בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נודניק, הנובל הזה

זוכי פרס נובל למדע לא ישכחו לעולם את הרגע שבו צילצל הטלפון ועל הקו היו נציגי ועדת הפרס, או את שבוע החגיגות שבו נאלצו להיחנט בטוקסידו. אבל גם כשהחגיגה נגמרת, היא לא באמת נגמרת. עבור המדענים שרגילים לבלות ימים במעבדה, תהילת עולם, מאות אלפי דולרים והציפייה שיביאו שלום עולמי ‏(או אפילו יתעניינו בו‏), הם משחק שונה לגמרי מזה שהתרגלו לשחק

24תגובות

יום רביעי, 6 באוקטובר 2004, היה עבור פרופ’ אהרן צ’חנובר יום רגיל בהחלט: זה היה ערב שמחת תורה והוא בילה בביתו שבחיפה. יום שני שלפני כן היה קצת מתוח. באותו יום הודיעה ועדת הנובל בסטוקהולם על זהות הזוכים בפרסי הנובל לרפואה באותה שנה, ובמעבדתו של צ’חנובר בטכניון ציפו להודעה שהוא קיבל את הפרס על גילוי מערכת היוביקוויטין - תהליך מחזורי לפירוק חלבונים, שמאפשר לגוף להילחם במחלות וכבר הביא לפריצות דרך בחקר הסרטן. צ’חנובר ועמיתו פרופ' אברהם הרשקו כבר קיבלו על התגלית את פרס ישראל ושלל פרסים בינלאומיים יוקרתיים, וזה כמה שנים היו מועמדים אפשריים לנובל, אך פרס הנובל לרפואה ניתן באותה שנה לחוקרים אחרים. ביום רביעי היתה הוועדה אמורה להודיע על הפרס בכימיה, שצ’חנובר מעולם לא ציפה לקבל. ואז צילצל הטלפון.

שמונה שנים לאחר מכן, ביום חורף שמשי, צ’חנובר יוצא מישיבת סגל במעבדה שלו בטכניון, וממהר לראיון עם עיתונאית. זמנו קצר: הלילה הוא טס לארבעה ימים בהודו, להרצאה הממומנת על ידי חברת תרופות. על הקולב מאחורי דלת המשרד שלו תלויים שלל כובעים אקדמיים שחורים וגלימות שחורות, כחולות, אדומות וזהובות - מהסוג שמקבלים סטודנטים בסיום התואר. כל גלימה וכובע מסמלים תואר דוקטור של כבוד שקיבל מאוניברסיטה ברחבי העולם: יש לו בערך 50. “אין לי מקום לתלות אותם בבית”, מסביר צ’חנובר, “לפעמים הדוקטורנטים לובשים אותם בצחוק”.

על הקיר במשרד תמונה שלו עם האפיפיור, כשהוא מקבל אותו לאקדמיה האפיפיורית למדעים. צ’חנובר מבלה כחודש בשנה באוניברסיטת נאנג’ינג בסין - בה הוא מכהן כדיקן מכון המחקר למדעי הכימיה והביו־פרמבצטיקה. את שר הבריאות הסיני, ז’ו צ’ן, הוא מונה עם חבריו, וכך גם את הדלאי למה. את בקשות המענק למחקריו הוא כותב בטיסות ארוכות ובטרקלין האורחים בשדות תעופה. אהרן צ’חנובר היה מדען מצליח גם לפני אוקטובר 2004, אך הטיסות, הגלימות, המשרה הבינלאומית, כולן תולדה של אותה שיחת טלפון גורלית שבישרה לו על זכייתו בפרס נובל לכימיה. עותק של מדליית הפרס שלו ניצב בתיבת זכוכית בכניסה למעבדה, לצד מודל מולקולת היוביקוויטין ‏(המדליה המקורית, הוא מסביר, מופקדת בבנק‏).

השבוע שוב יעלו שישה מדענים, שני כלכלנים וסופר אחד, ועוד כמה עשרות בני לוויה - על מטוס שיוביל אותם לסטוקהולם: בעת הנחיתה יודיע הטייס כי “חתן פרס נובל נמצא איתנו במטוס” והנוסעים יריעו. ברדתם מהמטוס תחכה להם מכונית עם נהג ואיש ‏(או אשת‏) משרד החוץ השוודי, שהתמנו ללוותם ולדאוג לכל צרכיהם: מאותו רגע לא יצטרכו לדאוג עוד לדבר, מלבד ההגעה לשלל האירועים, הטקסים, הארוחות והנשפים בזמן. ב–10 בדצמבר יעמדו בטוקסידו ‏(או בשמלה‏) על הבמה המרופדת שטיח כחול כהה ויקבלו את הפרס ממלכת שוודיה. כמה ימים לאחר מכן ינחתו בארצם, הלומים משבוע של חגיגה בלתי פוסקת - ומאורגנת למשעי - של הישגיהם. אז יצטרכו להיזכר איך נוהגים בעצמם ומה עושים בלי מלווה שוודי צמוד. “יש רגע בשדה התעופה בדרך חזרה שבו אתה רוצה להגיד לאנשים, ‘רוצים לראות את המדליה שלי?’” מספר מרטין שלפי, זוכה פרס נובל בכימיה לשנת 2008 בראיון טלפוני, “פתאום אתה מבין שזה נגמר”.

בעולם המדע יש אמנם עוד פרסים יוקרתיים: מדליית פילדס היא משאת נפשם של מתמטיקאים, ופרס הלסקר האמריקאי נחשב למנבא הטוב ביותר לפרסי נובל לרפואה. אך עם כל הכבוד, בכמה מותחנים הוליוודיים כיכב הלסקר? הנובל כיכב לפחות באחד, לצדו של פול ניומן ‏(בסרט “הפרס”, 63’, שבו ניומן הוא זוכה הנובל בספרות שמסתבך בתככי המלחמה הקרה‏). בעולם הפרסים, הנובל הוא־הוא פול ניומן: כוכב בינלאומי זוהר, שבכוחו לשנות את חייהם של האנשים שבהם הוא נוגע.

“יש משהו לגמרי לא רציונלי ביחס לנובל ובחשיבות שמייחסים לו, ובכל אשם אלברט איינשטיין”, טוען חתן הפרס בכלכלה לשנת 2002, דניאל כהנמן, בראיון טלפוני. “אני זוכר את השם הזה קשור לנובל כשהייתי בן ארבע. לא קשה יותר להשיג נובל מאשר פרסים אחרים - אבל יש לו משמעות אחרת לגמרי”.

היה שווה בשביל החניה

מי שנקלע לשדה הכוח המרהיב של הנובל, הבחירה בידיו: לתת לפרס לשנות את חייו - לחיות חיים של טיסות, ראיונות, כיבודים ומפגשים, וגם מחקר בין לבין - או לחזור למעבדה ולהתרגל להגיד הרבה מאוד “לא”. עבור מדענים, שהתרגלו לבלות את חייהם בין המעבדה לבין כנסים מקצועיים, תשומת הלב שמתלווה לזכייה היא בדרך כלל חוויה חדשה ומוזרה. הילה אוטומטית של חוכמה מתלווה לכל דבריהם, העולם רוצה לדעת מה הם חושבים על תהליך השלום ונשיאי אוניברסיטה בסין מחליטים שהם־הם יאצילו על המוסד שלהם מעט זוהר בינלאומי. והמחקר, כן, הוא עלול להידחק הצדה. איך נראים החיים עבור כ–750 המדענים שנכנסו למועדון היוקרתי בעולם ב–111 שנות קיומו?

“אם עורכים השוואות, אפשר להגיד שזה מקביל לתואר אצולה”, אומר צ’חנובר, “זו לא קדנציה שעוברת, לא צריך ללכת לשום פריימריז או שיבחרו בי באס.אם.אסים. אבל בסופו של דבר זה רק פרס. השאלה היא, באיזה גיל קיבלת אותו ומה את חושבת על עצמך. צריך גם לקחת אותו בפרופורציה”.

כהנמן מספר דברים דומים. לפיו, “אנשים שפוגשים מישהו שזכה בפרס נובל, לעתים קרובות נזכרים בזה. זה הופך להיות אחד הדברים שמגדירים את זוכה הפרס. זה לא מוצדק - אבל ככה הם נתפסים. כדאי שהקהל יידע שזה לא משנה את התדמית העצמית במידה ניכרת. חלק מההילה מסביב לזה היא מוגזמת”. הוא מוסיף: “על כריכת הספר שכתבתי ‏(”Thinking, Fast and Slow”‏, 2011) כתוב שאני זוכה פרס נובל. לא מאוד שמחתי בזה, אבל אין אחד שסקר את הספר ולא הזכיר את העובדה הזאת. כמובן שהיתה לפרס השפעה גדולה על חיי: קיבלתי יותר הזדמנויות, הוזמנתי ליותר דברים, קראו אותי יותר ברצינות. יש פער של לפני ואחרי שאין לו הצדקה. זו עוד עדות לתפקידה של המקריות בחיים: דברים קצת שוליים ובהחלט מקריים - מאוד משפיעים”.

אנצ'ו גוש / ג'יני

סאגת הנובל נפתחת עם ההודעה על הזכייה - שמגיעה בשיחת טלפון מסטוקהולם. לכל זוכה יש סיפור על השיחה הגורלית, והיכן תפסה אותו בדיוק ‏(את האמריקאים, בגלל הבדלי השעות, היא בדרך כלל מעירה משינה‏). אולם ברוב המקרים קודמות להודעה שנים של ציפייה כמוסה. מרטין שלפי היה בן 45 ב–92’, כשגילה את ה–GFP - חלבון הפולט אור פלורסצנטי ירוק, שמאז שימש לסימון תאים ורקמות ומעקב אחרי תהליכים בתוך התא - ובן 61 כשקיבל את ההודעה על הפרס, והוא כבר פרופסור באוניברסיטת קולומביה. “היו לי חברים בשנים שלפני כן, שחשבו שהעבודה שווה נובל, אבל לא היה לי מושג אם מגישים את המועמדות שלי. אנשים מתחילים לדבר איתך על נובל, ואתה מתחיל לתהות אם הם צודקים. במשך שלוש־ארבע שנים, חבר שלי בפקולטה בקולומביה אמר לי, ‘שמע, זה מעבר לפינה, תכין בקבוק שמפניה, בארבע בבוקר אבוא אליך בפיג’מה ונחגוג. דווקא בשנה שזכיתי, הוא היה בצרפת. זה דבר אכזרי להגיד לך, ואתה מאבד קצת שינה בציפייה”.

ההודעה היא יריית הפתיחה לחודשיים של ראיונות והכנות - “אני עדיין מנסה להתאושש מהחודשיים האלה, וממה שבא אחריהם”, אומר צ’חנובר - ושיאם הוא שבוע הנובל, שהוא מופת של תכנון שוודי קפדני. צ’חנובר שומר במשרדו תיק קטיפה כחולה עם לוגו מוזהב של הנובל, אותו קיבל עם הירידה מהמטוס, ובו ספרון לבן עם תוכנית מותאמת אישית, לכל רגע בשבוע. יש שם גם ספרון עם סידורי הישיבה בארוחת הערב. “הם מבררים הכל מראש: רשימת אורחים, מה אתה רוצה לעשות, מידות הגלימה”, הוא אומר, “מבחינת הישגים ברפואה, פרס הלסקר דומה מאוד לנובל ‏(צ’חנובר זכה בשניהם‏), אבל אין מה להשוות מבחינת ההכנה והתחושה. זו אחת הסיבות שבגללה הפרס הזה הגיע כל כך רחוק” ‏(ראו למטה).

וכשמתפזרים ענני אבק הכוכבים של שבוע הנובל, מתחילות ההזמנות. זוכי נובל הם אנשים עסוקים: קביעת הראיונות לכתבה נמשכה כמה חודשים, ונתקלה שוב ושוב בצוק של לוחות זמנים עמוסים ומתוכננים על הדקה, ובאסיסטנטים שתפקידם ליצור חומה של יעילות בין הזוכים לבין העולם. החל מכנסים אקדמיים, דרך כאלה שעוסקים בחינוך, הרצאות, שיחות עם סטודנטים וכמובן - טקסי הענקת תואר דוקטור של כבוד באוניברסיטאות שונות בעולם. אדם ריס, זוכה נובל לפיזיקה משנה שעברה, מעריך כי מאז הזכייה קיבל כשלוש הזמנות ביום. “לו נעניתי ל–10% מהן, הייתי בחו”ל כל הזמן”, הוא אומר בראיון טלפוני, “אבל יש לי ילדים קטנים בבית ואני נענה רק לעתים רחוקות”.

לפעמים זה כיף: צ’חנובר מונה שלוש מתנות שקיבל בעקבות הפרס - חניה ליד בניין הפקולטה לרפואה, מפגשים עם בני נוער בחו”ל ובארץ ופגישות עם קהילות יהודיות בעולם. הוא מסוגל להאריך בדיבור, בעיניים בורקות, על בתי כנסת נידחים שמצא ביוון, פורטוגל או אקוודור.

אבל הזמנות יכולות גם להוות מטרד. “הרבה פעמים הזמינו אותי לכנס בתור קישוט”, אומר אברהם הרשקו, שחלק את הפרס עם צ’חנובר. “הם רוצים להראות שהזמינו חתן פרס נובל בתור אורח הכבוד. הזמינו אותי לכנס גינקולוגים. עם כל הכבוד לגינקולוגים, מה הקשר אלי? הזמינו אותי לכנס שערך אלי ויזל עם מלך ירדן, כדי לעשות שלום. שלום לא עשינו, אבל היינו בפטרה. דברים כאלה”.

כמובן, להזמנות אפשר גם לסרב - בעיקרון. “פעם אחת קיבלתי הזמנה מאוניברסיטה יוונית לקבל דוקטור של כבוד, ודחיתי אותה”, מספר צ’חנובר. “קיבלתי מכתב זועם מנשיא האוניברסיטה. הוא כתב, 'אנחנו לא יכולים לשלם לך כסף, התואר הוא המטבע שבו אוניברסיטה יכולה להעניק כבוד לאיש סגל, כדי שתבוא לדבר עם סטודנטים. זה שיח מדעי בשיאו, ואתה מזלזל בזה'. אמרתי לו, אתה יותר מצודק, וקיבלתי את התואר”.

גם כהנמן ניסה לסרב פעם. “קיבלתי הזמנה לקבל דוקטור של כבוד, ואשתי אמרה, תפסיק כבר להסכים לכל דבר. אז את המייל שקיבלתי מהאוניברסיטה שלחתי לאשתי, וכתבתי לה - אם את כל כך חכמה, תגידי לי איך לסרב. רק שבמקום אליה, שלחתי אותו בטעות לנשיא האוניברסיטה. כל כך התביישתי, שמיד כתבתי לו שאשמח לבוא לקבל את התואר”.

כהנמן מספר כי לפרנסיס קריק, שזכה בנובל על גילוי הסליל הכפול של הדנ”א, היה מכתב דחייה סטנדרטי, “מאוד מחוספס, עם רשימה ארוכה של מה שהוא יעשה ומה שלא יעשה. הוא לא יקרא ספר שלך, לא יכתוב עליו הערות, לא יבוא לכנס שלך. בשביל זה צריך להיות יהיר כמו קריק, ובעל מוניטין כמוהו. הוא יכול היה להרשות לעצמו. לי לוקח הרבה זמן לסרב, וזה לא נעים”.

אתה חכם, תפתור את הסכסוך!

בתרבות הפופולרית, הנובל מעניק לזוכים הילה של תבונה עילאית. אולי גם זו אשמתו של איינשטיין. הזוכה הופך למעין טאלנט של חוכמה, שאפשר לשאול אותו כל דבר ואת הידוענות שלו לנצל לשלל מטרות. “מראיינים אותי על חינוך, על מוזיקה, מנסים לגרור אותי לפוליטיקה”, מספר צ’חנובר. “אני חובב חזנות, מישהו חיבר חזנות לדת וניסה לגייס אותי לתנועה למניעת ההתנתקות בעזה. זה הבל ורעות רוח. אני מדען. הנושא היחיד שכן התבטאתי בו הוא חינוך, משתי סיבות: אני עצמי חלק מהמערכת ומחנך סטודנטים ואני גם תוצר של המערכת הזאת. וגם בשביל זה, העמקתי בנתונים ותקציבים”.

וכשאין מבקשים את נוכחותו של זוכה הפרס, מבקשים את חתימתו. “הדבר שאתה צריך להיזהר ממנו הוא להיות ‘professional bleeding heart’ ולהתחיל לחתום על עצומות”, אומר פיט דוהרטי, זוכה פרס נובל לרפואה לשנת 96’. “אחרי 11 בספטמבר 2001 ניסו להחתים אותי על עצומה במחאה על מצב הנשים באפגניסטן. אני בטוח שהטאליבן אמרו לעצמם: ‘וואו! שישה זוכי נובל חתמו על זה! הם בטח צודקים!’”

“לרגע לא חשבתי שיש לי כוח, לא ייחסתי לעצמי כוח”, אומר צ’חנובר. “לא אחתום על עצומה נגד או בעד נסיגה חד־צדדית. אני לא חותם על מה שאני לא מבין בו. לעומת זאת, בכל מה שנוגע למדע או חינוך, למשל נגד קיצוץ תקציבי מחקר, אם חתמו על זה 50 זוכי נובל, יש לזה משמעות. בכל זאת, הם אנשים שקוראים על מה הם חותמים”.

לעומתו, כהנמן טבל את רגלו גם בפוליטיקה, כשהביע תמיכה פומבית בברק אובמה לפני הבחירות האחרונות. “אני לא חושב שהיה לזה אימפקט, אבל יש דברים שאתה עושה ממניע הגנתי. אתה לא רוצה שיהיו זוכים רק בצד השני. יש דברים שבלתי אפשרי לסרב להם”.

“אני חושש שחלק מהאמינות שמייחסים לזוכי נובל, לא באמת מגיעה להם”, אומר בזהירות אריק מסקין מאוניברסיטת הרווארד, חתן הפרס בכלכלה לשנת 2007. “מניחים באופן בלתי מוצדק שאתה מבין בכל דבר - ואין דבר רחוק יותר מהאמת. חתני נובל הם מומחים - הם יודעים דבר אחד קטן מאוד, טוב מאוד”. עבודתו של מסקין מתמקדת בשיקולים אסטרטגיים בפתרון סכסוכים, והוא יהודי - לכן, כמובן, התבקש לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. “אפשר היה לחשוב שיהיה לי מה להגיד, אבל זה לא משהו שלמדתי באופן מפורט חוץ מלקרוא את העיתון. אז אני מסרב. אני חושב שזה מסוכן, בעיקר אם יש לך מעמד, להתחיל לדבר על דברים שאתה לא מבין בהם”.

אלון רון

מסקין מביא כדוגמה את פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2008 ובעל טור משפיע ב”ניו יורק טיימס”. “אם תשאלי כל כלכלן על קרוגמן, הוא יגיד שמבחינה מחקרית, הוא כלכלן מכובד. אבל כשזה מגיע לכתיבה ב’ניו יורק טיימס’ - או שאתה אוהב את הדעות שלו, או שלא, אבל זו לא בדיוק כלכלה, אלא שילוב של עיתונות ופוליטיקה. יש לו שני טורים בשבוע, זה הרבה מקום למלא. הוא לא יכול להבין בכל הדברים שהוא כותב עליהם”.

בפני כלכלנים זוכי נובל פתוחות דלתות שאינן נפתחות בדרך כלל בפני מדענים בתחומים אחרים. למשל, שערי הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, בו מככבים דרך קבע ג’וזף סטיגליץ ומייקל ספנס ‏(2001‏). “הוזמנתי לשם, אבל אני לא אוהב את זה, כי אין מספיק תוכן רציני. יש לך 15 דקות להגיד משהו ואף אחד לא שם לב”, אומר מסקין. “אולי, אם הייתי מוכשר כמו קרוגמן או סטיגליץ - הם יודעים לעשות כותרות. אני לא אוהב לדבר על דברים שאני לא מבין בהם”. מסקין בחר להתמקד במחקר, העיסוק האהוב עליו לדבריו, אבל זה לא אומר שהוא לא נהנה מפירות הפרס. למשל, כספי זכייה של 500 אלף דולר ‏(לאחר שהתחלקו בין שלושה זוכים‏).

“לאשתי ולי יש בן עם מוגבלויות, בן 25 כיום. היה לנו מזל, כשהוא היה צעיר הוא הלך לבית ספר מדהים, ואחת ההנאות הגדולות היתה הזדמנות לתת להם חלק גדול מהפרס. חלק אחר הלך למסים, וחלק חסכנו”. מסקין סירב לכהן בדירקטוריונים של חברות מסחריות, אבל הוא כן מכהן בתפקידים באוניברסיטאות בלונדון, בריסל, ניו מקסיקו, מוסקבה ובאוניברסיטה העברית בירושלים, שבה הוא מבלה שבועיים בשנה. “לו רציתי, הייתי יכול להרוויח המון כסף מהרצאות. בגלל הבן שלנו עשיתי את זה קצת, כדי לוודא שכל צרכיו יסופקו. מעבר לכך - אין לנו יותר הוצאות גדולות, עכשיו כשהבת שלי כבר בקולג’, ובנקודה הזאת זמן הוא משאב יקר יותר מכסף”.

מה יותר שווה, שלום או כימיה

מהו ערכה הכספי של הזכייה בנובל? כיום, כשרוב העבודה המדעית נעשית על ידי צוותי מדענים בינלאומיים, קשה מאוד למצוא פרס שלא התחלק בין כמה זוכים. זה עדיין משאיר כמה מאות אלפי דולרים לכל זוכה, שמהם גובות מדינות אחוזי מס נכבדים. מרטין שלפי, שחלק את הפרס עם שני זוכים נוספים, מעריך ששילם כ–50% ממנו במסים שונים, עזר לבתו לשלם שכר לימוד בקולג’ “ונשאר קצת עודף, שאנחנו עדיין מתלבטים מה לעשות איתו”.

מעבר לכך, מספר ההזדמנויות שנפתחות בפניו של זוכה תלוי גם באישיותו - ובעיקר בתחום שבו זכה. סוכנויות המרצים המובילות בעולם מתהדרות בדרך כלל גם בכמה זוכי נובל, להרצאות שהשכר עליהן יכול להגיע לעשרות אלפי דולרים ‏(30 אלף דולר להרצאה לזוכה בספרות מאיה אנג’לו, לפי כתבה שהתפרסמה בשנה שעברה‏). אולם ברשימות מככבים בעיקר חתני פרס נובל לשלום, ספרות וכלכלה: קשה עד בלתי אפשרי למצוא שם זוכים בפיזיקה או כימיה. על הרצאות באוניברסיטאות בדרך כלל לא מקבלים סכומים כאלה.

“בדרך כלל אין תשלום עבור הרצאות בכינוסים מדעיים. בצוק העתים, לפעמים אפילו כל ההוצאות לא מכוסות”, כותבת כלת הנובל בכימיה עדה יונת, בראיון מייל. “לעומת זאת, תשלום מוצע לעתים עבור הרצאות בכינוסים שמאורגנים על ידי גופים שאמורים להשפיע על הכלכלה או החינוך בארצם. אך גם תשלום זה, שנחשב גבוה בעולם המדע, אינו מגיע לזה המשולם לפוליטיקאים, בנקאים או תעשייני צמרת ‏(בעבר ובהווה‏)”.

בבלוג של “פגישות לינדאו” - פגישה שנתית של זוכי נובל למדע עם דוקטורנטים ומדענים צעירים, המתקיימת בגרמניה - מצוטטת שיחה שערך אחד המדענים הצעירים עם זוכה נובל שאינו מוזכר בשמו, ומפרט את המדרג הכלכלי של זוכי הפרס. “זוכי נובל בכלכלה יכולים לקבל 50 אלף דולר כדי להופיע בטלוויזיה. החבר’ה מהפרס ברפואה הם הבאים בתור, כי חברות תרופות רוצות אותם בדירקטוריונים שלהם. תלוי עד כמה אתה מפורסם ויודע לקדם את עצמך, וכמה אתה יודע להתמקח. אבל לא נדיר שיציעו לך בסביבות 10,000 דולר רק כדי לעשות משהו שאחרת לא היית חולם לעשות”.

כהנמן, שהוכתר על ידי חוקר הפסיכולוגיה סטיבן פינקר בתואר “הפסיכולוג החשוב ביותר בעולם”, היה מפורסם גם קודם לפרס ואף הספיק להתארח בדאבוס: התיאוריה שלו ושל עמוס טברסקי, שותפו לפרס שנפטר לפני שהספיק לקבלו, הפכה לבסיס לדיסציפלינה חדשה של כלכלה התנהגותית. הוא מסרב לנקוב בסכומים שהוא גובה על הרצאות - אם כי מציין שבמקביל למספר ההזמנות שקיבל, התרבו גם ההזדמנויות הכספיות. הוא כן מודה כי “לגמרי ברור שאת הצלחת הספר אפשר לזקוף לזכות הפרס. בזה אין שום ספק. לו נכתב על ידי מישהו עם אותן עבודות בלי ההכרה של הנובל, התהודה היתה מועטה לאין ערוך. זה ספר קשה, כבד, ואנשים מתאמצים לקרוא אותו - או לפחות חלק ממנו”.

מדענים, ככלל, אינם אוהבים לדבר על כסף ‏(אלא אם כן הם כלכלנים וגם אז, לא על שלהם‏). כשאני שואלת את צ’חנובר אם הפרס הפך אותו לאיש אמיד, הוא מבקש לא להרחיב על הנושא. “אנחנו חיים בנוחות, אבל תעזבי את זה. זה לא העניין”.

עבדת קשה, השגת הישגים וזכית בכבוד הגדול ביותר האפשרי. למה אתה חושש להגיד שזה עוזר מבחינה כלכלית?

“זה עוזר מבחינה כלכלית אבל זה לא הופך אותך לאיש אמיד. אני לא מתקרב לשכנים שלי בקיסריה, זה שולי. זה ממש שולי. אני לא חושב שזה משחק איזשהו תפקיד בתוך הדרייב הגדול, לפענח את סודות הטבע. אפילו ברפואה - יכולתי לפתוח מרפאה פרטית ולהרוויח הרבה יותר. נכון שהמשכורת עלתה בעוד 30%–40%, אבל נשיא הטכניון לא מסוגל לשלם לי פרוטה, מעבר למה שהוא משלם לחוקרים אחרים. היו לי הצעות להיות נשיא של אוניברסיטה אמריקאית תמורת מיליוני דולרים בשנה, שלא לקחתי. זה רק מראה לך שזה ההפך - אני רוצה את החופש, ולחיות בארץ”.

ומה בדבר מענקים - צינור החמצן הכספי של המחקר המדעי? דווקא שם, טוענת עדה יונת, הפרס יכול להפריע. “אמנם מכון ויצמן מרשה לי לעבוד גם אחרי גיל הפרישה וממש מחבק אותי, אבל רוב הקרנות החיצוניות פשוט דוחות אותי בטענה ש’בטח יש לה מימון ממקורות אחרים’, או ‘היא כבר תרמה, עדיף לתת לאחרים’”.

אי–פי

רק לא להתנשא

עבור מוסד המחקר שבו עובדים הזוכים, שמו של זוכה נובל בהחלט שווה כסף, והמוסדות ממהרים להשתמש במשאב החדש. לפי סיפור שהופיע בכתבה ב”סיינטיפיק אמריקן” ומצוטט באתר הרשמי של הנובל, ב–85’ ביקש פילנתרופ בשם רלף רוג’רס מהמיליארדר הטקסני רוס פרו ‏(לימים מועמד לנשיאות ארצות הברית‏), תרומה לבית הספר לרפואה של - UT Southwestern אוניברסיטה מובילה בטקסס, שבמשך שש השנים הקודמות נבחרו שישה מחבריה לאקדמיה הלאומית למדעים. פרו סירב לתרום, באמרו: “תפיסה חשובה יותר ממציאות, והאוניברסיטה אינה נתפסת כבעלת רמה עולמית”. באוקטובר של אותה שנה, שני חוקרים מהאוניברסיטה - מייקל בראון וג’וזף גולדשטיין - זכו בפרס נובל לרפואה, ובאותו יום התקשר רוג’רס לפרו. פרו צחק. “כשנכנסתי למשרד הבוקר, אמרתי לשותפים שלי שאשמע ממך היום, ושזה יעלה לי”, אמר. במהלך העשור שלאחר מכן, תרם פרו למוסד כמעט 50 מיליון דולר.

כשדוהרטי זכה בנובל ב–96’, על גילויים הקשורים למערכת ההגנה של התא, הוא עבד בבית החולים לילדים סנט ג’וד בממפיס, מכון מחקר שמשמש גם כבית חולים לילדים חולי סרטן, שרבים מהם מטופלים ללא תשלום: המוסד מקבל 500 מיליון דולר בשנה בתרומות. השפעת הזכייה על גיוס הכספים היתה מסיבית, מספר דוהרטי. עבורו, זה היה שיקול משמעותי בהחלטה להישאר חלק מהסגל. “הם לא מבקשים ממך להיות חלק מגיוס התרומות, יש להם ארגון מאוד מקצועי והם מגוננים על המדענים והרופאים. אבל הם משתמשים בסיפור ובאנשים”.

גם בלי לגייס תרומות, מצא את עצמו דוהרטי שוב ושוב על פודיום הנואמים ומול הקהל הרחב. “למדתי מה לא להגיד. למשל, אם מישהו אומר, אני שותה תה ג’ינג’ר וזה מרפא אותי מסרטן, אז לא להגיד ‘אתה אידיוט’. לומר, ‘זה מעניין, אני לא מכיר את זה, כדאי שתדבר על זה עם הרופא שלך’. אתה יכול להיות ידידותי, ועדיין לדרוך על הרעיונות שלהם.

“מהר מאוד אתה לומד שהדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות הוא להתנשא על מישהו - וקל מאוד למדענים להיראות כאילו הם מתנשאים, גם כשהם לא”, הוא מוסיף, “אסור לומר, אני בר סמכא ואתה לא. כמובן, הם שם כי הם חושבים שאתה בר סמכא, אבל אסור לך להגיד את זה”.

במקור, דוהרטי הוא בכלל וטרינר ומוצאו מאוסטרליה: כיום הוא מחלק את זמנו בין ממפיס לסידני. הוא מצהיר כי כסף אינו שיקול להסכמה או סירוב להזמנות: “הדבר היחיד שאני דורש זה לטוס במחלקת עסקים, כי אני כבר בן יותר מ–70. בגלל שאני נואם בזכות היושרה במדע, התפטרתי מכל הוועדות המסחריות שהייתי חבר בהן. אם אתה מסנגר על מדע ואתה חלק מחברה מסחרית, אפשר לתקוף אותך, והמדיה האוסטרלית נשלטת על ידי תאגיד העיתונות של מרדוק - שיהרוג אותך אם תפגין סימני מוח”.

לעומת זאת, הוא כתב כבר שני ספרים - הראשון הוא אוטוביוגרפיה - ומצוי בעיצומו של השלישי. “תמיד חשבתי שאפרוש בגיל 65 ואתחיל לכתוב, אבל זה גיל מאוחר מדי. בספר הראשון לא היה לי מושג מה אני עושה, אבל היה לי עורך טוב. השני היה מאוד פופולרי באוסטרליה אבל לא פורסם בשום מקום אחר. אני לא יודע אם היו מפרסמים אותי לולא הנובל”. הוא כבר בן 72 ובינתיים, הוא עדיין עוסק במחקר. “יש לנו קבוצה שעוסקת בחקר שפעת. החבר’ה הצעירים עושים ואני עוזר להם. אנחנו מדברים על הניסויים. יש לי רעיונות, אני זקן וערמומי”.

עד כמה אתה מוכר באוסטרליה?

“זה סוג של ידוענות, אבל לא מזהים אותי ברחוב. סלבריטי אמיתי זה להיות בטלוויזיה. אם הופעת בפרסומת לקפה, אתה יותר מפורסם".

לחזור למעבדה

ומה עם העבודה עצמה, זו שהביאה את הזוכים עד הלום? בספרו “סולאר” ‏(עם עובד, 2011‏) מתאר איאן מקיואן את שקיעתו הנוחה של מייקל בירד, זוכה פרס נובל, פיזיקאי נלהב בעבר שקיבל את הפרס על מחקר פורץ דרך שעשה בצעירותו - לתוך חיים של כסף קל, רדיפת נשים ושומן, פיזי ומטאפורי. בירד מבלה את ימיו בהרצאות תמורת סכומי עתק ועומד בראש מוסד למניעת התחממות גלובלית, למרות שזו אינה מעניינת אותו כמו חיי האהבה של אשתו החמישית, ממנה הוא מתגרש בפתיחת הספר.

במציאות, סיפורי פוסט־נובל אינם כה דרמטיים. לזוכים מחכות בדרך כלל משרות נוחות עם לוח זמנים גמיש, שמאפשר להם להמשיך לנהל מעבדה וגם לטייל בעולם: רבים מהם אוהבים באמת לחקור ושואפים לחזור לעשות זאת.

בדברי ימי הנובל רשומים מקרים מכל הסוגים: החל במדענים שניצלו את היוקרה המדעית שלהם כדי לדבר בזכות תופעות כגון תפיסה על־חושית ‏(בריאן ג’וזפסון, חתן פרס נובל בפיזיקה לשנת 73’‏) או לפרסם תוספי תזונה ‏(פאריד מורד, רפואה, 98’, שפירסם תמיכה במותג של תוספי ארגינין‏) - וכלה באלו שעשו עבודה מדעית רצינית גם לאחר קבלת הפרס, אם כי רק שלושה מדענים לאורך ההיסטוריה הצליחו לקבל שני פרסי נובל במדע ‏(ואחת מהן היתה מארי קירי, שקיבלה פרס אחד בפיזיקה ואחד בכימיה; לינוס פאולינג קיבל פרס אחד בכימיה, ונובל אחד לשלום‏).

זוכים אחרים מינפו את הזכייה למען מטרות הקרובות ללבם - דוגמת פרנסואה בארה־סינוסי, שקיבלה פרס נובל לרפואה על תפקידה בזיהוי נגיף HIV כגורם לאיידס, ולאחר הנובל הגבירה את פעילותה הציבורית למען יצירת שיתופי פעולה בין ארגונים בינלאומיים וגופים מקומיים בעולם השלישי, למטרת הלחימה במחלה.

עבור קרלו רוביה, שזכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 84’ על גילוי בוזוני W ו–Z במעבדה שניהל במכון CERN, הפרס היה מקפצה - וגם מעצור. סיפור הגילוי שהוביל את רוביה לנובל היה מסעיר: במקביל לקבוצה של רוביה ב–CERN עבדה עוד קבוצה במכון על גילוי אותם החלקיקים בדיוק. רוביה עשה הכל כדי לפרסם ראשון - ומנהל המכון התגייס לצדו ונגד הקבוצה השנייה. על פי אחת הגרסאות, הוא דחף לפרסום הגילוי עוד לפני שכל חברי קבוצתו הספיקו לראות את טיוטת המאמר. חמש שנים לאחר קבלת הפרס, הוא מונה למנהל CERN, משרה שבה החזיק במשך חמש שנים, ולאחר מכן כיהן בשורה של תפקידים בכירים נוספים. על אף הישגיו המדעיים, רוביה ידוע יותר בזכות הפרסונה הציבורית שלו.

בראיון טלפוני ממשרדי CERN בשווייץ, מכחיש רוביה את הסיפור על הרדיפה אחר הראשוניות ‏(“המצאה של המדיה”‏) - אך לא את השפעת הפרס על המחקר המדעי שלו. “איכות העבודה יורדת, מסיבה פשוטה: אדם שקיבל את הנובל צריך להיות תמיד צודק, וזה בלתי אפשרי, בעיקר במחקר בחזית המדע. לכן, מתברר שאחרי הנובל יש לך פחות יכולת לתקוף את הבעיות הכי מעניינות של המדע, שאינן ידועות. מימון המחקר, שהוא הבעיה מספר אחת במדע, נהיה יותר קל. מצד שני, אתה יותר זהיר”.

צילום רויטרס

 

אתה יכול לתת דוגמה ספציפית של נושא שהיית חוקר, לולא זכית בנובל?

“אין לי דוגמה. זו הדרך שבה אתה מתעסק עם הכל. אני מתאר לעצמי שלולא הפרס, הגישה שלי היתה חדשנית יותר ממה שאני עושה עכשיו”.

המינוי ב–CERN, הוא טוען, אינו תולדה של הפרס, אך הילת הנובל סיפקה לו יחסי ציבור שאותם ניצל לטובת המוסד, והקלה על השינויים הגדולים שביקש לחולל, בין השאר, בניית מאיץ החלקיקים LHC והפיכת CERN לארגון בינלאומי. כמובן, המינוי עצמו הוציא אותו מהמעבדה, לטוב ולרע. “הפרודוקטיביות שלך יורדת. אתה עובד עבור מערכת, לא עבור עצמך. החלטתי לא להישאר בתפקיד יותר מחמש שנים, אחרת היה בלתי אפשרי לחזור למחקר”.

ומה קורה לקריירה, כשאתה זוכה בפרס על עבודה שעשית לפני גיל 30? אדם ריס, פיזיקאי אמריקאי, מצא ב–98’ הוכחה לכך שקצב התפשטות היקום מתגבר, בניגוד לצפוי - ובכך בעצם סיפק הוכחה לקיומה של אנרגיה אפלה. הוא לא חשב שיזכה בנובל, פשוט כי מה שגילה נראה לו כל כך מוזר. “במשך שלוש־ארבע שנים לאחר מכן, ציפיתי בכל יום לראות מאמר חדש שמראה שאנחנו טועים, או שהפרשנות שלנו מוטעה”, הוא אומר בראיון טלפוני. “לא משנה כמה אתה טוב, תמיד אפשר לטעות. בפעם הראשונה ששמעתי שמישהו אישר את הממצאים שלנו, לסתי נשמטה. אבל אז התחלנו לראות תוצאות מניסויים אחרים. עד 2004 היו עוד חמש מדידות עצמאיות, וגם אנחנו כבר התקדמנו ויכולנו להראות שצדקנו. בשנתיים האחרונות, אנשים התחילו לדבר על נובל. מחלקת היח”צ של האוניברסיטה אמרה, צריך להתחיל להתכונן, וביקשה ממני להכין להם הסבר על התגלית”.

בסופו של דבר זכה ריס בשנה שעברה - והוא רק בן 42. מבחינה מדעית, החוויה שלו הפוכה מזו של רוביה. “ברמה העמוקה ביותר, אין לי צורך להוכיח יותר כלום. עכשיו אני מעורב במחקר חדש ‏(על אנרגיה אפלה‏), שהוא הרבה יותר נועז ממה שעשיתי קודם. זה משהו מאוד שאפתני וייקח שנתיים של עבודה קשה: אם זה יעבוד - נפלא. לא יעבוד - כל העבודה הלכה לטמיון. בעבר הייתי צריך לחשוב על קידום, לא יכולתי לעבוד יותר מכמה חודשים על משהו בלי לדעת שהוא באמת עובד. כיום, אני לא צריך להוכיח כלום לאף אחד”.

אתה דואג שאולי זה שיא הקריירה שלך? שלא תצליח לחזור על ההישגים?

“קרוב לוודאי שלא אצליח, ואני לא דואג. במונחים של הכרה חיצונית, זה באמת שיא ואפשר להרגיש עם זה נפלא. כולנו מחפשים הערכה חיצונית. אבל אני לא רואה את הנובל כסטנדרט. הדבר הטוב במדע הוא, שבגילוי שלנו יצרנו שאלה אפילו יותר גדולה: מהי האנרגיה האפלה. אני אוהב מחקר מדעי. אם אתה מנסה לעשות את זה כדי לזכות בפרסים, אתה משוגע”.

מה עם השאיפה לנובל שני?

“זה מעבר למביך לנסות לזכות בשניים מהם. אני אמשיך לעשות מחקר”.

למרות שדה הכוח רב העוצמה של הפרס, “אפקט הנובל” הוא במידה רבה עניין של בחירה, כפי שניתן ללמוד מסיפורו של פרופ’ אברהם הרשקו, שותפו של צ’חנובר לפרס. הרשקו היה בבריכה כשהתקשרו מסטוקהולם ואת הבשורה על זכייתו קיבל מבת דודה, ששמעה אותה בחדשות. “זה היה מאוד נעים, אבל לא לגמרי מפתיע”, הוא מספר בראיון טלפוני. מסיבת העיתונאים נערכה בביתו, שכן הטכניון היה סגור לרגל החג. הרשקו, טיפוס משפחתי, לקח לשבוע הנובל 23 איש, ביניהם שלושה בנים ושישה נכדים. לאחר הטקס, המשפחה עלתה לבמה. “אשתי אמרה, אל תרים את הקטנה, שהיתה בת 4, כי תלכלך את הסמוקינג, אבל היא באה והושיטה ידיים, והרמתי אותה בכל זאת”. צלם שוודי צילם, והתמונה של הרשקו ונכדתו הופיעה בעמוד השער של עיתון מקומי.

בשנה הראשונה נענה הרשקו להזמנות רבות, והוא מעריך שעבד ביעילות של 30% בערך. “זה מין מאמץ כזה. חתן נובל חייב להיות נורא חכם, מזמינים אותו לכל מקום, זה קצת נכנס לראש. יש כאלה שיורדים מהפסים - משתתפים בכל מיני פורומים, עושים שלום, מסתובבים סביב העולם כמו לוויינים. אני אוהב לעבוד. בשנה הראשונה לא רציתי שאשתי תפסיד כל מיני מקומות בעולם, אז נסעתי, אבל מבחינת עבודה, השנה היתה די הרוסה”.

הוא גם כתב אוטוביוגרפיה. כיום, הוא מסרב לרוב ההזמנות ומעריך כי חזר ליעילות עבודה של 80%. הוא גם אינו מכהן בדירקטוריונים של חברות תרופות. “בכל הכנות, יש לי שני דברים חשובים בחיים - המשפחה והמדע. אני עדיין מתרגש בכל פעם שאני עושה ניסוי. אני לא רוצה להרוס. לא את זה ולא את זה”.

---------------------------------------------------
למה זה מגיע להם?

התגליות שבזכותן זכו המרואיינים לכתבה זו בפרס הנובל

 

1. אהרון צ’חנובר ואברהם הרשקו ‏(עם ארווין רוז‏), פרס נובל בכימיה, 2004
התגלית: צ’חנובר, הרשקו ורוז גילו את היוביקוויטין - חלבון המצוי בתא וממלא תפקיד בפירוק חלבוני התא עצמו ‏(בניגוד לחלבונים זרים‏). היוביקוויטין משמש לסימון חלבוני התא שנועדו לפירוק. לאחר שסומנו, החלבונים מפורקים על ידי קומפלקס הפרוטאוזום. צ’חנובר, הרשקו ורוז הצליחו לתאר את התהליך של פירוק החלבונים, החיוני לתפקוד התא, במהלך עבודה במעבדתו של רוז בשנות ה–70. תקלות במערכת השמדת החלבונים עלולות לגרום למחלות כגון סרטן וסיסטיק פיברוזיס. עוד לפני קבלת הפרס פותחה על סמך עבודתם של השלושה תרופה בשם “ולקייד”, לטיפול בחולים בסרטן תאי פלסמה ממאירים.

 

2. מרטין שלפי ‏(עם אוסמו שימומורה ורוג’ר צ’ן‏), פרס נובל בכימיה, 2008
התגלית: גילוי ופיתוח חלבון פלורסצנטי ירוק ‏(GFP) - חלבון שפולט אור ירקרק כשמאירים עליו בתאורה כחולה ואולטרה־סגולה. GFP קיים באופן טבעי בזן מסוים של מדוזה. שלפי שמע על החלבון בכנס מדעי, ומיד זיהה את שימושיו הפוטנציאליים במחקר שערך באותו זמן על הנמטודה ‏(תולעת עגולה‏) C. Elegance. כשהצליח לקבל עותק של החלבון, הוא החדיר אותו לחיידק אי.קולי ובכך פרץ את הדרך לשימוש בחלבון פלורסצנטי במחקר - בין השאר בסימון חלבונים בתא ומעקב אחריהם על ידי מיקרוסקופ פלורסצנטי, סימון תאים ומעקב אחריהם בגוף ועוד. בעזרת הנדסה גנטית הצליחו חוקרים לייצר חלבונים הפולטים אור בצבעים שונים. שלפי זכה בנובל בכימיה למרות שתחום התמחותו הוא ביולוגיה.

מישלן פלטייר, Polinserver

 

3. דניאל כהנמן ‏(עם עמוס טברסקי‏), פרס נובל לכלכלה, 2002
התגלית: כהנמן וטברסקי חקרו תהליכי שיפוט אינטואיטיבי בנסיבות כלכליות. הם הוכיחו קיום הטיות עקביות ולא רציונליות בקבלת החלטות, אשר סוטות משיקולי “האדם הרציונלי”, שהיווה את הבסיס לתיאוריות כלכליות עד אז. על בסיס התגליות שלהם התפתחה האסכולה של כלכלה התנהגותית. כהנמן קיבל את הנובל לכלכלה למרות שלדבריו, “לא לקח קורס בכלכלה מימיו”.

מישלן פלטייר, Polinserver

 

4. אדם ריס ‏(עם בריאן פ. שמידט וסול פרלמוטר‏), פרס נובל לפיזיקה, 2011
התגלית: ריס, עם קבוצת המחקר שלו, השתמש במעקב אחר סופרנובות כדי למדוד את קצב ההתפשטות של היקום. בניגוד להשערות קודמות, מצא ריס כי קצב ההתפשטות של היקום הולך ומואץ. משמעות התגלית היא, שבנוסף לכוח המשיכה שפועל בין גופים, פועל ביקום כוח דחייה בלתי ידוע, שקיבל את השם “אנרגיה אפלה”. לפי חישובים מהווה האנרגיה האפלה כ–70% מהיקום.

מישלן פלטייר, Polinserver

 

5. פיט דוהרטי ‏(עם רולף מ. זינקרנגל‏), פרס נובל לרפואה, 1996
התגלית: דוהרטי וזינקרנגל גילו את המנגנון שמאפשר לתאי טי לזהות תאים נגועים בווירוסים, בעזרת שתי מולקולות על פני השטח של התא - אחת היא האנטיגן של הווירוס, השנייה היא מולקולת פרוטאין בשם MHC, שעד אותה תגלית לא היה ידוע תפקידה במלחמה בווירוסים.

מישלן פלטייר, Polinserver

 

6. אריק מסקין ‏(עם רוג’ר מאירסון וליאוניד הורביץ‏), פרס נובל לכלכלה, 2007
התגלית: מסקין והורביץ שיכללו את תיאוריית התכנון המכניסטי ‏(מנגנוני‏) של מוסדות כלכליים. התיאוריה מתייחסת לתפקוד מוסדות במצב שוק לא אידיאלי, ומאפשרת לנתח את פעילותם ולמצוא את המנגנון האופטימלי להשגת מטרות, וכן לגלות אם המוסדות מקצים משאבים באופן שמקדם מטרות אלו. לתיאוריה שימוש בכלכלה וגם במדעי המדינה.

מישלן פלטייר, Polinserver

 

7. פול קרוגמן, פרס נובל לכלכלה, 2008
התגלית: קרוגמן קיבל את הנובל בזכות התיאוריה שפיתח להסבר הדפוסים של סחר בינלאומי והריכוז הגיאוגרפי של העושר. המודל שלו מסביר כיצד יתרונות הגודל וגיאוגרפיה כלכלית משפיעים על מסחר בינלאומי, בניגוד לתפיסות מחקר קיימות אז. קרוגמן הראה כיצד תשואה עולה בהתאם לגודל בתעשיות מסוימות, וכיצד ריכוז גיאוגרפי של אוכלוסיות ומשאבים יוביל לעלייה בייצור ובסחר, ולעלייה בשכר הריאלי באזור זה.

מישלן פלטייר, Polinserver

          

8.עדה יונת ‏(עם תומס סטייץ ונקטרמן רמאקרישנן‏), פרס נובל לכימיה, 2009    
התגלית: יונת הצליחה לתאר את המבנה המרחבי של הריבוזום באמצעות קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן. הריבוזום הוא “בית החרושת” לחלבונים של התא, ויונת ניסתה לפענח את המבנה במשך שנים רבות. כדי להתגבר על חוסר היציבות של הריבוזום ותוחלת החיים הקצרה שלו, פיתחה יונת טכניקות כגון קריו־קריסטלוגרפיה המשמשות למחקר גבישים עד היום. פענוח מבנה הריבוזום איפשר פיתוח תרופות אנטיביוטיות חדשות, והבנה טובה יותר של מנגנון הפעולה של תרופות קיימות.

מישלן פלטייר, Polinserver

 

9. קרלו רוביה ‏(עם סימון ואן דר־מיר‏), פרס נובל לפיזיקה, 1984
התגלית: רוביה, בראש קבוצה של מאה פיזיקאים במעבדות CERN בשווייץ, גילה את חלקיקי W ו–Z, חלקיקים אלמנטריים הנושאים את הכוח הגרעיני החלש. גילוי החלקיקים מהווה עמוד תווך במודל הסטנדרטי של פיזיקת חלקיקים. גילוי החלקיקים התאפשר בזכות בניית מאיץ חלקיקים חזק מספיק במעבדות CERN, ורוביו ודר־מיר הצליחו לגלות אותם בסדרת ניסויים במהלך 1983.

מישלן פלטייר Polinserver


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו