בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתוך אגרוף הזעם

אלופת העולם הישראלית באיגרוף תאילנדי מתחממת לקרב הגורלי

עדי רותם אוהבת ללכת מכות. כתבנו ליווה אותה באימונים ושמע על על ההישגים שצברה כמעט בלי תמיכה ממשלתית ועל הגברים שמעדיפים לשמור מרחק

33תגובות

הפעם הראשונה שבה הבינה עדי רותם שהיא יוצאת דופן היתה בגיל ארבע. היא קיבלה מאמה בגד גוף ורוד עם מלמלה ונעלי ריקוד ונשלחה עם ילדות נוספות מהגן לחוג בלט. הוריה התלהבו מהבלרינה הבלונדינית הקטנה וצילמו אותה בפוזות ענוגות, אבל קריאותיהם של הילדים מחוג ההישרדות שנערך באותו זמן מעברו השני של הקיר הלהיבו אותה יותר מפירואט או פלייה. “היו שם ילדים שעשו בלגן, רבו וקפצו. היה אקשן והיה מגע וזה ריתק אותי”, היא נזכרת. “באותו רגע הודעתי לאמא שלי שזה מה שאני רוצה”. עדי המירה את בגד הגוף בחליפת ג’ודו והצטרפה כילדה היחידה לחוג ההישרדות. בזמן שהילדות בחוג הריקוד המשיכו לחלום על תפקיד במפצח האגוזים, עדי כבר החלה לפצח עצמות. “הייתי האחות הקטנה שהרביצה לכולם, הייתי כשרונית וכולם פחדו ממני. כל מה שרציתי זה להפוך יום אחד ללוחמת הכי טובה בעולם”.

לפני חודש וחצי זה קרה: בתום קרב אכזרי שהתקיים בהולנד ולאחר שנים של אימונים מפרכים, הוכתרה רותם אלופת העולם באגרוף תאילנדי עד 52 ק”ג. רגע לאחר שידה הונפה באוויר והקהל שאג בהתלהבות, היא נותרה לעמוד לבדה על הבמה הגדולה. שרת התרבות והספורט לא מיהרה אל הפודיום כדי להצטלם, נשיא המדינה לא התקשר לברך. גם הסכום הקטן שזכתה בו הספיק בקושי לכסות את עלויות הנסיעה והאימונים. אבל רותם הגשימה את חלומה הגדול ביותר ופרצה בבכי חסר מעצורים, שנמהל במהרה בזיעה ובדם שניגרו על פניה ובשמפניה שנשפכה מכל עבר.

איליה מלניקוב

לפני 34 שנים היא נולדה בהרצליה, לאב מהנדס ייצור ואם עקרת בית שהתגרשו כשהיתה בת ארבע. לדבריה, מאז ומתמיד קיבלה תמיכה רגשית מלאה משניהם והם ממשיכים לעודד אותה גם היום. מאז שהיתה ילדה קטנה אהבה לצפות בסרטי אמנויות לחימה ולחקות מול הטלוויזיה את תנועות השחקנים עשירי הטסטוסטרון. “אני יכולה לדקלם לך עד היום את השטויות האלה. נורא אהבתי את ‘נינג’ה אמריקאי’, את ‘מכונת תופת’ ואת ‘ספורט הדמים’”, היא מספרת.

הילדה מלאת האנרגיה וחסרת השקט הפכה במהרה לכוכבת באמנות הלחימה “דניס הישרדות”, השיגה חגורה שחורה בג’ודו ובמשך שבע שנים רצופות, עד שהתגייסה לצבא כמדריכת קרב מגע, היתה אלופת ישראל במשקל חופשי בג’ודו, בג’וג’יצו ובקראטה. לצד ההצלחה שלה בזירה, הטמפרמנט הסוער של רותם הוביל לכך שכנערה נאלצה לעבור בין בתי ספר רבים ומעולם לא מצאה מסגרת חינוכית שהתאימה לה. הקרב הראשון שלה היה בכיתה ה’ והיא ניצחה בו בקלות. “אבא שלי וסבתא שלי היו בקהל. אחרי הקרב אבא שלי אכל לי את הראש למה לא עשיתי ככה ולמה לא עשיתי ככה. אמרתי לו, ‘אבא, אתה יותר לא מגיע לאף תחרות שלי’. וככה היה. הייתי היחידה שההורים שלה לא יכלו להגיע לאף תחרות שלה”.

לאחר השירות הצבאי נסעה עדי לטיול במזרח הרחוק, שם נוצרה ההיכרות הראשונה שלה עם אמנויות הלחימה המקומיות. במקום לנפוש היא נרשמה למכון אגרוף תאילנדי מקומי מחוץ לבנגקוק והעבירה את הזמן באימונים מפרכים. עם שובה המשיכה להתאמן באגרוף תאילנדי אצל המאמן הישראלי אבנר שלום. “הוא אמר לי, ‘עדי, את תהיה אלופת עולם יום אחד. אני רואה את זה קורה’”. מאחר שבישראל לא נמצאו לה יריבות ראויות, שלום, שהתאמן בשנות ה–90 בהולנד, המליץ לה לנסוע למכון אמנויות הלחימה פוס ‏(Vos‏) שבאמסטרדם, ולפגוש את בעליו, פרנסואה לוברס ואיוון ‏(היפו‏) היפוליט, שיהפוך לאדם נערץ עליה ולמנטור הראשי שלה. הבירה ההולנדית הפכה בעשר השנים האחרונות למרכז העולמי החשוב ביותר של אגרוף תאילנדי, והיא שואבת אליה את המתאמנים הטובים ביותר מכל העולם.

“פאקינג ג'וּ”

בקיץ 2006 נחתה עדי לראשונה באמסטרדם, בשאיפה להתקבל לתוכנית האימונים המקצועית של פוס. מאחר שלא היתה לה אשרת שהייה או אפשרות לעבוד באירופה, היא התגוררה בעיר לתקופות קצובות בלבד של כמה חודשים, שביניהן היתה צריכה לשוב לישראל כדי לעבוד. כך העבירה את ארבע השנים הבאות בחייה. החיים בהולנד היו בתחילה קשים והיא חשה בודדה, אבל היתה מאושרת מכך שניתנה לה האפשרות להתאמן ולפתח את כישוריה. את הלילות העבירה בהוסטלים עם שמונה אנשים בחדר, שרובם לא הלכו אף פעם לישון אלא ניהלו עד הבוקר שיחות אקזיסטנציאליסטיות בזמן שהם לועסים פטריות הזיה.

בפוס הכירה עדי את מי שעתיד להפוך למאמנה האישי ולאיש החשוב ביותר בקריירה שלה. בן, או בשמו האמיתי מונסף בנור, הוא ערבי מוסלמי בן 37 שנולד בתוניס לאם סורינאמית ולאב תוניסאי ועבר בצעירותו להולנד. היום הקשר בין המאמן למתאגרפת הדוק, אבל מערכת היחסים שלהם החלה בעימות חזיתי. בחודשים הראשונים שבהם התאמנה עדי בפוס, ראה בה בן מייצגת של הכיבוש הישראלי. “הוא היה צועק עלי ‘you fucking Jew’”, משחזרת רותם. “אמר כל מיני דברים רעים על ישראלים והריץ בדיחות גזעניות. אנשים במכון היו אומרים לי, ‘עדי, לכי הביתה, אל תהיי כאן’. לקח לי זמן להבין שזאת צורת ההתבטאות שלו, שהוא יכול להגיד על מישהו ‘פאקינג ניגר’, בזמן שהוא שחור בעצמו”.

אבשלום חלוץ

בזמן מבצע עופרת יצוקה היא ביקרה בישראל, אבל לא הפסיקה לקבל מבן הודעות וטלפונים. “הוא היה צועק עלי בטלפון למה אנחנו מפגיזים בעזה, כאילו אני אישית עשיתי את זה”, היא אומרת. כשחזרה להולנד גילתה שהוא תלה בכל רחבי פוס פוסטרים עם תמונות של ילדים פלסטינים שנהרגו בהתקפות בעזה, ולא היה מוכן לדבר איתה. “מכיוון שידעתי שהוא אוהב לשתות, פתחתי איתו בקבוק יין והסברתי לו איך כל אחד מאיתנו ניזון מפרטים אחרים בתקשורת. עשיתי איתו ועידת שלום. אחרי אותו ערב הפכנו להיות החברים הכי קרובים”.

כיום בן הוא הדמות המגוננת ביותר על עדי, דואג לכל צרכיה וקשוב לרחשי לבה. למרות חזותו הקשוחה וגופו השרירי, בן הוא אדם רגיש וחברותי ובעיקר מצחיק במיוחד. לדבריו, בכל יום הוא אוכל רק סוג אחד של אוכל. “יש ימים שאני אוכל רק סושי”, הוא מסביר בעיניים גדולות ובחצי חיוך, “אני אוכל סושי לארוחת בוקר, סושי בצהריים ובערב הולך למסעדה יפנית ואוכל בה סושי. אני לא יכול לערבב”.

עשר שנים התגורר ביפן כדי להפוך ללוחם קראטה מקצועי והיה נשוי למקומית שילדה את בתו, חדישה בת ה–14 שחיה איתו בהולנד בבית אמו. כבר זמן רב שהוא אינו נמצא במערכת יחסים ומתרץ זאת בכך שהנשים ההולנדיות אוהבות לצאת עם כמה בחורים במקביל. “זה לא מתאים לי, אז אני מעדיף לא לצאת עם אף אחת”.

עדי לא מוכנה לנפק פרטים רבים על חייו של בן, ומגוננת עליו מאוד. לפני חצי שנה נרצח ביריות אחיו הגדול, מפתח גוף מקצועי ובעליו של מכון כושר שגם עסק במכירת תוספי תזונה. פרשת הרצח הסעירה את התקשורת ההולנדית, בין היתר מכיוון ששני הרוצחים לא נתפסו והקורבן הוא מוסלמי שחור.

בפוס הכירה גם את גבי פאן דה וואלן־וויחט, רואת חשבון הולנדית שאספה אותה לביתה לאחר ששמעה שאין לה היכן ללון. חודשים ארוכים ישנה עדי בעליית הגג שמעל למטבח של גבי והמגורים המשותפים הפכו אותן לחברות קרובות. גבי, בחורה אצילית וקשוחה, היתה מעין אחות גדולה לעדי ברגעיה הקשים והשתיים תמכו זו בזו. בדומה לבן, גם היא עברה השנה טרגדיה משפחתית. אחד מהתאומים שנולדו לה מת בבית החולים מווירוס קטלני.

בזמן המועט שבין האימונים ניסתה עדי להרוויח מעט כסף במטרה לממן את אימוניה. “עשיתי כל דבר שיעזור לי להתקיים”, היא מספרת, “ניקיתי את כל הבתים של החברים שגרתי אצלם. הייתי הולכת להתאמן, מנקה שני בתים, חוזרת להתאמן והולכת לישון. בנוסף הייתי מגהצת את החולצות של ההולנדים. הבני זונות, הם כולם מידה אקסטרה לארג’, ואני לא בדיוק עקרת בית”.

שונאת מתיחות, אוהבת מכות

עדי נהפכה לאחת המתאמנות הטובות בפוס וההישגים לא איחרו להגיע. ב–2008 זכתה בתואר סגנית אלופת אירופה ב–k1 ‏(ליגה מקצוענית לאגרוף תאילנדי וקיקבוקס‏) בסבב החובבני וב–2009 הפכה לאלופת העולם ב–k1 חובבני, תואר שבו החזיקה שנתיים. הגעגועים לישראל החזירו אותה לתל אביב ב–2010 ומאז היא עובדת כמאמנת כושר בבריכת גורדון ומעבירה בין היתר שיעורי אגרוף תאילנדי.

בתחילת אוקטובר נחתה עדי שוב באמסטרדם, שבועיים לפני הקרב הגדול שהכריע אם היא תוכתר לאלופת העולם החדשה. יריבתה, אלופת העולם המכהנת לינדה אומס, היא מתאגרפת ותיקה ורבת ניסיון והיתה גם הפייבוריטית לזכות בתואר. מהרגע שעדי נחתה באמסטרדם היא הסתגרה בתוך עצמה, עטתה ארשת רצינית וכמעט שלא חייכה. פניה שידרו באופן קבוע שילוב של תוקפנות, מצוקה וחוסר שקט. רותם ידעה שהיא ניצבת לפני הקרב החשוב ביותר של חייה ועל כן הכל חייב להיות מתוכנן בקפידה. לפני שנסעה התאמנה בישראל עם מאמן הכושר יוני שוויצר ובשבועיים שלפני הקרב הגיעה למכון פוס מדי יום לרוטינת אימונים קבועה וקשה עם בן, שפינה את כל זמנו למענה ללא תשלום.

לוח הזמנים שלה זהה בכל יום: היא מתעוררת בתשע ועולה על אופניים חלודים בדרך למכון פוס. רותם פותחת את הבוקר באימון מתאגרפים קבוצתי, שכולל תרגילי סבולת. אחריו יש אימון בזוגות, אשר מדמה את הקרב האמיתי ‏(אימון ספארינג‏). בתום אימון הזוגות היא עורכת אימון לאפות ‏(כריות‏) עם בן, שאוחז בכרית גדולה שבה היא מכה נמרצות. “אנחנו עושים את זה בקצב רצחני”, מספרת רותם. “כל מכה היא וואחד מכה וזה מאוד מאוד קשה”. לאחר מכן היא נעמדת מול הראי ועורכת אימון באוויר, כשבן עומד לצדה ומתקן אותה. לסיום היא עושה עשרות כפיפות בטן ומתיחות ‏(“אני הכי שונאת מתיחות, אין שם מכות”‏). בצהריים היא חוזרת לדירה וישנה שעתיים, שאחריהן היא מתעוררת, שותה כוס קפה וחוזרת לסדרת אימונים נוספת של ספארינג, לאפות, שיפור טכניקה, תרגילי בטן ומתיחות עד שמונה.

על הקירות בפוס תלויות תמונות גדולות של כוכבי המקום שהפכו לאלופים, אוחזים בגביעים או מאיימים בכפפות אגרוף, ועדי לא מסתירה את העובדה שהיתה רוצה לראות גם את תמונתה נתלית שם יום אחד. בינתיים המתאמנים והמתאמנות במקום כבר רוחשים לה כבוד רב. כולם מכירים את שמה ויודעים שהיא עומדת בפני קרב על אליפות העולם.

אבשלום חלוץ

“עדי, אני יודעת שאת תנצחי, את הכי טובה בעולם”, מעודדת אותה בהולנדית מתאמנת צעירה וטופחת לה על הגב, ובחורים צעירים מבקשים להצטלם איתה. כמה ימים לפני הקרב, בן מארגן לה פגישה עם מכרה שלו אשר קולעת את שיערה המתולתל והשופע לצמות קטנות המהודקות על ראשה ומעניקות לה מראה קשוח ומאיים. למחרת נוסעים בן ועדי ברכבת ליישוב הקטן שבו ייערך הקרב כדי לעבור שקילה ולוודא שהיא לא שוקלת יותר מ–52 ק”ג.

מפחידה גברים

יומיים לפני הקרב חל עליה איסור מוחלט להתאמן והיא חייבת לנוח בבית כדי לאסוף כוחות ליום הגדול. זה עומד בניגוד מוחלט לטבע שלה. “אני מתה להכניס מכות למישהו”, היא מתלוננת, “אני לא עומדת במנוחה הזאת. אבל זה בדיוק מה שזה אמור לעשות, לגרום לי לרצות עוד יותר להילחם”. מזג האוויר ההולנדי הכריע אותה והיא סובלת מצינון ומחולשה. בן מכריח אותה להישאר בבית ולא לעשות כל פעילות, כדי שתוכל להתחזק. “אנשים לא מבינים מה עובר על ספורטאים”, היא אומרת כשהיא שוכבת על הספה בדירה של חברה ישראלית־הולנדית שהכירה בעיר, שמארחת אותה לפני התחרות. “ישראל לא מעריכה מספיק ספורט, זה לא בתרבות שלנו. רק אם אתה כדורגלן מצליח יש לך כסף, השאר אוכלים את אותם מרורים”.

ולהיות מתאגרפת זה בטח יותר קשה.

“מי רוצה לראות כדורסל או כדורגל של נשים? זה מעניין מישהו? ומתאגרפות, אם זה לא יהיה בביקיני ובבוץ זה לא יעניין אף אחד. לגוף הנשי ולגוף הגברי יש בדיוק אותם שרירים. אין שום סיבה שהקרבות שלנו יהיה פחות חשובים. אני בספורט לא מוערך, שאין בו כסף. אני תמיד גאה לייצג את ישראל, אבל לא נראה לי שהמדינה שלי מכירה בי בכלל. בינינו, המדינה לא תתמוך בי, זה תמיד היה ככה ותמיד יהיה ככה. אמרו לי, ‘אנחנו רוצים לראות מדליות, תעודות’. לא מעניין אותם איזה קשיים אני עוברת, מה שלומי. אני מקווה שאני אוכל למצוא ספונסר בקרוב”.

ב–2008 קיבלה רותם מענק בסך 6,000 שקל ומשכורת חודשית של 1,800 שקל מההתאחדות הישראלית לספורט תחרותי לא־אולימפי. לאחר האליפות ב–2009 קיבלה מענק חד פעמי בסך 28 אלף שקל שהתחלק לתשלומים לאורך כל השנה. “זה לא כסף”, היא אומרת. “אתה צריך לשלם על מאמנים אישיים, יש הוצאות של המכון, מחנות אימון, נסיעה לתחרויות. אתה צריך ציוד, לממן תקופות שבהן אתה לא יכול לעבוד, שלא לדבר על שכר דירה וטיפולים של פסיכולוג ספורט. אין לי כסף, אז אני לא הולכת. וספורט זה קודם כל בראש”.

הנסיעה למחנה האימונים של אליפות העולם עלתה לרותם כ–20 אלף שקל אך היא לא זכתה לסיוע. “אני חייבת להגיד שיש בחור שאני חייבת לו תודה וזה האני סאקס, ישראלי ערבי־נוצרי והפרזנטור של איגוד הקיקבוקסינג בישראל. הוא התקשר אלי להולנד ואמר שהוא רצה לעזור לי. בזכותו התחלתי לקבל סיוע כספי בכלל. הוא נפל עלי כמו איזה מלאך”.

הקשיים הם לא רק כלכליים. “בנוסף לכך שאני בתחום בלי כסף, אני גם צריכה להתמודד עם הסטיגמות שנקשרות אליו. אנשים חושבים שמשהו לא בסדר איתי. גם ככה הציבור רואה בספורט עיסוק גברי ובגלל שאני בספורט של לוחמים אומרים עלי שאני לסבית ושאני גבר. על פי העיסוק שלך מכריזים עליך מי אתה. אבל אף פעם לא היתה לי בעיה שאומרים עלי דברים. אני יודעת מי אני”.

אבשלום חלוץ

קשה למתאגרפות למצוא אהבה?

“אני לא נראית כמו מתאגרפת. הבחורים רואים בחורה בלונדינית חמודה וממבט ראשון אני סבבה ומתחילים איתי. ופתאום אני מדברת והטמפרמנט שלי מתגלה ומפריע לגברים שאני אשה חזקה. גבר מחפש משהו שיעטר אותו”. היא מגלה שמערכת היחסים הרצינית האחרונה שלה הסתיימה ב–2007 והיתה עם לוחם ימ”מ. “הוא היה בטוח בעצמו, ידע מה הוא רוצה, אבל את רוב הגברים מפחיד שאני חזקה. יכול להיות שאני מקרינה משהו שלא נעים להם עם תנועות הגוף שלי, בלי להתכוון. יכול להיות גם שמרתיע את הגבר הישראלי שאני אשה מצליחה ובטוחה בעצמה שיודעת מה היא רוצה. בישראל חושבים על אשה כעל משהו שהולך ליד הגבר. ואני בכלל לא יודעת לבשל, תמיד חוזרת הביתה רעבה ואין לי מה לאכול”.

איזה גבר היית רוצה למצוא?

“מערכת יחסים אפשר לבנות מחברות ולי חשובות הבנה ויכולת הכלה. אני מחפשת מישהו שהוא החבר הכי טוב. אבל הוא חייב להיות גבר מבחינה מנטלית. הוא לא צריך להיות מטר תשעים, אבל להיות אדם חזק באופי. אני אוהבת חוזקה, כי גם אני בנאדם חזק”.

לעתים קרובות עדי רואה את העולם כזירת קרב אחת גדולה, ויש לה שלל סיפורים על תקריות אלימות. אחת מהן קרתה באחרונה בכביש בהרצליה, לאחר שצפרה לנהג שנעצר לפניה. הוא בתגובה יצא מהמכונית, הכניס את ראשו מבעד לחלון הרכב שלה וצעק עליה. “לקח לי כמה שניות להתעשת. זה היה מאוד מבהיל”, היא נזכרת, “הוא בטח חשב לעצמו, ‘הנה בחורה בלונדינית קטנה, אני יכול לעשות מה שבא לי’. על המושב לידי היה מונח מוט הנעילה של ההגה. תוך רגע תפסתי אותו, יצאתי מהרכב ואחזתי במוט באוויר בשתי ידיים מעל הראש. נעמדתי מולו וצעקתי עליו שזאת הפעם האחרונה בחיים שלו שהוא מרים ככה קול על בחורה. זה בפירוש השתיק אותו”.

למרות יכולותיה הפיזיות היא מדברת בחשש רב על אלימות ברחוב. “ברחוב אין חוקים. אם את חוזרת מבילוי על מגף שפיץ ומיני צמוד או נמצאת ליד המדרגות בבית, את חשופה. את לא יודעת אם ישלפו לך סכין או אקדח”. בלילה היא מקפידה ללכת לישון עם פטיש בהישג יד, והטלפון הנייד שלה משמיע יריות מנשק אוטומטי כשמישהו מצלצל.

איך את מסבירה את המשיכה שלך ללחימה?

“בואנה, זה כיף לריב. זה לא סתם ללכת מכות, צריך לדעת איך לעשות את זה. זה העולם האמיתי מבחינתי. זה אני או אתה, להפסיד או לנצח. תמיד עומדת באוויר השאלה מי ימות ראשון. זה מאוד דומה לשחמט. כל אחד זז אחרת, לכל אחד יש חורים אחרים שצריך לדעת לעלות עליהם. יש כאן המון פסיכולוגיה וטקטיקה. אבל אם יש לך פחד, אסור לך לעלות לזירה. אסור לך להראות חולשה או עייפות. מכות הולכים באהבה או בכלל לא”.

 

אלופת עולם! אני!

ביום הקרב התנדבה גבי להסיע את בן ועדי במכונית המרצדס הגדולה שלה, ואנחנו יוצאים לדרך מאמסטרדם בשעה ארבע אחר הצהריים. עדי בקושי מדברת בנסיעה, היא מרוכזת בעצמה בזמן שבן וגבי מנהלים שיחה קולחת מלפנים. גבי מספרת בין היתר על הוריה ואחיותיה שחיים באבו דאבי, ואני שואל אותה אם האחיות התחתנו עם מקומיים. השאלה מקפיצה את בן: “חיכיתי שתשאל את זה!” הוא מזדעק ומסתובב אלי, “אתה בטח חשבת לעצמך בלב, רק שהן לא יתחתנו עם ערבים, נכון?”

לאחר נסיעה של שעה ורבע אנחנו מגיעים אל ברומן, היישוב שממנו באה המתחרה, לינדה אומס. ברומן הוא כפר הולנדי טיפוסי, השקוע כעת בערפל סמיך של אחר צהריים. הקהל הרב שהתקבץ באולם של מרכז הספורט מורכב בעיקר מצעירים הולנדים טיפוסיים - בחורות גבוהות חמורות סבר ובחורים חיוורים בבגדים ממותגים - ומצאצאי מהגרים מצפון אפריקה. ביניהם מסתובבת בלונדינית מבוגרת, שדוחפת עגלת סופר ומציעה לקנות ממיטב הג’אנק פוד הלאומי: צ’יפס מחומם, מאכלי בשר מטוגנים ומשקאות מוגזים. עיני הקהל המשולהב נישאות אל זירה גדולה שבה נלחמים זה בזה שני ילדים בני 10, והפמליה הקטנה של עדי מובלת אל חדר אחורי שבו ייערכו האימונים האחרונים.

בעוד שעתיים היא אמורה לעלות לזירה ולהיות כמה שיותר אלימה, מפחידה וחזקה, אבל עדי נראית עכשיו בעיקר כמו ילדה פגיעה ומבוהלת. היא מחליפה בגדים לגופייה כחולה וחצאית לבנה שעליה דגל ישראל גדול, ומתיישבת מול בן שבידיו השריריות ומלאות הקעקועים בערבית מלפף על ידיה תחבושות אגרוף. הוא לא מפסיק לדבר איתה על הקרב ומנסה לחזק ולעודד אותה. “את תכניסי לה ככה, כמו שהתאמנו, עדי, את יודעת מה לעשות, את הכי חזקה, את האלופה”. אחד הילדים שנלחמו הרגע נכנס לחדר בעיניים דומעות, מתנשף בכבדות, ובני משפחתו המרוקאים מנסים לעודד אותו.

שרירן גבוה נכנס לחדר ההלבשה וצועק: “איפה הבחורה הישראלית? הקרב שלך מתחיל עכשיו”. עדי כבר מוכנה, והיא צועדת באיטיות אל האולם הגדול והרועש ועולה במדרגות עץ קטנות אל הזירה. פרנסואה לוברס, הבעלים של פוס, מגיע ברגע האחרון עם מתאמנת נוספת ונעמד עם בן בירכתי הזירה כדי לעודד את עדי. גבי מתערבבת בקהל, צופה במבט רציני ומתוח בשתי המתאגרפות שניצבות זו מול זו.

בסיבובים הראשונים הקרב צמוד יחסית ואף אחת מהן לא מצליחה להפיל את יריבתה לנוק אאוט. בן צועק בקול רם במיוחד ומדריך את עדי: “עדי, לכי לשם, כן, תכניסי לה עם הרגל, טוב! שימי לב, שימי לב, עדי, לפנים לפנים”. בתום הקרב איש אינו יודע מי ניצחה. שתי המתאגרפות עומדות מול הקהל ושופט הזירה ביניהן. הוא מקבל את התוצאות מהשופטים האחרים ומכריז: “הבחורה בכחול היא אלופת העולם החדשה!” ומניף את ידה של עדי באוויר.

עדי הבוכייה מבקשת להקדיש את הקרב לתינוק של גבי שהלך לעולמו ולאחיו של בן שנרצח. היא חוזרת מוקפת בחבריה לחדר האחורי ועדיין לא מאמינה שהרגע זכתה. “פאק איט!” היא צועקת ועיניה האדומות פקוחות לרווחה, “אלופת העולם! אני!” את החגורה העצומה שקיבלה היא מצמידה לגופה ואת הגביע הכבד היא מניפה ומצטלמת מיד לפייסבוק עם הפמליה שלה, שנמצאת באקסטזה. את סכום הזכייה שקיבלה היא תחלוק עם בן. עכשיו הם מתכננים כיצד ייצאו בלילה לשתות באמסטרדם עד שהיא תצטרך לנסוע לשדה התעופה. “עדי, את לא מגיעה לשדה התעופה עומדת על הרגליים”, מבטיח לה בן. עדי פונה לפרנסואה ודורשת ממנו לראות בקרוב גם את תמונתה שלה נתלית על הקיר בפוס.

למחרת היא כבר בחזרה בדירה הקטנה שלה בקרבת הים בתל אביב. היא שבה לעבוד כמאמנת כושר ומדריכת לחימה בבריכת גורדון ובמועדון "קרוספיט".

איך השתנו התוכניות שלך עכשיו שאת אלופת העולם?

“אני רוצה משפחה, ובקרוב אפתח מכון משלי עם תלמידים שלי. אני רוצה לאמן ושיהיו מתחרים שאהיה אחראית על הקריירה שלהם. אני רוצה להעביר את הידע שלי הלאה”.

כשתהיי אמא, תשלחי את הבת שלך לחוג הישרדות או לבלט?

“אני אשלח אותה לחוג בלט, כי זה נשי ורך וורוד. למרות שאין דבר יותר טוב מלחימה לבנות. אם תופסים בחורה בחושך, היא צריכה שיהיו לה כלים להתמודד עם זה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו