בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רגע של נחת

כל עוד ההורים שלנו בחיים, יש מי שחושב שאנחנו נפלאים מבלי שבאמת נצטרך להיות כאלה. אה, ואני פמיניסטית

32תגובות

בשבת האחרונה שודר בטלוויזיה הסרט הדוקומנטרי “עכשיו את כבר מאושרת?” המתבסס על חייה ‏(והצגתה הנושאת שם זה‏) של ורדה בן־חור, שחקנית דרמטית וקומית מוכשרת, מורה לתיאטרון ואם לנערה הלוקה בתסמונת דאון. ורדה היא אשה מקסימה, שאני מיודדת איתה, ובנוסף לכל מתמודדת כל חייה עם בעיות של דימוי גוף כתוצאה מעודף המשקל שלה. ורדה שרה לבתה בסרט את השיר “you are so beautiful to me” כמו שכל אחת מאיתנו היתה רוצה שמישהו ישיר לה. חייה של ורדה ודאי היו נראים אחרת לגמרי לו, למשל, אמא שלה - שגם היא מרואיינת בסרט ומודה שהיתה קצת קמצנית בענייני חיבוקים ומחמאות - היתה מעבירה לה בילדותה את התחושה הזאת. לכן מרגש במיוחד לראות את ורדה שרה ‏(והיא זמרת מצוינת בעלת קול של זמרת בלוז‏) את השיר הזה לנטע, אותה ילדה שכמעט נטשה כשנולדה בבית החולים והיא היום צעירה המרגישה, תודות לאמה, אהובה ויפה הרבה יותר משתהיה אמא שלה מסוגלת להרגיש אי פעם.

הסרט הזה בשבת היה מעין המשך לשתי חוויות נעימות שחוויתי ביום שישי. בבוקר אותו יום שהיה גשום עד כדי אירופיות, התקיימה הפתיחה של הפורום ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, פורום שעל קיומו לא ידעתי עד שהוזמנתי להשתתף באירוע הפתיחה כאחת מהמרצות. בשירותים, עוד לפני שהתחילו ההרצאות, אמרה לי אחת המשתתפות שהיא קוראת אותי בקביעות אבל אף פעם לא ידעה שאני פמיניסטית כי אני לא כותבת על נושאים “כאלה” באופן ישיר. שאלתיה איך זה ייתכן שלא שמה לב לכך שאני פמיניסטית, והאם זה לא מובן מאליו? ואולי בעצם זו הבעיה, זה כל כך מובן מאליו עד שאין לי שום צורך להצהיר על כך. אבל אחר כך כשהתחילו ההרצאות, התעורר אצלי החשד שאולי העובדה שאני נוטה להתחמק משימוש במונחים כמו “מגדר”, “ג’נדר”, “אג’נדה”, “שיח”, “להכיל” ‏(ועוד כמה עשרות מילים שאני לא סובלת במיוחד ושנוטלות חלק ב”שיח הפמיניסטי” האקדמי‏), וכן שפה ושם אני חוטאת גם בגילויי הומור, היא שיכולה להטעות כמה קוראים בודדים ‏(או לפחות אחת‏) לגבי עובדת היותי פמיניסטית. ובכל זאת, אני מתעקשת שאני פמיניסטית, לפחות על פי ההגדרה שלי הגורסת ‏(עוד מילה בלתי נסבלת - גורסת‏) שפמיניזם הוא השקפת העולם שעל פיה לכל אשה הזכות לבחור לממש את עצמה כרצונה ושאסור לעובדת היותה אשה לשמש בסיס לאפליה מכל סוג ובכל תחום כלפיה.

איור: אבי עופר

המרצה הראשונה פתחה ואמרה שהפחד הכי גדול של נשים הוא להשמין ושעל פי איזשהו מחקר נשים מעדיפות שתיכנס בהן משאית מאשר להשמין. בחזונה, היא אמרה, בעתיד שמנה תיחשב ליפה, שערות ברגליים ייחשבו ליפות, וכמו כן מגבלות גופניות ונכויות וצלוליטיס ייחשבו לסממני יופי. כשהגיע תורי השבתי לה שאני קרובה מאוד למימוש החזון שלה בגופי ‏(אם כי למרבית הצער ובחוסר מחשבה הסרתי שערות מהרגליים‏) ושההרגשה לא משהו. כמו כן, על אף שלא נכנסה בי משאית, הייתי מעורבת בשלוש תאונות דרכים ובאחת מהן גם נפצעתי די קשה ‏(מה שמספק לי נקודות יתרון בנוגע לנכות, אף כי זו שלי אינה נראית לעין‏). בנוסף, עלי לציין בצער שלהיות שמנה בכל זאת נעים יותר מאשר להיפצע בתאונת דרכים מה גם שאף אחת מהאפשרויות אינה שוללת את השנייה - אפשר הרי גם להידרס על ידי משאית וגם להיות שמנה.

כללית, אבל, אני חושבת שהדיון במצב הנשים דרך הפריזמה של הפרעות האכילה הוא טריוויאלי, אנכרוניסטי ובעיקר משעמם מאוד ושהיכולת להרגיש יפה או אהובה לא באמת קשורה לעניינים חיצוניים כפי שהיא קשורה לדמויות שעיצבו את השקפת עולמנו, כלומר הורינו. לכל אחד בעולם מגיע שיהיה מישהו שעבורו הוא יהיה הכי חשוב, אהוב ויפה. מישהו שישמור תמיד על הגב שלו, כמו שאומר אתגר קרת לבנו בסרט הדוקומנטרי שביים גור בנטביץ’ במסגרת הסדרה “גיבורי תרבות”. הסרט הוקרן למוזמנים בסינמטק תל אביב ביום שישי האחרון, מיד לאחר הסרט המשובח שעשתה ענת זלצר, עורכת הסדרה כולה, על יוני רכטר.

אביו של אתגר נפטר חמישה שבועות לפני השבוע שבמהלכו צולם הסרט כולו, תוך כדי מסע יחסי ציבור של קרת בניו יורק. הסרט הזה מזכיר, למי ששכח, שקרת הוא סופר שבארצות מסוימות יש לו כמעט מעמד של כוכב רוק ספרותי ולמרות זאת הוא אחד האנשים הכי פחות נפוחים ובעלי חוש ההומור העצמי היותר מפותח מבין הסופרים ובכלל. אבל תוך כדי כך הוא גם מהווה מפעל הנצחה לאביו. במשך אותו סיור, קרת פותח את התשובות כמעט לכל השאלות בסיפור על אביו ומהלך אותו שבוע בנעליים של אביו, נעליים שאותן קנה האבא ולא נעל משום שחרטומן לא היה עגול לגמרי.

הטרגדיה הגדולה של היתמות היא בכך שכשמסתלקים הורינו מהעולם נעלמים גם האנשים היחידים שמחובתם לחשוב שאנחנו הכי יפים ומוצלחים בעולם. אם יש לנו מזל, אנחנו מוצאים במהלך החיים חברים ואהובים שחושבים כך אודותינו או מגדלים בעצמנו ילדים שעבורנו הם הכי יפים בעולם ושבגללם, כמו ורדה בן־חור, גם בימים הכי קשים, אנחנו משיבים בחיוב לשאלה אם עכשיו, סוף סוף, אנחנו מאושרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו