בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשצריך להחליט אם להיות בן, בת או אינטרסקס

אחד מכל כמה אלפי אנשים נולד כשלגופו מאפיינים זכריים ונקביים. מבחינה רפואית האפשרויות העומדות בפני אנשים אלו רבות יותר מאשר בעבר, אבל חברתית זה לא נעשה פשוט יותר. הממסד הרפואי עדיין דורש מההורים להחליט מוקדם מאוד אם לגדל את הילד כבן או בת ולחרוץ את גורלו. בקהילת האינטרסקס יש שמנסים לשנות את הגישות הנוקשות, שעשויות להביא בעקבותיהן חיים שלמים של סבל

78תגובות

זוהי כתבה לא פשוטה. אני יושבת והופכת בה ומתלבטת איך להציג את הנושא, שהוא כל כך מרתק מבחינה מדעית ונוגע ללב מבחינה אנושית, בלי לעורר רתיעה. כי כשסיפרתי לאנשים, שאני כותבת על אנשים שהם גם גבר וגם אישה או לא לגמרי גבר ולא לגמרי אישה, רבים מהם עיוו את פניהם ושאלו: בשביל מה את צריכה את זה?
אמרתי, שאני חושבת שזה בגלל שמדובר בחיים של אנשים.

אינטרסקס הוא תוצאה של שינויים גנטיים רגילים לגמרי, לעתים קרובות קטנים, ממש כמו השינויים שגורמים לסוכרת, לרגישות לגלוטן ולצבע שיער ג’ינג’י. כולם מופעים נדירים יחסית, ובכל זאת אנשים סובלניים לחלוטין כלפי אדם שיש לו אלרגיה או רגישות לחלב, אבל חשים אי נחת כשהם שומעים על מישהו שיש לו רחם אבל גם איבר מין זכרי. האם זאת הסתייגות פרימיטיבית, שמקורותיה אבולוציוניים, מכל דבר שהוא חריג ושונה? ואולי מדובר דווקא בעניין תרבותי, בנוקשות מחשבתית שעוצבה על ידי ההרגל והחברה?

ביוון העתיקה הומוסקסואליות היתה תופעה מקובלת, מאוחר יותר היא היתה מגונה וכיום היא שוב מקובלת. הלא מוכר הוא שמרתיע, יוצא הדופן הוא שמעורר הסתייגות. ה”לא נורמלי” מתחום הסטטיסטיקה, זה שחורג מטווח הרוב, הופך ללא נורמלי מתחום השיפוט והלגיטימציה: לא בסדר. רוב האנשים הם בנים או בנות, קל למיין אותם וטבעי לעשות זאת. וכמו שאמר קלוד לוי שטראוס, המוח אינו יכול לתפוס את העולם אלא באופן דיכוטומי. אבל העולם אינו דיכוטומי, כמובן. אין בו רק שחור או לבן, טוב או רע, גבר או אשה.

וזוהי כנראה הסיבה לכתוב את הכתבה: לגלות גם את הניואנסים של הטבע, לחשוף את השונות שמתקיימת תמיד בין שני קצות הדיכוטומיה ובדרך גם ללמוד משהו על הדברים שקובעים את המיניות שלנו. ומלבד זאת, כאמור, מדובר באנשים. אנשים שהתעוררו יום אחד וגילו שהם שונים.

כשהיינו בבית הספר סיפרו לנו שבנים נוצרים כשתאי העובר מכילים כרומוזום X וכרומוזום Y, ובנות נוצרות כשבתאים יש שני כרומוזומי X. “יש שאלות?” שאלה המורה. לא היו, כי זה נשמע פשוט. אבל זה לא. עשרות גנים, אנזימים והורמונים מעצבים את המין שלנו. לכל עובר יש פוטנציאל להתפתח באחד משני מסלולים עיקריים - זכרי או נקבי. והגנים, האנזימים וההורמונים האלה מכוונים אותו שלב אחרי שלב באחד המסלולים. אבל קורה שגן מסוים מתעכב או שאנזים פורק עול, ועובר שהתחיל להתפתח במסלול מסוים, משנה פתאום כיוון וממשיך להתפתח במסלול האחר.

וכך נוצר אינטרסקס, מצב שבו הגוף מגלה מאפיינים גבריים ונשיים כאחד. זה לא מאוד נדיר: אחד מכל 4,000 בני אדם הוא אינטרסקס והסיבות לכך רבות, כמעט כמספר השלבים במסלולים הביוכימיים שמשפיעים על המין שלנו.

לפני כמה שבועות נערך בבית החולים איכילוב בתל אביב כינוס ראשון של עמותה שחברים בה אינטרסקס מהסוג הנפוץ ביותר - CAH ‏(ראו למטה‏). את הכנס יזמה פרופסור נעמי וינטרוב, מנהלת היחידה לאנדוקרינולוגיה ולסוכרת ילדים בבית החולים דנה־דואק. “השאלה בן או בת, גבר או אשה, היא אחת השאלות הבסיסיות ביותר בחברה שלנו, ואולי בכל החברות האנושיות”, היא אומרת. “התשובה, לעומת זאת, אינה טריוויאלית, כי אפשר להסתכל על זה בכמה רמות. אפשר להתייחס לרמה הגנטית, שנקבעת על ידי כרומוזומי המין: גבר הוא מי שיש לו XY ואשה היא מי שיש לה XX. אפשר לדבר על המין של איברי הרבייה הפנימיים - אם הם אשכים או שחלות. ברמה החיצונית מסתכלים על איברי המין החיצוניים - פין או פות - וכמה שיער מכסה את הגוף. ויש, כמובן, הזהות המגדרית, הרמה הפסיכולוגית: אם האדם מרגיש גבר או אשה”.

בדרך כלל יש התאמה בין כל הרמות. גנטיקה של XY הולכת יחד עם אשכים, איבר מין זכרי, שיער גוף ותודעה גברית. גנטיקה של XX הולכת עם שחלות, איבר מין נקבי וזהות נשית. במקרים של אינטרסקס יש סתירות. למשל, באדם שיש לו CAH, הכרומוזומים הם XX, איברי הרבייה הפנימיים הם רחם ושחלות ‏(עד כאן אשה לכל דבר‏), אבל מכיוון שבדם יש כמות גדולה של הורמונים זכריים, התפתח אצלו גם איבר מין זכרי. בגיל ההתבגרות, ההורמונים גורמים גם לצמיחת שיער על הגוף, כך שלפחות במבט ראשון אפשר לומר, שמבפנים זאת אשה, ומבחוץ - גבר.

“הורים של תינוקות כאלה נכנסים למצוקה קשה”, אומרת פרופ’ וינטרוב. “השינוי הגנטי שגורם לתופעה הזאת משפיע גם על רמות המלחים בגוף ועל תפקודים נוספים, אבל לא בגללם נכנסים ההורים לחרדה. חוסר הבהירות של המין הוא חוויה קשה, ולכן לידה של אינטרסקס נחשבת היום מצב חירום רפואי ופסיכולוגי שמחייב פתרונות דחופים. הנחת העבודה היא, שלאינטרסקס ולבני משפחתו, כמו לשאר בני האדם, הגדרה מינית ומגדרית ברורה היא צורך בסיסי. הרי השאלה הראשונה ששואלים את מי שזה עתה נולד לו ילד היא אם זה בן או בת. זה אירוע ראשון ברצף של בחירות סטריאוטיפיות שנובעות ממנו: בחירת שם וקניית בגדים וצעצועים שנתפסים כמתאימים למין. חשוב לאבחן את זה באופן מדויק, אבל במהירות רבה ככל האפשר, כי ברגע שההורים מודיעים לקרוביהם את מין היילוד, הם בדרך כלל לא מוכנים לשנות אותו, ואז עלול להיות מצב שהתינוק גדל במין הלא נכון”.

מה זה “המין הלא נכון”? איך אפשר לדעת מהו המין הנכון?

“זאת באמת שאלה לא פשוטה, וכל מקרה נשקל לגופו לאור ההבנה שהזהות המינית של אדם נובעת משילוב בין הגנטיקה שלו, הפרופיל ההורמונלי והסביבה שבה הוא גדל. באופן כללי, לגבי כלל מצבי האינטרסקס, יש מערכת מורכבת מאוד של שיקולים שלפיהם מחליטים מהו המין שראוי לגדל בו את התינוק. בעבר היינו מביאים בחשבון בעיקר את הפוטנציאל הניתוחי, את הסיכוי שלו להיות פורה, כלומר להביא לעולם ילדים, ואת האפשרות שיהיו לו חיי מין מספקים במין שנבחר. היום השיקול המכריע הוא מה הוא ירצה להיות כשיהיה גדול, איזו זהות מינית תהיה לו: גברית או נשית. לשם כך אנחנו מסתמכים על מחקרי אורך גדולים, שנעשו ברחבי העולם ובדקו את הקשר בין מצבי האינטרסקס השונים לבין הזהות המינית הסובייקטיבית שלהם. כך אנחנו יודעים בסבירות גבוהה מאוד מה היילוד המסוים ירצה להיות בעתיד, ואנחנו מנסים לאפשר לו זאת בעזרת הטיפולים הרפואיים”.

אז מה קובע?

רקס

בשנות ה–70 חשבו שמה שבעיקר קובע את הזהות המגדרית שלנו, מה שגורם לנו להרגיש, לחשוב ולהתנהג כבנות או כבנים, הוא החינוך שאנחנו מקבלים והסביבה שבה אנחנו גדלים. מי שהוביל את התיאוריה הזאת היה פסיכולוג אמריקאי בשם ג’ון מאני ‏(Money‏), וכדי לאושש את תפיסתו הוא ערך ניסוי מזעזע על ילד בשם ברוס. בגיל חצי שנה סבלו ברוס ואחיו התאום מבעיות רפואיות, שחייבו לבצע בהם הליך רפואי של מילה. לרוע מזלו של ברוס, נפגע איבר מינו באופן חמור והיה צורך להסירו. בעצתו של מאני הוחלט להסיר גם את אשכיו של התינוק ולגדל אותו כתינוקת. מאני עקב אחר ברנדה, זה היה שמו החדש של ברוס, ודיווח לעולם שהילדה לובשת שמלות, משחקת בבובות ומתנהגת כבת לכל דבר בעוד שאחיה התאום ‏(שהפך מיד לניסוי הביקורת המושלם‏) לובש מכנסיים, משחק במכוניות ומתנהג כבן.

הוא הורה להורים לא לספר לילדים דבר על מה שקרה, והתחיל לפרסם מאמרים על חייה המאושרים של ברנדה. ה”טיים” הריע על הניסוי המוצלח, שהוכיח שהכל עניין של חינוך, ובעקבותיו התגבשה התפיסה שיש לנתח ילדי אינטרסקס מהר ככל האפשר כדי לאפשר להם חיים נורמליים. אבל המציאות היתה אחרת. כילדה ניסתה ברנדה לקרוע את שמלותיה, התמרדה נגד שיערה הארוך ובגיל ההתבגרות, כשנודע לה על הניסוי, החליטה לעשות ניתוח לשיקום המין. ברנדה חזרה לחיות כבן, גבר בשם דיוויד רימר, אבל זה היה כנראה מאוחר מדי. כשהיה בן 38, התאבד דיוויד.

“היום ברור, שלנתונים הביולוגיים יש השפעה מכרעת על הזהות המגדרית”, אומרת פרופ’ וינטרוב. “לכן כשאנחנו מנסים לנבא את זהותו המגדרית העתידית של אינטרסקס, אנחנו בוחנים אותם היטב. בדרך כלל אנחנו ממליצים לגדל תינוקות שהם CAH כבנות, בהתאמה לכרומוזומים ולאיברי הרבייה הפנימיים ‏(רחם ושחלות‏). זה נותן להן סיכוי ללדת ילדים בעתיד, כי כגבר, למרות איבר המין הגברי, הם לא יוכלו להוליד משום שאין מערכת רבייה שמייצרת תאי זרע. כדי לאפשר להן לחיות כנשים, אנחנו מנתחים אותן כמה שיותר מוקדם והופכים את איבר המין הגברי לנשי. בניגוד לעבר, המיומנות כיום גדולה מאוד ומשמרת את רגישות העצבים באזור כדי לאפשר סיפוק מיני. בעזרת טיפולים הורמונליים אנחנו מרסנים את ייצור ההורמון הגברי העודף וכך מונעים את כיסוי הגוף בשיער”.

 

והנפש? היא מסכימה עם ההחלטה הזאת?

“מחקרים שנעשו ברחבי העולם מראים שכן. רוב הבנות שעברו את הניתוח וגדלו כבנות הן בעלות זהות מינית נשית”.

לכאורה, זה לא מפתיע, שהרי מבחינה גנטית הן נשים. אבל מחקרים שבדקו את ההתנהגות המגדרית של נשים אלה, מה שמכונה ה־gender role שלהן, מצאו שהיא “גברית”: כילדות הן נוטות להיות יותר תוקפניות ולשחק במכוניות יותר מאשר בבובות. כמבוגרות הן נוטות לבחור מקצועות “גבריים” ‏(שמוגדרים מקצועות שרק פחות מ–25% מהעוסקים בהם הן נשים, למשל נהגות משאיות, נשות צבא ומהנדסות‏). רבות מנשים אלה נמשכות לנשים, אם לא בפועל, לפחות בפנטזיות המיניות.

פרופסור צבי נאור מהמחלקה לביוכימיה באוניברסיטת תל אביב טוען כי החשיפה להורמון הגברי בתקופת העוברות משפיעה גם על המוח, ולא רק על איברי המין. כמי שחוקר את מנגנוני הפעולה של הורמוני המין במוח, הוא מציג שלל עדויות מהתנהגותם של בעלי חיים, שיכולות לשפוך אור על מה שקורה במוח האנושי. “קצת אחרי שנולד זכר, נשטף גופו בגל של ההורמון הזכרי טסטוסטרון. כשההורמון מגיע למוח, הוא עובר שינוי ואז מתרחש מה שאנחנו מכנים ‘זיכור של המוח’: המוח נעשה זכרי. מסלולים עצביים מתארגנים ויוצרים מרכזים ייחודיים שקשורים, למשל, להעדפה המינית, לתוקפנות, להתמצאות במרחב ולאסטרטגיות חיזור. פעילות כזאת לא מתרחשת, כמובן, בעובר הנקבי”.

פרופ’ נאור מציג לדוגמה ניסוי שנעשה בחולדות: “לחולדות בוגרות יש התנהגות מינית פשוטה ואופיינית: הנקבות מקערות את גבן בתנוחה מסוימת, והזכרים מבצעים תנועה ייחודית של טיפוס. בלי תנועות אלה לא תיתכן הפריה, והן מתרחשות ביום מסוים של המחזור ובשעה מסוימת, סמוך לביוץ. לוקחים חולדות שזה עתה נולדו ומסלקים מהן את האיברים שמפרישים את הורמוני המין: מהזכר מסירים את האשכים ומהנקבה - את השחלות. עכשיו נותנים לכל אחד את הורמון המין הנגדי: לזכר נותנים אסטרוגן, ולנקבות טסטוסטרון. אחרי חודשיים מתרחש היפוך תפקידים: הזכר מקער את גבו בתנוחה האופיינית לנקבה, והנקבה עושה את תנועת הטיפוס. כלומר, הורמוני המין עיצבו את המוח ולכן את ההתנהגות המינית של החולדות”.

אצל ציפורי שיר קורה תהליך דומה. “במוח של הזכרים יש אזור שירה, שמאפשר להם לשיר לנקבות את שירי החיזור הנפלאים שלהם”, אומר פרופ’ נאור. “האזור הזה מתעצב בעובר על ידי ההורמון הזכרי. האזור המקביל לו במוח הנקבה מאפשר לה לקלוט את השירה הזאת, והוא מתפתח בנוכחותם של הורמוני מין נקביים. אם מסירים לזכרים ולנקבות את האשכים ואת השחלות, בהתאמה, ונותנים להם את ההורמונים הנגדיים, התפקידים מתהפכים: הנקבות מתחילות לשיר והזכרים מקשיבים. ממחקרים כאלה אנחנו לומדים שלמוח יש חלון הזדמנויות, זמן קריטי שבו מתעצבים מרכזי המוח, שאחראים על התנהגות זכרית או נקבית. זה חלון ביולוגי והוא קצר למדי”.

אבל מה עם הסביבה? הרי גם לה יש תפקיד בעיצוב ההתנהגות, הזהות המינית ובחירת המקצוע של הילד הגדל.

“לסביבה יש השפעה, אבל היא פועלת על התשתית הביולוגית שנבנתה בזמן העוברות”.

ובכל זאת, המחקרים מראים שרוב ה־CAH שגדלו כנשים מרגישות נשים למרות הטסטוסטרון שהיה בגופן בתקופה העוברית.

“ראשית אסור לשכוח, שהאדם הוא יצור קצת יותר מורכב מחולדות ומציפורי שיר, כך שתהליכי הזהות המינית שלו יכולים להמשיך להתפתח בשנות הילדות וההתבגרות. עם זאת, אין ספק שבתקופת העוברות ההורמון הזכרי הוא קריטי והוא עושה זיכור של המוח. יש, מן הסתם, ספקטרום רחב של אנשים שיש להם CAH, וטווח גדול של רמת ההורמון הזכרי אצלם בגוף. יש מטופלים שכעוברים נחשפו לרמות גבוהות מאוד של ההורמון, ואחרים שנחשפו לרמות יותר נמוכות. במקרים הראשונים התרחש כנראה זיכור משמעותי של המוח, וייתכן שאלה הן הנשים הפחות מרוצות. במקרים האחרים, המתונים יותר, נעשה אולי זיכור חלקי, ואז הן יכולות להיות מרוצות כנשים. אולי במקרים האלה רמת ההורמון הזכרי היתה מספיקה כדי לדחוף את הנשים האלה לכיוון של תפקודים גבריים, אבל לא מספיק גבוהה כדי ליצור זהות מינית גברית”.

“לא הבנתי על מה הן מדברות”

אם המוח נעשה זכרי בגלל ההורמונים הזכריים ששטפו אותו בתקופה העוברית, אולי זאת טעות לגדל את האינטרסקס האלה כנשים. אולי נכון לגדלם כגברים, למרות הגנטיקה ולמרות שיש להם רחם.

פרופ’ ירדנה טננבאום־רקובר, מנהלת היחידה האנדוקרינית לילדים במרכז הרפואי “העמק” בעפולה, אכן פוגשת אינטרסקס כאלה שגודלו כגברים. חלקם הוגדרו בנים בחדר הלידה בגלל מה שנראה למיילדת כמו איבר מין גברי, ורק בגיל מאוחר יותר התברר שמדובר בבנות שיש להן CAH. כיוון שהמשפחה לא רצתה לשנות את המין, השאירו אותן לגדול כבנים. “הם דווקא מרוצים בזהותם הזכרית”, היא אומרת. “מחקרים מראים שהם חשים כגברים ואף נוטים להקים משפחה, בעוד שכאלה שגדלו כנשים מתקשות לקיים קשר זוגי ומשפחתי”.

אז בכל זאת הסביבה משפיעה? אלה שגדלו כנשים מרוצות כנשים, ומי שגדל כגבר מרוצה ככזה.

ירון קמינסקי

“הסביבה והביולוגיה יכולות להיות קשורות. מבחינה ביולוגית יש טווח של גבריות, גם בקרב אנשים ‘רגילים’ וגם בקרב אנשי ה־CAH, ויש טווח רחב של רמת ההורמון הגברי. אין ספק שבמקרים הקלים והמתונים של ה־CAH, אלה שרמת ההורמון הגברי שלהם נמוכה יחסית, עדיף לגדל כנשים. במקרים שבהם רמת ההורמון הגברי גבוהה מאוד, מאפייני הגוף הם גבריים מאוד, וגם המוח הוא כנראה גברי. אז יש לשקול לגדל אותם כגברים”.

בגלל מיקומה הגיאוגרפי של המרפאה, פוגשת פרופ’ טננבאום משפחות ערביות רבות, שמעדיפות לגדל תינוקות אינטרסקס כבנים. “בחברה הערבית כמעט תמיד יש עדיפות לזכרים, ולכן הרבה פעמים ההורים מתעקשים לגדל את התינוק כגבר ולא כאשה, גם אם ברור להם שהגבר לא יהיה פורה. במסגרת הניסיון שלנו לקבוע מה המין שעדיף לגדל בו את הילד, אנחנו מביאים גם את זה בחשבון, כי אדם לא גדל לבד. הרווחה הנפשית וההערכה העצמית של אדם תלויות במידה רבה ביחס הסביבה אליו, ולכן אם אותו אינטרסקס יזכה לתמיכה דווקא כזכר, זה מאוד חשוב. העדפת ההורים והסביבה התרבותית הן בהחלט חלק מהשיקולים כשאנחנו חושבים על טובת הילד”.

הצורך בהגדרת מין ברורה ובקביעת המין שבו ראוי לגדל אינטרסקס שנולד הוא הנחת העבודה של הרופאים, אבל לא של כל אנשי האינטרסקס. סולינה ‏(שם בדוי‏), בת 38, מהפעילות הבולטות של הקהילה, מעדיפה לוותר על הקביעה הזאת. מבחינתה יש לחכות עם ההחלטה ולתת לגוף להתפתח לאן שהוא רוצה. היא מדברת על הצורך בהכרה ב”מין שלישי”.

“עד גיל 27 לא הבנתי מה קורה לי”, היא מספרת. “גדלתי כבת עם בעיה בכליות, זה מה שאמרו להורים שלי, והוסיפו שאצטרך להיות מטופלת בתרופות כל החיים. פעם בחודשיים הייתי הולכת עם אמא לבית החולים, שם היו מכניסים אותי לחדר המתים החשוך ואומרים לי להתפשט. הייתי נעמדת בחדר הקר, שהיו בו מיטות האלומיניום שבדרך כלל שוכבות עליהן גופות, ובאמת הרגשתי מתה. צילמו אותי מכל הזוויות כדי לעקוב אחר ההתפתחות שלי.

“בכיתה י’, כשכל החברות דיברו על מחזור ועל החזייה הראשונה, לא הבנתי בכלל על מה הן מדברות. לי לא היה מחזור ולא שדיים והתחיל לצמוח לי שיער מהפנים ועד אצבעות הרגליים. לא יכולתי לשאת את הסבל ועזבתי את בית ספר. המשפחה שלי מאוד סגורה ולא היה לי עם מי לדבר. כשהייתי בת 27 פגשתי גבר מסוים, התחלתי לחשוב על הקמת משפחה. רופא שלח אותי לבדיקות הורמונליות, ואז גיליתי את מצבי: CAH קלאסי, כלומר קשה, כלומר אשה XX עם הורמון גברי שהוא פי שלושה מאשר אצל גבר רגיל. ביקשתי לפתוח את התיק הרפואי שלי, ושם ראיתי שעד גיל חצי שנה הייתי מוגדרת בן, ואז עברתי שלושה ניתוחים והתחלתי לקבל תרופות שיהפכו אותי לבת”.

ירון קמינסקי

איך את מרגישה היום, אשה או גבר?

“לא יודעת. אין לי גוף נשי, אבל אני לא מרגישה גבר. מצד שני, אני גם לא ממש אשה. לפעמים אני עושה ניסיונות של זהויות: הולכת עם בגדים של גבר ומאמצת גינונים מתאימים, אבל אני לא מכירה את עצמי. מצד שני, גם כשאני לובשת חצאית או שמלה אני לא מרגישה ‘בבית’. משהו חסר. קשה מאוד להגדיר את זה, וזה מאוד מתסכל. יצאתי עם גברים וניסיתי לצאת עם נשים אבל משהו לא הסתדר. כיום יש לי בן / בת זוג אינטרסקס, מסיבה אחרת משלי. גידלו אותו כאשה ורק בגיל 27, בעקבות כאבי בטן קשים, התברר שאין לו רחם, אלא אשכים. הוא עבר ניתוח שאמור היה להפוך אותה לאשה מוחלטת, ובכל זאת עדיין לא מוצא את עצמו, כי הוא נראה מאוד גברי”.

כשאת מדברת עליו / עליה, את משתמשת לעתים בלשון זכר ולעתים בלשון נקבה.

“כשאנחנו לבד אני פונה אליו כגבר, אבל בחוץ, בפני אנשים, אני פונה אליה כאשה, ואז חושבים שאנחנו לסביות. גם זה מוסיף לבלבול”.

לא פשוט.

“החיים שלנו מאוד לא פשוטים, נפשית כמובן וגם גופנית: הטיפולים שאני מקבלת גורמים לי בעיות קשות בעצמות. חלק מהטיפולים ההורמונליים גם גורמים להשמנה. מבחינה חברתית זה כמובן סיוט, ואני שואלת את עצמי למה בכלל ניתחו אותי. אם היו עוזבים את הגוף שלי כמו שהוא נולד, אולי לא הייתי סובלת כל כך. אולי הייתי יכולה לחיות עם איבר מין מוגדל ובלי הורמונים נשיים. אי אפשר לדעת. ניתוח הוא פעולה חד־סטרית. מישהו קבע פעם שאני מין מסוים אחד, בת, אבל אם בגיל ההתבגרות אני מרגישה משהו אחר, כבר אי אפשר לנתח.

“אומרים היום שהניתוחים השתכללו ושהם מוצלחים יותר, אבל מה זה ניתוח מוצלח? שמעתי פעם את אחד הכירורגים אומר, שניתוח מוצלח של אשה זה כשהיא יכולה להיות נחדרת, ושל גבר זה כשהוא יכול לחדור. זה המדד שלו. ומה עם ההרגשה, המיניות ותופעות הלוואי? אני רוצה שיעזבו אותי. אל תנתחו אותי ואל תציפו אותי בהורמונים. תנו לגוף לשלי להתפתח כמו שאלוהים ברא אותו. היום הרופאים מחליטים בשבילי. אולי יש להם כוונות טובות, אבל זה הטוב שלהם. אולי הם צודקים וצריך ניתוח והורמונים, אבל תנו לי להחליט, ואז אולי אהיה פחות מבולבלת. תפעלו רק אם יש משהו שמסכן חיים. זה הגוף שלי ומגיע לי שאחליט לגביו”.

מה היית רוצה שיקרה?

“הייתי רוצה שיקבלו אותנו כמין שלישי. למה חייבים לקבוע את המיניות? למה לא לקבל את העובדה שיש מין לא מוגדר? תנו לגוף להתפתח לאן שהוא רוצה, בלי ניתוחים ובלי הורמונים, ושכנעו גם את ההורים לחכות. לוו את הילד ותנו לו עזרה פסיכולוגית עד שיחליט מה הוא רוצה, והעיקר - תסבירו. להורים שלי לא הסבירו. שאלתי את אמי, והיא אמרה שבזמנה לא הבינה טוב עברית, והיא אשה לא מלומדת, פשוט אמרו לה שצריך ניתוח וזהו. לבן הזוג שלי לא סיפרו שלפני שינוי המין המוחלט הוא היה יכול להקפיא זרע. אנחנו מאוד רוצים ילדים, ועכשיו זה בלתי אפשרי. למה? צריך שתהיה הידברות”.

מה רע בבלגן

הגישה המבקשת לקבל את האינטרסקס כמין שלישי זכתה לתמיכה מפתיעה גם מאנשי דת, בכינוס שהתקיים השנה באוניברסיטת חיפה בנושא, בחסות הפקולטה למשפטים והמרכז לאתיקה. אנשי הדת - יהודי, נוצרי, מוסלמי ודרוזי - אמרו כולם כי שיוך האדם לאחד משני המינים המקובלים יכול להקל עליו, אך אינו חובה ואין למהר ולהחליט מיד בלידה. פרופ’ וינטרוב לא מסכימה עם הדרישה לעמימות מינית מהסוג הזה. “זה כמה שנים”, היא אומרת, “מתקיימים בארץ ובעולם כנסים בנושא, שמשתתפים בהם מטופלים, עורכי דין, רופאים ופעילי זכויות אדם. בדרך כלל הרוח הנושבת מהם היא של לוחמנות נגד הפטרונות של הרופאים. זה מצער. הגדרה של מין התינוק היא קריטית, זוהי המציאות החברתית שבה אנחנו חיים היום בעולם המערבי, ואם המין של היילוד לא יוגדר, המשפחה עלולה לא לקבל אותו מבחינה רגשית. כבר ראינו מקרים כאלה, ומבחינה נפשית דחייה של ילד על ידי הוריו עלולה להזיק לו הרבה יותר מאשר הגדרה מגבילה ואפילו שגויה. ייתכן שבעבר התייחסות הממסד הרפואי היתה פטרונית, אבל היום ההחלטה איך לגדל את התינוק מתקבלת בשיתוף פעולה ובהסכמה של ההורים. ההחלטה נופלת אחרי שיקול דעת מעמיק של צוות שכולל פסיכולוגים, אנדוקרינולוגים, גנטיקאים וכירורגים”.

מירי גטניו

גם אנה ‏(שם בדוי‏) מצדדת בתפיסה של “מין שלישי” שהעלתה סולינה. קבוצת התמיכה שהקימה נקראת “אורכידיאה” על שם פרח הסחלב, שנראה כאיבר מין של גבר ושל אשה גם יחד. זהו הסמל של אחת מקבוצות התמיכה של האינטרסקס באנגליה. אנה משתייכת לקבוצה של אינטרסקס, שהגנטיקה שלהם היא זכרית ‏(XY‏) אך גופם כמעט אינו מגיב להורמון הזכרי. “החליטו לגדל אותי כבת”, היא מספרת. “חתכו את איבר המין, שהיה קטן מאוד, חתכו את האשכים, ועדיין כשאדם זר פוגש אותי ברחוב הוא בדרך כלל חושב שאני גבר. יש לי מחוות של גבר. כשאני פוגשת ידיד, למשל, ואנחנו מתחבקים, אני טופחת לו על הגב כמו גבר. הישיבה שלי דווקא מאוד נשית.

“אחרי שגיליתי את מצבי, וזה היה במקרה, תוך כדי שיטוטים באינטרנט, כעסתי על כל העולם, במיוחד על הרופאים. הכעס הוא שלב הכרחי, שאסור לזלזל בו, אבל צריך להמשיך הלאה. היום אין לי כעס על הרופאים, כי הם בסך הכל חלק מהחברה והם לא יודעים אחרת. הסדר החברתי דורש לקבוע - גבר או אשה. קחי, למשל, את החלוקה של השירותים. יש שירותים של נשים ושירותים של גברים. הרבה פעמים כשאני נכנסת לשירותים של הנשים, מישהי נבהלת כי היא חושבת שאני גבר. מה הבהלה? הרי התאים סגורים. מה שבאמת מפריע לה זה שחרגתי מהסדר הטוב. פעם, כשדיברתי עם הרופא שלי על האפשרות של מין שלישי, הוא שאל: ‘אז לאיזה שירותים התינוק ייכנס?’ אנשים מבזבזים את החיים שלהם על שטויות. אם מישהו בסופרמרקט פונה אלי שאעזור לו להוריד חבילה מהמדף, אני לא מתקנת אותו. אני הרי עוזרת לו כמחווה אנושית, אז מה זה חשוב אם אני גבר או אשה? החברה נעולה על הסדר הקיים של זכר ונקבה. דגדגן מוגדל מפריע רק לסדר הטוב, לא לאף אחד אחר. מאיפה הקונספציה הזאת שחייבים להסיר אותו? החברה רוצה לנרמל הכל: דגדגן מוגדל - להקטין, אשכים בבטן - לכרות, להנהיג משטר של הורמונים. השאיפה לנורמליזציה היא אכזרית. היא גורמת לי כל הזמן להשוות את עצמי לנורמה”.

חבר - אדם פתוח מאוד ונאור, וגם הומוסקסואל, במקרה, סיפר לי שהוא קרא פעם ספר בשם: “הרהורים פסיכואנליטיים על מקרה חסר מגדר”. הוצג בו, באנגלית, תיאור מקרה של אדם באופן שאי אפשר היה להבין ממנו אם מדובר בגבר או באשה. הקריאה בספר הטריפה את דעתו. לאורך כל הקריאה הוא לא הצליח להשתחרר מהעיסוק בשאלה אם מדובר בגבר או באשה. ייתכן שבכל זאת הגדרת המין היא עניין מהותי בהוויה האנושית?

“הקושי של אנשים נובע מנורמות ומהסדר החברתי שהם גדלו לתוכו, ואני לא רואה למה אי אפשר לאתגר את הנורמות החברתיות האלה. חברה מפותחת נמדדת על פי הפתיחות שלה, הדינמיות שלה ויכולתה להשתנות, והיום האתגר הוא לא לקבל את הסדר שהיה. אנחנו רגילים לעשות סדר במה שנראה לנו בלגן, כי כך גודלנו, אבל בבלגן הזה יש שפע של אפשרויות אחרות לסדר”.

ואיך את מרגישה היום?

“באופן כללי, היום טוב לי. אני רואה את עצמי כאשה עם מחוות גבריות. ואולי נכון להגיד, שבימים טובים אני רואה את עצמי בתור גם וגם. יש בי דברים שאני מאוד גברית בהם, ואחרים שבהם אני הכי נשית בעולם. זה לא אומר שאין לי ימים קשים. אני אשה חזקה, אבל יכולה להיכנס למקומות קשים מאוד לגבי הגוף כי כשקשה, זה המקום שהכי קל להלום בו. לכאורה, אשה שהוציאו לה את הרחם נמצאת בדיוק באותו מצב כמוני, אבל יש הבדל: הסוד. הרופאים הסתירו מההורים שלי את מצבי, ואני בקשר עם אמא אחת שפנתה לקבוצת התמיכה ועושה בדיוק אותו הדבר לבת שלה. כמה שאני מנסה לשכנע אותה לספר לבת שלה על מצבה, היא לא נענית. גם היום, לדעתי, יש רופאים שלא יגידו לאשה הבוגרת שיושבת מולם מה יש לה בצורה ברורה. יש גם רופאים אחרים, אבל אין אחידות בהתנהלות של הממסד”.

מה הכי מפריע לך?

“הבהלה הרפואית. למה אינטרסקס נחשב מצב חירום? במקרים של איבוד מלחים, יש חשיבות כמובן לטיפול מהיר, אבל מה דחוף בלקבוע את המין? נכון, יש משהו לא הוגן אם אבוא עכשיו לרופאים ואומר להם, הייתם צריכים לעשות אחרת. ייתכן שהם צדקו ושהיה צריך לעשות לי ניתוח מוקדם כדי שלא אזכור מה עשו לי, אבל חכו רגע. בלי לחץ. חשוב להתבונן במצב באופן צלול וגלוי. אם הרופאים היו אומרים שאינטרסקס הוא מצב אפשרי, לא אסון, ההורים שלי והחברה לא היו מתייחסים לזה כאסון”.

אם היתה לך חברה בהריון, שהיתה מגלה שהעובר שלה הוא אינטרסקס, היית ממליצה לה לשמור את העובר?

“אין לי מושג איך לענות על זה. ראשית, אף אחד לא יכול לדעת מה טוב למישהו אחר. החיים שלי הם שלי, ולעולם לא אוכל להגיד למישהו אחר איך לנהוג. להפסיק לקחת הורמונים או לא, להשאיר אשכים או לכרות אותם, לעשות הפלה או לא. באופן לגמרי אישי אני יכולה לומר היום, שהמצב הזה הביא לי הרבה דברים מיוחדים לחיים. בשלות נקנית בייסורים, גם לגבי מישהו שהוא לא אינטרסקס. העומק בא מתוך הכאב. הלוואי שהיינו יכולים, כחברה, להתמודד עם הרב־גוניות של כולנו. היום יש יותר סובלנות לשונות, יש יותר מודעות לכך שהמיניות של כולנו לא לגמרי מוחלטת. ויש יותר אפשרויות. אמי אמרה לי תמיד: לעולם לא תתחתני ולא יהיו לך ילדים, אבל הרי אפשר לאמץ. יש המון אפשרויות. העיקר להתרחק מהסוד. ולתת אהבה”.

-----------------------------------------------------------

בן או בת?
בתחילת קיומו, העובר הוא חסר מין, נטול מאפיינים זכריים או נקביים, למעט הכרומוזומים - XX או - XY הטמונים בכל אחד מתאיו. בשלב זה חבויים בתוך הבטן זוג איברים, שעדיין לא החליטו מה יהיו, אשכים או שחלות, ורקמה עוברית מיוחדת, שיכולה להתפתח לפין או לדגדגן, תלוי בנסיבות.

השינוי הראשון שמבדיל בין זכר לנקבה מתחולל בגיל שישה שבועות: אם העובר מכיל כרומוזום Y, נוצרים בו חומרים שמשפיעים על זוג האיברים הסתמיים להתמיין לאשכים. אם הוא אינו מכיל את כרומוזום Y, ההתמיינות לוקחת כיוון אחר, והאיברים הסתמיים הופכים לשחלות. ההמשך נקבע על ידי הורמונים. במקרה שנוצרו אשכים, הם מפרישים הורמונים זכריים ‏(למשל, טסטוסטרון‏) שגורמים בין היתר להתפתחות הפין מהרקמה המיוחדת. במקרה שנוצרו שחלות, אין הפרשה של טסטוסטרון, ולכן לא מתפתחים איברי מין חיצוניים זכריים. במקרה כזה מתפתחים איברי מין פנימיים נקביים כמו רחם, חצוצרות ונרתיק.

אנחנו אומרים שנולד בן, אם מתרחש רצף האירועים השלם שכולל כרומוזום Y, אשכים והורמונים גבריים פעילים. בת נולדת כאשר מתרחש רצף אירועים שאינו כולל את כרומוזום Y, אבל כולל שחלות והורמונים נקביים. במקרים שרצף האירועים מופר יכול להתקבל אדם שאיברי הרבייה שלו אינם מוגדרים היטב או שהם של שני המינים - אינטרסקס.
----------------------------------------
מה זה בדיוק CAH?
התסמונת השכיחה ביותר של האינטרסקס נקראת Congenital Adrenal Hyperplasia - CAH ‏(שגשוג מולד של האדרנל‏), והיא נובעת מייצור יתר של ההורמון הגברי טסטוסטרון. בדרך כלל, מקורו של הורמון זה הוא באשכים, שמתפתחים כידוע רק אצל בנים, אבל באנשים שהם CAH, הייצור העודף של הטסטוסטרון נגרם דווקא על ידי בלוטת האדרנל.

הבלוטה הזאת, שממוקמת על הכליה, אחראית על הפרשת ההורמון אדרנלין אבל גם על הורמונים נוספים, מוכרים פחות. באופן רגיל היא מפרישה גם כמויות קטנות של טסטוסטרון. אצל אנשים עם CAH יש מוטציה גנטית, שגורמת לבלוטה להאט את ייצור ההורמונים הרגילים ולייצר במקומם הרבה טסטוסטרון. על בנים השינוי הזה לא משפיע מבחינת ההתפתחות המינית, כי הוא מצטרף לכלל ההורמון הגברי שיש להם בלאו הכי.

בנות, לעומת זאת, נשטפות פתאום בהורמון הגברי, שמעורר את הרקמה העוברית שלהן להתפתח לפין במקום לדגדגן. וכך, עובר שמבחינה גנטית הוא נקבה ‏(XX‏), מפתח פין במקביל לאיברי הרבייה הנשיים שהתפתחו כרגיל. בגיל ההתבגרות מחולל הטסטוסטרון אצל הבנות האלה את כל התופעות שהוא מחולל אצל בנים: עיבוי הקול, שיער על הגוף, התפתחות שרירים, וכו’. הטיפול הרפואי באנשים עם CAH כולל קודם כל טיפול בבעיות שנגרמות בגלל החוסר בהורמונים הרגילים של בלוטת האדרנל. הטיפול חיוני לשמירה על מאזן המלחים והגלוקוז בגוף, ודחייה בו נחשבת מסכנת חיים.
-----------------------------------------------------------
מבנות לבנים באופן טבעי
בשנות ה–80 חצה פרופ’ אריאל רסלר את מעבר ארז לעזה כדי לעבוד. בדרך כלל הכיוון הוא הפוך, אבל פרופ’ רסלר הקים בעזה מרפאה, והיה נוסע לשם, בהתחלה לבד ‏(קראו לו “המשוגע שנוסע לעזה”‏) ואחר כך גם עם גנטיקאית, כירורג, וקבוצת סטודנטים מתנדבים. מה שמשך אותו לשם היתה אוכלוסייה ייחודית, שהוא היה הראשון לגלות: אנשים שעד גיל ההתבגרות גדלו כבנות לכל דבר, אך בגיל ההתבגרות הפכו לבנים. בבדיקות שערך רסלר, אז אנדוקרינולוג בבית החולים הדסה עין כרם, התברר שמבחינה גנטית מדובר בבנים - יש בתאיהם כרומוזומי - XY אבל מוטציה שפגעה ביכולתם לייצר טסטוסטרון מנעה את התפתחותו של איבר מין זכרי בתקופת העוברות, והובילה לכן לזיהויים כבנות.

בדרך כלל זוהי מוטציה נדירה, אבל בגלל נישואי קרובים תכופים, הפכה התופעה לשכיחה בקרב האוכלוסייה העזתית: 1 מתוך 125 גברים. בגיל ההתבגרות, בעקבות גירויים שטיבם לא הוברר לגמרי, החל גופם לייצר טסטוסטרון, והוא שגרם להתפתחותו של איבר המין הזכרי ולצמיחת שיער על הגוף. “מה שמעניין” אומר פרופ’ רסלר, “הוא, שהבנות האלה שינו בבת אחת את הזהות המינית והמגדרית שלהם לגברית”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו