בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמוד ענן

תוכנית המדינה המקבילה

בניסיון לפרוץ את מעגל הכשפים המוכר של גירוי־תגובה, קבוצת חשיבה של דיפלומטים ואנשי רוח מנסחת פתרון המהווה פשרה בין חלוקת הארץ למדינה דו־לאומית. שאלת השאלות היא: האם יקום כאן מנהיג שיהיה מסוגל לחשוב במונחים כאלה?

214תגובות

לא ניפטר מהם. הם ימשיכו להתקיים בשכנותנו ובתוכנו. יבוא יום שבו נשב איתם ונדון על צורת החיים המשותפת. זה כנראה לא יקרה מרצון, אלא מאונס, והנציגים משני הצדדים לא יהיו נציגינו היום. אלה המייצגים אותנו היום נצמדים רק לסיפור אחד, ומצטטים ממנו את מה שנוח להם.

למשל, מההספד המפורסם, ה”מכונן”, של משה דיין על רועי רוטברג, שנהרג בגבול הרצועה ב–1956, בחר אהוד ברק לצטט, כך אני קורא בעיתון, רק את המשפט: “זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו”.

הפסוקים האחרים מאותה קינה שנכתבה ברוח התנ”ך לא שירתו את מטרתו של שר הביטחון באותו רגע. זה ההבדל הגדול בין המנהיגות של דורנו לבין מנהיגי הדור הקודם - אלה סוכני מכירות, בעיקר של עצמם, והמנהיגים ההם, על אף מחדליהם, היו חדורי שליחות. גם בשעת כאב על הקבר הטרי, הרמטכ”ל דיין לא שכח ולא השכיח את הצד השני של הטרגדיה: “אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו. שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו, נבקש את דמו של רועי”.

אם הנראטיב הזה לא נהיר לך, אין שום סיכוי שתדע איך לפרוץ את מחסום המשטמה. אין לחשוד בנתניהו שהוא אינו בקי בעלילה ההיסטורית. אבל בעוד שדיין חש בכל מאודו את הצד הערבי של הסיפור, נתניהו אטום כלפיו. הוא מסרב לראות את המציאות בעיני הצד השני, כנראה מתוך הנחה שראיית שני הצדדים תחליש אותו ואותנו. אבל להיות רגיש וקשוב לנעשה מעברו השני של המתרס אין פירושו להרפות מיצר הקיום, אלא להפך. מי שרואה את כל התמונה, חזקה עליו שהוא נטוע במציאות פי כמה.

אילן אסייג

באותה תקופה שבה נשא דיין את הקינה על רועי רוטנברג, יצא מסתנן מהרצועה ורצח את סבי בפרדסו שבחולות פלמחים. ענף ההדרים אך זה התאושש מן השפל שבו היה שרוי בשנות מלחמת העולם ומלחמת העצמאות, ואחרי פרק זמן ממושך, רצוף ייאוש והשפלות, שבמהלכו נאלץ סבי להתחבא ללא הרף מנושיו, ניצנצה איזו תקווה באופק. יום אחד, לפני שפנה לצעוד בדרך העפר המובילה אל הכביש לראשון לציון - משם החל תמיד את המסע הארוך הביתה ברגל ובתחבורה ציבורית - הלך סבי, כדרכו בסיום יום העבודה, להפעיל את מנוע המשאבה. סמוך לבית הבאר האפלולי מצא את מותו. במחיצתו של סבי היה פועל ערבי, שהסתלק מיד עם הישמע הירייה והשאיר אותו לדמם למוות.

אחרי חיסולו של אחמד ג’עברי שודר ראיון איתו, שבו הוא שולל כל אפשרות של חיים יהודיים בארץ ישראל. “אין לי בעיה עם יהודי שחי בארצות הברית או באנגליה”, הוא אמר, “אבל אלחם בכל יהודי שחי בין הירדן לים”. המילים האלה והמעשים המתלווים אליהן כבר עשרות שנים, מדכאים ומייאשים, אבל מי שמחפש דרכים להתפשר עם אויביו מקווה לרכך אותם על ידי המציאות החדשה שתיווצר לאחר שיגיעו אי פעם להסדר. בזה הוא מניח שפשרה אפשרית גם עם ארגון קיצוני וברוטלי כמו חמאס, מאחר שרובנו רוצים בסופו של דבר לחיות. תעמולה לחוד ומציאות לחוד. לא באמת מדובר בעמוד ענן ובדין וחשבון. זו לא מיתולוגיה, כפי שמנסים לנטוע בתודעתנו באמצעות השמות המפוצצים האלה, אלא מאבק על מקום להתקיים בו.

מגיבורים לפושעים

והנה אנו מוצאים את עצמנו בעיצומו של עוד פרק במאבק הזה. כולנו כבר יודעים שכשמתחילים פעולה צבאית אין אפשרות לחזות מה תהיה אחריתה. מאז המלחמות הפוניות, דרך מלחמות נפוליאון ושתי מלחמות העולם, המהלכים הראשונים היזומים על ידי אחד הצדדים מתחילים בקול תרועה רמה, לרוב בהישגים מרשימים בשטח, נמשכים באכזבות ומסתיימים במפח נפש.

כבר ביום הראשון של מבצע “עמוד ענן” התבשרנו על הישגים אדירים של חיל האוויר בהשמדת מאגרי הטילים של האויב, בדיוק כמו במבצעים קודמים, אך ראה זה פלא, ככל שהמלחמה נמשכת לא מתמעטות התקיפות או חדלות כליל, אלא להפך, המטחים מתגברים, כאילו לא הושמד דבר. יתרה מזאת, פצצה אחת תועה המרטשת משפחה, הופכת באחת את גיבורי המלחמה לפושעי מלחמה.

אי לכך, אתה מוצא את עצמך תוהה על המניעים הנסתרים הדוחפים את הממשלה שלך, שבה אתה אמור לתת אמון בסיסי, ראשית לצאת למלחמה, ושנית להלעיט את הציבור במצגי שווא. יותר מדי פעמים חזר על עצמו הריטואל, שבו שיקולים זרים מעודדים את הטיית תשומת הלב הציבורית למעגל אלימות, המדכא את המחשבה ומלבה את היצרים. כמו בעלילות ספרותיות משחקים כאן תפקיד מניעים נפשיים, שאינם באים לביטוי לא בכותרות ולא במה שמתחתיהן. כאן בדיוק נמצאת העמדה שאותה צריך לתפוס אותו תמהוני חסר אחריות המכונה “איש רוח”, שלהבדיל מפרשנים ופוליטיקאים, משתעמם לחשוב אותה המחשבה לאורך זמן.

אבל מה לעשות שהרעיונות המעשיים, הקבילים כביכול, מוגבלים להבהיל? שוב ושוב אנחנו לועסים אותו החומר; שוב ושוב נשלפים אותם פתרונות עבשים ומייאשים, שאינם מסוגלים לפרוץ את מעגל הכשפים של גירוי ותגובה, שאנו עדים לו כל חיינו כאן.

כמי שנחשב ל”סופר מעורב”, אני נשאל חדשות לבקרים, לאחר דברים אלה או אחרים שאני משמיע, את שאלת השאלות: “אז מה אתה מציע?” אני מעדיף לומר על מה אני חולם. אני חולם על מנהיג שיוצא יותר בקלות לשיחות שלום מאשר למבצע צבאי. מישהו שלא לגמרי בטוח שהערבים, להבדיל מאיתנו, מבינים רק כוח. מישהו שמסוגל לחשוב מחדש.

בשנים האחרונות הייתי מעורב בקבוצת חשיבה ישראלית־פלסטינית שיזמו דיפלומטים ואקדמאים בכירים משוודיה, ששמה לה למטרה לנסות לגבש תוכנית שלום חדשנית. התוכנית שלנו נקראת “פרויקט המדינה המקבילה”, וממבט ראשון, ואולי גם שני, תיראה דמיונית. היא חוזה, בקיצור נמרץ, שתי מדינות מקבילות על כל השטח - מהים עד הירדן. כל אחת מהמדינות תהיה רשאית להכריז “כולה שלי”, ואזרחי שתי המדינות יממשו בגופם את הריבונות. הם יישאו את הריבונות עמם לכל מקום שאליו הם ינועו בתוך הגבולות האלה. כלומר, הריבונות תהיה על פי האזרח, לא על פי השטח. זה אומר שכל אחד מאזרחי שתי המדינות יכול לחיות איפה שהוא רוצה בין הים והירדן, אבל כאזרח מדינתו. להצביע למוסדות השלטון של המדינה שלו, ולהישפט על פי חוקי המדינה שלו.

התוכנית צמחה מתוך הכרה ברורה שאי אפשר לחלק את ארץ ישראל, ואי אפשר לחלק את פלסטין, לא פיזית ולא מנטלית. ההתנתקות מהפלסטינים אינה מביאה שום ישועה, אלא להפך, כמו שאנחנו רואים במו עינינו מאז אותו פתרון קסם מבית מדרשו של שרון. משום כך התנגדתי בכל מאודי להתנתקות החד־צדדית, על אף המחיר הגבוה שחציית הגבולות הפוליטיים גבתה ממני.

התוכנית הזאת נובעת גם מרצון לשבור את הדוגמטיות של “מחנה השלום” - או שמא של דת השלום - המניחה, בטעות הטופחת שוב ושוב על פניה של המציאות, שהחזרת השטחים שנכבשו ב–67’ תהיה כפרה הולמת לחטאים שחטאנו, עם או בלי מרכאות, ב–48’. בעידן שבו ההוויה כבר לא קובעת בהכרח את ההכרה - על פי האקסיומה של קרל מרקס - בעידן הווירטואליות וההדמיה שבו אנו חיים, אפשרי על פי הכרתנו להכיל ריבונות מלאה בלי להיות צמוד קרקע. אפשר לממש את כל סממני המדינה היהודית, לדוגמה, מבלי שתהיה לנו בלעדיות על השטח.

תוכנית המדינה המקבילה היא פשרה בין התפיסה השלטת של שתי מדינות לשני עמים, לבין מדינה דו־לאומית. אנחנו מדברים בפירוש על שתי מדינות לאום מובהקות, שכל אחת מממשת במסגרתה את שאיפותיה לזהות ייחודית ונפרדת.

חצי המדינה

ברור שמתעוררות אינספור שאלות - משפטיות, כלכליות, ובעיקר ביטחוניות. לכל שאלה יש תשובה בתוכנית המפורטת. עמלו על זה אנשים בולטים בתחומים השונים, למשל, בתחום הביטחוני, העלול כמובן לסתום את הגולל על האשליה שלנו. ההנחה היא, שבעתיד הנראה לעין לא יהיה מנוס מהקצאת שטחים בלעדיים לכל מדינה, שבהם ייערכו כוחות צבאיים חיוניים לכל מקרה חירום ‏(יחידות מיוחדות, נשק סודי וכיו”ב‏).

יש יסוד להניח שהקהילייה האירופית תהיה חייבת להירתם ולסייע בבנייתו של מודל זה על ידי צירוף החיה המשונה שלנו לעדר שלה, וזה יהיה כמובן תמריץ מכריע לשני הצדדים. כל זה, כאמור, על קצה המזלג. ניירות העבודה גדושים בפרטי־פרטים, ולו רק כדי שלא ניראה הזויים. האמת היא שאנשים שונים ומגוונים שעמם דיברתי על התוכנית, לא שלחו אותי ישר להסתכלות - אלא הטו אוזן בעניין רב. לעתים אף אורו העיניים. למרבה הפלא, אנשים מהימין יותר פתוחים לרעיון מאשר אלה מהשמאל. השמאלנים חושדים שהתוכנית היא מזימה ימנית למנוע את חלוקת הארץ. אבל אלה הבלים.

שותפינו הפלסטינים יעידו שמעולם לא הגיעו להבנה עם ישראלים כמו בפורום הזה. מעולם לא זכו לפתיחות אמיתית מצד ישראלים, שמאלנים וימנים, כמו בהתכנסויות שלנו. היתה בינינו הבנה שבראש ובראשונה, היפרדות לשתי מדינות אינה עונה על המאוויים האמיתיים שלהם. הבנה שאין לפלסטינים, לדבריהם, עם רוב פעילי השלום הישראלים. חצי המדינה הממתינה מעבר לפינה איננה מה שהם חולמים עליו.

הפלסטינים בני שיחנו מיאנו להרפות מהילדות הלאומית שלהם; מהילדות הטובה ומהילדות הרעה, מהזיכרון על תלאותיה ומהכאב הנובע מהגירוש ממנה. הדגש כאן הוא שמדובר בתמונת ראי, ואת זה רבים אצלנו נוטים להדחיק. עד שלא נעמוד פנים אל פנים מול הטראומה המשותפת לשני העמים, למשקעים הקשים לא יהיה מזור. תוכנית המדינה המקבילה, כך אני מאמין, מתמודדת בדיוק עם ההדחקה הזאת באמצעות הפתרונות שהיא מציעה, וזה מה שהופך אותה למהפכנית במובן העמוק של המילה.

אין לי ברירה אלא להאמין, שאם יקום מנהיג שיחשוב במונחים כאלה, הוא יוכל למצוא נתיב גם אל המרים שבאויבנו, כולל ראשי חמאס, שלפי שעה נתפסים אצלנו רק במשקפת הרובה. אין לי ברירה אלא להאמין, כי אם לא תהיה לי אמונה, חיי כאן לא יהיו חיים. מצדה היא לא המקום שבו אני רוצה לגור, גם לא בווילה. נדמה לי שזו גם לא משאת נפשו של רוב העם הצומח לנו כאן, שהפינוק וההתפנקות הם המנטרות השגורות ביותר על לשונו. המנהיג שאותו הייתי רוצה לראות עוד בחיי יוכל לומר לערבים ללא פחד: “בואו נחיה כאן יחד”. לא רק שזה מתחרז טוב, פשוט אין לנו ברירה אחרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו