בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טוהר הנשק

אני מומחית בהגנה עצמית. אני לא זקוקה לבעיטת קראטה או לתת מקלע. יש לי הלשון החדה שלי

14תגובות

בהרצאה שנתתי לפני קהל שרובו ישראלים בהווה או בעבר המתגוררים בברלין סיפר אדם מבוגר המתגורר כבר שלושים שנה בברלין שהוא מאזין בכל יום לתוכניתו של נתן זהבי, “וזה גומר לי את החשק לחזור לארץ”. השבתי לו שדווקא תוכנית כמו של זהבי היתה מעוררת בי געגועים לישראל, כי הרי לאחר שבועיים של לימודי גרמנית כבר הבנתי ששטף ושצף - שאינם באים על חשבון רהיטות - כמו של זהבי, כלל לא ייתכנו בשפה הגרמנית. “התחביר הגרמני לא מאפשר לגרמנים להעביר במהירות גדולה מסרים מורכבים, משום שבלאו הכי עד שמגיעים לנושא ההשמצה יוצאת הנשמה”, הסברתי לשומעי. “נותרו להם בעבר ‏(בטח שבעבר, הם הרי השתנו מאוד בשישים השנים האחרונות‏) שתי ברירות - או להסתפק בסתם קללות קצרות כמו ‘יהודי מזוהם’ או, מחמת חוסר זמן, לעבור ישר לאלימות מילולית”.

אודה ולא אבוש, התיאוריה שלי בדבר היסודות הפילולוגיים של השואה לא קנתה לה מאמינים בקרב המאזינים שחשבו כנראה שאני מתבדחת ואינני אופטימית גם לגבי האפשרות להנחיל אותה בקורסי ההדרכה למדריכים ב”יד ושם”. אף על פי כן אני משוכנעת שיש גלעין, לא סתם גרעין, של אמת בתחושה שלי שאלימות פיזית נובעת פעמים רבות מחוסר היכולת להתבטא ולהמירה בסתם אלימות מילולית, שאמנם עלולה להיות מאוד לא נעימה אבל איש, ככל הידוע לי, עדיין לא מת ממנה. ההוכחה המיידית לתיאוריה הזאת היא ההבדל בין רמות האלימות הפיזית של גברים ונשים. מגיל צעיר יחסית בוחרות ילדות לעקוץ, לקנטר ולהעליב את חברותיהן, אחיותיהן או אחיהן ‏(המעדיפים לרוב להשיב בבעיטה, סטירה, נוגרה, נגחה או לאטמה‏), גם כשקורבנותיהן חלשים פיזית מהן.

איור: אבי עופר

את שנינותי שלי, למשל, אני מייחסת לצורך להתעמת עם אח בוגר וגדול פיזית שלאחר שהיה חובט בי, הדרך היחידה לפרוק ממנו את נשקו היתה להצחיק אותו עד מוות באמצעות, למשל, קללות הלקוחות ממחזור החגים. בחנוכה הייתי קוראת לו אנטיוכוס. אגב, מבחינת הנזק הנפשי שגורמת כל אחת מהשיטות, אינני בטוחה איזו גרועה יותר. ילדים בנים הולכים מכות כי זאת דרך מקובלת ביניהם לקומוניקציה. כשמדובר באחים, הם ממשיכים להתקוטט כך עד שיום אחד הם חדלים והופכים לחברים הכי טובים, כך לפחות קרה בביתי שלי. כאבים פיזיים נשכחים בקלות רבה יותר מאשר אמירות מושחזות המכוונות הישר אל נקודות התורפה של האחר ולכן אינני בטוחה שאלו שאינם מסיבים כאבים לגוף אינם מסיבים כאבים חמורים יותר לנפש.

יש לי דוגמאות למצבים בחיים שבהם היו מעדיפים בני הפלוגתא שלי לחטוף ממני בעיטה ‏(שברצון הייתי מעניקה, לו רק ידעתי איך‏), ולא אותה דיאגנוזה מדויקת שהענקתי להם חינם אין כסף. מספר האויבים שרכשתי לי באמצעות שנינותי העיתונאית אינו קטן וביניהם גם עיתונאים - בעצמם שנונים עד זוב דם ומעולים בביקורת הזולת - שצריכים להיות מסוגלים לקבל מילה של ביקורת.

גם אני עצמי, אגב, הייתי מעדיפה פעמים רבות את האפשרות להיות מסוגלת להחטיף מכות או, לחלופין, לפרוץ בבכי, במקום לשמוע בתדהמה את המרגליות שמפיק פי ושאיכשהו מתנסחות מאליהן בדמות מכתם שלעולם לא יישכח על ידי האויב שרכשתי לי כרגע לעולמים. אלא שאין לי תעצומות הנפש המתאימות. ובכלל, בני תרבות אינם מכים זה את זה, גם לא גברים.

לאחר רצח הילדים בקונטיקט, כמו לאחר כל מקרה של נער היוצא לחיסול המוני, הסבירו הפרשנים את ריבוי מקרי הירי בארצות הברית בזמינותו של הנשק לכל אחד ובכך שהרפובליקאים רואים בהחזקתו הוכחה להיותם אנשים חופשיים וריבוניים. גם אצלנו יכול כמעט כל גבר בן גילו של הרוצח להחזיק נשק במסגרת שירותו הצבאי ומבוגרים מחזיקים בנשק ברישיון בתוקף תפקידיהם כשוטרים או מאבטחים. ובכל זאת לא עולה על דעתי האפשרות שאיזשהו בן עשרים או שמונה עשרה או אפילו שלושים ייכנס לבית ספר, אולם קולנוע או גן ילדים ויפתח במסע הרג.

היו אצלנו כמה רוצחי המונים - ברוך גולדשטיין, למשל. אלא שאלה תמיד היו מצוידים גם במניעים כאילו אידיאולוגיים. אבל רצח המוני מכוון, המחשבה על ישראלי צעיר או מתבגר, בעל חרדה חברתית מסוימת או נוטה לגאונות, המצטייד בכלי נשק ויוצא למסע של הרג, איננה מתקבלת על דעתי, והלוואי שלא אתבדה, כמו שהיה אומר אבא שלי. כל ישראלי החוזר משהות של יותר משבוע בחו”ל נדהם מרמת הרעש, הצעקות וגסות הרוח שהוא נתקל בה בכל מקום. ואילו באמריקה כולם כל כך מנומסים ולא חונים בחניות נכים וישראל הרי מדינה כל כך אלימה. ובכל זאת, בתוך כל הנעימות של החיים באמריקה קם לו אחת לכמה זמן מישהו שמחליט לקצור המונים. כשהוא עושה את הדבר הנורא הזה הוא אולי לא מבין אפילו מה הבעיה כאן. הרי לימדו אותו לחשוב שנשק הוא דבר טוב, סמל לבגרות ולעצמאות ולהיותך אזרח אמריקאי המגשים את חירותו להרוג כל מי שחוצה את שער החצר שלו.

זאת הסיבה שאצלנו לא יכול לקרות רצח כזה, רצח לשם רצח. לא משום שאין כאן נשק - יש כמויות נשק גדולות גם אצל אזרחים, רובם מתנחלים. אבל אצלנו הנשק אף פעם לא נתפס כמשהו חיובי, משהו שמחנכים ילדים לחלום עליו. אצלנו הוא רע הכרחי. מי שנאלצים להשתמש בו בשירותם הצבאי, אף פעם לא יפנטזו על הכיף שבללכת ולהרוג סתם אנשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו