בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזרה לדהיישה

20 שנה אחרי שירותו הצבאי, ובמלאת 25 שנה לאינתיפאדה הראשונה, חוזר סגן שי פוגלמן למחנה הפליטים דהיישה בחיפוש אחרי הילדה שהציל אז. ברחובות הצפופים הוא שב ופוגש את האנשים שכינו אותו "קפטין דוקטור" ונתקל בזיכרונות המעצרים, החיפושים בבתים, ירי כדורי הגומי וההתעללות בעצירים. מסע אל טראומה שלא נגמרת

93תגובות

בכניסה למחנה הפליטים דהיישה עומד כלוב ברזל גדול ושחור. הוא הוצב שם באמצע שנות ה–80 על ידי כוחות צה”ל ושימש כחלק משער הכניסה היחיד אל המחנה. במרכז הכלוב היתה קבועה באותם ימים דלת ברזל מסתובבת. היא איפשרה בקושי מעבר של אדם אחד בכל פעם.

לפני 20 שנה שירתתי כחייל במחנה דהיישה. במשך ימים ארוכים הייתי צופה אל השער, או “הקרוסלה”, כפי שהיינו מכנים ברשת הקשר הצבאית את המעבר דרך כלוב הברזל. ההנחיות שקיבלנו היו למנוע התקהלות באזור, למנוע חבלות בשער וכמובן למנוע זריקות אבנים לעבר הכביש הראשי, העובר בדיוק למרגלות המחנה.

טל כהן

בימי סגר, היו גם מקרים שנשלחנו לעצור את הקרוסלה. כך יכולנו, באמצעות מנעול קטן, לכלוא ברגע אחד אלפי תושבים מאחורי גדרות הברזל שסגרו על המחנה. אך הקרוסלה היתה גם צינור החיים שלנו לדהיישה. דרכה היינו נכנסים מדי יום לבצע מעצרים, חיפושים או סיורים רגליים. דרכה הועברו אספקה וארוחות עבור התצפיות, שהיו פזורות על גגות הבתים הגבוהים. הקרוסלה היתה נקודת הציון הבולטת והחשובה ביותר בגזרה. אליה היו קופצים כוחות הכוננות במקרה של אירוע. לידה היו עוצרים הסיורים הממונעים להפסקות קפה וסיגריה. בחודש שעבר חזרתי לביקור בדהיישה. אז גם שמעתי בפעם הראשונה, שהקרוסלה שלנו כונתה על ידי תושבי המחנה “מעטא” - כשמה בערבית של המכונה המורטת את נוצות התרנגולת לאחר השחיטה.

חזרתי לדהיישה כדי לחפש את סלאם. נפגשנו שם פעם אחת במקרה, בדיוק לפני 20 שנה. מאז, תהיתי לא פעם מה עלה בגורלה. “במחנה הפליטים קוראים לקצין שהציל פעוטה ‘קפטין דוקטור’”, נכתב בכותרת ידיעה שהתפרסמה בעיתון “מעריב” בסוף יוני 92’. “סגן שי פוגלמן היה בסיור שגרתי כשראה ילדה נופלת מקומה שנייה, והגיש לה טיפול” - מסופר מתחת לכותרת, בסמוך לתמונת פורטרט נבוכה שלי, לבוש מדים וחמוש ברובה. על סלאם נכתב שהיתה בת שלוש ושהתגוררה בחלקו הדרומי של המחנה. עוד סופר, שהיא נפצעה מהנפילה בסנטר וששברה את שתי הרגליים.

ביוב ברחובות

מחנה דהיישה הוקם ב–49’ עבור פליטים פלסטינים מכ–40 כפרים, בעיקר באזור בית שמש. בשנים הראשונות הם גרו באוהלים ורק לקראת אמצע שנות ה–50 נבנו עבורם, בסיוע סוכנות הפליטים של האו”ם, בתי אבן קטנים. גודלו של כל בית היה שישה מטרים רבועים, ללא מקלחת וללא שירותים.

תנאי המחיה בדהיישה תמיד היו קשים. עד היום העוני והעליבות ניבטים מכל עבר. הצפיפות גדולה. על שטח הקטן מקילומטר רבוע, חיים שם כ–10,000 תושבים. בתי סוכנות הפליטים של האו”ם נמצאים בתהליך של התפוררות מתמדת. מלכתחילה הם הרי לא נועדו לשרוד 60 שנה. גם התשתיות במחנה דלות ורעועות. בתקופה שבה הייתי חייל, הביוב עוד זרם ברחובות.

הגעתי לדהיישה בפעם הראשונה באביב 92’. הייתי קצין צעיר בפלוגה שהוקמה במיוחד כדי לבצע שם תעסוקה מבצעית ארוכה. זו היתה השנה החמישית לאינתיפאדה הראשונה. יותר מ–800 פלסטינים כבר נהרגו מאש כוחות צה”ל. כרבע מהם היו קטינים. דהיישה לבדה שכלה עד אז עשרה מבניה. מאות תושבים נוספים נחבלו ממכות אלות, או נפצעו מפגיעות כדורי גומי ואש חיה. אלפים ישבו בבתי הכלא. בשנה שקדמה לבוא הפלוגה שלי למחנה, היו נתונים תושביו בעוצר במשך 71 ימים.

דהיישה היתה אחד הסמלים הפלסטיניים הבולטים של האינתיפאדה הראשונה. לכן נשלחה לשם פלוגה שלמה. שמו של המחנה עלה לכותרות העיתונים פעמים רבות באותה התקופה. מיקומו, בצמוד לכביש הראשי בין ירושלים לחברון ולגוש עציון, הביא לחיכוכים יומיומיים בין התושבים לבין המתנחלים וכוחות הצבא. זריקות אבנים לעבר רכבים ישראליים היו עניין של שגרה. לעתים קרובות הובערו צמיגים והושלכו בקבוקי תבערה. קרבתו הגדולה של המחנה לירושלים תרמה למיתוגו בחזית המאבק הפלסטיני. מיקומו, במרחק שתי תחנות אוטובוס ממרכז העיר, הפך אותו אטרקטיבי לסיקור עבור צוותי תקשורת מכל העולם.

שמונה חודשים שירתנו שם. מזריחה ועד שקיעה היינו בתוך המחנה. פעמים רבות היינו משוטטים שם גם בלילות. הכרנו היטב כל בית וכל סמטה. זכרנו את שמות כל המבוקשים בעל־פה. גדרות המחנה היו גבולות הגזרה שלנו. דהיישה היתה כל עולמנו.

היינו פלוגה עצמאית. לא היה לנו כמעט כל קשר עם הגדוד או החטיבה. כל עוד לא נזרקו אבנים על הכביש הראשי, אף אחד לא הטריד אותנו. את מחנה האוהלים שלנו הקמנו באמצע חורשת אורנים קטנה, על גבעה נישאה מעל המחנה. כמו תושבי דהיישה, היינו מבודדים ומנותקים מאחורי גדרות תיל. מכל עבר הקיפו אותנו בתי התושבים. את החשמל סיפק גנרטור. מים היו מגיעים פעמיים בשבוע במכלית. השירותים היו בור באדמה. זו היתה יכולה להיות גרסת שנות ה–90 ל”גבעת חלפון”, אם לא היינו באמצע האינתיפאדה ובאמצע דהיישה.

שי פוגלמן

נהוג להתייחס לתאונת הדרכים שהתרחשה ב–8 בדצמבר 87’ ברצועת עזה, כאל הניצוץ שהבעיר את האינתיפאדה הראשונה. גורר טנקים ישראלי התנגש בשתי מכוניות פלסטיניות והרג ארבעה נוסעים. ההלוויות שנערכו ביום למחרת במחנה הפליטים ג’בליה הפכו להפגנות המונים סוערות. תגובת הצבא, שכללה ירי כדורים חיים לעבר המפגינים, רק הגבירה את הזעם, ובתוך עשרה ימים התפשטה האינתיפאדה לכל רחבי השטחים הכבושים.

אך בהיסטוריה הלא כתובה של מחנה דהיישה, מתחילה ספירת ימי האינתיפאדה עוד הרבה לפני התאונה בג’בליה. למעשה, כבר בתחילת שנות ה–80 התעוררה במחנה התקוממות עממית שהובילה לשביתות, הפגנות המוניות ובעיקר לזריקות אבנים על רכבי מתנחלים. המבוגרים מתושבי המחנה עוד זוכרים את הגאווה שהרגישו בעת שהיו מאזינים לתוכנית “קול פלסטין מדהיישה”, שהיתה משודרת בתחנת הרדיו של אש”ף מאלג’יר. מדי שבוע היו מספרים בה על מעשי ההתנגדות לכיבוש במחנה.

בעקבות זריקות האבנים מדהיישה, ביצעו המתנחלים לא פעם פשיטות אלימות, מלוות בירי פראי לעבר בתי המחנה ותושביו. בעיתוני התקופה הוגדרו מעשי המתנחלים כ”פוגרומים”. עמרם מצנע, שהיה אלוף פיקוד המרכז באותם הימים, כינה את אחד מהם “מעשה נבלה”. בנאום במליאת הכנסת, בפברואר 85’, אמר בתגובה הרב מאיר כהנא, ראש תנועת כך: “אני מקווה לראות נקמה בערבים האלה, וזה לא רק עניין של לטפל ביד קשה במחבלים וביד רכה בתושבים - טמטום המוח הזה של הממשלה הזאת. כולם מחבלים. כולם שונאים. יש להוריד את מחנה הפליטים דהיישה. לחסל אותו. לשלחו לירדן סוף סוף”.

גם הצבא הגיב בעוצמה להפרות הסדר שהתרחשו בדהיישה בתחילת שנות ה–80. כמה צעירים נורו ונהרגו. מאות תושבים נעצרו. בתים נהרסו. עשרות פעמים הוטל עוצר על המחנה. חצי שנה לפני שהתחילה האינתיפאדה הוקמה גדר ברזל גבוהה שתחצוץ בינו לבין הכביש הראשי. סמטאות נחסמו בחביות ברזל מלאות בטון. גדרות תיל נפרשו. אז גם הוצבה הקרוסלה. כשזריקות האבנים לא פסקו הוקם בסיס צבאי גדול בדיוק מול גדרות המחנה. חודשיים לאחר מכן, כשהתחילה האינתיפאדה, כולם בדהיישה כבר היו מוכנים בעמדות.

האבן והאלה

האינתיפאדה הראשונה תיזכר כאחד הפרקים המשמעותיים ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. עד היום ניכרות היטב השפעותיה על המציאות באזור. היא הובילה להסכמי אוסלו ולהקמת הרשות הפלסטינית. ביום שבו החלה גם הוקם ארגון חמאס. האינתיפאדה ניתקה את תושבי השטחים מישראל, מירדן ולפרקים גם מההנהגה הפלסטינית שישבה בגולה. באמצעות האבן והרוגטקה הצליחו תושבי השטחים הרבה יותר מהמקומות בהם הקלצ’ניקוב כשל.

כמובן, האינתיפאדה השפיעה רבות גם על החברה הישראלית. פרט לנזק הכלכלי ולפגיעה בביטחון האישי, היא יצרה את אחד מקווי השבר הגדולים בין הימין לשמאל בארץ. בעקבותיה, איבד הכיבוש מהלגיטימיות שלו בקרב מגזרים גדולים. לאחר עשור של הרחבת ההתנחלויות תחת שלטון הימין, נבחר ב–92’ יצחק רבין לראשות הממשלה, עם הבטחה שיביא את השלום.

הלגיטימציה הבינלאומית להמשך הכיבוש הישראלי נפגמה קשות בעקבות האינתיפאדה. תמונות חיילים ישראלים מכים או יורים בצעירים פלסטינים שודרו במהדורות החדשות בכל העולם. הגינויים נשמעו בכל פרלמנט כמעט ומעל במת עצרת האו”ם. זו היתה הפעם הראשונה שבה נטתה דעת הקהל העולמית באופן מובהק לטובת הצד הפלסטיני. גם ביחסים עם ארצות הברית התרחשו באותה תקופה משברים חסרי תקדים.

היתה זו התקוממות עממית, שאופיינה בשביתות, הפגנות המוניות ובעיקר בזריקות אבנים. הן הפכו לסמל ההתקוממות בעיני הפלסטינים. פיגועי ירי או שימוש במטעני חבלה היו מאוד נדירים. המחבלים המתאבדים עוד לא נכנסו לזירה. במהלך השנה וחצי הראשונות להתקוממות בוצעו על ידי הפלסטינים 41 מקרי ירי בלבד. במהלך כל שש שנות האינתיפאדה הראשונה נהרגו כמאה אזרחים ישראלים. זאת בהשוואה ליותר מאלף באותו פרק הזמן במהלך האינתיפאדה השנייה.

לצבא לא היתה היכולת המבצעית, וגם לא המוסרית, לדכא את ההתקוממות. אך שבועות ספורים לאחר שהחלו המהומות הוא כבר היה פרוש במלוא עוצמתו בשטחים. שתי אוגדות חדשות הוקמו כדי לטפל בהפרות הסדר. כל דור הלוחמים, שנולדו בין מלחמת ששת הימים לזו של יום כיפור, נשלחו לאכול את הדייסה שבישלו הוריהם 20 שנה קודם.

אייל ורשבסקי

אם האבן סימלה את דור האינתיפאדה הפלסטינית, אותנו סימלה האלה. זה היה כלי הנשק הכי מסוכן שקיבלנו באותה התקופה, אבל אף אחד לא הסביר לנו איך מרביצים איתה. באילו איברים? באיזו עוצמה? מדי יום היינו יוצאים חמושים באלת עץ כבדה לרחובות דהיישה. באופן קבוע ביצענו במחנה שתי תצפיות וסיור רגלי. סיור ממונע ליווה אותנו על הכביש הראשי מחוץ לגדר. כל סיור רגלי כלל קצין וארבעה לוחמים. במשך שמונה שעות הסתובבנו בסמטאות המחנה עם קסדות ושכפ”צים. היה לנו גם מכשיר קשר כבד, רובה לרימוני גז ותרמיל מלא באמצעים לפיזור הפגנות. היינו כבדים ומסורבלים. כמעט שלא הצלחנו לתפוס זורקי אבנים בריצה.

במהלך הסיורים הרגליים היינו נכנסים מדי פעם לבצע חיפושים בבתים, בעיקר אחר מבוקשים. היינו מרכזים את כל יושבי הבית באחד החדרים ובודקים היטב בארונות, הופכים מגירות ומפשפשים בין הסירים. בתקופות מסוימות היו בתים שהיינו פושטים עליהם כך לפחות פעמיים או שלוש בשבוע. לעתים היינו חוזרים אל אותה הכתובת בהפתעה גם בלילות. ההנחיות היו גם לחפש בבתים חומרי תעמולה. אף אחד מאיתנו לא ידע לקרוא ערבית, אבל בדקנו היטב את מדפי הספרים, נברנו במגירות המסמכים ובחנו את אלבומי התמונות האישיים ביותר. חיפשנו משהו שאפילו לא ידענו לתאר או להגדיר מהו.

כמעט בכל סיור היינו מוציאים תושבים לביצוע “עבודות ציבוריות”. כך קראנו למשימת הורדת דגלי פלסטין שהיו נתלים בלילות על עמודי החשמל או למחיקת סיסמאות מהקירות. מי שסירב לבצע את ההוראות, או התווכח איתנו, היה עלול להיעצר או סתם לקבל מכות. מי שביצע את ההנחיות ללא פקפוק היה נעזב לנפשו, אפילו אם רק התיז באופן סמלי קצת חול מעורבב במים על הקיר. לא באמת עניין אותנו שהכתובת תימחק מהקיר. ידענו שהיא כבר טבועה עמוק בתודעת התושבים. ידענו גם שלמחרת היא תצוץ שוב בדיוק באותו המקום. אבל ככה עבדה השיטה. הרגשנו שאם נוותר לאחד, נצטרך לוותר לכולם. ידענו שהכיבוש לא יכול לתת לאף אחד להרים את הראש. רצינו רק להמשיך ולמחוק את הכתובת הבאה. רצינו רק לגמור את הסיור, לחזור למאהל, לשטוף מעצמנו את דהיישה במקלחת השדה וללכת לישון עד למחרת.

צווחות אימים

ביום שבו פגשתי את סלאם היה עוצר בדהיישה. משעות הבוקר המוקדמות הסתובבנו ברחובות ומנענו את יציאת התושבים מהבית. המבוקשים לא העזו להסתובב בחוץ באור יום ורוב הזמן היינו עסוקים במרדף אחר ילדים או קשישים שכבר לא היו מסוגלים לשבת בין ארבעה קירות. בסופו של דבר, הצלחנו לעצור בעיקר אנשים קשי יום שיצאו להביא קצת פרנסה הביתה.

פעמים רבות לבי נקרע מרחמים, בעיקר במקרים בהם היינו לוקחים מילדים במחנה את חולצות “יום ראשון השחור” שלהם. היו אלה חולצות טי צבעוניות, שעליהן הודפסו שבעה כתמי דם לזכרם של הפלסטינים שנרצחו על ידי עמי פופר שנתיים קודם לכן בראשון לציון.

החולצות היו פופולריות מאוד במחנה, בעיקר בקרב צעירים, אך הן הוגדרו כאמצעי תעמולה ואנחנו נשלחנו להחרים אותן. פעמים רבות היינו רודפים אחר זאטוטים שלבשו חולצות כאלה ומפשיטים אותם באמצע הרחוב. בדרך כלל, שום תחנונים לא עזרו, אך היו גם מקרים שבכיים של הילדים גרם לי להפר את הפקודות, להעלים עין ולאפשר להם לרוץ בחזרה הביתה עם החולצה שהם כל כך אוהבים. כל בורג במערכת היה יכול להישבר לפעמים.

בשעת צהריים מוקדמת של אותו היום, בעודנו צועדים בחלקו הדרומי של המחנה, שמענו לפתע צווחות אימים. לא ידענו מאין הן מגיעות, אבל היה ברור שמשהו נורא מתרחש. פתחנו בריצה בין הסמטאות לעבר מקור הצעקות. לא ידענו למה לצפות. התקדמנו דרוכים. כשהגענו מתנשפים לאחד הרחובות מצאנו ילדה קטנה מוטלת על הארץ. בחלון הקומה השנייה של הבית הקרוב, עמד ילד קטן וצווח במלוא הגרון.

למשך כמה רגעים עמדנו חסרי אונים סביב הילדה. אף מבוגר לא יצא לטפל בה. אף חלון לא נפתח אל הרחוב. היא היתה חסרת הכרה. ירד לה דם מהפה והעיניים שלה היו סגורות. בתחילה חשבתי שהיא מתה. התכופפתי לבדוק לה את הדופק. הוא היה חלש מאוד. שמחתי לגלות שהיא עדיין נושמת. אחד החיילים שלף את התחבושת האישית, אבל לא היה מה לעשות בה. הילדה היתה כל כך קטנה שהתחבושת עלולה היתה רק לחנוק אותה. הרמתי אותה מהאדמה ופתחתי בריצה מהירה לכיוון הקרוסלה.

אני זוכר שהיא היתה קלה, כמעט אוורירית. הגוף שלה היה רפוי לחלוטין. הפנים חיוורות. עם כל צעד, הידיים הקטנות שלה התנופפו לכל עבר. עירסלתי אותה היטב בזרועותי ותמכתי בראשה שנטה להישמט. במהלך הריצה, ביקשתי ברשת הקשר הצבאית להזעיק אמבולנס אל הקרוסלה. אני זוכר שגם ביקשתי מסוק. לא ידעתי מה חומרת הפגיעה, אך המצב לא נראה טוב. המילואימניק שענה למכשיר הקשר אמר שאין לו מושג איך מזמינים מסוק והבטיח שיבדוק איפה נמצא האמבולנס. המשכנו בריצה לכיוון הקרוסלה עם תקווה שלשם יגיע רכב הפינוי. מהפה הקטן של הילדה המשיך לטפטף הדם. בשלב מסוים היא התחילה לחרחר. מאוד לא רציתי שהיא תמות לי בידיים.

המהומה שנוצרה הוציאה סקרנים אל החלונות. מראה חייל ובזרועותיו ילדה פצועה היה יכול לקבל באותו המקום והרגע מגוון פרשנויות. למרות העוצר, התחילו אנשים לצאת מהבתים. שריקות וצעקות החלו להישמע מכל עבר. קבוצת צעירים התאספה בקצה הרחוב. חששתי שעוד רגע הם יתחילו לזרוק אבנים. המשכתי לרוץ כשהילדה בזרועותי. גוננתי עליה בגופי. לרגע הרגשתי כמו האוקסימורון הזה - הכובש הכי נאור בעולם. בדרך ניסיתי להזעיק את האמבולנס הצבאי בקשר עוד כמה פעמים. המילואימניק לא ענה. רק כשהגענו לקרוסלה הוא עידכן שהרופא נמצא רחוק מדי ולא יהיה כל סיכוי שיגיע.

באזור הקרוסלה היה מתחם סגור של האו”ם. הפקודות אסרו עלינו להיכנס אליו בכל מצב, אבל הפעם לא היתה ברירה. פרצנו את הדלת ונכנסנו למבנה עם הילדה. העובדים במקום היו מבוהלים. אנחנו היינו היסטרים לא פחות. הם הובילו אותנו במהירות לאחד החדרים. הנחתי את הילדה על מיטת הטיפולים היחידה שהיתה שם. רופא נקרא אל החדר. עם שתי אחיות הוא התחיל לטפל בילדה. היינו מיותרים שם; הפרענו עם הרובים וכל הציוד שלנו. יצאנו מהמרפאה. אמבולנס אזרחי הגיע ביבבת סירנה אל הקרוסלה ולקח את הילדה לבית החולים. אנחנו חזרנו לאכוף את העוצר על המחנה.

בתוך כמה ימים הסיפור התגלגל אל קציני המנהל האזרחי, שהיו אמונים על הקשר עם האוכלוסייה הפלסטינית. הם זימנו אותי למשרד שלהם והסבירו שזה “אירוע בונה אמון עם תושבי המחנה” ושצריך לחשוב איך למנף אותו. לרגע האמנתי שהנה מגיע השלום. גם רכז השב”כ שהיה אחראי על המחנה זימן אותי לפגישה. הוא ביקש לדעת פרטים על משפחת הילדה. לימים למדתי שמקרים כאלו היו פלטפורמה מצוינת לגיוס משתפי פעולה. פעמים רבות נהגו אנשי השב”כ להתנות טיפולים רפואיים בישראל במסירת מידע. אך לא ידעתי לספר לו דבר על המשפחה. גם בתצלום האוויר שהוא הגיש לי, לא הצלחתי לאתר במדויק את הבית שלהם.

משם התגלגל הסיפור לדובר צה”ל. כעבור שבוע תוארה העלילה בשידורי קול ישראל בערבית ברדיו וכעבור כמה ימים נוספים הגיעו למאהל שלנו בדהיישה צלם וכתב של עיתון “מעריב”. במהלך השבועות שלאחר האירוע עבר הסיפור מפה לאוזן ברחבי מחנה. מדי פעם היו עוברי אורח עוצרים את הסיור כדי לברר פרטים או להודות לנו. רבים מתושבי המחנה הכירו את כל קציני הפלוגה באופן אישי. הם היו קוראים לנו בשמותינו הפרטיים בליווי התואר קפטין.

שבועות ארוכים לאחר המקרה רבים מהם היו מוסיפים לשם שלי גם את התואר דוקטור. לפחות פעם אחת ניגשה אל הסיור שלנו אשה וביקשה להיוועץ בי כרופא. היא סיפרה שהבן שלה משלשל. בהמלצת קציני המנהל לא דחיתי אותה. המלצתי שתרתיח את המים ושתיקח אותו לרופא ילדים.

נפוחים ממכות

לא אהבתי לעשות אינתיפאדה. אף אחד לא אהב. לפני ואחרי דהיישה עשיתי בדיוק את אותם הדברים בחברון, ג’נין, טול כרם ועוד עשרות ערים וכפרים פלסטיניים. זו היתה עבודה קשה ומתסכלת. לעתים גם מאוד מסוכנת. כל יום בשטחים העמיד אותנו בפני סיטואציות מורכבות שמעולם לא הוכשרנו להתמודד איתן כחיילים.

הפקודות לא תמיד היו ברורות. הציוד אף פעם לא התאים. כל חייל החזיק בכיסו חוברת עם “הוראות פתיחה באש”. ידענו לדקלם אותן בעל פה. במציאות נהגנו איך שבא לנו. השתמשנו הרבה ברימוני גז והלם. היו תקופות, שהיינו מרוקנים את כל התחמושת בתרמיל בכל סיור. היו לנו גם כדורי גומי משני סוגים שנועדו לירי מטווח קצר. את כדורי הפלסטיק שנועדו לטווחים ארוכים יותר בדיוק הוציאו משימוש. הם התגלו כקטלניים בדיוק כמו כדורים חיים.

פעם גם הפעילו בגזרה שלנו את פאר היצירה של התעשייה הצבאית באותה התקופה - ה”חצצית”. המכונה המגושמת, שהורכבה על משוריינים מתקופת מלחמת העולם השנייה, נועדה ליידות אבנים על מפגינים בטווח של 100 מטר. זה היה גרוטסקי ולא יעיל. הרוגטקות הפלסטיניות תמיד היו מדויקות יותר. גם גרסה מוטסת של חצצית פותחה על ידי חיל האוויר. היא הותקנה על מגלשי מסוק והשליכה את האבנים מגובה של מאות מטרים. מתכנניה זכו בפרס רפא”ל לחדשנות ובהערכת הרמטכ”ל.

היו עוד המון המצאות יצירתיות. בגזרה שלנו, למשל, פעל לעתים “אוטובוס מולדת”. זה היה אוטובוס רגיל למראה, אך המבנה הפנימי שלו נועד להסיע צוות חיילים ולאפשר להם פריקה מהירה במקרה של זריקת אבנים. בדופן שמאל של האוטובוס המיוחד הוסוו צמד דלתות נוספות. הן איפשרו יציאה למרדף משני הצדדים. נסענו הרבה ב”אוטובוס מולדת” על הכביש הראשי למרגלות דהיישה. אהבנו את המשימה הזאת. היא סיפקה לנו הזדמנות לצאת לאפטר בירושלים כשהיינו מחזירים את האוטובוס. היא בעיקר איפשרה לנו לשבור את השגרה השוחקת במחנה.

טל כהן

עוד משימה שוברת שגרה, שהחיילים מאוד אהבו, היתה ללוות עצירים פלסטינים למתקני חקירה או מעצר של השב”כ. מבחינתם, זה היה סיבוב של חצי יום בטיולית. באחת הפעמים ששלחנו צוות לבצע נסיעה כזאת, קיבלנו תוך זמן קצר טלפון בהול מחוקר השב”כ, שהיה אחראי על המחנה. “אני לא יכול לקבל אותם לחקירה ככה”, הוא אמר על העצורים הפלסטינים, “הם נפוחים ממכות”.

כעבור שעתיים בערך חזר צוות הליווי וזומן לתחקיר באוהל מפקד הפלוגה. מפקד הצוות טען שלא ראה ולא שמע כלום. לדבריו, הוא ישב בקבינה של הטיולית ובמשך כל הנסיעה היה עסוק בשיחה עם הנהג. בחלק האחורי של הרכב נשארו לשמור על העצורים שלושה חיילים. הבירור איתם היה קצר. אחד החיילים הודה מיד. “הם קיללו את אמא שלי”, הוא אמר כשהסביר מה הביא אותו לבעוט, לסטור ולחבוט באגרופים ללא רחמים בעצירים כפותים ומכוסי עיניים.

שני החיילים הנוספים שהיו בטיולית לא השתתפו בחגיגת הדמים, אך גם לא מנעו אותה. הם העידו שהפלסטינים אכן קיללו את החייל לפני האירוע, אך לא ידעו להשיב מדוע לא מנעו ממנו מלהרביץ. מפקד הפלוגה אמר שהוא רואה את הדברים מאוד בחומרה וביטל לחייל הסורר את חופשת השבת. מפקד הצוות ושני החיילים הנוספים לא הוענשו. המחאה שהבענו על קלות העונש היתה שקטה וקלושה מדי. כבר למחרת יצאו שלושת החיילים לסיור ברחובות דהיישה.

במהלך השבועות האחרונים איתרתי כמה חיילים ומפקדים מהפלוגה ויצרתי איתם קשר. רציתי לשמוע את הזיכרונות שלהם מאותה תקופה. במהלך השיחות עמם, ברגע שהוזכר שמו של הקלגס, צצו ועלו סיפורים על מקרים נוספים שבהם הוא היה מעורב בהתעמרות או התעללות בפלסטינים. באיחור של 20 שנה סיפר אחד מהם על מקרה שבו עמד החייל בקרוסלה, “וסתם, חילק כאפות לכל מי שעבר”. אחר סיפר על מקרה שבו נעץ אותו חייל את קנה הרובה שלו בישבנים של קבוצת צעירים פלסטינים אותם העמיד בשורה עם הפנים אל הקיר. אחד הקצינים זכר שנזף בחייל כשראה אותו קוטף פרי מאחד העצים במחנה ונענה, “הענף יצא מחוץ לגדר. זה נקרא ברשות הרבים. ובמצב כזה, מותר לי לקטוף מהגויים”.

גם את החייל הזה איתרתי במסגרת הכנת הכתבה. כיום הוא רב ומלמד באחד ממוסדות החינוך של הציונות הדתית. הוא לא הסכים לדבר איתי על זיכרונותיו מדהיישה. מעשי התעללות של חיילים בפלסטינים היו עניין של שגרה בתקופת האינתיפאדה הראשונה. גם מי שניסה לשמור על צלם אנוש היה עד ראייה, או לפחות שמיעה, למקרים בעלי אופי דומה. החברה הישראלית לא הצליחה להתמודד עם התופעה. עד היום היא לא מצליחה. רק המקרים הקיצוניים ביותר נחשפו באמצעי התקשורת. העונשים שהוטלו על המעורבים היו מגוחכים.

קפטין שי

החיפוש אחר סלאם היה אמור להיות פשוט. בעיתון נכתב שהיא התגוררה בחלקו הדרומי של המחנה, הנחשב לקטן יחסית. זכרתי שהבית שלה היה באחד הרחובות המקבילים לכביש הראשי. בתצלום אוויר של גוגל מצאתי כי רק שני רחובות קצרים יחסית מתאימים לפרופיל. גם התחקירן והעיתונאי הפלסטיני שאליו פניתי לעזרה היה אופטימי. שמו אחמד ג’עפרי, הוא נולד במחנה וחי בו את כל 42 שנותיו. הוא מכיר היטב את תושבי דהיישה וכבר בשיחת הטלפון שקיימנו, סיפר על אשה צעירה, בשם סלאם, שגדלה בדיוק בחלק הזה של המחנה. את פרטי המקרה שהתפרסם בכתבה בעיתון “מעריב” הוא לא זכר.

כשנפגשנו, סיפר ג’עפרי כי נעצר על ידי הצבא בפעם הראשונה כשהיה בן 12. לדבריו, הוא נחקר במשך שבועיים בכלא “פרעה” ושוחרר באמצע העיר שכם, כשהוא לבד ובלי כסף. בעזרת זרים, לקח לו יומיים להגיע בחזרה לדהיישה. כשהיה בן 15 הוא כבר נעצר בפעם הרביעית באשמה שזרק אבנים ונשפט לארבע שנות מאסר. בהמשך הוא ישב עוד שלוש שנים בכלא. לדבריו, בשנת 92’, כשאני הגעתי לדהיישה, הוא היה בחוץ. “נעצרתי באותה התקופה כמה פעמים אבל תמיד שוחררתי במקום”.

אולי היינו פלוגה של רחמנים?

“לא. פשוט לא הייתם מספיק זריזים לתפוס אותי זורק אבנים”.

השיטוט עם ג’עפרי בסמטאות דהיישה העלה הרבה זיכרונות - “מכאן היינו זורקים אבנים”, “משם היינו רודפים אחריכם”, “בחצר הזאת התחבאתי פעם”, “בבית הזה היינו עושים מלא חיפושים”. כמעט כל פינה במחנה מעוררת אצל שנינו זיכרון של אלימות. במקרה שלי מדובר באפיזודה קצרה שנמשכה שמונה חודשים, במקרה שלו מדובר בחיים שלמים.

הרבה השתנה בדהיישה ב–20 השנים האחרונות. לבתים רבים נוספו קומות. התשתיות שופרו, דרכים נסללו. כתובות הגרפיטי הוחלפו בציורי קיר מרהיבים של מנהיגים פלסטינים ושהידים מהמחנה. גדר הברזל שעטפה את דהיישה נהרסה מזמן, כך גם חומות הבטון שסגרו את רחובותיו הצרים. רק הכלוב נשאר מהקרוסלה.

שי פוגלמן

אחרי סיור מורשת הקרב במחנה, הוביל אותנו ג’עפרי לביתה של סלאם. הוא נמצא בדיוק באחד משני הרחובות שאיתרתי בתמונת הלוויין של גוגל. מחוץ לבית פגשנו את סבתא שלה ואת אחד מדודיה. הזקנה ישבה על כיסא פלסטיק והתאוננה על כאבים ברגליים. הדוד שיחק עם אחד הנכדים. הם סיפרו שסלאם נמצאת בעבודה, אז החלטנו לברר איתם את הפרטים.

כבר מהשאלה הראשונה של ג’עפרי התברר שאינם זוכרים סיפור דומה לזה שנכתב בעיתון. לדבריהם, סלאם מעולם לא נפלה מהקומה השנייה של הבית ומעולם לא הציל אותה סיור של חיילים. “להפך”, הם מספרים, “פעם היא נפגעה מאלה של חייל”. ג’עפרי הקשה וניסה עוד כמה שאלות, אך קרובי משפחתה של סלאם דחו כל קשר בינם לבין הסיפור.

ניסינו לעורר את זיכרונם עם אירועים ושמות מאותה תקופה, אך הם התמידו בהכחשתם, עד שג’עפרי הזכיר את השם “קפטין שי”. אז קפץ הדוד בהתלהבות ואמר “קפטין שי. בטח שאני זוכר אותו. זוכר טוב. הוא היה מנוול אמיתי”. עמדתי מולו המום. “מה עשה הקפטין שי הזה?” שאלתי בדאגה. “אה...” נאנח הדוד בעודו מסתכל לי בעיניים. “הוא עשה הרבה בלגן. הוא עשה חיפושים והפך את כל הבית. הוא גם הרביץ. יותר מפעם אחת. בטח שאני זוכר. אני זוכר טוב מאוד את קפטין שי”, הוא פסק בנחרצות.

משהו בגרסת הדוד לא הסתדר. גם הבית של סלאם לא נראה כמו שזכרתי. הוא היה בצד השני של הרחוב ולא היו לו שתי קומות. הצעתי לג’עפרי להמשיך בחיפוש גם לרחוב המקביל. בדרך עצרנו כמה מבוגרים ושאלנו אם זכור להם סיפור על חיילים שהצילו ילדה במחנה בתחילת שנות ה–90. אף אחד מהם לא זכר כלום. לפחות לרגע נדמה היה לי שגם ג’עפרי כבר לא מאמין לי.

הרחוב המקביל נראה בדיוק כמו שזכרתי. במרכזו, מצד ימין, באמת עמד בית בן שתי קומות. גם החלון שממנו נפלה הילדה נראה בדיוק אותו הדבר. מחוץ לבית עמדו זוג מבוגרים. ג’עפרי פנה אליהם ושאל אם הם זוכרים את הסיפור. לא הייתי צריך לחכות לתרגום שלו כדי להבין שהם ההורים. בני הזוג אבו עג’ימה סיפרו כי בתם נפלה מהקומה השנייה של הבית בקיץ 92’ והצביעו בדיוק לעבר החלון. אלא שההורים סיפרו כי שמה של בתם הוא מאג’יד, ולטענת אום סארי, אמה של מאג'יד, היא, במו ידיה, היתה זו שהצילה אותה אחרי הנפילה.

החיילים, לדבריה, לא היו מעורבים כלל בטיפול. “להפך”, היא סיפרה, “הם עצרו אותי באמצע הדרך ורק אחרי שהתחננתי והם ראו את המצב של מאג’יד הם נתנו לי ללכת”. כשג’עפרי ניסה לחלץ מהאם פרטים נוספים, הגרסה השתנתה. הפעם החיילים לקחו את מאג’יד הפצועה מידיה של האם ועזרו לה בסחיבתה למרפאה. ככל שג’עפרי המשיך לשאול על המקרה, התחדד זיכרונה של האם וגרסאותיה נהפכו דומות יותר ויותר לאלה שנכתבו בעיתון.

ביקשתי ממנו שיפסיק. הנחתי שהאם מספרת לבת שלה כבר 20 שנה כיצד הצילה אותה, ושהסיפור מהווה עדות מובהקת לכך שהיתה אמא טובה. לא רציתי לפגום בסיפור שלה. שאלתי על מאג’יד. שמחתי לשמוע שהיא התאוששה מהנפילה. ההורים סיפרו שהיתה מאושפזת במשך שלושה חודשים עם פגיעת ראש קשה ואחר כך עברה תקופה של שיקום. כיום היא נשואה ואם לילד, עובדת כמורה וגרה בסמוך לבית הוריה במחנה. הם הציעו שנקפוץ לבקר אותה. ויתרתי. האמא הכינה קפה. עמדנו מחוץ לבית ודיברנו על השלום.

משם ג’עפרי לקח אותי אל הקרוסלה. הפריט הצבאי, שהיה מרכז העצבים של המחנה, משמש כיום כאנדרטה עממית לזכר הנכבה. על קרעי ברזל ישנים תלויים בתוך הקרוסלה סמלי העבר, מפתחות חלודים, זכר לבתים שהושארו מאחור.

שי פוגלמן

----------------------------------------------------------------------

מחנה הפליטים דהיישה 1987
האדם הוא כמו שיבולת
מתוך פתיחת “הזמן הצהוב” של דויד גרוסמן

ביום גשם עכור, בסוף חודש מארס, אני יורד מן הכביש הראשי המוליך מביתי בירושלים לחברון, ונכנס למחנה הפליטים דהיישה. 12 אלף איש מתגוררים שם בצפיפות דיור שהיא מן הגבוהות בעולם, והבתים מגובבים זה על זה, וכל בית אב מצמיח סביבו גידולי בטון מכוערים, ומוטות ברזל חלודים מתגיידים על פניהם, ופורצים מתוכם כאצבעות פרושות.

את מי השתייה מביאים בדהיישה מן הבאר. מים זורמים יש בעיקר בערוצי השבילים, מי גשם ומי ביוב, ואני מדלג בין השלוליות, ואחר כך כבר לא מדלג, כי יש משהו מגוחך - כמעט לא הוגן - בהישמרות איסטניסית כאן מפני כמה טיפות של זוהמה.

ליד כל בית - חצר. החצרות קטנות, מגודרות בפחים ונקיות מאוד. בכל חצר עומדת ג’ארה גדולה, מכוסה בד, ובה מי המעיין. אבל כל תושב במקום מקפיד לומר מיד, כי המים במעיין של כפרו היו מתוקים יותר.

“אצלנו, בעין־עזרב”, היא נאנחת ‏(שמה חדיג’ה, היא זקנה מאוד‏), “היו המים כל כך זכים ובריאים, עד שאיש אחד, שהיה כבר גוסס, נכנס לתוכם, שתה כמה לגימות ורחץ את בשרו - ומיד הבריא”. והיא מטה את ראשה ונועצת בי מבט בוחן, מלגלג: “אז מה אתה אומר?” אני מגלה - במבוכה מסוימת, עלי להודות - שהיא מזכירה לי את סבתא שלי והסיפורים שלה על פולניה, שממנה נעקרה. על הנחל. על הפירות שם. הזמן רשם על פני שתיהן אותו מכתב עצמו, שכולו חוכמה ואירוניה, ופקפוק גדול כלפי כל אדם, קרוב או זר.

“שם היה לנו שדה. שם היה כרם. עכשיו תראה איזה גן פורח יש לנו כאן”, ושולחת את ידה החומה, הקמוטה, על פני החצר הזעירה. “אבל עשינו גינה”, ממלמלת כלתה, אשה בעלת יופי פראי, צועני, לא שקט: “עשינו גינה בפחיות”. ומראה לי כמה פחיות של מלפפונים חמוצים הניצבות על ראש גדר הלבנים ומנביעות מתוכן שיחי גרניום אדומים, בשפיעה משונה, כאילו הם שואבים את חיותם ממקור של פריון רחוק, בראשיתי.

חיים מוזרים. כפולים וחצויים. כל מי ששוחחתי איתו במחנה מאומן כמעט מילדותו - לחיות את חיי הכפילות הזאת: הם שרויים כאן, מאוד כאן, משום שלמצוקה יש כורח עריץ של פיכחון, והם גם שם. כלומר - אצלנו. בכפרים, בערים. שאלתי ילד בן חמש מהיכן הוא, וענה לי מיד, “מיפו”. ראית פעם את יפו? “לא. אבל סבא שלי ראה”. אביו כנראה, כבר נולד כאן, אבל סבא היה מיפו. והיא יפה, יפו? “כן. יש בה פרדסים וכרמים וים”.

ולמטה, במורד השביל, פגשתי נערה ישובה על גדר בטון וקוראת בחוברת מצולמת. מאיפה את? היא מלוד. היא בת 16. היא סיפרה לי בצחקוקים על יופיה של לוד. על בתיה שהיו גדולים כארמונות. “ובכל חדר שטיח מצויר. והאדמה שם היתה נהדרת, והשמים כחולים תמיד”.

זכרתי את שורות הגעגועים של יהודה הלוי על “טעם רגבייך - לפי מדבש יערב”, ואת ביאליק ששר לארץ ש”האביב בה ינווה עולמים”, בצחיחות הבטון האפורה של דהיישה, לשמוע משפטים כל כך מלאי יופי לירי, דיבורים הנאמרים בלשון גבוהה מן היומיום, נמלצת ובכל זאת עשויה בשגרות קבועות, כמין תפילה או שבועה: “והעגבניות שם היו אדומות וגדולות, והכל בא אלינו מן האדמה, והאדמה נתנה לנו ונתנה”.

נסעת לשם, ללוד? “מה פתאום?” לא מסקרן אותך לראות את זה עכשיו? “רק כשנחזור לשם”.

כך ענו לי גם האחרים. הפלסטינים נוקטים בכך, כידוע, אסטרטגיה יהודית גלותית, עתיקה, ומוציאים עצמם מן ההיסטוריה. עוצמים את עיניהם למול המציאות הקשה, ובהידוק מאומץ ועיקש של עפעפיהם הם מכזבים לעצמם את הארץ המובטחת שלהם. “לשנה הבאה בירושלים”, אמרו היהודים בליטא ובקרקוב ובצנעא, ופירוש הדבר היה שאין הם מוכנים לפשרות, מכיוון שאין להם תקווה לשינוי מציאותי, הגיוני. מי שאין לו מה לאבד יכול לדרוש הכל. ועד שתתגשם ירושלים שלו, הוא לא יעשה דבר כדי לקרב עצמו אליה; וגם כאן, שוב ושוב הדרישה האבסולוטית הזאת: הכל. שכם וחברון ויפו וירושלים. ובינתיים - לא כלום. בינתיים עזובה פיזית ונפשית. בינתיים חלום וחידלון.

הכל בוליטיקה, אומרים הפלסטינים. גם אלה שיודעים לומר פוליטיקה יגידו בוליטיקה, בהתרסה, שיש בה מעין לגלוג עצמי, ‘בוליטיקה’ שפירושו כל המשחק הזה המתנהל מעלינו, הנבצר מאיתנו, המועך אותנו כבר עשרות שנים תחת כל הכיבושים, ומוצץ מתוכנו את החיוּת ואת כוח המעשה, והופך אותנו לאבק, הכל בוליטיקה, הטורקים והאינגליז, וחוסיין אבן־אלזאנה, שהרג וטבח בנו בלי רחם, ועכשיו פתאום הוא שם עצמו כמגן הפלסטינים, והישראלים האלה, שמוכנים להפיל ממשלה בשביל שני פידאִין שהרגו באוטובוס, ובאותה אכזריות מחושבת של פרקליטים הוגנים בתכלית הם משנים לנו את חוקינו, 1,200 חוקים חדשים שינו, לטובתם ולרעתנו, ומנשלים אותנו מן האדמות ומן המסורת ומן הכבוד, ועושים לנו פה מן בית סוהר אחד גדול ונאור, שכל מה שהם רוצים באמת הוא - שנברח ממנו, ואז לא ירשו לנו לחזור אליו לעולם - ובעורמתם היהירה, הבלתי מובנת לנו לחלוטין, הם כורכים סביבנו את חוטיהם, ואנו מרקדים עליהם כבובות.

“הכל בוליטיקה”, מגחכת הזקנה האירונית, שמזכירה קצת את סבתא שלי, וקצת את הזקן האיטלקי הערמומי, הקרקרן, מ”מלכוד 22”, זה שמסביר לנייטלי האמריקאי הגא מדוע אמריקה תפסיד, בסופו של דבר, את המלחמה, ואיטליה העלובה לא תנצח, אבל תשרוד. “הנשק החזק ביותר של הערבים בשטחים נגדנו” - אמר פעם איש חכם אחד - “שהם לא ישתנו”. ובאמת, כשאתה הולך במחנה דהיישה אתה חש כאילו התפיסה הזאת הופנמה כאן בבלי דעת, חילחלה ללבות האנשים ונעשתה לכוח; להתרסה: לא נשתנה. לא ננסה להיטיב את חיינו. נישאר למולכם כקללה שנוצקה בבטון. נהיה סמל.

-----------------------------------------------------------------

האינתיפאדה הראשונה 1987
היסטוריה של אלימות
הרקע לאינתיפאדה הראשונה, והשלכותיה על הסכסוך הישראלי־ערבי

פרופ' אברהם סלע
מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים

בשבוע הקרוב ימלאו 25 שנה לפרוץ האינתיפאדה. מה שהחל כהפגנות מקומיות התפתח עד מהרה להתקוממות עממית מקיפה ששככה רק עם כינוס ועידת מדריד בשלהי 91’. האינתיפאדה העלתה את אש”ף מהשפל החמור שבו היה שרוי לאחר הפינוי הכפוי מלבנון ואובדן האופציה הצבאית והמדינית. חשוב מכך, היא העתיקה את מוקד המאבק הלאומי הפלסטיני מבחוץ פנימה.

בהמשך להסכם השלום עם מצרים, הדגישה האינתיפאדה את התמורה שעבר הסכסוך הישראלי־ערבי מסכסוך בינלאומי לסכסוך פנימי אתנו־לאומי המתקיים בתוך יחידה גיאוגרפית אחת. הפלסטיניזציה של הסכסוך חייבה חשיבה ודרכי פעולה חדשות שהיעדרם התברר בדיעבד כנקודת תורפה באופן ניהול תהליך אוסלו.

האינתיפאדה היתה הפתעה מודיעינית מוחלטת, וגם כשהתמשכה התקשו גורמי הביטחון ומקבלי ההחלטות לעמוד על משמעויותיה. בניגוד לטענתה של ממשלת שמיר כי אש”ף הוא שיזם את האינתיפאדה, זו היתה התפרצות ספונטנית שנבעה מגורמים כלכליים, חברתיים ולאומיים כאחד.

עד היום אין הסבר טוב לחיוניותה וכושר הישרדותה הממושך חרף המחיר ששילמו הפלסטינים בחיי אדם ומשאבים חומריים במהלכה. הסיוע הכספי ממדינות ערב ניתן במשורה והיה משני בחשיבותו לקיומה. היו אלה בעיקר ארגוני הנשים, הפועלים והסטודנטים, שתיחזקו את המשך הלהט המהפכני. ממקום מושבו בתוניס מיהר אש”ף לקפוץ על העגלה ולהשתלט על הסוסים שאיימו לשמוט מידו את השליטה על האירועים, בהצלחה חלקית בלבד.

מלכתחילה היתה האינתיפאדה בעלת שני ראשים. האחד, שמרכזו במזרח ירושלים - חילוני, מונהג על ידי דמויות ציבוריות של אקדמאים, עיתונאים ובעלי מקצועות חופשיים, שפעל כ”הנהגה הלאומית המאוחדת” של כלל הארגונים במסגרת אש”ף. הנהגה זו הגבילה את ההתקוממות לשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה והסתפקה בעיקר בשימוש באבנים ובקבוקי תבערה. השני, איסלאמי־ג’יהאדיסטי, בדמות תנועה חדשה, חמאס, שהציגה עצמה כחלופה לאומית, רעיונית וארגונית לאש”ף. תנועת חמאס קראה לדבוק ביעדי היסוד של המאבק הלאומי הפלסטיני ובראשם שחרור פלסטין מ”הנהר ועד הים”, הזריקה משמעות איסלאמית לאסטרטגיה ולטקטיקה של המאבק והרחיבה אותו גם לתוככי ישראל. האיום שהציבה חמאס לישראל ולאש”ף בראשות ערפאת היה גורם מרכזי בהנעת התהליך שהביא לבסוף להסכם אוסלו.

מחוללי האינתיפאדה ייצגו דור שצמח ובגר בצל הכיבוש הישראלי על סתירותיו הפנימיות, בין “כיבוש נאור” להתיישבות יהודית מאיימת. חלקם אימץ את הרעיון של אי־אלימות, שהדריך את ההתקוממות בראשית דרכה, אף שבהמשך קרס תחת האלימות והאלימות שכנגד.

האופי העממי של ההתקוממות עורר אהדה בינלאומית חסרת תקדים כלפי הפלסטינים. זו היתה “שעתם היפה” והם רשמו פרק חדש באפוס המאבק הלאומי שלהם. בו בזמן, ההתקוממות טמנה בחובה זרעים של הרס עצמי, וככל שהתמשכה עברה מפסים של מרי אזרחי לפעילות אלימה ובלתי נשלטת הן נגד ישראל והן נגד “בוגדים” מבית.

עם הזמן לבש הטרור הפנימי ממדים חמורים שהזכירו את ימי המרד הערבי בתקופת המנדט. ככל שההתקוממות הפכה אלימה יותר, היא הצדיקה הפעלת כוח רב יותר מצד ישראל. ועם זאת, בהשוואה לרצחנות של אינתיפאדת אל־אקצא, מתעורר געגוע לאחותה הבכירה.

האינתיפאדה העמיקה את השסע הפוליטי בין ערביי ישראל לבין המדינה היהודית. לראשונה קמו מפלגות ערביות לאומיות שלא היו גרורה של מפלגה ציונית ועם הזמן זכו בתמיכת רוב ציבור המצביעים הערבי. עם זאת, ערביי ישראל שמרו על הפרדה בין הזדהותם הרגשית עם אחיהם מעבר לקו הירוק לבין השתתפותם הם בפעילות מחאתית וכל שכן אלימה.

קשה להגזים בהצלחתה של האינתיפאדה. היא הביאה לחידוש הדיפלומטיה האמריקאית לקידום הסדר ישראלי־ירדני־פלסטיני. פחות משנה לאחר שפרצה נאלץ המלך חוסיין להכריז על התנתקות מהגדה המערבית, ששמה קץ לאשליית ה“אופציה ירדנית” והותירה את אש”ף כתובע לגיטימי יחיד על האזור. התוצאה המיידית היתה הכרזת העצמאות הפלסטינית בנובמבר 88’ באלג’יר ולאחריה פתיחת דיאלוג אמריקאי־פלסטיני, גם אם קצר ימים ונטול תוצאות.

כתוצאה מכל אלה יצאה ממשלת האחדות הלאומית במאי 89’ ביוזמת שלום, שלראשונה בתולדות הסכסוך הגדירה את אוכלוסיית הגדה המערבית והרצועה כצד העיקרי למשא ומתן על עתיד השטחים הללו. היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שבה ממשלה בישראל מגיבה על פרץ של התקוממות פלסטינית בנכונות לדיאלוג, גם אם מקומה של היד הקשה לא נפקד. גם אם היה זה תכסיס שנועד להרוויח זמן ולהקל את הלחץ מצד הקהילייה הבינלאומית על ישראל, לא עבר זמן רב עד פתיחת דיאלוג עם נציגי אוכלוסיית השטחים בוועידת מדריד. מכאן היתה הדרך קצרה לפתיחת הערוץ החשאי לאש”ף שסופו בהסכם אוסלו.

ההתקוממות הפלסטינית החזירה לתודעת הציבור הישראלי את הבעיה של עתיד השטחים. זה שני עשורים הם היו תחת שלטון כיבוש צבאי, גם אם בתחילת העשור השני הוא הומר ל”מנהל אזרחי”, בלא כל סימן לפתרון מדיני קרוב. הרגישות של הציבור לתדמיתו של צה”ל ודרך פעולתו בדיכוי ההתקוממות היוותה גורם מרסן ומשפיע בפוליטיקה הישראלית. עם הזמן התפוגגה השפעה זו כמעט לגמרי.

האינתיפאדה הולידה סיסמאות כוחניות שהיו עתידות ללוות גם את האינתיפאדה השנייה והפינוי מרצועת עזה, כמו “תנו לצה”ל לנצח”, והוקעת מה שאינו מתיישב עם צורכי המתנחלים כ”לא יהודי”. צה”ל היה חייב להמציא עצמו מחדש ולאמץ שיטות דיכוי “מתונות” של מרי אזרחי. כך הומצאו כדורי הגומי, החצציות ואמצעים אחרים. עם הזמן נפגמו יכולות הלחימה של צה”ל, כשהיחידות הסדירות הועסקו דרך שגרה בשיטור מתסכל וחסר סיכוי.

התהליכים שחוללה האינתיפאדה הביאו להגדרה ממוקדת של גבולות המרחב הגיאוגרפי והקהילה הפוליטית הפלסטיניים: מדינה על שטחי הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים ורצועת עזה. בתוך כך נדחקה אוכלוסיית הפליטים במדינות ערב והתפוצה לשוליים יחד עם התמסמסות הסיכוי המעשי למימוש “זכות השיבה” שלהם לתחומי מדינת ישראל. במובן זה, חרף המבוי הסתום המתמשך בתהליך המדיני מאז שנת 2000, הצטמצם אש”ף למעשה לרשות הפלסטינית, והתקבע היעד המדיני של התנועה הלאומית הפלסטינית להקמת מדינה על 22% משטח פלסטין המנדטורית. יעד זה מקובל גם על חמאס, גם אם מסיבות פוליטיות פנים־פלסטיניות נוטה תנועה זו להתנדנד בין חזון איסלאמי מהפכני לבין חזון מדינתי מעשי.

הזמן עוד צהוב? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו