בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צפייה בטלוויזיה במבצע עמוד ענן: המחלה הנפוצה בישראל

אני מודה: כמו כולם, התמכרתי קשות לשידורים האינסופיים שעסקו במבצע בעזה. למי שיש טענות לפרשנויותיו של רוני דניאל, כנראה ששכח להביט במראה

73תגובות

בזמן האחרון חשבתי הרבה על שארל דה-גול, נשיא צרפת המנוח שכינה אותנו, הישראלים, "עם מתנשא, שתלטן ובטוח בעצמו". זה היה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים ודבריו קלקלו לרגע את האופוריה שעם ישראל היה שרוי בה ועוררו עליו את זעמם של יהודים רבים, שראו בדבריו התבטאות אנטישמית. והנה עברו 45 שנה והדברים עדיין רלוונטיים, אלא שאין עוד דה-גול שיטיח לנו אותם בפנים. הדמיון החיוור היחיד שאפשר למצוא לכך כיום הוא ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, אבל מי מתייחס ברצינות למה שאומר טורקי.

חשבתי הרבה על דה-גול מפני שיחד עם כולם לקיתי, כחלק מתופעות הלוואי של מבצע "עמוד ענן", באותה מחלה נפוצה יותר מנזלת, שהסימפטומים שלה הם התמכרות מסוכנת לפאנלים הטלוויזיוניים עד לשעות הקטנות של הלילה. אני, שלכאורה הריני אדם שקול ובעל מחשבה עצמאית וכושר ניתוח ואבחנה משל עצמי, מוצא את עצמי בתום ליל הפאנלים, המשובצים בעדכונים ובמבזקי חדשות על נפילות הטילים בארץ ועל ההפגזות וההפצצות בעזה, כשק איגרוף חבוט, מוטל אין-אונים על הכורסה שלי וזועק: "מה, זה הכל? אני לא רוצה לישון, אני רוצה עוד".

ואני עוד במצב טוב מבחינת חומרת המחלה. כי יש כאלה שההתמכרות מביאה אותם לצאת פיזית, הם ובני משפחותיהם וחברים לשכונה, לאותם שטחים ריקים שבעיבורי הערים שבהם מוצבים מתקני "כיפת ברזל" המיירטים את טילי האויב. שם הם יושבים ומחכים בציפייה דרוכה לטיל אויב היוצא לדרכו, ולטיל המיירט המתנגש בו בשמים, ומצלמים את רגע ההתנגשות כאילו היה תופעה אסטרונומית נדירה. כתבה על האזרחים הנועזים האלה שודרה השבוע באחת מתוכניות "עובדה" המורחבות בהנחיית אילנה דיין. ולא קם איש, כולל לא היא, לומר: "זו אינה הרפתקנות אלא סטייה, פרוורסיה מוחלטת, להתייחס למלחמה כאל תחרות ספורט שמימית".

אלא שבעת הזאת אין מי שיכול להטיף לזולת לחדול מההתמכרות הפרוורטית הזאת שלו למלחמה, כי כולנו חולים באותה מחלה. וזה כולל את המתחסדים למיניהם מקרב כותבי ביקורות הטלוויזיה, ששפכו קיתונות של לעג ושנינה על הפרשן הצבאי הנכבד של ערוץ 2, רוני דניאל, על שום שחרג כביכול מתפקידו וטען ברגש בעד כניסה קרקעית לעזה, וכבר הרגיש שהוא גנרל המצעיד בדמיונו את לגיונותיו לקראת הניצחון המוחץ. אבל יקום מי בעם הזה שלא מרגיש בדיוק כמו דניאל, את אותה התלהבות ואקסטזה. יקום מי שלא צופה בטלוויזיה ואומר בלבו, או אומר בקול לאשתו: "אני במקום נתניהו, הייתי עושה כך וכך".

כלומר, כל חטאו של דניאל המסכן שהוא היטיב להדגים יותר מכולם את המחלה שכולנו לקינו בה, ואני כולל בזה את עצמי כאמור, וכן את מבקרי הטלוויזיה השנונים, המעמידים פנים שאינם חולים במחלתנו הקולקטיבית. איך אתם מסבירים אם כן, מתחסדים שכמותכם, את ההידבקות שלכם לטלוויזיה ולכל מלה שיוצאת מפיו של מאן-דהוא המדבר שם?

שמתי לב שאחרי ההתבטאות שלו, החריגה כיכול, רוני דניאל נעלם, או הושתק למחצה על ידי מעסיקיו בערוץ 2. אולי נשלח לבית מרגוע? אין לדעת. יום-יומיים אחרי התבטאותו ההיא עוד העלו אותו לשידור, והיה אפשר לחזות בפרצופו המכורכם מעלבון על כך שאין שועים להטפותיו. ואז – חסל. האולפנים התמלאו בפרשנים מעונבים, רציונליים ובלתי רגשניים, האמורים לשחק על פי כללי המשחק המוכתבים תמיד בחשאי ולעולם לא בגלוי על ידי הממשלה.

בין כללי המשחק המוכתבים מלמעלה – אך כמובן לעולם אי אפשר לראות את החוטים המושכים בבובות הטלוויזיוניות היושבות בפאנלים – החשוב ביותר הוא לעצב לעצמנו דרך הטלוויזיה דימוי של עם אירופי מיושב בדעתו, שכל דרכיו משפט ומשמעת, ואינו מתלהם כמו אויבינו הערבים, שפראותם הפרימיטיבית כל כך מזדקרת לעין לעומתנו.

כדי לחדד את הניגוד בין התרבותיות שלנו הישראלים, לבין הברבריות של העזתים, נהגתה תחבולה נחמדה: מתקשרים מהאולפן לאנשים בעזה, כגון לבלוגרית אמיצת לב אחת, או לפעילי חמאס המוכנים לדבר אתנו, ושואלים אותם לדעתם על המצב. כשהאומללים הללו מבטאים את הסולידריות הטבעית שלהם עם בני עמם, מעלה אהוד יערי, או אילנה דיין, את אותו חיוך סרקסטי האומר: "נו, מה אמרנו לכם, אין עם מי לדבר. אפילו המשכילים שלהם רק מבינים כוח". והצופים, הלומי הסם הזה של "אנחנו עם תרבותי והם סתם פראים", עולים על משכבם.

כשהם קמים בבוקר ליום חדש ויוצאים לעמל יומם, הם אינם יכולים שלא להודות בינם לבין עצמם, שהדימוי האירופי המעונב שמנסה לצייר הטלוויזיה לעם הזה, אין לו ולא כלום עם המציאות. אני יורד מהאוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב. "יא רוסי מאניאק. אתה חושב שאני ערבי?" צועק אחד על מאבטח בפתח התחנה, מפני שדרש ממנו לפתוח את התיק. והמאבטח אינו נשאר חייב וצועק אחרי הלה: "בוא, בוא תמצוץ לי". "די, די" צועקת אשתו של זה שצווה לפתוח את התיק. "חבל על הבריאות שלך. אלה בכלל גויים. לא יהודים". אילו היו להם טילים, האם לא היו זורקים אותם זה על זה?

אך בערב, עם שובם מעמל יומם, מתרווחים הן המאבטח והן בעל התיק ואשתו מול הטלוויזיה ומטהרים את עצמם מן האגרסיביות שלהם על ידי הצפייה באהוד יערי, וביוסי ביילין, ובד"ר יובל שטייניץ. כולם אנשים שקולים, כל כך אירופים. והבוז לאגרסיביות של החמאס.

הייתי מעדכן אם כן את אמירתו ההיא של דה-גול: עם מתנשא, שתלטן, בטוח בעצמו, וחי בסרט.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו