עמוד ענן |

הצדדים השליליים של רגשות קולקטיביים

הישראלים אלופים בסולידריות וסיוע לאחר ‏(אם הוא ישראלי‏) בזמן מלחמה. אך העלות של רגשותינו הקולקטיביים נגבית בתום הקונפליקט

אייל וינטר
מוסף הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אייל וינטר
מוסף הארץ

ב–18 ביוני 1940, בשעות הקשות ביותר לבריטניה במלחמת העולם השנייה, לאחר שהגרמנים הפציצו מהאוויר שכונות מגורים שלמות בלונדון וגרמו אבידות קשות לאוכלוסייה האזרחית של העיר, הכריז ווינסטון צ’רצ’יל על שעתה היפה ביותר של בריטניה. גם היום, יותר מ–70 שנה לאחר הנאום המפורסם, עולה לחלוחית קלה בעינינו כשאנו צופים בצ’רצ’יל הוגה משפט זה בנאומו. אם אינכם מאמינים העלו את הקטע ביוטיוב וצפו בו. אני משוכנע שתלמדו דבר מה על עצמכם. מהו סוד עוצמתו של המשפט? מדוע הוא מדבר אל כל אחד מאיתנו? בגלל “הרגשות הקולקטיביים”.

הרגשות הקולקטיביים הם המנוע למרבית השינויים החברתיים שהתחוללו במהלך ההיסטוריה, החל ממלחמות, דרך הפיכות גדולות, התעוררות לאומית וכלה ברפורמות כלכליות. בניגוד לרגשות אינדיבידואליים, כגון כעס כלפי אדם אחר או פחד מסכנה כלשהי, הרגשות הקולקטיביים שלנו מתעוררים תמיד בהקשר להשתייכותנו לקבוצה. הם באים לידי ביטוי בראש ובראשונה בתחושת סולידריות, ברצון לסייע ולעתים אף להקריב למען הקבוצה, אך גם בתחושת כעס ונקם כלפי הקבוצה היריבה.

רגשות אלה התהוו בתהליך האבולוציוני של התפתחות המין האנושי כמין חברתי. השתייכות לקבוצה היא תנאי הכרחי להישרדות. בלעדיה אין הגנה מפני אויבים ואין יכולת להשיג מזון וקורת גג. בשחר התרבות, מי שלא הצליח לפתח רגשות קולקטיביים, הודר מהקבוצה ולא שרד. חברות שלא יצרו תמריצים נאותים לרגשות קולקטיביים נוצחו במלחמתן נגד חברות אחרות ונכחדו מעל פני האדמה.

צילום: דודו בכר

בזמני משבר, בעיקר כאשר יש איום חיצוני, הרגשות הקולקטיביים פורחים. בעת מלחמה הם מייצרים את תחושת הביטחון הפנימי ומהווים איום כלפי האויב מבחוץ. לכן, לא פלא שהישראלים אלופים ברגשות קולקטיביים. לא קיימת שום מדינה בעולם שבה גורלו של שבוי בודד גבה מעורבות רגשית ופעילות התנדבותית עקשנית לאורך שנים, כמו במקרה גלעד שליט. איני מכיר אף ציבור שהצליח להכניע תאגידים גדולים וכמעט לגרום לקריסתם באמצעות סולידריות צרכנית, כפי שקרה במחאה החברתית שרגשה עלינו בשנה שעברה.

גם העימות הנוכחי בדרום מייצר רגשות קולקטיביים. אלה מתבטאים במאות יוזמות והתארגנויות פרטיות לסייע לתושבי הדרום, בנכונות של תושבי הדרום עצמם לשאת בנטל ולא לברוח צפונה, וכל זאת בצד התכנסות אל תוך קוסנזוס מדיני בעיצומה של תקופת בחירות.

אך בצד העוצמה החברתית האדירה של הרגשות הקולקטיביים יש להם מחיר חברתי לא מבוטל. ראשית, הרגשות הקולקטיביים פוגעים לא אחת ברציונליות הלאומית. אנו מגיבים באופן רגשי ועוין לכל חריגה קלה מהקונסנזוס. אנו גם מתקשים לשים את עצמנו בנעליו של הצד שכנגד ואגב כך לפתח אסטרטגיה יעילה לניצחון. אך העלות של רגשותינו הקולקטיביים נגבית בחלקה בתום הקונפליקט ודווקא בעתות שלום ורווחה. בעתות אלה אנו מדכאים את הרגשות הקולקטיביים שלנו באינדיבידואליזם קיצוני. בעתות רווחה אנו הישראלים אגואיסטים יותר, מתחשבים פחות ומגלים פחות סולידריות ואמפתיה מעמים אחרים. הישראלי הממוצע מגלה יותר נכונות למסור את חייו למען המדינה בעתות מלחמה מאשר הנכונות שהוא מגלה למסור את הכסף שהוא חייב למס הכנסה בעתות שלום.

לפרדוקס המתעתע הזה יש גם עדויות מחקריות. מחקרים רבים בכלכלה התנהגותית, שבחלקם הייתי שותף, מגלים שאנו הישראלים מתנהגים באורח חמדני יותר ומתחשב פחות בהשוואה לאמריקאים, לגרמנים, לסלובנים וכן, גם בהשוואה לפלסטינים, במגוון סיטואציות אסטרטגיות שנבדקו במעבדה. אתן דוגמה אחת לכך: משחק “האולטימטום”, אחד המשחקים המפורסמים ביותר בספרות של כלכלה התנהגותית. יש בו שני שחקנים המצויים בסיטואציה הבאה: השחקן הראשון מקבל לידיו סכום כסף, נניח 100 שקל, והוא אמור להחליט כיצד לחלקם בינו לבין השחקן השני. לצורך כך הוא אמור להציע הצעה לשחקן השני. אם השחקן השני מקבל את ההצעה, הכסף מחולק על פיה ושני השחקנים עוזבים עם רווח יפה. אם ההצעה נדחית, הכסף חוזר למנהל הניסוי ושני השחקנים עוזבים בידיים ריקות.

ברור שלשחקן הראשון יש יתרון גדול, כיוון שהוא יכול לנצל את העובדה שסירובו של השני יפגע בשניהם. נסו לרגע לתאר לעצמכם כיצד הייתם נוהגים אתם במשחק זה גם בתור המציע וגם בתור המשיב. משחק האולטימטום נוסה בעשרות מדינות וחברות ובכלל זה בשבטים נידחים באמזונס ובאפריקה. בישראל, התוצאות חוזרות על עצמן פעם אחר פעם מאז שנות ה–80. המציעים הישראלים מציעים לשחקן השני סכום נמוך בהרבה מהסכום המוצע כמעט בכל שאר המדינות שבהן בוצע הניסוי. חלק גדול מהישראלים בתפקיד המציע מנצלים את יתרונם עד תום. רק היפנים דומים בחמדנותם לישראלים במשחק זה. תופעה דומה עולה מהשוואת תוצאות ניסויים של משחקים רבים אחרים. הישראלים תחרותיים ואגרסיביים יותר, ומתחשבים פחות, מרובם המוחלט של המשתתפים בניסויים במדינות אחרות.

הסיבה להבדל זה בינינו לבין מדינות אחרות היא שנוסף על ערך הסולידריות בעתות מלחמה, התרבות הישראלית מייחסת חשיבות רבה גם לערכים של אינדיבידואליזם והצלחה. ערכים אלה הם סוד הצלחתה הכלכלית, המדעית והטכנולוגית של ישראל. הסולידריות והנתינה גובות מחיר ‏(מהפרט‏) שאותו מוכן הישראלי לשלם בעתות חירום, של מצוקה ביטחונית או חברתית. אבל בתקופות שאינן כאלה הוא רוצה לתת ביטוי לערכים האחרים, של תחרותיות ושל הצלחה. בזמנים אלה הוא מבקש מנוחה מעול הסולידריות ולוקח לעצמו את הזכות הטבעית לנהוג בתועלתנות אישית גבוהה מזו של עמיתיו האירופאים או האמריקאים. תועלתנות מוגזמת זו עלולה במקרים רבים לפגוע ביכולתנו לשתף פעולה ולתת אמון בזולת.

בספרי “רגשות רציונליים” אני עוסק במגוון רחב של רגשות חברתיים ואני כופר בטענה שהתנהגות רגשית פוגעת באינטרסים החומריים שלנו. ואולם אני מדגיש שההחלטות המוצלחות ביותר שלנו ברמה האישית מתקבלות באינטראקציה בין המערכת הרגשית שלנו לזו הרציונלית. רגשות עוצמתיים המנותקים מהמערכת הרציונלית שלנו עלולים לפגוע בנו.

למרות שהרגשות הינם אנדוגיניים ונוצרים בתוכנו, הם ניתנים להשפעה ובעיקר להעצמה על ידי גורם חיצוני. אם גילית לדוגמה, שהשרברב גבה ממך עבור פתיחת הסתימה בצנרת סכום כפול מזה שהוא גבה משכנך, צפוי שתכעס על השרברב, אך תכעס עליו שבעתיים אם בת זוגך תעיר שהפעם “יצאת פראייר”. בדיוק כך קורה גם עם רגשות קולקטיביים. מנגנונים חיצוניים, ובעיקר כאלו הנתונים לשליטתם של ממשלות, יכולים להעצים אותם לכדי מצב שבו הם יפגעו באינטרסים שלנו כחברה. רגשות קולקטיביים בהגדרתם דורשים תיאום. תיאום זה מסופק על ידי הנהגת הקבוצה - ובמישור הלאומי על ידי הממשלה. בידיה של זו להכתיב את עוצמת הרגש ולעתים גם את אופיו. כאמור, רגש קולקטיבי מתבטא גם בתחושת סולידריות כלפי הקבוצה שאליה אנו משתייכים וגם בכעס ורצון לנקמה בקבוצה היריבה. בכוחן של ממשלות להכתיב את המינון של שני ביטויים אלה לרגשות הקולקטיביים.

החלטות לאומיות, ממש כהחלטות האישיות שלנו, צריכות לעשות שימוש מאוזן ברגש ובשכל. אכן, ללא הרגשות הקולקטיביים ייתכן מאוד שלא היינו שורדים כאומה, אך טוב יהיה אם לא נאפשר להם להכריע לבדם בהחלטות הלאומיות הגורליות שלנו.

פרופ’ אייל וינטר הוא ראש המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית ומחבר הספר "רגשות רציונליים"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ