בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך קראו לו

בעולם שבו מידע נגיש ועדכונים שוטפים שולטים ברמה, מה תפקידם של זיכרונות?

תגובות

כבר ארבעה ימים שהיא לא מצליחה להיזכר בשמו של הגבר הראשון ששכבה איתו. בימים האחרונים התחיל לרדת שלג, וכשהלכה ברחוב וראתה את הבל הפה שלה קופא באוויר מולה, נזכרה בו פתאום, והבינה שהיא לא זוכרת את שמו. מאז זה מציק לה. ולא שחסרים לה דברים להתעסק בהם. להפך, זו תקופה לחוצה שמתקבלות בה החלטות תקציביות, והיא צריכה להיות מרוכזת ויעילה במיוחד במסגרת ניסיונותיה להשיג מימון נוסף להמשך המחקר שלה. ובזמן האחרון שמה לב שבנה אינו כתמול שלשום. בקרוב יהיה גבוה ממנה אבל עיניו עדיין עיני ילד. היא ביטלה הרצאה כדי לבלות איתו ערב שקט, אבל הוא ענה לשאלותיה בלקוניות, וגם סירב להצעה לצפות יחד בסרט. ושוב הרגישה דחף ישן לעזוב הכל ולהיות רק איתו ובשבילו. וחשבה שבעצם אולי זו משאלת לב שלה לעצמה, כי נדמה לה שיש משהו משחרר בהחלטה לוותר על העצמי, לחיות רק למען האחר. סוג של נזירות. בטח, היא מגחכת, עשר דקות לא היית שורדת. נו, איך קראו לו? ולמה זה בכלל משנה? אבל השאלה לא מרפה, באמצע ישיבות ותוך כדי שיחות טלפון היא מנסה להיזכר, ולא מצליחה, וזה מוציא אותה מדעתה.

היא היתה אז בי”א ומורתה האהובה הגיעה עם בשורה מרגשת - היא הצליחה להשחיל אותה לפרויקט של חילופי סטודנטים, שבמסגרתו תיסע לשלושה חודשים לאוניברסיטה בשיקגו, להיות עוזרת מחקר צעירה. מצוקת דיור במעונות הסטודנטים הובילה לכך שסידרו לה אירוח אצל יהודים נחמדים מהקהילה, אבל היה משהו מחניק ברצון הטוב שלהם, באמריקאיות המנומסת שהיא לא תמיד ידעה לקרוא. לכן כששמעה על ישראלי שעומד בפני נסיעה ומחפש מישהו שישכור את דירתו שבקרבת הקמפוס לכמה חודשים, ביקשה מיד לקפוץ על ההזדמנות.

באותו בוקר החל לרדת שלג, ולפנות ערב כבר היה הכל לבן. היא צעדה מהקמפוס ברגל, כי אמרו שזה קרוב והיא לא ידעה לאמוד את המרחק. לבסוף הגיעה באיחור של רבע שעה, קפואה לגמרי, והתברר שהדירה היפה הושכרה כבר לדייר משנה אחר, וממילא היתה יקרה מדי עבורה, והבחור שבאה לפגוש חשב בכלל שהיא הגיעה בשביל ספה שרצה למכור, והכל היה קצת מוזר ורצוף אי הבנות. אבל בדיוק כשעמדה להיפרד ולחזור לקור, הוא חייך אליה ושאל, “רעבה?” והם הלכו למסעדה קטנה שחולצים בה נעליים ויושבים על הרצפה, והוא הזמין בשקט, ביפנית, והיא הרגישה שהיא חיה את החלום של חיים בוגרים ומתוחכמים, והבטיחה לעצמה שתאכל כל מאכל שיגיע לשולחן, בלי להתרגש. ומכל המילים המסובכות שאמר הגיעו בסוף שתי קערות מרק עוף עם אטריות חומות שמנמנות, שהיה טעים נורא. בסוף הארוחה הגיע מלצר אחר עם קינוח יפני חגיגי שזיקוק נעוץ בו. הוא טעה בשולחן אבל סירב להקשיב כשניסו להעמיד אותו על טעותו, והרעיף עליהם ברכות שלא הצליחה להבין מבעד למבטאו הכבד, עד שוויתרה על הניסיון ופשוט צחקה.

הם יצאו מהמסעדה והוא עצר לה מונית, וכשהמונית כבר עמדה לידם רכן לנשק את לחיה לפרידה, והיא, בפרץ אומץ מסוג שלא אופייני לה, סובבה את ראשה כך שהנשיקה נחתה על שפתיה. הוא עטף אותה בזרוע אחת ובשנייה טרק את דלת המונית ונופף לנהג שייסע. הוא היה גבר והיא נערה, עשור ומחצה ביניהם. לא סיטואציה קלאסית מהסוג הנחשב מומלץ. אבל הזיכרון מתוק, מוכיח שאין חוקים. פרט אחר פרט נשלפים מזיכרונה, מתייצבים בצייתנות - הסוודר הכתום שלבשה, המשקפיים שהרכיב לפניו המוארכים, טיפות המים שקפאו על פירות שהוצעו למכירה ברחוב. אבל לא שמו. היא, שגאוותה בשליטתה בפרטי־פרטים של מידע מהסוגים המסובכים ביותר, לא מצליחה עכשיו לסלול את דרכה בנבכי הזיכרון לרצף ההברות המסוים הזה. בלילה, כשבתל אביב בוקר, היא מתקשרת לאחותה. “פייסבוק, מטומטמת”, היא אומרת מיד, “בשביל זה צוקרברג המציא את הדבר הזה, כדי שאנשים יוכלו לראות איך אהבת הנעורים המהממת שלהם היא עכשיו איזה יצור רופס עם קרחת ותמונת פרופיל מתאמצת”.

“נו, אהבת נעורים, בואי לא נגזים”, היא מתקנת. “זה עוד יותר נכון לזיונים מיתולוגיים”, קובעת אחותה. אז היא נכנסת לפרופיל הנטוש שלה, זה שפתחה בעיקר כדי להציע חברות לבנה ולעקוב אחר עדכוניו, אבל אין לה מאיפה להתחיל. היא יודעת עליו כל כך מעט שאפילו יערות המידע הנגישים לכל של הרשתות החברתיות לא יועילו. בערב שבילו יחד סיפר לה בעיקר על השנים שבהן חי ביפן. אין לה פריט מידע שאפשר להדביק לו פנים. אז היא בודקת את קורותיהם של כמה אנשים אחרים מאותה תקופה, אולי יצוץ משהו שיחבר מחדש את החיווטים הדרושים והיא תזכה במנוחה. אין אדם אחד שהיא מחפשת שאין לו פרופיל. מפתיעה פחות היא העובדה שכולם התבגרו. מיעוטם נוהגים לתעד את חייהם תדיר, בתצוגת חלון הראווה שהמדיום דורש: הנה ילדי היפים; הנה עבודתי המרתקת; הנה בילויי המרגשים; הנה ארוחותי המשובחות; הנה מחשבותי, בדיחותי, מחאותי. אבל רובם מציגים פרופיל דומה לשלה - נתונים בסיסיים, תמונה, קבוצה או שתיים. כאילו מדובר בחובה. קהל בהתנדבות או מציצנים כפייתיים? שעה חלפה והיא בקושי הבחינה. הרשתות הן מכונות ליניקת זמן וליצירת צרכים שרק הן עצמן מסוגלות לספק. ופתאום היא שמה לב שרווח לה ששמו לא צץ. בעיני רוחה היא רואה אותו חומק ברחוב המושלג מזרועותיהן של מכונות המידע, מתעקש להישאר האיש ההוא, שזרועותיו נענו לה ברגע המדויק שמשהו בתוכה הבשיל. והיא מכבה את המחשב, עולה במדרגות ודופקת בדלת חדרו של בנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו