מינוי אייזנקוט: האופן המגושם והמכעיס לעשות מעשה ראוי

מינוי האלוף אייזנקוט לסגן הרמטכ"ל, בדרך לתפקיד הרמטכ"ל ה-21, יכול לסייע לתיקון היחסים בין הממשלה והמטכ"ל ולהציב את הצבא במקום הנכון בתהליך המדיני

אמיר אורן
אמיר אורן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמיר אורן
אמיר אורן

דוד בן-גוריון, שהתפטר בדצמבר 1953 מהתפקיד הכפול של ראש הממשלה ושר הביטחון, מינה ברגע האחרון את אנשיו לשתי העמדות החשובות ביותר במערכת הביטחון – משה דיין לרמטכ"ל ושמעון פרס למנכ"ל משרד הביטחון. "מטעני צד", כביטוי החביב על אהוד ברק, לראש הממשלה משה שרת ולשר הביטחון פנחס לבון. פרס מינה את דני יתום לראש המוסד ערב הבחירות ב-1996, שהסתיימו בהפסד שלו לבנימין נתניהו. מזכירו הצבאי החדש של נתניהו, אייל זמיר, מונה לתפקיד לפני שבועות מעטים, בתקופת מערכת הבחירות. כקודמיו בעשור האחרון ובניגוד להמלצת מבקר המדינה, שאין מתייחסים אליה ברצינות, זמיר הועלה לדרגת אלוף.

עם תקדימים אלה ואחרים לא היתה סיבה אמיתית להיטפל למינויו של האלוף גדי אייזנקוט לסגן הרמטכ"ל. אבל כדוגמה אופיינית לכשלים בניהול מערכת הביטחון בתקופת ברק, בלטה ההתעקשות למרר את חיי המועמד ולהכביד על הרמטכ"ל שהמליץ עליו, למתוח את החבל עד סף קריעה ולבסוף לעשות את הדבר הנכון באופן מגושם ומכעיס.

ההערה שספג מהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, היתה אמורה להזכיר לברק איך טירפד היועץ לפני שנתיים את חתירתו הנפתלת למינוי האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. ברק גם שילם על מנהגו לעקוף את היועץ המשפטי של מערכת הביטחון, אחז בן-ארי, ולפנות לסגנו, בני כהן, כדי להשיג ממנו חוות דעת שיתמכו בעמדותיו במאבקו נגד הרמטכ"ל הקודם, גבי אשכנזי. בן-ארי ראה בהקפאת המינויים שעליה ציווה וינשטיין פקפוק בכשרות מינויו של אייזנקוט. הכל, כמובן, היה נמנע אילו פעל ברק בעוד מועד, לפני הקדמת הבחירות ובטרם הודיע שלא יתמודד בהן. אבל הוא, כדרכו, התחכם וביקש לשמור בידו את עוצמתו של מאשר המינוי עד לרגע האחרון.

אייזנקוט (משמאל) עם הרמטכ"ל גנץ והאלוף יאיר גולן בשנה שעברהצילום: ירון קמינסקי

תקופת חסד

בתווך, על לא עוול בכפו, נמצא אייזנקוט. בתולדות צה"ל נדיר שמתגבשת הסכמה רחבה כל כך על בכורתו של אחד האלופים כמועמד להתמנות לרמטכ"ל הבא. יגאל ידין היה כזה, אך לא דיין, ששרת ואחרים בדרג המדיני הסתייגו ממנו אך אולצו לקבל את התכתיב של בן-גוריון. יצחק רבין היה מועמד מובהק, לאחר חמש שנים כמספר שתיים. אחריו היתה רבע מאה של התמודדויות עד לאמנון ליפקין-שחק, שהיה למעשה מועמד יחיד, ומאז שוב התרחשו התמודדויות מתוחות. זה לא יקרה בשנה הקרובה, עד להכרזה על הרמטכ"ל ה-21, מפני שאייזנקוט יהיה בעליל הבולט באלופי המטכ"ל.

זו תהיה, לפיכך, תקופת חסד לצה"ל. היא תתאפיין ביחסים טובים ורבי התאמה בין הרמטכ"ל לבין סגנו המועדף ויורשו המיועד, שני קצינים נוחי מזג, שהתקדמו בארגון הכוחני המתקרא צה"ל, אף שבניגוד למי מעמיתיהם לא פיעמה בהם שאפתנות תחרותית, חשדנית וחורשת מזימות.

בעמדה קדומנית זו, כמטחווי סגירת מעגל מלשכת הרמטכ"ל, יהיה אייזנקוט הנציג הראשון של ילידי שנות ה-60. גנץ, אשכנזי ומשה יעלון נולדו עשור קודם לכן, דן חלוץ, שאול מופז, ליפקין-שחק וברק בשנות ה-40. כמה מתכונותיו של אייזנקוט, כמו ידע היסטורי והבנת תהליכים חברתיים, מזכירות את הדור הקודם ומבטיחות המשכיות. גם אם יהיה חדשן, במיוחד לנוכח קושי תקציבי  שיכריח אותו לחתוך (למשל, בטייסת השנייה של מטוס הקרב אף-35), לא צפוי שיהיה מהפכן. הוא ירצה, למשל, לשים דגש על פיקוד העומק, שבראשו יעמוד אלוף חדש, אולי גל הירש; אבל המציאות יכולה להכתיב לו אילוצים אחרים לאורך הגבולות, בסדר שונה מבעבר – בגולן, בעזה, בסיני, בערבה, בקו התפר ובגליל. בין האלופים של גנץ יהיו שיתבקשו להסתפק בתפקיד אחד ולפרוש מהמטכ"ל של אייזנקוט.

יתרונו הגדול של אייזנקוט הוא בקיאותו בתחום הרגיש של יחסי הדרג הצבאי והדרג המדיני. הוא היה המזכיר הצבאי של ברק ושל אריאל שרון בתקופה של  משא ומתן עם יאסר ערפאת וחאפז אסד, נסיגה מלבנון והתנגשות אלימה עם הפלסטינים; מפקד אוגדת יהודה ושומרון בשנתיים של חידוש השליטה בגדה המערבית לאחר מבצע חומת מגן (והקפיד לשבח את הישגי קודמו באוגדה, גרשון "ג'רי" יצחק); ראש אגף המבצעים במטכ"ל הלבנוני של חלוץ; וקרוב לחמש שנים אלוף פיקוד הצפון.

בכל התפקידים הללו, וגם לפניהם, עוד כמפקד פלוגת הנ"ט בגולני שהתעמת עם מפקד החטיבה, בלט כדעתן שאינו ירא להטיח את דברו גם במפקדים השולטים בעתידו הצבאי. כקצין המבצעים של פיקוד הצפון התוודע לרמות הבכירות בצבא וייצג בדיפלומטיות מפייסת את מפקדו מצפת שזעף על תל אביב המתנכלת לפיקוד. כמפקד חטיבת אפרים בשנות תהליך אוסלו למד לתמרן בין משרד ראש הממשלה ללשכת הרמטכ"ל, מפקד האוגדה ואלוף הפיקוד, אגף התכנון ומתאם הפעולות בשטחים, השב"כ – ואש"ף; וגם 50 אלף מתנחלים ב-25 התנחלויות, בקרב 200 אלף פלסטינים.

יחסים קרובים

המשימה העיקרית אז היתה "קשת צבעים" – תוכנית העברת הערים, בגזרה שתחת פיקודו היו אלה טול כרם וקלקיליה, לרשות הפלסטינית. המימוש הגיע לשיאו בדצמבר 1995, כחודש לאחר רצח רבין, ונותר ממנו מסמך שאייזנקוט חיבר לעצמו, "חפיפה והעברת סמכויות". לאחר כשנה, בהיותו חניך במכללה למלחמה של זרוע היבשה האמריקאית בקרלייל בפנסילווניה, חלק אייזנקוט את לקחיו עם קולונל קנת לינוונד, קצין דת אמריקאי דובר עברית, "בעלה של ברכה ואביה של טליה". לינוונד השתית את עבודת המחקר שכתב במכללה על סיפור יישומו של הסכם הביניים עם אש"ף, בחטיבת אפרים ובידי המח"ט אייזנקוט. "המשימה בוצעה ללא רבב", התפעל הרב-הקולונל.

ואלה ששת לקחי אייזנקוט, בגרסה שהופצה לצבא האמריקאי. ממנה אפשר ללמוד משהו על עמדותיו, אם בשנים הבאות ייקלע לצומת הכרעות בסוגיות השלום והשטחים:

- אל לצבא להתערב בהחלטות מדיניות. צה"ל נשאר מחוץ לתהליך הפוליטי של קבלת ההחלטות בגזרת רבין-ערפאת (וביל קלינטון).

גנץ, אייזנקוט וברק ב-2010צילום: אריאל חרמוני

- יישום הסכם הביניים עם אש"ף חייב פתרונות צבאיים לבעיות ביטחון סבוכות ולכן גם יחסים קרובים עם המתכננים בכל הדרגים, במשרד ראש הממשלה ובמשרד הביטחון, במטכ"ל ובפיקוד; ובהמשך גם עם פקידי הרשות הפלסטינית וקציניה. בסביבה רוויית טרור, תקשורת ומחלוקות פוליטיות, על הקברניטים האסטרטגיים להיות קשובים מאוד למצב הטקטי ולהבין שפקודה שגרתית של קצין זוטר, מפקד מחלקה, עלולה לשבש הכרעות אסטרטגיות (בכך הקדים אייזנקוט בשנתיים-שלוש את מפקד המארינס צ'רלס קרולאק, שטבע באותו הקשר את המונח "הרב"ט האסטרטגי").

- להצלחה נחוצה הכנה קפדנית – סדנאות, כתיבת תורה ונהלים, תרגילים.

- חיוני ללמוד לעומקם אירועים קודמים, כשלבים בתהליך זה.

- ההדרכה של חיילי צה"ל צריכה לכלול ימי עיון שיעסקו בתולדות הפלסטינים, תרבותם, דתם ושאיפותיהם הלאומיות. בניית אמון תלויה בהכרת הצד השני.

- נחוצה יצירת מנגנונים יעילים לפיקוד ושליטה ולתיאום הדדי – מפות, לוחות זמנים, נוהל תקשורת, צירים, תגובה מהירה.

מכאן, שאם ברק אובמה יחליט להקדיש חלק מהונו הפוליטי ללחץ על נתניהו ועל מחמוד עבאס להשגת הסדר ישראלי-פלסטיני, צה"ל בתקופת גנץ ואייזנקוט לא יחבל בתהליך, באמצעות קריצה למתנחלים. הוא יידע להלך על הגבול הדק שבין הצבאי והמדיני.

אחת השגיאות הגדולות של השנתיים האחרונות, בעבודת מבקר המדינה בפרשת יחסי ברק-אשכנזי, היא השטחיות בהבנת הרקמה המורכבת של יחסי הממשלה עם צה"ל. הממשלה, ולא רק שר הביטחון, כי יסוד חשוב בשיטת הבלמים והאיזונים הוא דווקא מיקומו של הגוף הצבאי-המקצועי בראשות הרמטכ"ל, כמשקל-נגד לפוליטיקאי, אחד מחברי הממשלה, המחזיק בתיק הביטחון. מובן מאליו שהדרג האזרחי מפקח על הצבא, אבל בה במידה השרים אינם מניחים לעמיתם, שר הביטחון, לפעול כאוות נפשו מול הרמטכ"ל.

מתח זה הגיע לאחד משיאיו הראשונים ברגע קשה במלחמת 1948, עם פיטוריו של ישראל גלילי ששימש חוליה מקשרת בין שר הביטחון והמטכ"ל. ידין ועוד ארבעה ראשי אגפים התפטרו במחאה. אף שבן-גוריון היה גם ראש הממשלה ולא רק שר הביטחון, הוא נאלץ לקבל את דין הממשלה, שהגבילה אותו לאישור מינויים צבאיים מדרגת סגן אלוף (מפקד חטיבה, אחר כך אלוף משנה) ומעלה. בן-גוריון רצה בכוח וטו פוליטי על מינוי כל קצין, גם בדרגת סגן משנה. הממשלה היתה ועודנה המפקדת העליונה של הצבא, אבל שר הביטחון פועל מטעמה, נושא באחריות כלפיה ואינו מפקדו של הרמטכ"ל.

אשכנזי עם ברק וגלנט ב-2010צילום: אוליבייה פיטוסי

ברק אינו הדרג המדיני בה"א הידיעה; הוא חלק ממנו. בתכסיסיו בפרשת מינוי גלנט ובעיכוב מינויים של מאות קצינים, כדי לכפות את רצונו, מעל באמון הממשלה שסמכה עליו. בית המשפט העליון גינה השבוע בחריפות, בדחותו ערעור על הרשעה, תרגיל דומה של עיכוב מינוי סמנכ"לים ברשות המסים, עד שייעשה רצונו של הממנה.

לפחות שלוש פעמים ויתר עד כה אייזנקוט על סגנות הרמטכ"ל. בקיץ 2009, כדי לפתור את התיקו שבין ברק ואשכנזי; בתחילת 2010, כאשר גלנט הציע לו בהתנשאות להשלים עם ודאות מינויו לרמטכ"ל ולהסתפק בסגנות; בסתיו 2010, כשמינוי גלנט אושר, גנץ פרש מהסגנות ומהצבא וההצעה הוגשה לאייזנקוט רשמית. אילו בלע אז אייזנקוט את רוקו והסכים, היה מקבל על טס את כהונת הרמטכ"ל בפברואר 2011, לאחר פסילת גלנט.

אייזנקוט, שאינו איש תככים, חשבונות ותכססנות, המשיך לסרב והגדיל לעשות בהעניקו את תפקיד הרמטכ"ל לגנץ, לאחר שנתניהו – צרוב התבוסה עם גלנט – הפקיע מברק את בלעדיות ההמלצה על המועמד והגיש לאייזנקוט הצעה משותפת.

אף שחיצונית הם זהים כמו אותם תאומים ידועים, ארנולד שוורצנגר ודני דה-ויטו, גנץ ואייזנקוט דומים בתכונתם הבסיסית – הם אינם אנשי שררה וכוחניות. אצל גנץ יש לכך לעתים ביטוי קיצוני, המתפרש כהתבטלות לפני הממונה עליו, למשל בנכונותו לגרום עוול לאלוף משנה ארז וינר, שהיה עוזרו של אשכנזי, כדי לרצות את ברק; הוא מן הסתם מנמק זאת לעצמו בהקרבת היחיד למען עניין כללי, גדול יותר. אייזנקוט מצפוני יותר; הוא מהמצטערים גם על עוולות שלא היו בשליטתו. עומד להתקיים בו הפסוק מתהילים, "ענווים יירשו ארץ"; ובעזרתו יגדל הסיכוי להתגשמות החצי השני, "והתענגו על רוב שלום".

תגובות