שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נס גדול היה, כאילו, פה

מיקה אלמוג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיקה אלמוג

זה התחיל מזה שהציעו לי כרטיסים חינם. דרך רצף אירועים שלא אלאה אתכם בו, שלושה כרטיסים היו זמינים לי, בוהקים בחינמיותם, מחכים שאכניס את ילדי בצל קורתה של אותה מסורת מרובת שנים, ספוגת ישראליות כסופגניה מהסופר - הפסטיגל. חשוב לציין שמעולם לא הייתי בפסטיגל. האירוע לא הופיע ברשימת פעילויות החנוכה שלי כילדה, והצלחתי להימנע ממנו עד כה כאם. סירבתי בנימוס להזמנה, בטענה, מוצדקת יש לומר, שאנחנו כבר גדושים ומלאים תוכניות לחג. הקול בצדו השני של הקו נשמע המום.

“את בטוחה?...”

“כן”, השבתי, “באמת תודה וחג שמח”. ניתקתי את השיחה ומיד התעוררו בי ספקות. האם עשיתי צעד נבון להגנת נפשם של ילדי הרכים ממטח טראש חסר תקנה, או שמא מתוך אינסטינקט אוטומטי של סנוביזם תרבותי מנעתי מהם אחר צהריים מהנה ומבדר?

עוד באותו שבוע חזרה הגדולה מבית של חברה, אחרי שהעבירו חלק ניכר מאחר הצהריים בצפייה ב־VOD בפסטיגל הקודם. “והשירים היו ממש מגניבים!” אמרה, והציגה בפני לקט. “בוא לפסטיגל, זה מדליק, לא מפסיק להצחיק!” זימרה, צוחקת ומנענעת את מותניה. בנוסף, דיווחה, החברה נדהמה לגלות שיש ילדה שמתהלכת על פני כדור הארץ שבע שנים וחצי, ומעולם לא היתה בפסטיגל. “אז השנה נלך גם אנחנו, טוב אמא?”

איור: עדי עמנואל

הנה זה הגיע. הבקשה. תיזהרי, אמרתי לעצמי בלבי, תזכרי שבתוך כמה שנים קטנות תפחת השפעתך, וחשיבות גדולה הרבה יותר תינתן לדעתם, ובמיוחד דעתן, של הסובבות אותה. ולכן חשוב להימנע מלבנות את דמותך כאמא־אנטי, נודניקית שלא אוהבת את מה שקוּל. וחוץ מזה, אולי אני מפספסת - איך אפשר בכלל לשפוט משהו שלא מכירים?

כמו תמיד, מול שאלות מהותיות, פניתי ל”יוטיוב”. הקליפ הרשמי לשיר הנושא של הפסטיגל הוא, כפי שמקפידים הפרסומים לציין, מאוד “מושקע”. איזו הפקה מרשימה, ציינתי לעצמי, לא חסכו בטכנולוגיה. והמון רקדנים נהדרים! והנה מתחיל הסיפור - אחת השחקניות עומדת מול מסך עם מבט נחוש. הופ! מופיע על המסך שמה של מערכת הפעלה חדשה. פרסומת לא סמויה במיוחד, אבל אני סלחנית, חיובית, הכל בסדר, כל יום נחשפים ברחוב להרבה יותר פרסום מזה. אני מנסה לקלוט את סיפור העלילה, שכתיבתו הופיעה כנראה איפשהו ברשימת המטלות של הכנת המופע, אבל הרבה אחרי הסעיף “לקנות מלא מלא מלא פאייטים”. בסדר, מי לא אוהב פאייטים?

שיר הנושא מבוסס על המזמור “לה וידה לוקה” מאת האמן־היוצר ר’ מרטין, ובהחלט מסקרן לדעת מדוע הוחלט להשיב לחיים את השיר שסחף את המצעדים ב–1999. האם מפאת איכות הלחן שאין להתחרות בה, או שמא אחרי למעלה מעשור זול יותר לקבל את הזכויות על להיט ישן מאשר לשלם למלחין שיכתוב לחן מקורי? די, אני נוזפת בעצמי, באנו ליהנות, תרגיעי. “בוא תצא אתה החזק”, מעודדות מילות השיר את הצופים הצעירים, “רק אחד בסוף ישרוד את המשחק”. ברור. כי החיים מתנהלים על פי חוקי הריאליטי, משחק סכום אפס, יש מנצחים ויש מנוצחים, ונחשו מי יותר כדאי להיות?

כדאי להיות מישהי שמסוגלת רגע להתייחס למשהו בקלילות, אני מזכירה לעצמי את המשימה, זה מי שכדאי להיות! והכרטיסים בחינם, כן? את יודעת כמה משלמים על החרא הזה?? תהיי חיובית. תראי אילו דמויות נשיות חזקות! ממש כמו הבנים, גם הן בועטות, מפוצצות ויורות ללא הרף. טוב, אז הן יורות מתוך ליפסטיק ומייבש שיער, ומרבות לצעוד אל עבר המצלמה במבט נחוש ובבגדים צמודים, איבריהן מקפצים משל היו פמלה אנדרסון לפעוטות. אז מה? יש גם יוצאות מן הכלל. תראי את זו שמגלמת דמות של רובוט! וזו שמכונה “סוזי סמארט”! שני התפקידים, הרובוט והחכמה, דורשים ומקבלים את מידת האנדרוגניות הנדרשת לדמויות שבבסיסן קודם כל היכולת לחשוב. אבל אפילו הן, כמו כולן, משלחות מבטי־צד סקסיים בעוד שיערן הארוך והגולש מתנפנף, מזכירות שהכוח שהן משדרות הוא בסך הכל משחק מקדים.

אם כן, בתום 3:45 דקות של צפייה, אני מגיעה לשתי מסקנות ברורות: 1‏) אין לי יכולת לכבות מספיק מנגנוני ביקורת כדי לעמוד בשעה וחצי של הדבר הזה. 2‏) איזה מהמם זה פאייטים. לכן, כשהנושא עולה שוב לדיון, המהלך הראשון שלי הוא היתממות: “אבל כבר בחרנו הצגה לחנוכה”, אני טוענת, ומתייחסת לחידוש המנוי לתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, שהמשותף בינו לבין הפסטיגל הוא ששניהם משתמשים בבמה ובאות פ’. “אבל אפשר גם וגם”, היא אומרת. אח, תרבות השפע. “אפשר גם וגם”, אני מאשרת, “אבל נראה לי שיש עוד המון דברים יותר מעניינים לעשות בחנוכה, לא?”

היא חושבת. “אמא”, היא אומרת, “שמעתי את הילדים בכיתה מדברים”. הנה זה מגיע. כולם הולכים ורק היא לא. טוב, זאת דווקא יכולה להיות הזדמנות לדבר על התמודדות עם לחץ חברתי, ועל הרעיון שמה שכולם בוחרים הוא לא בהכרח הבחירה הנכונה. אולי אפילו נגלוש לאיזה דיון מעניין סביב הסוגיה אם ההמון צורך את מה שמספקים לו, או שמספקים להמון את מה שהוא דורש.

“אז אמא”, היא ממשיכה, “מה זה בן זונה?”

אוקיי, עברנו נושא. “כי אני יודעת שזה קללה”, היא ממשיכה, “ואני יודעת שכשאומרים בן־משהו מתכוונים הבן־של. אז מה זה זונה?”

זה הרגע להוביל אותה לאט ובזהירות בסבך ההבנה של החלקים המכוערים של החיים. זה תפקידי, ברגעים כאלה במיוחד. כאן מתקבעים רעיונות שילוו אותה חיים שלמים. “יקרה שלי”, אני אומרת ומביטה לתוך עיניה המצפות, יודעת כמה חשוב לברור את מילותי בקפידה, “רוצה ללכת לפסטיגל?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ