבל יש קשר בינה לבין הפנטזיה האופטימית של הבאת ילד לעולם, אקט שהוא כשלעצמו בלתי־רציונלי בעליל.

איור: עדי עמנואל

בסלון, ג’ולי אנדרוז שרה שעם כף אחת של סוכר אפשר לבלוע את התרופה המרה, ואני צוללת לתוך תהליך השלטת הסדר בתשוקה. הצורך באשליית השליטה גדול היום במיוחד, כי נדמה שאולי ערימות הבגדים יאפשרו לברוח לשעתיים מרוני דניאל. זו מלאכה שדורשת זמן ומעסיקה את הידיים אבל אינה דורשת המון ריכוז, ותיכננתי לנצל את הזמן כדי לחשוב על הפרויקט החדש שבפתח, מלאכת הכתיבה של החודשים הקרובים. אבל אני לא מצליחה. כשעל הפרק חיים ומוות, נדחקים החיים לקרן זווית. המשמעות נשללת מכל דבר שאינו התמודדות מיידית עם שאלת ההישרדות. אז אני מנסה להבין איפה המועקה הכי גדולה. מה הכי כואב?

חלק מהדברים ברורים: כואב שילדים מתים ונפצעים ונבהלים, ולא חשוב של מי הם; כואב לראות הרס, גם אם אמורים לחוות אותו כהצלחה; כואב לחוות בזעיר אנפין את מה שהוא מנת חלקם הקבועה של מי שחי שעה דרומה ממני, ולהבין עד כמה אנחנו לא מבינים איך זה לחיות תחת אש. אבל הכי כואב כמה שזה מוכר. דז’ה וו מתגלגל. פעם ישבתי אני על ברכי אמי במקלט, עכשיו יושבים ילדי על ברכי שלי.

בחדשות שידרו כתבה על מילואימניקים צעירים שאורזים תיק ומשאירים בבית ילדים מתוקים ונשים הרות, נחושים “ללכת לשמור על הבית”. זה מרגש, מעורר התפעלות וגאווה. וזה גם מבטל לחלוטין את העיסוק בשאלה אם הם גומרים את החודש או לא, ואיך הם מרגישים בעניין העתיד פה כשאין לכאורה עיסוק מיידי בחיים ומוות, וגם בשום צורה לא מאפשר לשאול את הנורא מכל: אם לא תחזרו, האם אתם מאמינים שנעשו כל המאמצים כדי למנוע את התייתמות ילדיכם?

לרגע נדמה לי שאני מזהה את התחושה שמתעוררת מול הכתבה, תחושה מוכרת ממחוזות אחרים: התעלות רוח לא־ספונטנית, מיוצרת במקצוענות עם ליהוק מדויק ומוזיקה אפקטיבית, וטקסטים שנאמרים בכנות כובשת, כולם כונסו כדי לגרום לי לחוש את ההתעלות הזאת, שאחריה אין אלא לאחל הצלחה ללוחמים, בלי לשאול שאלות. המלחמה כאקט של אסקפיזם - הריאליטי האולטימטיבי - הצפת רגש שמטרתה לייצר תחושת צודקוּת של שחור־לבן שהיא הרבה יותר מספקת מגוני האפור המחייבים של הדרך המתישה ומלאת הפשרות, שהיא היחידה שיש לה סיכוי אמיתי.

“צריך לכסח להם את האמ־אמא אחת ולתמיד!” אומר לי חבר. עבדנו ביחד שנים, הוא בחור טוב, לא ממנהגו להתבהם. אז נניח שבאומרו “להם” הוא אינו מתייחס לכלל הפלסטינים, אלא רק לאלה מתוכם שעונים להגדרה “הקם להורגך”. וניקח בחשבון שהדברים נאמרו בסערת רגשות, מתוך כאב, לא מתוך תאוות דם. אבל מה לגבי הביטוי “אחת ולתמיד”? האם יש מישהו שבאמת עדיין חושב שיש דבר כזה “אחת ולתמיד”? אחד הפרשנים דרש, בצדק, לא לזלזל בארבע שנים של שקט יחסי. אבל גם במלחמה אחת לארבע שנים אי אפשר לזלזל. ואולי היה קל יותר לראות את אשת המילואימניק הצעירה מלטפת את כרסה ואורזת תיק לחדר הלידה שייתכן שתהיה בו לבד, אם היה ברור שבו בזמן שחותמים על צו 8 לבעלה, מחפשים דרך לחתום גם על הסכמים שימנעו את הצו הבא.

סיימתי. הארון מסודר. על הרצפה שורה של שקיות: אחת “לשמור”, שלוש “לתת”. ויש עוד שקית אחת, זו שמסומנת “לפח”, אליה נכנסים דברים שכבר אי אפשר ללבוש וגם לא מכובד לתת, כי הם בלויים מרוב שימוש, קרועים או מוכתמים בכתמים שכבר לא יירדו. לחלקם אנחנו כל כך רגילים, שנדמה שהם חלק ממי שאנחנו, ממי שהיינו תמיד. אם נזרוק אותם, מה נלבש בחורף הקרוב? אם נזרוק אותם, מי נהיה?

mikalmog@gmail.com

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ