טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משבר הנפט

אמריקה בתפקיד סעודיה

ארצות הברית הולכת ומשתחררת מהתלות בנפט הערבי כתוצאה מהתפתחות הטכנולוגיה להפקת גז מפצלים. האם זה אומר שסין תהפוך לכוח דומיננטי יותר במזרח התיכון, ומה ההשלכות על הסיוע האמריקאי לישראל - או במילים אחרות, האם תישאר לאמריקה אנרגיה בשבילנו?

תגובות

ארצות הברית כבר גועשת כולה מוויכוחים על הסיכונים, יוטיוב מלא סרטונים של ברזי מים ביתיים שהמים בהם נדלקים במגע עם מצת, אבל למזרח התיכון הבשורה עדיין לא הגיעה, ומכל מקום בוודאי עדיין לא שקעה בתודעה המקומית. אז הנה הפרטים: כבר בשנת 2015 תעקוף ארצות הברית את רוסיה כיצרנית הגז הגדולה ביותר בעולם בזכות הטכנולוגיה של הפקת גז מפצלים ‏(פראקינג‏); ב־2017 היא תעקוף גם את ערב הסעודית כיצרנית הנפט המובילה בעולם, וכך תהפוך, עד ל־2020, ליצרנית האנרגיה הגדולה בעולם. בשנת 2030 כבר תהיה ארצות הברית עצמאית לחלוטין מבחינה אנרגטית, נעדרת כל תלות בייבוא אנרגיה ממקורות חיצוניים. בשלב זה ארצות הברית תייצר כל כך הרבה אנרגיה, שיהיו לה עודפים רבים לייצא למדינות אחרות. ומי שלא סבור שהדבר ישפיע על יחסי ישראל־ארה”ב, מוזמן להרהר בשאלה האם יהיו לכך השלכות על היכולת לייצא גז מהתגליות שהתבשמנו בהן במימי ישראל בשנים האחרונות.

הנתונים הדרמטיים הללו פורסמו לאחרונה בדו”ח המקיף “תחזית האנרגיה העולמית ל־2012” ‏(World Energy Outlook - WEO‏), שעוסק בעתיד האנרגיה בעולם ומפורסם על ידי סוכנות האנרגיה העולמית ‏(International Energy Agency - IEA‏), ארגון עצמאי בין־ממשלתי שחוקר את משק האנרגיה העולמי. דו”ח ה־WEO יוצא בכל שנה בנובמבר כספר עב כרס, וחרף מחירו הגבוה, 750 שקל, הוא מתהדר בתואר ספר האנרגיה הנמכר בעולם. הוא נכתב על ידי 40 מומחים שונים בתחום האנרגיה, שעמלים עליו במשך קרוב לשנה, ויציאתו לאור מלווה תמיד במסיבת עיתונאים מפוארת, שכבר כונתה לא אחת “אירוע האנרגיה הגדול בעולם”. הדו”ח הנוכחי מעורר כמובן הדים רבים בעולם בשל ממצאיו המפתיעים. “ברור עכשיו יותר מתמיד שמהפכת האנרגיה בארצות הברית עומדת לשנות את העולם”, נכתב למשל באתר “ביזנס אינסיידר” ‏(Business Insider‏) האמריקאי.

הנה שינוי גדול אחד שאמור להתרגש על העולם בגלל טכנולוגיית הפקת הגז מפצלים: על פי ה־WEO, שיעור הייצוא של אנרגיה מהמזרח התיכון ישתנה דרמטית עד שנת 2020. בעוד שהיום חצי מהייצוא המזרח תיכוני מגיע אל מדינות המערב והחצי השני אל מדינות אסיה, בעתיד החלוקה תשתנה כך ש־90% מייצוא הנפט מהמזרח התיכון יגיע למדינות אסיה ורק 10% אל מדינות המערב, בהן ארצות הברית.

בכלל, כל מי שמתעניין ביחסים בינלאומיים או בגיאו־פוליטיקה קפץ על ממצאי ה־WEO כמוצא שלל רב. ולא בכדי - עצמאות אנרגטית בארצות הברית, מי שהיתה עד שנת 2010 צרכנית האנרגיה המובילה בעולם והיום נמצאת במקום השני אחרי סין - הוא מהלך שיקרין על כל כך הרבה תחומים ומדינות ברחבי תבל, שקשה לחזות את כולם. אבל דבר אחד ברור - זה אכן עומד לשנות את מאזן הכוחות בעולם, כפי שאמר השבוע מקור אופטימי בממשלת ישראל: “ארצות הברית שאינה תלויה באנרגיה מהמפרץ הפרסי היא ארצות הברית הרבה יותר חזקה ובעלת גמישות רחבה מאוד בהפעלת היכולות שלה כמעצמה. דברים עומדים להשתנות”.

לא כולם שותפים לאופטימיות החד־משמעית הזאת. “הדו”ח מצטרף אל התפתחויות אחרות ביחסי החוץ של אמריקה, שלא קשורות באופן ישיר למשק האנרגיה, אבל ישפיעו על האזור”, אומר ד”ר עודד ערן, לשעבר ציר ישראל בשגרירות בוושינגטון וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, “בעשור האחרון ארצות הברית חוותה מספר אכזבות באזור, כשהבולטות הן ההפסד בהשגת המטרות באפגניסטן ובעירק. היא איבדה גם משענות אסטרטגיות אחרות בצפון אפריקה, כמו מצרים, וייתכן שהרשימה עוד לא נסגרה. גם תהליך השלום הלא קיים בין ישראל והפלסטינים הוא אכזבה וכישלון למדיניות האמריקאית במזרח התיכון. השילוב של האכזבות המדיניות עם ביטול התלות באנרגיה מהמזרח התיכון, יוצר אפשרות שארצות הברית תעביר את כובד המשקל שלה לאזור האוקיינוס השקט, עם דגש על סין. מקבלי ההחלטות באמריקה מכנים זאת “איזון מחדש” ‏(balancing־re‏), שפירושו העברת כוח צבאי מהמזרח התיכון למזרח הרחוק והגברת הפעילות המדינית שם.

“מצד שני, קשה למעצמה כמו ארצות הברית להתנתק לחלוטין מהאזור, משום שיש לה כמה מחויבויות עמוקות. כלפי ישראל יש לארה”ב מחויבות מוסרית־מדינית בכל מה שקשור לביטחון. מתוך ניסיון, אני אומר שאלו לא מילים ריקות. המחויבות אכן קיימת והיא תוצאה של שילוב של כמה גורמים - הקול היהודי, הכסף היהודי והמשקל של יהודי ארצות הברית בהוויה הפוליטית שם. יש הרבה יהודים בעמדות השפעה, במכוני המחקר, בגופי תקשורת ובמרכזים אחרים בעלי נגיעה למדיניות החוץ האמריקאית.

“אל לנו לשכוח שיש לה גם בנות ברית אחרות באזור, כמו ירדן או מדינות אחרות במפרץ ובצפון אפריקה. מעבר לתלות באנרגיה, שלא תהיה קיימת בעוד שנים ספורות, יש לה יחסים הדוקים עם המדינות האלה, שהתהוו במשך עשרות שנים של פעילות אמריקאית באזור המפרץ. העמדה האמריקאית בנושא האיראני, למשל, מושפעת לא רק מדאגה לביטחון ישראל, אלא גם מדאגה לביטחון בנות ברית אחרות באזור המפרץ”.

 

איזו מידת השפעה יש ללובי היהודי בנושא זה?

“חשוב להדגיש שהלובי היהודי הוא לא ישות מונוליטית, בתוכו יש גם קבוצות שפועלות בכיוונים אחרים מאלו של איפא”ק. באופן כללי ניתן לומר שהלובי פועל לחיזוק היחסים בין שתי המדינות על ידי מתן דגש לאינטרסים המשותפים לשתיהן. במישור המדיני, האינטרס המשותף הוא כינון יציבות מדינית במזרח התיכון - קשה להשתמש במילה ‘שלום’ בתנאים הקיימים.

“היחסים בין ישראל לארצות הברית לא היו תלויים בקשרי האנרגיה שבינה לבין המזרח התיכון. הייתי אומר שההיפך הוא הנכון - היחסים האלו התפתחו, לפחות מאז 1967, חרף התלות שלה באספקת אנרגיה מהמזרח התיכון. הנושא הזה לא היווה מכשול לקידום היחסים בין שתי המדינות, ולכן גם ביטול התלות לא ישפיע בצורה משמעותית על כך.

“השאלה המרכזית היא האם ישראל יודעת לייצר אג’נדה משותפת עם ארצות הברית בנושא זה. האם הממשלה החדשה שתקום בישראל תדע לכונן תוכנית עבודה שתזכה לתמיכתה. זו משימה מאוד חשובה, אם אנחנו רוצים אותה באזור. לא משנה איזו ממשלה ואיזה כנסת ייבחרו ומה יהיה צביונן הפוליטי, אלא חשוב בכל מקרה לפתוח דף חדש עם הנשיא האמריקאי. כל מי שעסק אי פעם בנושא האמריקאי מבין את החשיבות של הנושא הזה ויודע מה עוצמת הקשר בין שתי המדינות וחשיבותו לישראל. זה מתבטא בהרבה מעבר לנושאים הכלכליים, ונוגע גם בתחום המדעי, הטכנולוגי ואפילו בהצבעות באו”ם. קשה לתאר איך היה נראה מצבה המדיני של ישראל ללא התמיכה והגיבוי של ארצות הברית”.

יעל צור

ד”ר עמית מור, מנכ”ל משותף בחברת “אקו אנרג’י” לייעוץ כלכלי־אסטרטגי, מציין שמאז סוף מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית השקיעה קרוב לשני טריליון ‏(אלף מיליארד‏) דולר על הוצאות צבאיות שנועדו לאבטח את אספקת האנרגיה מאזור המפרץ הפרסי: “בניית תשתיות כמו בסיסים צבאיים במדינות המפרץ, ניוד כוחות גדולים דוגמת נושאות מטוסים והגנה על משטרים מושחתים, כולל יציאה לשתי מלחמות - מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה - גרמו לכך שהיא שילמה בפועל עוד עשרה דולר על כל חבית נפט. משלמי המסים האמריקאיים שילמו על הדלק שהם צורכים פעמיים, גם בהוצאה ישירה וגם בהוצאה עקיפה באמצעות המסים”.

מור קובע כי “מאחר שבעתיד ארצות הברית צפויה לרכוש מעט מאוד אנרגיה ממדינות המפרץ הפרסי, יהיו לכך השלכות גיאו־פוליטיות ישירות על העניין שהיא תגלה במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט. הדבר עשוי להביא לצמצום מעורבותה במזרח התיכון ולהצרת העניין שיש לה בישראל. זה בתורו יגרום להקטנת היקף הסיוע לישראל”. מור מייצג קוטב של תחזית אחת, שלילית, עבור ישראל, אבל מולה ניצבת גם התחזית ההפוכה, שאותה מיטיב לייצג צבי רפיח, מומחה ליחסי ישראל־ארה”ב: “אי תלות אמריקאית במקורות אנרגיה זרים תחזק את מעמדה של ארצות הברית עוד יותר בעולם ותאפשר לה לגלות יותר מנהיגות ונחישות, גם אל מול סין ורוסיה. מכיוון שישראל תלויה בארצות הברית בכל כך הרבה תחומים, לישראל יש כמובן עניין מיוחד בחיזוק מעמדה כמעצמת על. חיזוקה יגרום גם לחיזוק כוחה של ישראל”.

דניאל בר און

פרופ’ איתמר רבינוביץ’ מאוניברסיטת תל אביב, שגריר ישראל בארה”ב לשעבר, מביע עמדה פחות נחרצת בעניין. הוא טוען שיחסי ארה”ב־ישראל תלויים במספר רב של גורמים, שהאנרגיה במזרח התיכון היא רק אחד מהם. “אם נמשיך במדיניות החוץ הנוכחית, מצבנו בארה”ב יהיה גרוע בלי קשר לאנרגיה”, הוא קובע. לדידו, הברית עם ארצות הברית היא לא אקסיומה או מגמה שתלויה רק במשק האנרגיה העולמי, אלא דבר שעלול להשתבש בכל רגע בעקבות מעשי ישראל במישור הפוליטי, ומידת ההתחשבות שלה באינטרסים של ארה”ב.

רבינוביץ’ גורס כי העצמאות האנרגטית של אמריקה היא בבחינת חדשות מעורבות עבור ישראל. “בקרב האמריקאים קיימות שתי גישות ביחס לישראל - אלו הרואים בה נכס ואלו הרואים בה נטל על ארה”ב. ככל שההשקעה האמריקאית במזרח התיכון תרד, כך גם משקלו של הנכס או הנטל שישראל מהווה עבורה יפחתו. על פי הגישה הראשונה, מי שרואה את ישראל כנכס - בעלת ברית יציבה, דמוקרטית ונאמנה באזור - יסבור שהחשיבות שלנו כנכס אינה גדולה מאחר שהאזור כולו יהיה פחות חשוב לאחר שהאינטרסים הקשורים לאנרגיה ייעלמו. נכון שיישארו הסנטימנטים בין שתי המדינות, שיש להם משקל כלשהו, אבל הם יישארו לבד ללא האינטרסים הכלכליים שתומכים בהם. כך שעל פי הגישה הזו, אפשר לחזות שמידת העניין והסיוע לישראל יירדו. לעומת זאת, אלו הרואים בישראל נטל על ארצות הברית יסברו שמשקלו של הנטל הולך ופוחת ככל שהעניין של ארצות הברית במזרח התיכון קטן, מה שיכול להביא דווקא להתפתחויות חיוביות ביחסי המדינות”.

אלון רון

על כך מוסיף ערן: “השאלה המרכזית להתפתחויות בעתיד היא באיזו מידה עוצמת הפעילות של ארצות הברית באזור תישאר כפי שהיתה. אני חושב שהקברניטים בישראל חייבים לברר האם יש משהו שישראל יכולה לעשות כדי לשמר במידת האפשר את נוכחותה באזור. לדעתי, אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות שיתוף פעולה ותיאום עד כמה שניתן בין שתי המדינות בשלושה נושאים מרכזיים: תהליך השלום בינינו לבין השכנים, ובמיוחד הפלסטינים; הנושא האיראני - צריך לשתף פעולה בסוגיה זו מעבר לעניין הגרעיני, אלא באופן כללי ביחס להתנהלות האיראנית באזור; ולבסוף, נקודה שהיא מעט יותר מסובכת ונמצאת בתהליכי התהוות, אבל חשובה גם כן - ‘האביב הערבי’ ושיתוף הפעולה שאפשר לבנות סביב ההשלכות שלו על האזור”.

הנה כמה מספרים שיתחילו להסביר את עוצמת המהפכה המתרגשת על העולם: על פי הנתונים ב־WEO, בשנת 2012 לבדה עלה ייצור האנרגיה בארצות הברית ב־7%. זו השנה הרביעית ברציפות שנרשם בה שיא של עלייה בייצור אנרגיה בארצות הברית. מתחזית שפרסם החודש בנק ההשקעות “גולדמן סאקס” עולה כי קצב הפקת האנרגיה בארצות הברית בארבע השנים הקרובות יגדל בסדר גודל של כ־4,000 חביות נפט ביום. לשם השוואה, המדינה היחידה שבה נרשמה עלייה בסדר גודל כזה בהיסטוריה היא סעודיה, בין השנים 1969–1974. אבל במקרה האמריקאי לא מדובר רק בייצור נפט, אלא במטמון אנרגטי אחר ורב ערך: 32 טריליון מ”ק ‏(מטר מעוקב‏) של גז פצלים ‏(13% מסך הפצלים בעולם‏).

הידיעה על גז רב בסלעים האמריקאיים קיימת כבר זמן רב, אבל רק בשנים האחרונות הבשילה הטכנולוגיה שיכולה לשחרר אותו משם. הנתון הזה הביא את נשיא המדינה, ברק אובמה, להכריז השנה: “החידושים הטכנולוגיים האחרונים מאפשרים לנו לנצל עתודות גדולות של גז מפצלים ‏(Shale Rocks‏) כך שיספיקו למאה שנה”.

 

80 סוגי כימיקלים

הפקת גז טבעי מפצלי גז ‏(אין להתבלבל עם פצלי השמן, שאולי יופקו בישראל‏) היא שיטה המכונה באנגלית Fracking, קיצור של Hydraulic Fracturing ‏(שבירה הידראולית‏). הדבר נעשה באמצעות קידוח אנכי לעומק של כ־3,000 מטר מתחת לאדמה, שאחריו מתבצע קידוח אופקי במקביל אל הקרקע ‏(ראו תרשים‏). אל הקידוחים מזרימים תערובת של מים, חול וכ־80 כימיקלים שונים בלחץ גבוה, מה שיוצר סדקים בקרקע מהם משתחרר הגז. בספר The End of Country מתאר זאת עיתונאי איכות הסביבה סימוס מק’גרו כך: “סודקים חור בעומק מספר קילומטרים ואז מרחיבים אותו לרוחב קילומטר, מורידים למטה פצצת צינור תת קרקעית עטופה ברסיסים של פגז ומפוצצים. הרסיסים יוצרים חורים, אליהם מוזרמים כ־30 מיליון ליטרים של מים שסודקים את הפצלים ומשחררים את הגז אל מעל פני השטח”.

הטכניקה האגרסיבית הזו, בלשון המעטה, איפשרה לנצל אדמות שקודם לכן היו בלתי חדירות. היא נמצאת בשימוש נרחב בצפון דקוטה, מערב וירג’יניה, מדינת ניו יורק, טקסס ומקומות נוספים ברחבי ארצות הברית. פנסילבניה היא המדינה בעלת שכיחות בארות הגז הטבעי הגבוהה ביותר באמריקה, בזכות היעדר מיסוי על גז שנכרה בשטחה והקצאה של אדמות ציבוריות לצורך העניין.

מדהים לגלות שתעשיית הפקת הגז בארצות הברית החלה רק לפני עשור וכבר הספיקה לגדול פי 12. כבר עכשיו, כרבע מכמות הגז השנתית שצורכת ארצות הברית מיוצרת מפצלי גז, ועד 2035 יגדל נתח השוק לכ־50%. יש המשווים את בהלת הגז האמריקאית מהפצלים לתגליות הנפט הגדולות בעיראק ובאיראן לפני כמאה שנה.

שלל הגז ישפיע לא רק על הגיאו־פוליטיקה העולמית, אלא גם על תעשיות רבות. מעבר מצריכת דלק לצריכת גז תשנה באופן הדרגתי את תעשיות הרכב למשל, שיעדיפו לעבור להנעה בגז. “הנהגים האמריקאים צורכים היום כ־45% מהבנזין בעולם. להערכתי, בתוך עשור הכמות הזו תרד באופן דרסטי”, חוזה מור.

פטיה בירול, הכלכלן הראשי של ה־IEA ומי שממונה על כתיבת ה־WEO, הגיע בשבוע שעבר לוועידת ישראל לעסקים בתל אביב. בפגישה עמו הוא מדגיש שמאז פרסום הדו”ח נתקל בטעות נפוצה בקרב עיתונאים: “רובם סבורים שארצות הברית תהיה עצמאית מבחינה אנרגטית רק בזכות הייצור העצמי של נפט וגז. זה אמנם הגורם המרכזי לכך, אבל לא רק הוא. אליו מצטרפים גם הסטנדרטים החדשים של ממשל אובמה ליעילות הדלק של מכוניות ומשאיות”. בירול מתכוון לתקנות החדשות, שייכנסו לתוקפן בשנת 2025, ולפיהן יצרניות המכוניות במדינה ייאלצו לשפר את צריכת הדלק המנועי לכדי 22.5 ק”מ לליטר, יעילות הגדולה ב־5% מזו הנהוגה כיום.

בירול משער שתעשיות רבות “כמו פטרוכימיה, פלסטיק ואלומיניום יעדיפו להעביר את הייצור שלהן לארצות הברית, כי הגז שם יהיה זול באופן משמעותי מאשר במקומות אחרים”. מספר מפעלים בבעלות אמריקאית, ששוכנים היום בדרום אמריקה, כבר הביעו עניין לשוב “הביתה” בזכות תעריפי גז אטרקטיביים. היום אירופה משלמת כפול על גז טבעי מאשר ארצות הברית, ויפן משלמת פי שמונה. מה שהופך את ההשוואה הזו למדהימה הוא הנתון הבא: עד לפני חמש שנים המחירים באירופה ובאמריקה היו זהים.

בדו”ח של “גולדמן סאקס” נכתב גם כי הפקת הגז תביא לעלייה ברמת החיים בארצות הברית, להגדלת התעסוקה ולצמיחה כלכלית באופן כללי. כבר עכשיו יצרו פצלי הגז קרוב ל־240 אלף מקומות עבודה חדשים. מי שייפגעו מכך הן מדינות המפרץ הפרסי ומדינות דרום אמריקה ורוסיה, שנשענות על הכנסות מייצוא נפט וגז לעולם. בירול מוסיף שגם אירופה תהיה בין הנפגעות, בעקבות המחיר הגבוה של גז טבעי בקרב מדינותיה.

השפעה סינית במפרץ

תחזית מסעירה אחרת שפורסמה ב־WEO קובעת שסין תגדיל את הביקוש שלה לגז ב־10% בכל שנה. כאמור, כבר בשנת 2010 היא עברה את ארה”ב והפכה לצרכנית האנרגיה הגדולה בעולם, עם 25% מסך הצריכה העולמית. “רבים סבורים שסין תחליף את ארצות הברית כמעצמה בעלת ההשפעה המשמעותית ביותר באזור המפרץ. כבר היום אין ספק שהאינטרסים של סין באזור, ובמיוחד באיראן ובעיראק, הולכים וגדלים”, מסביר מור, “הצורך של סין באנרגיה הוא אחת הסיבות שהיא איננה משתתפת בסנקציות האירופיות והאמריקאיות על איראן. האינטרסים שלה באזור הם ארוכי טווח, ולכן מבחינה גיאו־פוליטית חשוב שישראל תמשיך ותהדק את הקשרים איתה”. ואגב עיראק, WEO קובע שבעשור הקרוב, עיראק תגדיל את תפוקת האנרגיה שלה ‏(העומדת היום על שלוש מיליון חביות נפט ביום‏) פי שלושה.

מה קורה בחלקי עולם אחרים בכל הקשור בפראקינג? “שוק הגז באירופה נשלט בשנים האחרונות על ידי רוסיה, המחזיקה ב־31.3% מיתרות הגז הקונבנציונלי בעולם”, אומר אמנון פורטוגלי, מהנדס־כימאי ומרצה במכללה החברתית־כלכלית, “על פי האומדנים, אירופה מחזיקה במרבצי פצלי גז גדולים כמעט כמו של ארצות הברית, אלא שהאירופים אינם פועלים במרץ כמו האמריקאים”. מה שמעכב אותם הן תקנות מחמירות יותר בעניינים סביבתיים, אבל לאחרונה נראה שגם להם לא נותרת ברירה והם נאלצים להצטרף אל מירוץ הגז העולמי חרף הנזק הסביבתי. דוגמה לכך ניתנה בשבוע שעבר - ממשלת בריטניה אישרה מחדש את הפקת הגז מפצלים, לאחר שהיא נפסקה בשנה שעברה בעקבות שתי רעידות אדמה חלשות שנגרמו בלנקשייר בעקבות הקידוחים. שר האנרגיה הבריטי הסביר את המהלך כניסיון להפחית את התלות בגז מיובא.

אי–פי

לצרוך או לייצא?

“בישראל קורה תהליך דומה לזה שבארצות הברית”, מסביר שאול צמח, מנכ”ל משרד האנרגיה והמים, ומי שעמד בראש ועדת צמח לבחינת מדיניות הממשלה בנושא הגז הטבעי. “בבת אחת התגלו עתודות גז טבעי גדולות. בוועדה התלבטנו לאיזה טווח מדינת ישראל צריכה לשמור את עתודות הגז לצרכיה הפנימיים ומתי יהיה נכון לנצל את המשאבים לייצוא”. לבסוף קבעה הוועדה שעתודות הגז בישראל יישמרו לצורכי פנים למשך 25 שנה וכל כמות נוספת מעבר לכך תיועד לייצוא ולשימושים אחרים, כמו הנעת תחבורה או ייצור מוצרים פטרוכימיים מגז טבעי.

על פי ההערכות, תגליות הגז במאגרים “תמר” ו”לוויתן” יכולות לאפשר להסב 70% ממשק האנרגיה בישראל להפעלה באמצעות גז טבעי. מסקנות הוועדה מונחות עכשיו לפתחה של הממשלה ונראה שהן יאושרו לאחר הבחירות. “אני מאמין שחלק ניכר מהצמיחה הכלכלית של המשק הישראלי בעשור הקרוב תהיה בזכות הגז הטבעי: הוזלה של מוצרי אנרגיה למשקי הבית ולתעשייה, דלק זול יותר לתחבורה, מחירי מוצרים סופיים נמוכים יותר בעקבות ירידה בעלויות הייצור ולבסוף גם הכנסות למדינה מתקבולי הגז הטבעי”, אומר צמח.

איך משפיעים גילויי הגז הגדולים בארה”ב על הגילויים בישראל?

“זו שאלה של מהירות תגובה ישראלית. ארה”ב תתחיל לייצא חלק מהגז שלה בקרוב וכבר עכשיו היא מחפשת שווקים לייצא אליהם. סביר להניח שבטווח הארוך, המחיר העולמי של הגז הטבעי יוזל, לכן ככל שנמהר במכירת הגז הטבעי, כך רמת המחירים שיתקבלו תהיה גבוהה יותר, והתמלוגים שיגיעו אל המדינה יהיו בהתאם. מנקודת המבט הלאומית, לא כדאי להיגרר אחרי השוק, אלא ליזום אותו ולחתום על חוזים למכירת גז מוקדם ככל האפשר”.

עורך הדין עמית ברכה, מנכ"ל ארגון “אדם, טבע ודין” סבור שהפשרה של ועדת צמח אינה טובה מספיק לציבור. “ישראל צריכה לשמר את מאגרי הגז הטבעי שלה ל־50 השנים הקרובות, כלומר שיספיקו לשני דורות, ולא ל־25 כפי שקבעה הוועדה. אנחנו קוראים לממשלה לא למכור את הגז שלנו לפני שדואגים לשוק המקומי. גם לא צריך להיבהל מההפחדות של חברות האנרגיה, שהן יברחו למקום אחר. אין להן באמת לאן לברוח, כי הכללים במקומות אחרים הרבה יותר נוקשים מאשר בישראל. אנחנו מודאגים שמדינת ישראל רוצה לייצא את הגז הטבעי כי היא רוצה לסגור עסקות במהירות על חשבון טובת הציבור בישראל”. ברכה טוען כי יש עוד גורם במשוואה האנרגטית בישראל שהכל מתעלמים ממנו: חיסכון באנרגיה. “כל הזמן מחפשים עוד מקורות אנרגיה, אבל לפני שמחפשים אפשר קודם כל לחסוך. בישראל אפשר כבר מחר לחסוך 30% מסך האנרגיה הנצרכת על ידי התייעלות יחסית פשוטה בתעשייה ובבתי מגורים”.

בירול, שאוחז בנקודת מבט בינלאומית על משק הגז הטבעי, פחות אופטימי מצמח באשר לגז הישראלי. “נכון שבישראל מצאו מרבצי גז רבים לאחרונה, אבל אם נדבר בכנות זה לא עומד לשנות את חוקי המשחק בעולם”, הוא אומר, “מאחר שאלו תגליות בעומק הים, ולא במים רדודים או ביבשה, עלות הייצור של גז במים עמוקים והמורכבות שבהובלתו ממקום למקום הופכים את כל הענף בישראל ליקר בהשוואה למקומות אחרים. לכן לא סביר שזה ישפיע על משק האנרגיה העולמי, אלא רק על זה המקומי”.

דניאל בר און

לחלומות הציוניים לייצוא גז ניתנה מכה נוספת בחודש מאי השנה, כאשר הממשל האמריקאי אישר לחברות הגז האמריקאיות לייצא גז כבר משנת 2015. בימים אלה עוברים חלק ממתקני הייבוא של הגז בארה”ב הסבה למתקני יצוא. נראה שהסחורה האמריקאית תגיע אל ידיים חפצות: צריכת הגז הטבעי בעולם הוכפלה ב־30 השנים האחרונות ותעלה בעוד כ־50% עד שנת 2035. השוק הגדול, אליו כולם לוטשים עיניים, נמצא במדינות המזרח הרחוק, שמגדילות את צריכת האנרגיה שלהן משנה לשנה. ישראל לעומתן היא שחקנית קטנה: הצריכה הישראלית עומדת על 0.2% בלבד מצריכת האנרגיה בעולם. לשם השוואה, ארה”ב צורכת 22% מהאנרגיה בעולם.

לדו”ח WEO ולאופטימיות האמריקאית קמו באופן טבעי גם מתנגדים. אחד מהם הוא המומחה האמריקאי לאנרגיה, כריס נדלר, שטוען כי הדו”ח אינו מדויק מאחר שההגדרה שלו לאנרגיה גמישה מדי. “להגיד שארה”ב תעבור את ערב הסעודית בייצור אנרגיה זה כמו להגיד ש־100 מ”ל קפה הפוך מכיל יותר קפאין מ־100 מ”ל אספרסו. זה אמנם מעניק כותרות טובות לעיתונים, אבל זה פשוט לא נכון”. נדלר טוען שה־IEA כולל בסך האנרגיה שחושבה בדו”ח גם תוצרי לוואי של הפקת הגז הטבעי. במאמר שפירסם במגזין המקוון “סלייט” ‏(Slate‏) כתב שעל פי החישובים שלו, כמות האנרגיה שארצות הברית תייצר בשנת 2020 היא רק 56% מהכמות שה־IEA ציינו בדו”ח שלהם, ו־44% הנותרים הם תוצרי לוואי שאינם יכולים לשמש לייצור אנרגיה. בערב הסעודית, לעומת זאת, הנפט הגולמי מגיע לכדי 85% ואילו תוצרי הלוואי מהווים רק 15% מהתעשייה.

גם בלוג האנרגיה המפורסם “תוף הנפט” ‏(The Oil Drum‏) טוען שהדו”ח הוא הגזמה, מאחר שלא התחשב בעיקרון התפוקה השולית הפוחתת - הגז הטבעי הוא משאב מתכלה, שמצוי בהתחלה בשפע וקל להשגה, אבל עם הזמן שכיחותו הולכת ופוחתת וההפקה שלו מצריכה אמצעים מורכבים ויקרים יותר. כך הדין עם נפט, וכך יהיה גם במקרה של הגז. העיקרון מתיישב עם תיאוריית “שיא תפוקת הנפט” ‏(Peak Oil‏) הידועה, שחזתה כבר בשנות החמישים שהפקת הנפט בארה”ב תגיע לשיא בין השנים 1965–1971 ולאחריה תירשם ירידה מתמדת. תפוקת השיא של ארה”ב אכן הגיעה לשיא בשנת 1971 ומאז נמצאת בירידה, אולם גם על הנתונים האלה יש ויכוחים מתמידים. בתשובה לטענות אלה, אומר בירול כי יש גם מי שחשבו שהממצאים בדו”ח פסימיים מדי, “כך שיש ביקורת לכאן ולכאן”.

הפרשנות של המהנדס פורטוגלי מאפשרת לפשר בין מצדדי ומתנגדי הדו”ח: “ברור שצריך להיזהר מהדו”ח כי יש עדויות מוצקות שתפוקת הגז מבארות הפצלים אכן תפחת במהירות. מצד שני, כל הענף הזה התחיל לפעול באופן תעשייתי רק לפני חמש שנים וכל הזמן נכנסים לתמונה שיפורים הנדסיים וטכנולוגיים, שיכולים לפתור את הבעיות. מעניין יהיה לראות לאן כל זה מוביל. סביר להניח שהאמת נמצאת איפשהו באמצע”.

וכמו תמיד, גם במקרה הזה הארגונים הירוקים הורסים לכולם את החגיגה. לטענתם, את היתרונות הרבים של הפראקינג, מלווים בעקשנות גם חסרונות שלא ניתן להתעלם מהם. הבולט שבהם הוא כמות המים הרבה שמתבזבזת בתהליך. בכל קידוח להפקת גז מפצלים נעשה שימוש בכמויות עצומות של מים. אחר כך מגיע תורו של הסיכון הגדול לזיהום מי תהום בכימיקלים ובוץ שזורמים בצינורות. גם נחלים ומקורות מים טבעיים אחרים מצויים בסכנה - בשיטת הפראקינג, שני שלישים מהמים חוזרים חזרה אל הקרקע ומאוכסנים כשפכים, שעלולים לצוף, לנזול, לחלחל או לזרום אל מקורות המים הטבעיים שבסביבה. אל הילולת המזהמים מצטרף גם זיהום האוויר ‏(בוויומינג, למשל, מתנוססת ארובה מעשנת מעל כל אחד מ־27 אלף בארות פצלי הגז במדינה‏), הרס הנוף והקרקע ואפילו רעידות אדמה קלות, שנגרמות כתוצאה מעוצמת הקידוחים העמוקים.

במאמר שהופיע ב”ניו יורק ריוויו אוף בוקס” במארס כינה ביל מק’קיבן את זיהום מי התהום בגז כתופעת “הברז הבוער”, על שום האפשרות להצית את המים שזורמים בברזים בבתים הקרובים לבארות הגז. המחדל הזה מתאפשר הודות לפטור שניתן בשנת 2005 לחברות קידוח הגז בארצות הברית מבדיקה של איכות מי השתייה, ומחובת דיווח על הכימיקלים שהן מכניסות לבארות הגז. הפטור התמוה הזה ניתן בעידודו של דיק צ’ייני, מי שהיה אז סגן נשיא ארה”ב, וכיהן עד שנת 2000 כיו”ר והמנכ”ל של אחת מחברות האנרגיה הגדולות בעולם, האליברטון ‏(Halliburton‏), שהיא גם קבלנית גדולה של כוחות הביטחון האמריקאיים. הוא פרש מהחברה רק כדי להצטרף אל ג’ורג’ וו. בוש במירוץ לבחירות ובידו חבילת פרישה בשווי 36 מיליון דולר מהאליברטון.

דווקא בירול סבור שיש לנזק הסביבתי פתרונות מיידיים וקלים ליישום: “שתי הבעיות העיקריות של פצלי גז - כימיקלים רעילים ושחרור גזי חממה - יכולות להיפתר על ידי טכנולוגיה מתאימה, רגולציה נוקשה ופיקוח הדוק. אנחנו משערים שהאמצעים שיש לנקוט כדי לשמור על הסביבה יעלו את מחיר הייצור ב־7% בלבד. זה מחיר נמוך לעומת הרווחים הגדולים שטמונים בפצלי הגז. חשוב לזכור שאם תעשיית הגז רוצה להיכנס אל תוך עידן הזהב של גז, עליה ליישם חוקי זהב שיגנו על האנשים והסביבה”.

בספר של העיתונאי תום ווילבר Under the Surface: Fracking, Fortunes and the Fate of Marcellus Shale, שראה אור לאחרונה, מתואר סיפורם של חקלאים בפנסילבניה, שהשכירו את האדמות הפרטיות שלהם לחברת האנרגיה “קאבוט אויל אנד גז” לצורך הפקת פצלי גז. האתר בפנסילבניה נקרא “פצלי מרסלוס” וכולל היום 3,000 בארות המכילות קרוב ל־14 טריליון ‏(אלף מיליארד‏) מ”ק של גז טבעי. החברה הציעה 600 אלף דולר לבעלי האדמות הפרטיות בעיירה מידוק ‏(Midock‏) עבור האפשרות לקדוח באדמתם, בנוסף להבטחה לתשלום תמלוגים במידה שהגז אכן יופק ויימכר. ויקטוריה סוויצר, מורה שפרשה לגמלאות, היא אחת מ־32 התושבים שקיבלו את ההצעה המפתה. היא מספרת ששמחה ל”פנסיה הגדולה והבלתי צפויה”, שהיא עומדת לקבל ורצתה להאמין שהיא עוזרת לביטחון האנרגטי של ארצה. גם קנת’ אלי, תושב דימוק שהפעיל במשך שנים את תחנת הדלק של האזור, ראה בהצעה של קאבוט אפשרות חד פעמית לפרוש לביתו בנחת כלכלי. אבל הנחת איחרה לבוא.

בלומברג

ארבע שנים לאחר שהחלו הקידוחים, הבחינו תושבי דימוק שהמים בברזים שלהם הפכו חומים מבוץ בימים טובים, ובוערים מגז מתאן בימים פחות טובים. התושבים פנו לחברה בדרישה שתתקן מיד את הנזק וזו סיפקה לכל העיירה בקבוקי מים מינרליים במשך מספר חודשים. אבל הבעיה לא נפתרה ולכן סוויצר ואלי איגדו את תושבי דימוק לתביעה משותפת נגד חברת קאבוט. החברה מצדה טוענת שאין קשר בין הקידוחים לבין תופעת הברז הבוער ושהכימיקלים בתהליך הפראקינג אינם שונים מחומרי ניקוי בסיסיים שנמצאים בכל בית בארה”ב. העניין נדון בימים אלה בבית המשפט. הסיפור הזה מתועד גם בסרט הדוקומנטרי זוכה האמי “גאזלנד” ‏(Gasland‏) של הבמאי האמריקאי ג’וש פוקס, תושב פנסילבניה במקור. חרף הניסיונות של חברות האנרגיה לגנוז את הסרט, הוא שודר ברחבי ארצות הברית וזכה לפופולריות רבה.

התנגדות נוספת לטכנולוגיה להפקת גז מפצלים, שסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת האמריקאיים, התעוררה בעקבות זיהום נהר דלאוור מקידוחי גז. הנהר, הזורם מצפון לדרום נפתח לדלתא יפה, שסביבה שוכנים בתי נופש רבים של עשירי ניו יורק בעיקר. הזיהום עורר את זעמם של רבים מבעלי בתי הנופש, בהם גם האמנית יוקו אונו והשחקן מארק ראפלו, שיצאו באופן פומבי נגד פצלי הגז.

חברות האנרגיה, מצדן, מפעילות ארטילריה כבדה של יחסי ציבור בתקווה לרכוש את אמון הציבור ובעיקר את זה של הפוליטיקאים האמריקאים. אם לשפוט לפי הלך הרוח הנוכחי, נראה שהם מצליחים מאוד במשימה. הרטוריקה של קידוח היא השלטת ביבשת הצפון אמריקאית.

הערת השוליים במאמר של מק’קיבן מעניינת במיוחד, כי היא מציגה את מורכבות הסוגיה של הגז הטבעי בעולם. מק’קיבן מתוודה שעד לא מזמן תמך בייצור גז מפצלים, כי סבר שזה ידחוק את ייצור האנרגיה הפוסילית ‏(מפחם, נפט או דלק‏) המזהמת אל מחוץ לבמה עד לרגע בו האנרגיות המתחדשות יהיו בשלות מספיק מבחינה טכנולוגית לספק את כל צורכי משק האנרגיה. אבל אחרי שחקר את הנושא, הבין כי טעה. לא רק שהגז מזהם ומזיק לסביבה, הוא גם גורם לעיכוב בפיתוח הטכנולוגיות של האנרגיות המתחדשות, משתי סיבות: כל המשאבים מושקעים בו עתה, ומחיר החשמל בעולם נמוך יותר מאשר המחיר של השקעה בפיתוח אנרגיות מתחדשות, לכן לא משתלם כלכלית להשקיע בהן. כך מסיים מק’קיבן את מאמרו: “היום כבר ברור שפצלי גז אינם ‘אנרגיית גשר’ עד שתגיע אנרגיה נקייה יותר, אלא מזח רעוע שנמתח עד אינסוף אל תוך עתיד חם ומזוהם. זה אחד מהמקרים השכיחים בהם שפע לא מהווה פתרון, אלא בעיה”.

------------------------------------------------------------------

ובישראל - יותר נפט מבסעודיה

בישראל התגלו מרבצים של פצלי שמן במישור רותם, בנחל צין ובמספר אתרים בשפלת יהודה. הכמות נאמדת ב־400 מיליארד טונות של פצלים, המכילים אנרגיה שוות ערך לכ־250 מיליארד חביות נפט. “בישראל יש למעשה יותר נפט מאשר בסעודיה”, קובע בנחרצות ד”ר עמית מור, “אבל הוא קיים בצורה לא קונבנציונלית, כי הוא טמון בקרקע וקשה מאוד להפיק אותו”.

בימים אלו חוקרת חברת IEI‏ (Israeli Energy Initiatives‏) , בעלת הרישיון הבלעדי להפקת פצלי השמן בישראל, את הישימות הטכנולוגית והכדאיות הכלכלית של הפקת נפט מפצלי השמן, ואמורה לקיים פיילוט בחבל עדולם. אולם עוד בטרם התפרסמו תוצאות המחקר קמו לרעיון מתנגדים רבים בקרב הארגונים הירוקים ותושבי האזורים הסמוכים לאתרים.

ההתנגדות נובעת מאופן ההפקה האגרסיבי של פצלי השמן, במהלכה מחממים את הקרקע לטמפרטורה של 300–400 מעלות צלזיוס למשך שלוש־חמש שנים, מה שגורם לתוצרי הנפט המוצקים להפוך לנוזליים ולזרום בצינורות אל פני הקרקע. בשנת 2010 אף הוגשה עתירה נגד משרדי הממשלה המעורבים בניסוי במטרה לבטל את הרישיון של חברת IEI.

ארגון “אדם, טבע ודין”, שהגיש את העתירה, טען כי התוכנית נעשתה ללא תסקיר השפעה על הסביבה, וכי השמן שיופק מהפצלים יכיל 6% גופרית, ריכוז גבוה ומזהם מאוד. עוד נטען בעתירה כי כמות האנרגיה הנדרשת לחימום הקרקע מוערכת בכ־80% מסך האנרגיה שמדינת ישראל משקיעה בייצור חשמל באופן כללי. העתירה נדונה בימים אלו.

“פצלי השמן היו שם מיליוני שנים ויישארו עוד מיליוני שנים, הם לא בורחים לשום מקום. לכן צריך להפיק אותם רק כשהטכנולוגיות יהיו טובות יותר וידידותיות יותר לסביבה”, קובע עורך דין עמית ברכה, מ”אדם, טבע ודין”, “זה תקף לגבי כלל קידוחי הנפט בישראל, כי תקנות הנפט הנוכחיות מעניקות למדינה צ’ק פתוח לקדוח בכל מקום ובכל עת, מבלי להתייחס להשפעות הסביבתיות ולבריאות הציבור”.

------------------------------------------------------------------

ובינתיים באופ”ק - חשש מהעתיד, ועסקים כרגיל

הארגון, המספק שליש מהתצרוכת העולמית, הותיר את מכסות הייצור שלו ללא שינוי, למרות האיום האמריקאי הגדל ואי הוודאות בכלכלה העולמית

החברות בארגון המדינות המייצאות נפט ‏(אופ”ק‏) הותירו את מכסת ייצור הנפט שלהן, העומדת על 30 מיליון חביות ליום, ללא שינוי ביום רביעי שעבר. הדבר מצביע על שביעות רצונו של הקרטל ממחירי הנפט הגולמי הנוכחיים ועל סירובו לעשות כל צעד נוסף שיחליש עוד יותר את הכלכלה העולמית.

אך גם כאשר הוא שומר על הסטטוס קוו, עלול אופ”ק להתמודד עם מבחנים רציניים בעתיד הקרוב, כאשר העלייה בייצור בארצות הברית ובמדינות נוספות מאיימת על נתח השוק של הקרטל ועל השפעתו בעולם.

בינתיים, עם זאת, היתה לאופ”ק שנה קלה. מחירי הנפט הגולמי היו יציבים ובטווח המועדף על הארגון. אף על פי שמחירי הנפט מתוצרת ארצות הברית ירדו לטווח של 80–90 דולר לחבית, מחירה של חבית נפט מסוג ברנט, המשמש מדד ייחוס עולמי, נותר הרבה מעל 100 דולר. מחירו של סל אופ”ק, המייצג את מחיר הנפט של חברות הארגון, היה 104.8 דולר לחבית ביום שלישי. “במחירים האלה אף אחד לא רוצה לטלטל את הסירה”, אמר בהושן בהרי, אנליסט אופ”ק ב־IHS CERA, שנכח בפגישה שהתקיימה בווינה.

אבל שוק הנפט העולמי עובר שינוי משמעותי, שאותו מובילה העלייה בהיקף ייצור הנפט האמריקאי, שהגיע בספטמבר ל־6.5 מיליון חביות ביום. היתה זו הכמות הגדולה ביותר מאז 1998 ועלייה של 900 אלף חביות ביום לעומת השנה הקודמת, כך על פי מינהל המידע של משרד האנרגיה האמריקאי. ובינתיים, עיראק, חברת אופ”ק שאינה כפופה למכסות הארגון משום שהיא מתאוששת מנזקי המלחמה, מגבירה אף היא את הייצור בקצב מהיר, ומגיעה לרמות שנראו לאחרונה בסוף שנות התשעים. אופ”ק כנראה לא יכול לחמוק מפגיעה עקב השינויים האלה והשפעתם על נתח השוק. “הגדלת הייצור בארצות הברית פירושה פחות לאופ”ק”, אמר ג’יימי ובסטר, אנליסט בחברת הייעוץ PFC Energy, שנכח כמשקיף בפגישה בווינה.

רויטרס

כשליש מתפוקת הנפט העולמית מיוצר על ידי 12 חברות הקרטל: אלג’יריה, אנגולה, אקוואדור, איראן, עיראק, כוויית, לוב, ניגריה, קטאר, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וונצואלה. בשנים האחרונות, עקב מחירי הנפט הגבוהים, החלו חברות הנפט להשקיע רבות במחקר ובפיתוח של שיטות להפקת אנרגיה שהיו עד לאחרונה מחוץ לתחום, בהן הפקתם מסלעי צפחה בצפון דקוטה. כתוצאה מכך גדל ההיצע מהר יותר ממה שציפו כולם, בעוד הביקוש המשיך לדשדש עקב מצבה הרעוע של הכלכלה העולמית.

IHS CERA, חברה לניתוח שווקים, צופה כי תפוקת הנפט העולמית של יצרניות שאינן חברות אופ”ק כמו ארצות הברית, קזחסטן וברזיל תצמח ב־1.2 מיליון חביות ביום בשנה הבאה, הרבה יותר מהביקוש העולמי, שלגביו צופה החברה כי יעלה ב־800 אלף חביות ליום בלבד ב־2013. אם תחזית זו, התואמת גם את תחזית הקרטל, תתברר כנכונה, כנראה יצטרך אופ”ק לקצץ בתפוקתו שלו, תוך ויתור על נתח שוק, כדי לספוג את ירידת המחירים.

למעשה, הסימנים מראים - למרות אי שינוי המכסות - שכבר עכשיו הוא מקצץ. דו”ח של אופ”ק שפורסם ביום שלישי הראה כי ערב הסעודית, חברה מרכזית בקבוצה, הפחיתה את תפוקתה ב־200 אלף חביות ביום בנובמבר, ל־9.5 מיליון חביות ביום, הרמה הנמוכה ביותר מאז אוקטובר 2011.

“אם העולם יגיע ליכולת ייצור נפט גבוהה הרבה יותר מהתיאבון אליו, אז או שמדינות אופ”ק יצטרכו לחשוב על דרך לצמצם את הייצור, או שהמחירים יתרסקו”, אמר מייקל לוי, עמית אנרגיה במועצה האמריקאית ליחסי חוץ, “לפעמים לא אופ”ק הוא שמקבל את ההחלטות אלא כל מדינה בנפרד, והאחרות מצטרפות”. עבדאללה סאלם אל־בדרי, מזכ”ל אופ”ק, הודה באפשרות שהתפוקה תקוצץ בווינה ביום רביעי: “ייתכן שבחודשים הקרובים נפיק פחות”.

אופ”ק לא חשף באחרונה את מכסות הייצור הספציפיות של החברות בארגון. אך הארגון כולו היה אמור להקפיד על תקרת ייצור של 30 מיליון חביות ביום, שכיום נמצאת בחריגה של כמיליון חביות ביום. היעדר יעדים ספציפיים שכאלה מאפשר לסעודים לנסות ולשמור על איזון המערכת העולמית על ידי התאמת כמות הנפט שהם מוכרים, מבלי שייאלצו להתמקח על שינויים. אך אם המחירים עומדים בסכנת צניחה, סביר מאוד להניח שהסעודים יבקשו משכנותיהם למפרץ ומהארגון כולו לסייע, דבר שעשוי לאיים על אחדות הארגון.

“אם הם יצטרכו לקצץ באופן משמעותי כדי לתמוך במחירים, הדבר עלול לגרום למתיחות באופ”ק; ייתכן שהם ייאלצו לחלוק בחלק מההפסדים”, אמר בהרי מ־IHS CERA. בפגישה הצביעו צירי אופ”ק בעד המשך כהונתו של אל־בדרי, לשעבר שר הנפט הלובי, כמזכ”ל הארגון לשנה נוספת, גם משום שאיראן וערב הסעודית, מתחרות ותיקות על השפעה בקבוצה, לא הסכימו ביניהן על יורש.

משמעות הצמיחה המהירה בייצור הנפט העיראקי עשויה להיות כי אופ”ק יצטרך לצמצם עוד יותר את מכסות הייצור שלו. עיראק כבר עברה את כמות הייצור של איראן מוכת הסנקציות והפכה ליצרנית השנייה בגודלה בקרטל, והיא מתכננת לטפס עוד למעלה. התחזית שהעמיד ארגון האנרגיה העולמי לייצור העיראקי הוא 4.2 מיליון חביות ביום עד 2015 ו־6.1 מיליון עד 2020. מדובר בכמות הנופלת בהרבה משאיפותיה של עיראק, אך גבוהה הרבה יותר מהתפוקה הנוכחית שלה, כ־3.1 מיליון חביות ביום.

אף על פי שאופ”ק ירצה כנראה להחזיר את עיראק לשיטת המכסות שלו, עושה רושם שעיראק תתנגד. סגן ראש הממשלה העיראקי, חוסיין אל־שהריסטני, טען באחרונה כי מדינתו צריכה לפצות על הייצור וההכנסות שהפסידה במשך עשרות שנים תחת שלטונו של סדאם חוסיין. אל־שהריסטני אמר בוועידה בלונדון ב־13 בדצמבר כי כאשר התפוקה של ארצו תגיע לארבעה או חמישה מיליון חביות ביום, “נתחיל לדון עם חברות אחרות באופ”ק”. אך אם הביקוש העולמי ימשיך לדשדש, חברותיה של עיראק באופ”ק עלולות שלא לגלות סבלנות.

ביצועים כלכליים עולמיים הם המפתח. צמיחה חזקה יותר תתדלק את הביקוש לאנרגיה ותסייע לספוג עליות ניכרות בהיצע, כפי שקרה כשרוסיה הגבירה את ייצור הנפט שלה בכ־50% בין 1998 ל־2004. ביום רביעי תיקנה הסוכנות העולמית לאנרגיה כלפי מעלה את תחזיות הביקוש שלה לשנה הבאה ב־100 אלף חביות ביום, מה שסיפק מעט נחמה לאופ”ק. אבל ה־IEA, קבוצה עצמאית המייצגת מדינות צרכניות נפט, ציינה כי הכלכלה האירופית בקיפאון, בעוד המגמות בסין, המקור הגדול לגידול בביקוש בשנים האחרונות, קשות לניבוי. “בכל מקום פושה האי ודאות”, כתבה ה־IEA. יש אנליסטים הטוענים כי מחירי הנפט גבוהים כיום רק בשל החשש מאי יציבות, במיוחד כזו שתנבע מהמתיחות בין ארצות הברית לאיראן על רקע תכנית הגרעין של האחרונה.

בזמן שאופ”ק מקצץ בתפוקה, היכולת העודפת שלו ‏(- ‏(spare capacity מאגר הנפט הזמין להפקה כפיצוי על הפסד זמני - תתרחב. IHS CERA צופה כי היכולת העודפת - שברובה מחזיקה ערב הסעודית - תגיע לכ־3.7 מיליוני חביות ביום ב-2013. “ככל שהיכולת העודפת תצמח, כך תפחת חשיבות החשש”, אמר ליאונרדו מאוג’רי, בכיר לשעבר בחברת Eni האיטלקית וכיום עמית באוניברסיטת הרווארד. מאוג’רי אמר כי “התנאים לשפל משמעותי” התקיימו. אך איש אינו מנבא מתי הוא יגיע.
סטנדלי ריד וקליפורד קראוס, ניו יורק טיימס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות