בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בני גנץ מסדר את המטכ"ל, בשקט

בלי קטטות מתוקשרות, בלי מאבקי אגו מיותרים, הרמטכ"ל מצליח להעביר את רוב המינויים שהוא מעוניין בהם. כך השכיל להעביר גם את מינוי אייזנקוט

30תגובות

כמה מלים נשפכו בשנה האחרונה בעיתונות על חולשתו כביכול של הרמטכ"ל, בני גנץ. גנץ, נטען, הוא אסקופה נדרסת בפני שר הביטחון אהוד ברק, הרודה בו ושולט בצבא בלא מצרים. ברק כופה על הרמטכ"ל מינויים בכירים; גנץ, מרוב חשש להתעמת עם השר, לא מצליח להשאיר את חותמו על צה"ל.

מעט, אם בכלל, מהביקורת הזו היה רלוונטי או מעוגן במציאות. גנץ ניהל בצורה מחושבת את מבצע "עמוד ענן" בעזה, על הישגיו הסבירים. הרמטכ"ל לא התלהם ולא חיפש כותרות. באותו סגנון בדיוק גם הצליח להעביר את הרוב המכריע של המינויים שבהם חפץ, בלי קטטות מתוקשרות עם השר. לפני כשנה, כשגנץ רצה באלוף אמיר אשל כמפקד חיל האוויר, ביקש ראש הממשלה בנימין נתניהו לקדם לתפקיד את מזכירו הצבאי, האלוף יוחנן לוקר. בעיתונים ניבאו ניצחון לנתניהו, אבל עמדת גנץ התקבלה ואשל מונה. לפני חודשיים נתניהו חפץ בתא"ל הרצי הלוי למזכירו הצבאי במקום לוקר, אף שלהלוי כבר סוכם תפקיד אחר. הרמטכ"ל הצליח לבסוף לשכנע את נתניהו לדבוק במועמד המקורי של צה"ל לתפקיד, האלוף אייל זמיר.

אולם ההחלטה החשובה מכולן התקבלה השבוע, עם מינויו של האלוף גדי אייזנקוט לסגן הרמטכ"ל – עמדה שמקדמת אותו צעד גדול לקראת מינויו כיורשו של גנץ בעוד שנה או שנתיים (הממשלה קצבה את כהונת הרמטכ"ל הנוכחי לשלוש שנים, אך הותירה פתח להארכתה לארבע, עד פברואר 2015). גנץ דוחף למינוי הזה כבר חודשים ארוכים. הוא האמין שעם כל הכבוד (והיה כבוד) למועמדים האחרים, אבי מזרחי וטל רוסו, אייזנקוט הוא האיש המתאים לתפקיד. השניים רואים עין בעין זה שנים, שלא לדבר על חוב הכבוד של גנץ לאייזנקוט, כשהאחרון המליץ עליו בפני נתניהו וברק לתפקיד (ובכך הסיר את מועמדותו שלו), אחרי ביטולו ברגע האחרון של מינוי יואב גלנט לרמטכ"ל לפני קרוב לשנתיים.

אין זה סוד שלברק היו ספקות. ההסתייגויות שלו קשורות בפרשת מסמך הרפז (שם היו חבריו הקרובים של אייזנקוט מעורבים בהדלפת המסמך לערוץ 2), אך כנראה גם בעמדותיו המתונות של אייזנקוט באשר לטיפול באיום האיראני ובוודאי ברצונו של ברק להיות בעל הדעה בכל הסוגיות המהותיות של מערכת הביטחון. אבל גנץ התעקש, דבק בהמלצתו וברק נעתר לבסוף ביום ראשון בלילה ואישר את המינוי.

דובר צה"ל

שר הביטחון אינו קליינט קל. יש מתיחויות קבועות בין לשכות השר והרמטכ"ל, אף שהן פחות דרמטיות מכפי שהיו בעבר. ועדיין, במערכת היחסים הסבירה בין ברק  לבין הרמטכ"ל הנוכחי, טמונה ההוכחה שלטנגו הזה נחוצים שניים. לעתים קרובות היה נדמה שברק והרמטכ"ל הקודם, גבי אשכנזי, להוטים לריב. גנץ שומר על הטריטוריה שלו, אך משתדל להימנע מהתנגשויות עם ברק. הוא נאבק על מה שחשוב, אבל ידע לוותר על מה שפחות חשוב ונזהר לא להתיש את עצמו במחלוקות זניחות על עלבונות הדדיים.

מתברר שאפשר להסתדר עם ברק – וזו נקודה חשובה, משום ששר הביטחון עדיין לא הולך לשום מקום. גם בצמרת הליכוד עוד משאירים פתח של סיכוי לאפשרות שנתניהו ישוב וימנה את ברק לשר הביטחון שלו, כמינוי מקצועי, א-פוליטי לכאורה, אחרי הבחירות בינואר.

מי שמתבוננים מצבא בחוץ לא תמיד מבינים את ההשפעה העצומה שיש לרמטכ"ל על צה"ל. הצבא הוא ארגון היררכי להחריד, שנטייתו הטבעית היא להתיישר בקלות עם אופיו של הבוס, לא להרהר פעמיים על שינויים אסטרטגיים המוכתבים מלמעלה ולהרבות ככל האפשר בחנופה לממונים. משה (בוגי) יעלון, דן חלוץ, גבי אשכנזי – כל אחד מהרמטכ"לים האחרונים עיצב את צה"ל, בעת הקדנציה שלו, בצלמו ובדמותו.

אשכנזי השקיע מאמץ רב בשיקום הנזקים שנחשפו במלחמה בלבנון ב-2006 והחזיר את צה"ל לעיסוק ביסודות המקצוע הצבאי. הוא היה מסיים קדנציה מעולה אלמלא נסחף בשנה האחרונה במריבה הקטנונית עם ברק, שגלשה למחוזות המסוכנים המתוארים בהרחבה בדו"ח המבקר בפרשת הרפז.

הפרסום הסופי של הדו"ח כבר לא רחוק כנראה. ביום שלישי הבא תדון ועדת הכנסת לביקורת המדינה במועד הפרסום. עכשיו, אחרי שבמפלגת העבודה וב"תנועה" של ציפי לבני מזכירים את אשכנזי כמועמד אפשרי לשר ביטחון מקצועי, גם לנתניהו יש לפתע עניין בדיון בדו"ח, שיפגע בעיקר באשכנזי. סביר שיו"ר הוועדה, ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי), ירצה בכך. אריאל גם שוקל כנראה מהלך נוסף, למינוי ועדת חקירה ממלכתית בפרשה.

משרד המבקר תרם תרומה משמעותית למינוי אייזנקוט לסגן, בריכוך המסקנות כלפיו בפער שבין טיוטת הדו"ח הראשונה לדו"ח הסופי. שום דבר עוד לא בטוח (ראו ביטול מינוי גלנט ברגע האחרון) אבל אם אכן יירש אייזנקוט את גנץ בעתיד, ייווצר כאן רצף מעניין של רמטכ"לים בעלי סגנון דומה למדי. אייזנקוט, שהפיץ בעבר לקברניטים מסמך המזהיר מתקיפה ישראלית מוקדמת ולא מתואמת של אתרי הגרעין האיראניים, נחשב כמו גנץ לאיש הקוטב המתון בשאלת איראן. נתניהו, שמודע לכך, תמך במינויו – ויש המעריכים שאף דחק בברק שלא להוסיף ולדחות את ההכרעה.

מיד לאחר ההודעה פנה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לברק וביקש הבהרות על המינוי בתקופה הרגישה שלפני הבחירות. קשה להאמין שפנייתו תביא לדחיית המינוי: אייזנקוט רחוק מכל זיהוי פוליטי, למינויו אין השלכות פוליטיות והוא נדון כבר לפני זמן רב. וינשטיין, ברק וגנץ נועדו אתמול במטרה להסיר את המכשול המשפטי מהדרך. כך או כך, יש מידה של צדק פואטי בכך שברק, שעיכב את ההחלטה במשך חודשים רבים ונדחק אליה כמעט בלי ברירה, נאלץ כעת להסביר בהתלהבות מדוע אייזנקוט הוא המועמד המתאים ביותר ולמה כה דחוף למנותו כעת. אלמלא עייף אייזנקוט מההמתנה הממושכת למינוי שאמור היה להיות שלו לפני זמן רב, ייתכן שהיה אפילו נהנה מהאירוניה שבעניין.

ביצה טובענית

אחרי שצלח בשלום את פרשת המינויים, מחכה כעת לגנץ – ולאלוף פיקוד המרכז, ניצן אלון  – אתגר מסוג אחר לגמרי בגדה המערבית. למרות הכותרות המתריעות, בשלב הזה קיים עדיין ספק רב אם בגדה מתפתחת אינתיפאדה שלישית. אבל רצף של אירועים אלימים יצר שם התפתחות מדאיגה, המלובה בהיסטריה תקשורתית ומועצמת בשל שיקולי בחירות בישראל.

ההסלמה בגדה קשורה במידת מה במבצע "עמוד ענן" בעזה, אך יותר מכך בהצלחת המהלך המדיני של הרשות הפלסטינית באו"ם. התמיכה הבינלאומית הרחבה ברשות ולצדה צעדי הענישה הישראלית (ההודעות על בניית 3,000 יחידות דיור בהתנחלויות, הבנייה באזור E1 והקפאת העברת הכספים לרשות) יצרו יחד רוח גבית להפגנות עממיות נלהבות, שחלקן גולשות לאלימות, תוך עצימת עין מצד מנגנוני הביטחון הפלסטיניים.

על אלה נוספו תצלומים לא סימפתיים משתי תקריות שבהן נזהרו חיילי צה"ל מלהתעמת עם מפגינים אלימים, בחברון ובכפר קדום. בזמן המבצע בעזה, אגב, אירעו בגדה תקריות הפוכות באופיין, כשחיילי מילואים שהוזעקו בצו 8 הגיבו בלהיטות יתרה על התגרויות והרגו שני מפגינים לא חמושים.

אמיל סלמן

התצלומים האחרונים, במיוחד מהתקרית בקדום, חשפו הכנה בעייתית של הכוחות למשימתם. אבל לא כל תמונה חייבת להעלות אסוציאציות מפוגרומים וטענות על השפלה לאומית. עם הנחיות מתאימות, כוח אדם גדול דיו ואמצעים לפיזור הפגנות, יחידות צה"ל יודעות לפזר התפרעויות גדולות בהרבה, בלי לגרום לאבדות בנפש. מה גם, שלדברי קצין בכיר בפיקוד מרכז "הסרט נערך באופן מגמתי, משלושה קטעים שונים שסודרו בניגוד לסדר הכרונולוגי שבו התרחשו". הוא הוסיף כי "לא מצאנו שום תקלה ערכית בהתנהגות החיילים והסמל".

הצרה עם טורי הביקורת הנרגשים בעיתונות (ממש כמו עם תאומיהם משמאל, החולקים שבחים מופרזים לחיילים על "גבורת האיפוק") טמונה בכך שהם דוחפים את הצבא לביצה פוליטית טובענית. כשמ"פ או מפקד מחלקה שומע בחדשות ששר החוץ נוזף בחיילים המפחדים לירות בגלל אימת עורכי הדין, הוא עלול להתיר ירי שאינו במקומו בתקרית הבאה.

בפיקוד הבכיר של צה"ל מודעים לצורך להמשיך ולנקוט ריסון כדי למנוע התלקחות נרחבת, שתפרוץ בשל הרג של פלסטינים במקרים שאינם הכרחיים. התקרית שלשום בערב בחברון, שבה ירתה לוחמת מג"ב למוות בצעיר פלסטיני שהסתער על חברה לכוח כשהוא מחזיק באקדח, שהתברר אחר כך כאקדח דמה, אינה דומה לאירועים הקודמים. אין כמעט שום דרך להבדיל, בלהט ההתגוששות, בין אקדח דמה לאקדח אמיתי – ואנשי ביטחון רבים, מניו יורק ועד חברון, כבר שגו בכך בעבר. הלוחמת פעלה כיאות, אבל מכאן ועד להפוך אותה לגיבורה לאומית, כפי שנעשה בעמודי השער בחלק מהעיתונים אתמול, הדרך עוד ארוכה.

שקט מופתי

בזמן שהגדה בוערת, רצועת עזה שקטה לגמרי. שוב מתברר שכאשר הם רוצים, הם יכולים. החמאס שומר על שקט מופתי בגבול עם ישראל זה שלושה שבועות, מאז נכנסה הפסקת האש לתוקפה. בינתיים "עמוד ענן" עומד בדרישות שהציבה לו ההנהגה הישראלית. לכן, נדמה שאין לייחס חשיבות גדולה מדי לחגיגות הניצחון של החמאס בסוף השבוע האחרון, עם ביקורו הראשון של חאלד משעל בעזה.

חרף הקריאות בזמן המבצע, להפלת שלטון החמאס, לישראל יש דווקא אינטרס הפוך: שליטת החמאס בעזה היא נתון קבוע, שאינו עומד להשתנות בקרוב. אם הארגון ימשיך להפגין שלטון אפקטיבי ולרסן בחודשים הקרובים את הפלגים הפלסטיניים הקטנים ביותר, משום שיירתע מפני סיבוב נוסף של עימות עם צה"ל, הרי שהמבצע האחרון השיג את מטרתו המוגבלת.

כדאי גם לשים לב לתפקיד שממלאת מצרים בפרשה. ביוני, אחרי ניצחון האחים המוסלמים בבחירות במצרים, חשבו בחמאס בטעות שהגיבוי מקהיר מגדיל מהותית את מרחב התמרון של עזה כלפי ישראל. בפועל, קרה ההפך: מצרים אמנם שלחה את ראש ממשלתה לביקור בעזה בזמן המבצע, אבל בה בעת לחצה על החמאס להסכים במהירות להפסקת אש.

תוך כדי המבצע, הזהיר מנהיג האחים המוסלמים בקהיר, חייראת א-שאטר, כי אסור למצרים לתת לפלסטינים לגרור אותה למלחמה עם ישראל, כשאינה ערוכה לקראתה. לביקור משעל בעזה ביקשו להצטרף גם בכירים בג'יהאד האיסלאמי. מצרים, לא ישראל, היא שמנעה זאת, משום שאינה רואה בעין יפה את הקשר ההדוק בין איראן להנהגת הג'יהאד.

אי–פי

חרף ההתנגדות האידיאולוגית לישראל, לקהיר יש כרגע אינטרס מובהק בשמירת השקט. הפסקת האש בתום המבצע התעכבה, משום שישראל המתינה ששרת החוץ האמריקאית, הילרי קלינטון, תגיע לקהיר כדי לגבש הבנות עם המצרים בדבר סיוע שלהם במניעת טרור מסיני והברחות מעזה. זה לא יתורגם בקלות לצעדים מעשיים בשטח, אבל גם בקהיר מודעים לסכנה שהקונגרס האמריקאי עלול לפגוע בסיוע הכלכלי והביטחוני למצרים, אם זו תיתפש בוושינגטון כמי שעוזרת לפלסטינים להתחמש ברקטות ההורגות אזרחים ישראלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו