בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון עם רוברט דה נירו

הוא נחשב לאחד השחקנים הטובים ביותר של זמננו, למי שהמציא מחדש את אמנות המשחק ונוהג לעבור שינויים גופניים קיצוניים כדי להיכנס לתפקיד. לקראת צאתו של סרט חדש בכיכובו, מדבר רוברט דה נירו על קריירה בת ארבעה עשורים ומתכונן להתחיל לגלם את הסבא

21תגובות

לאנשים מהדור שלי זה כמעט מובן מאליו שרוברט דה נירו הוא שחקן הקולנוע הכי טוב שיש. מי שהיה נער חובב קולנוע בשנות ה–70 וה–80 המוקדמות חזה בזמן אמת, ובגיל שבו אדם נוח להתרשמות, בהופעות שיהפכו לאיקוניות ובלתי נשכחות. “הבחור הזה לא מסתפק רק במשחק, הוא שוקע כולו בתוך ערפילי השיגעון”, כתבה פאולין קאל בביקורתה על “רחובות זועמים”. לא שהיה משהו אוורירי או מופשט במשחק שלו. בכל תפקיד חדש הוא עבר מהפך מושלם - גופני, קולי, פסיכולוגי, ולנוכח עינינו המציא מחדש את אמנות המשחק.

היו תקופות שבהן דה נירו היה בכל מקום, עוטה צורה חדשה בכל סרט. אולי חשבתי כך בגלל שהתקופה שבה השלמתי פערים בקולנוע - באותו רגע מוזהב שבו ספריות הווידיאו ואולמות הקולנוע הישנים שיגשגו במקביל - חפפה לתקופה יצרנית במיוחד בקריירה שלו. בכל מקרה, אני זוכר, ועדיין נוצר, את דה נירו בגרסה של איליה קאזאן ל”הטייקון האחרון”, ב”1900” של ברנרדו ברטולוצ’י, ב”ברזיל”, ב”מלך הקומדיה”, ב”ניו יורק, ניו יורק” ובתריסר סרטים נוספים שלא אמתח את סבלנותכם ואפרט פה.

אני מודה שנדרשתי לגייס את כל המשמעת המקצועית שלי כדי לא לבזבז את הזמן שלי עם דה נירו, באחר צהריים של יום שבת לפני זמן לא רב, בדקלום מעריץ של להיטיו הגדולים. או אלוהים, אתה ג’ק לה מוטה! אתה ג’וני בוי! אתה טרוויס ביקל! ואני מדבר איתך.

גטי אימג'ס

בני הדור הצעיר מכירים אותו יותר בתור ג’ק ביירנס, החותן הבלתי אפשרי של בן סטילר מסדרת “פגוש את ההורים”, וכשחקן המרכזי בזרם קבוע של סרטי פעולה ודרמות פשע, חלקם ‏(אבל לא כולם‏) טובים למדי. היום זה אופנתי לטעון שעבודתו הטובה ביותר של דה נירו כבר נמצאת מאחוריו. אבל נוסטלגיה היא חטא, וסקירה של ארבעת העשורים האחרונים של היסטוריית הקולנוע מגלה שדה נירו מעולם לא האט, התכווץ או נעלם, אלא שנה אחר שנה בנה גוף יצירה המאופיין ברצינות ובתשומת לב לפרטים, שהיו שם מהרגע הראשון.

אז אין סיבה להלל את סרטו החדש, “Silver Linings Playbook”, כקאמבק או חזרה לכושר. הוא היה פה, במרבית המקרים, בכושר שיא, כל הזמן. אבל הסרט החדש, בבימויו של דיוויד או. ראסל, שמבוסס על רומן מאת מתיו קוויק, הוא בכל זאת משהו מיוחד - קומדיה אנרכית שבה דה נירו משחק וריאציה פרועה ומשעשעת על נושא האב הבעייתי. הדמות שלו, פאט סוליטנו האב, הוא מעריץ מושבע של פילדלפיה איגלס, שאת החלום שלו לזכות בשלווה בבית מפרים בנו הבלתי יציב רגשית ‏(ברדלי קופר‏) וההפכפכות שלו עצמו.

פאט סוליטנו הוא תזכורת לכך שדה נירו, אמן שאין כמותו בשתיקה מהורהרת ואיום מרומז, יכול להיות גם קומיקאי רב פנים וקשקשן לא קטן. על המסך, לפחות. בקרב העיתונאים יש לו מוניטין של שתקנות קיצונית וחוסר חיבה לראיונות. בשיחתנו, שהתרחשה במשרדו בטרייבקה, ניו יורק, הוא לא התנהג בלבביות החלקלקה המאפיינת כוכבי קולנוע מחוץ לתפקיד בחברתם של עיתונאים. הוא ישב עם רגליו נטועות ברצפה וזרועותיו מתוחות על משענת כורסת עור, ותשובותיו לשאלותי לא תמיד ניתנו בקלות או במהירות. הוא היה בעבודה.

ולמה לא? שום דבר בגישתו של דה נירו למשחק, שניכרת בכמעט מאה סרטים עד כה, לא יגרום למישהו לצפות לקבל ממנו תובנות פזיזות או תשובות מוכנות מראש. זה גם לא מה שציפיתי לו, לא יותר מכפי שרציתי לקבל הצצה לטרוויס ביקל “האמיתי”, פאט סוליטנו או כל אחת מהדמויות האחרות. אבל הייתי סקרן לגלות מאין הם באים, או ליתר דיוק, איך הם קרמו עור וגידים. חיפשתי רמזים, רדפתי אחרי ערפילים, רציתי לעשות את העבודה של לדבר עם שחקן על הערפילים שלו.

הבה נתחיל ב”Silver Linings Playbook” ובעבודה עם הבמאי דיוויד או. ראסל. איך הגעת לעבוד איתו?

“הכרתי את דיוויד לפני כן, וראיתי אחד או שניים מסרטיו. ואז ראיתי את ‘פייטר’ וחשבתי שהוא נפלא. ואז הגיעה האפשרות הזאת. אני לא בטוח אם קראתי את הספר לפני שראיתי את התסריט - בכל מקרה, התסריט שונה מהספר. הספר היה מעניין, הדמות היתה מעניינת, אבל בצורה הפוכה מאופן הופעתה בגרסה של דיוויד”.

באיזה מובן הפוכה?

“בספר, הגיבור הרבה יותר סגור. הוא נכנס לחדרו כל הזמן. הוא עדיין פנאטי, אבל הוא מסתגר בחדרו ולא יוצא. זו דמות אדירה, אבל פשוט שונה לגמרי. הדמות שלי בסרט היא הפוכה, מבפנים החוצה, אם תרצה”.

אחד הדברים המדהימים בסרט הזה הוא הקצב, תחושת התוהו ובוהו בבית, כשאתה וג’קי וויבר ובראדלי קופר נמצאים יחד. התחושה שבכל רגע העניינים יכולים להתפתח בכל כיוון, אם זה המצחיק או הנורא.

“לדיוויד יש סגנון בימוי מאוד יוצא דופן. המצלמה מסתובבת לה, והוא מקרב את המצלמה לדמות הזאת, ואז לדמות ההיא. הוא זורק לך שורות ואתה חוזר עליהן. וזה לא מפריע לי, זה אדיר. זו דרך עבודה מסוימת שמתמקדת בעיקר והיא גם ספונטנית. פשוט צריך לזרום עם זה. הוא מבין את כל העניין הכאוטי. זה חלק מהעניין - אני לא רוצה להשתמש בביטוי משוגעס, אבל אולי זה זה. זה השיגעון שלו. אבל זה שיגעון מעורר אהדה”.

השוויתי את התפקיד הזה עם כמה מהסרטים האחרונים שלך, ונראה שבאחרונה שיחקת לא מעט דמויות של אבות.

“בהמשך אני אשחק סבא, ואז סבא־רבא־רבא, אם עדיין אהיה על הרגליים”.
זה ממש מעניין לצפות בפאט סוליטנו ולהשוות אותו לתפקיד אחר ששיחקת לאחרונה, שלדעתי היה נהדר ושונה לגמרי, התפקיד של ג’ונתן פלין בסרט “Being Flynn”.
“זו וריאציה על הנושא - אב שמתחרט על דברים מסוימים. זה הנושא; וזה מה שהורים רבים עושים: מתחרטים על דברים. ואם זה כתוב היטב, אז זה ראוי לביטוי קולנועי”.

כשבחנת את הדמות הזאת ב”Silver Linings”, האם חשבת על דברים מסוימים שאתה יכול לעשות כדי להביע חרטה זו?

"בסרט הזה לא הרגשתי - היו כמה דברים שחשבתי עליהם, אבל אמרתי לעצמי, ‘קדימה, זרום עם זה’. אתה חייב לדעת מה אתה עושה, לאן אתה מכוון בסצנות, ואני משקיע בזה הרבה. אבל במקביל, כשאתה נמצא שם, אתה חייב להיות נכון לעשות הכל”.

 

אתה עושה המון דברים עם הרבה במאים שונים, האם יש פעמים שבהם אתה בא עם רעיון משלך לדמות?

“כשאני בתוך זה, זה אחרי שכבר החלטתי לעבוד עם הבמאים האלה, אז יש בינינו הבנה לגבי מה שהולך לקרות. אני לא נכנס לדיונים הארוכים והכבדים האלה על הדמות - אם עושים כך או אחרת. בסופו של יום, מה שאתה צריך לעשות זה לצאת ולעשות את זה, והבמאי מכבד את הסיבה שבגללה הוא שכר אותך ובחר בך: לעשות את התפקיד ולכבד את מה שאתה עושה”.

אז אתה לא מתבלבל מכל הסגנונות השונים? כמו הסגנון המאולתר של דיוויד ראסל?

“אני יכול להבין את דיוויד. הבעיה מתעוררת כאשר הבמאי מורה לך לעשות דברים קצת מטופשים, ואתה לא מסוגל להתחבר אליהם, ואתם לא מצליחים לתקשר בשום רמה. אני מנסה לא להגיע אף פעם למצבים האלה”.

ואיך זה כשאתה בצד השני, כשאתה הבמאי?

“אני תמיד מרגיש שעלי להעביר את המסר שלא משנה מה השחקנים עושים - הם לא יכולים לטעות. הם חייבים להרגיש את זה כדי שהם ינסו את כל מה שהם רוצים. גם אם זה לא נכון, זה לא משנה. אולי נשתמש בחלק מזה. זה בסדר, לנסות פעם אחת בדרך שלכם ואז בדרך שלי ואז נחליט, או שאני אחליט מאוחר יותר, שזה בעצם הכי טוב. לפעמים אתה עושה את זה רק כדי לתת להם להוציא משהו החוצה. עשיתי את זה לא פעם בעצמי. אני עושה משהו ומוציא את זה, ואז אני מבין שסביר להניח שזה לא היה נכון. אבל זה יצא ממני”.

איך זה היה כשהיית צעיר יותר, כשעוד גיבשת את עצמך? עבדת עם במאים צעירים, בני הדור שלך, אנשים כמו מרטין סקורסזי או ברנרדו ברטולוצ’י.

“אני מבוגר יותר עכשיו, ויותר מנוסה, אז הבמאים שאיתם אני עובד לא מבלבלים אותי. זה כמעט שלא קורה. זה לא שאני אדם שמרגיש שהוא מיוחד - זה פשוט היגיון בריא. אבל כשהייתי צעיר יותר, הייתי רגיש יותר. בעבודה עם ברנרדו, לפעמים הרגשתי שהוא אירופי, ויש להם דרישות מסוימות”.

אתה יכול לתת דוגמה?

“ב’1900’, צילמנו את הקטעים הישנים ביום הראשון, והבנתי שזו טעות, שזה פשוט לא יעבוד. אף אחד לא נכנס לזה, לא הבנתי מה אני עושה שם, יושב בארץ אחרת, אמנם עם במאי שאני מאוד מחבב, אבל חשבתי לעצמי ‘איפה אנחנו?’ אם הייתי חושב על זה יותר, ייתכן שהייתי אומר ‘למה שלא נעשה את הסצנה הזאת בהמשך במקום ביום הראשון לצילומים?’ היה לי מספיק היגיון להבין שלא עושים דברים כאלה בצורה כל כך לא מאורגנת. אבל זרמתי עם זה, ואני זוכר שזה פשוט לא עבד”.

מה לגבי סקורסזי, יש לכם היסטוריה ארוכה, שהתחילה כשהייתם שניכם די צעירים. במבט לאחור, אפשר לראות מה משותף לרופרט פפקין ולטרוויס ביקל, אבל יש גם הבדל מאוד גדול בין שני התפקידים. בזמן שצפיתי בדמויות הללו, הרגשתי שאני רואה על המסך משהו שלא ראיתי קודם לכן - חקירה של אדם מסוג חדש לגמרי.

“את ‘מלך הקומדיה’ רציתי לעשות. מרטי לא התלהב, אבל עשינו את זה, ולפעמים זה קורה בדברים שאני עושה איתו. עשיתי את זה פשוט כדי לעבוד איתו. היה תסריט - אני לא יודע אם אתה מכיר את הסיפור הזה”.

מה הסיפור?

“הוא נכתב בידי פול צימרמן. והיתה גם גרסה נוספת שבאק הנרי עבד עליה. הייתי במגעים עם מילוש פורמן, שהיה אמור לביים את הגרסה של הנרי, ואני אמרתי, ‘אני ממש אוהב את המקור. אכפת לך אם אקח את זה ואלך עם זה למרטי?’ ככה אני זוכר את זה. יכול להיות שפיספסתי משהו. רציתי לעשות את הגרסה ההיא”.

הדמות הזאת בעיני היא אחת המרתקות והמפחידות ביותר. אתה עובר טרנספורמציה גופנית בתפקיד הזה, כמו בתפקידים רבים - לא רק נכנס לכושר כדי להתאגרף או עולה במשקל וכן הלאה, אלא עובר שינוי מלא ביציבה, בגודל ובצורה. כמה זה משמעותי עבורך בכניסה לדמות?

“חשוב מאוד. הגופניות מאוד חשובה. אתה יכול למצוא מחווה גופנית שתיתן לך זהות שלמה”.

כי “מלך הקומדיה” מאוד שונה מכל התפקידים שאתה מוכר בזכותם.

“בעניין הזה, מרטי, אני ודיק ברונו, שהיה מעצב התלבושות ב’מלך הקומדיה’, היינו בברודוויי, והיתה שם אחת מחנויות השואו־ביז, ליד מעדניית סטייג’ דלי, עם תלבושות נוצצות כמו אלה שאתה רואה היום בווגאס. בחנות הקטנה ההיא היתה בובה, והבובה היתה לבושה בחליפה עם שיער והכל. נכנסנו, לקחנו את הבגדים, לקחתי את השיער של הבובה, ואמרתי שזה מושלם. מרטי אמר, ‘נהדר, נלך על זה’. ומשם התחלנו”.

גטי אימג'ס

במבט לאחור, אחד מהדברים שבולטים בעיני יותר מכל היא העקביות שבה אתה ממשיך לעבוד כבר 40 שנה. וזו שאלה שמרתקת אותי, אם זה כשאני מציג אותה בפני סקורסזי, ברוס ספרינגסטין, מריל סטריפ או וודי אלן: איך אתה ממשיך ומה שאתה עושה כדי להישאר רענן?

“אני נהנה מזה. בייחוד ככל שאני מזדקן, אני מתחיל להבין שאין לי כל כך הרבה זמן. אני מביט אחורה ואומר, ‘15 השנים האחרונות עברו די מהר’. אתה לא באמת מבין את זה עד שאתה מסתכל אחורה ואומר ‘לאן הזמן טס?’ אני יודע שאני צריך לתת דין וחשבון על כל יום, כל דקה, וכן הלאה, ובכל זאת הכל חלף, הזמן עבר. אז עכשיו יש לי עוד, נאמר, 15 שנה בתקווה, 20 שנה אם יתמזל מזלי, ואני מתלבט איך לנצל את הזמן”.

אתה מתכוון להמשיך לביים?

“אני אוהב לביים. ניסיתי לעשות סרט המשך ל’שומר המדינה’ ‏(סרטו של דה נירו מ–2006 על לידת סי.איי.איי‏) עם אריק רות, ועכשיו אנחנו עובדים על משהו לטלוויזיה בכבלים. כבלים זה כל כך שונה. יש לך יותר זמן לשקוע בדברים. אבל דימיינתי את זה אחרת, כי היה לי סיפור רחב יריעה שיכול להיות מוצג כסרט. אין ספק שאני רוצה להשתמש בו בדרך השנייה, אבל הייתי מעדיף לעשות ממנו סרט”.

האם זה היה קשה לעשות את הסרט הראשון?

“לקח המון זמן לעשות את זה. להשיג את המימון, בלי קשר לשאלה מי מעורב בזה. זה מאוד, מאוד מפרך. קרב קשה נגד הזרם. אני כל כך מעריך אנשים כמו מרטי, או כל במאי שרק מביים - כל הקרבות על זה ועל ההוא, ולכל אחד יש דעה משל עצמו. ואתה חייב להקשיב להם, כי הם משלמים על זה. עברתי את זה, וזו מלחמה אמיתית. הנה ציטוט: אתה חייב להיות חצי גנגסטר. אתה חייב להילחם על מה שאתה רוצה. אתה חייב להקשיב לדעות של כולם, אבל בסופו של דבר, אתה חייב לעשות מה שאתה מרגיש שהוא נכון”.

הרבה אנשים מדברים על האופן שבו התעשייה השתנתה, לטוב ולרע.

“השינויים הברורים מאליהם הם סרטי הפעולה וכל הדברים האלה, הדברים האלה עם דמויות הקומיקס, ובגבולות הז’אנר שלהם הם בסדר. כל עניין שוברי הקופות התחיל, לדעתי, עם ‘הסנדק’. ‘הסנדק’ הראשון ו’מלתעות’ התחילו משהו אחר, שהתפתח להיות מה שהוא היום”.

אתה חושב שזה הפך את עשיית הסרטים האישיים למשימה קשה יותר?

“סביר להניח שאתה יכול להשיב על כך טוב ממני. כנראה כן, מבחינות מסוימות. זה מאבק. בהפקת סרטים, אתה יוצר שותפות עם אולפן, והם אחראים להפצה, אתה משיג את הכסף ממקום אחר, והם לוקחים את הנתח שלהם ממקומות אחרים. פעם, כשעשית סרט אולפנים - עשית סרט אולפנים. היום זה מפוזר לגמרי. לא משנה מאיפה אתה משיג מימון, בכל שלב, אם אתה בכלל מצליח להשיג, אתה צריך למצוא דרך להפיץ את הסרט. זה מתיש”.

האם זו אותה חוויה לשחקנים ולבמאים?

“הכל לחוץ יותר. אנחנו עובדים עם תקציבים מצומצמים יותר. לכן, שוב, אני מאוד מעריך את מרטי, שחייב להתמודד עם זה כל פעם מחדש - להילחם כדי להשיג את מה שהוא רוצה. לפעמים אתה חייב להיאבק ולעתים אתה מוכרח להתפשר, אבל אף פעם לא פשרה שאתה לא יכול לחיות איתה”.

זה אחד מהדברים שאומרים לעתים קרובות על שנות ה–70 - שזו היתה תקופה שבה ניתן היה לעשות סרטים אישיים בקנה מידה גדול.

“זה מה שכולם אומרים - שנות ה–70 - זו היתה התקופה. אני לא חושב ככה. אנחנו בני מזל שיכולנו לעשות את הסרטים האלה ולהשיג להם מימון. אבל מבחינות מסוימות עושים היום סרטים אישיים יותר, יש יותר הזדמנויות לשחקנים כמוני”.

מה היחס שלך למבקרים? או לביקורות שכותבים עליך?

“לדעתי, אם לא היו מבקרים - אפילו אם הם מרגיזים אותך - לא היינו יכולים לדעת איך הסרט יצא, כי הרי אנשים לא יגידו לך. כשאתה עושה סרט ואתה מקרין אותו בפני אנשים, קהל או חברים, הם אף פעם לא יאמרו לך שהם לא אהבו את זה. כי הם נמצאים איתך והם יודעים מה עבר עליך, אז הם תמיד ימצאו משהו חיובי לומר. האנשים שנותנים לך את הפידבק האמיתי הם המבקרים. בייחוד המבקרים הטובים”.

אתה לומד דברים חדשים מהביקורות עליך?

“כן. קראתי ביקורת על סרט שעשיתי עם פצ’ינו. זה היה לפני ארבע שנים בערך. שיחקנו שני שוטרים, והמבקר אמר שאני נראה כמו משהו שניפחו אותו. אמרתי שהוא צודק, וצחקתי. אבל גם עשיתי את זה בכוונה, נתתי לעצמי להשמין כי הדמות היתה של שוטר. זה היה פשוט מצחיק”.

אתה צופה לפעמים בסרטים ישנים שלך?

“זה משהו שתמיד רציתי לעשות - ללכת אחורה ולהתחיל מהסרטים הראשונים שעשיתי, כל הדרך עד להווה”.

אני יודע שיש שחקנים עם דעות שונות בעניין. ג’ין הקמן אמר שהוא לא אוהב לצפות בסרטים שלו אחרי שהם הושלמו.

“אני מבין את זה. גם אני הרגשתי ככה, אבל זה תלוי בסרט”.

מה לגבי צפייה בעצמך בחומר הגלם בסוף כל יום?

“כל הקטע של הבמאים שלא רוצים שהשחקנים יצפו בחומרי הגלם כי הם יאבדו ריכוז, הכל נובע מכך שהם לא מבינים את השחקנים - זה פשוט לא עובד ככה. תמיד טוב לתת לשחקן לצפות. למעשה, אם אתה מסתכל על הפלייבק במוניטור, אתה יכול לראות בדיוק מה אתה עושה, מה אתה לא רוצה לעשות ואם אתה צריך לשנות משהו. היו במאים שאמרו, ‘תסתכל על זה’, וראיתי בדיוק מה צריך לעשות. ויחד עם זה, אני לא אוהב להסתכל. אני אומר לבמאי, ‘פשוט תגיד לי מה אתה רוצה, ואני סומך על שיקול הדעת שלך’. אבל אם אני כן מסתכל, זה אף פעם לא מזיק. זה יכול רק להועיל לי”.

האם זה נכון יותר היום בגלל הניסיון שלך? האם זה היה אחרת בשלבים מוקדמים יותר של הקריירה שלך?

“לא. תמיד צפיתי בחומר הגלם. אני עושה זאת פחות עכשיו, אבל תמיד היתה לי גישה אליו, אם רציתי לעבור על משהו. וכשאתה עושה את זה, תמיד תמצא פגם כלשהו, משהו שניתן לשפר או לעשות אחרת. ככה זה עובד”.

במבט לאחור על הקריירה שלך, מצאתי יותר קומדיות ממה שהייתי מנחש מראש - ואני חושב שאתה לא מוערך מספיק כשחקן קומי. אבל בצפייה בך, בטח ובטח בסרטי “פגוש את ההורים”, אני תוהה אם אתה ניגש לסרטים האלה אחרת מכפי שאתה עושה בתפקידים הדרמטיים. כי הדמות בסרט ההוא, לדוגמה, מתייחסת לעצמה ברצינות לא פחותה.

“כן, התהליך שונה. לפעמים אני מעדיף לעשות משהו עם יותר רמיזות וניואנסים, משהו מורכב יותר, עם יותר סתירות. אבל יש בזה כיף. אני לא יודע אם אמשיך לעשות זאת”.

האינטראקציות שונות. לך ולבן סטילר יש כימיה מסוג שונה.

“כן. יש משהו בבן, שהתגובה שלו פשוט מצחיקה. הוא מעיר הערה על הדמות שלי ועל מערכת היחסים בינינו בלי שהוא עושה שום דבר”.

יוצא לך לראות הרבה סרטים?

“אני משתדל. אני לא רואה מספיק סרטים. הם נותנים לי את הסרטים שלטענתם אני חייב לראות, ואני מנסה, אבל יש כל כך הרבה סרטים טובים”.

אתה יכול לומר מה במיוחד הרשים אותך?

“אפשר לשאול אותך משהו? ראית את ‘ארגו’? איך זה? כי אני רוצה לראות את זה”.

“ארגו” ממש מוצלח. אני חושב שבן אפלק עשה עבודה אדירה בבימוי, זה כל כך הדוק ומותח. מצחיק, יש לו קצת מהזווית של “לכשכש בכלב” בקו העלילה ההוליוודי.

“קשה לי לחשוב על סרט חדש שראיתי. את ‘פייטר’ מאוד אהבתי”.

היית חובב סרטים בהתבגרותך?

“את הקלאסיקות אהבתי. את ‘A Place in the Sun’ של מונטגומרי קליפט ואליזבת טיילור, ‘קדמת עדן’, את הסרטים של ג’יימס דין. הסרטים של ברנדו נהדרים. באותה תקופה הייתי פשוט הולך לסרט בקולנוע והיו שני סרטים בכרטיס אחד, עם חדשות ביניהם. עכשיו יש כל כך הרבה”.

אם נחזור כל הדרך אחורה, מתי ואיך החלטת שאתה רוצה להיות שחקן?

“רציתי לעשות זאת כשהייתי ילד בן 10. עשיתי את זה בימי שבת שנה בערך. ואז הלכתי לשיעורים כשהייתי בן 16 לתקופה מסוימת. התחלתי יותר ברצינות בגיל 18 וחצי, פחות או יותר”.

מתי הרגשת שמשחק הוא משהו שאתה יכול להיות טוב בו?

“כשהייתי בן 18 בערך. צפיתי בתוכנית טלוויזיה - אופרת סבון או מערבון כלשהו - ואמרתי לעצמי שאם השחקנים האלה מתפרנסים מזה, והם לא באמת כל כך טובים, אז אני יכול להיות לא פחות טוב מהם. לא חשבתי על מציאת עבודה במערבון או משהו כזה. כשנכנסתי לזה יותר ברצינות ראיתי עד לאן אני יכול להגיע ומה אני יכול לעשות. גיליתי שזה לא באמת מה שחשבתי שזה כשהייתי צעיר יותר. אבל אני זוכר שאמרתי את זה לעצמי, כשצפיתי בתוכניות הטלוויזיה בשחור־לבן”.

שאתה יכול להיות טוב יותר.

“כן. טוב יותר ממה שראיתי”.

איי.או סקוט הוא מבקר הסרטים הבכיר של “ניו יורק טיימס” | תרגום: אסף רונאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו