משפחות חילוניות, מבוססות ומרובות ילדים

המשפחה הישראלית הממוצעת מונה 2.4 ילדים אבל לא כולם מתיישרים עם הממוצע. בשנים האחרונות אפשר לראות עוד ועוד משפחות יהודיות חילוניות ומבוססות שמורדות בסטטיסטיקה היבשה ומביאות לעולם חמישה, שישה, שבעה ילדים ויותר. מיהם האנשים האלה? איך מאכילים את כולם ומתי ייגמר התור למקלחת?

ורד לי
ורד לי
צילומים: קובי קלמנוביץ'
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ורד לי
ורד לי
צילומים: קובי קלמנוביץ'

משפחת שבשין, חמישה ילדים, רעננה

משתתפים: נגה ‏(46‏), רופאה ומנהלת מערך הדימות באסותא מרכזים רפואיים; אורי ‏(51‏), רופא בכיר במחלקה לכירורגיה פלסטית תל השומר ובעל מרפאה פרטית ברמת אביב. מימין לשמאל: רועי ‏(23‏), סטודנט להנדסה, תעשייה וניהול באוניברסיטת בן גוריון ומנהל השיווק והפרסום במרפאה הפרטית של אורי; גדי ‏(19‏), חייל קרבי בצה”ל; יואב ‏(9‏), לומד בכיתה ג’ ורקדן ברייקדאנס; אלון ‏(15‏), תלמיד כיתה י’ במגמת מדעי החלל; אלה ‏(6‏), לומדת בכיתה א’, רוקדת בלט והולכת לחוג ציור. עוד במשפחה: סימבה, כלבה בת 9 ובשבוע האחרון הצטרף למשפחה אוגר סיבירי פרוותי.

עם כמה אחים גדלו ההורים? נגה גדלה במשפחה עם שלושה ילדים ולאורי יש אח אחד.

הבית: וילה מרווחת בת שני מפלסים ומרתף הכוללת שישה חדרי שינה, חדר עבודה וסלון. נגה: “לכל ילד יש חדר משלו”. מהסלון אפשר להשקיף על גינה מלבבת מרוצפת דק וכוללת בר.

משפחת שבשין

קריירה ואמהות: נגה: “אלמלא התמיכה של בעלי ובעיקר של הילדים שלי - מגדול עד קטן - לא הייתי יכולה לנהל קריירה כזאת תובענית. האמהות לא רק שלא פגעה בקריירה שלי אלא היא איפשרה לי להצליח. הילדים הרגישו חלק מהקריירה שלי והם הביעו תמיכה שאתמיד ואתפתח. זו לא תמיכה שביקשתי, זה בא מהם. המשפחה היא מקום ראשון, זה מעולם לא היה מוטל בספק. הזמן שבו הילדים באו לעולם אף פעם לא היה תלוי בחופש, לימודים או מבחנים כי השיקול של יצירת משפחה, והמשפחה בכלל, תמיד היה השיקול הראשון. בתקופה האחרונה נכנסתי לתפקיד ניהולי מאוד תובעני ומאוד אינטנסיבי מבחינת שעות הכולל גם עומס נפשי, ומרגש לראות איך הילדים שלי דוחפים אותי קדימה ואומרים לי ‘תמשיכי’. הם אלה שדוחפים אותי להמשיך”.

קריירה ואבהות: אורי: “שנינו עשינו מאמץ לתת לילדים הרגשה שהם בעדיפות עליונה. גם כשהייתי תורן בבית חולים והיה אירוע של יום הולדת בגן לבן שלי הייתי דואג להחלפה בטווח של שעתיים כדי לקחת חלק באירוע ואחר כך לחזור חזרה לבית החולים והייתי מחזיר לקולגה את השעות האלה. כך התנהלנו בין קריירה אינטנסיבית והורות - לתת לילדים הרגשה שאנחנו איתם כל הזמן. אנחנו חיים בעידן טכנולוגי המאפשר לנו גם כשאנחנו בחו”ל בכנסים, הרצאות או לימודים, להשתתף בחוויה של הילדים. מאז ומתמיד, למרות שאנחנו אנשי קריירה עסוקים, לקחנו חלק בוועדי הורים בבתי הספר ותמיד היינו מעורבים”.

מעורבות: נגה: “כל שנה אנחנו יוצאים למחנה קיץ איתם - אורי ממוקם במרפאה ואני במטבח. אנחנו ההורים שתמיד מתקשרים אליהם ומבקשים שיסיעו את הילדים של החברים. זה בית שאת יכולה לקום בו בבוקר ולמצוא חברים של הילדים שישנים כאן, בית פתוח ומארח”.

למה חמישה ילדים: אורי: “החלום שלנו תמיד היה להביא כמה שיותר ילדים”. נגה: “היה לנו ברור ששלושה ילדים בטוח יהיו לנו. כשבא הרביעי, יואב, הבנו שיהיה גם חמישי, כדי שהוא לא יהיה בן זקונים שיגדל לבד. זה הדבר הכי חכם שעשינו, הם כל הזמן משחקים יחד ויש להם אחד את השני”.

יהיו עוד ילדים? נגה: “כשאלה היתה בת חמש יואב הושיב אותי ואמר לי, ‘אמא, הבאת את אלה לעולם לפני חמש שנים, את לא מרגישה שהגיע הזמן לעוד אחד?’ אני יודעת שאם אלה היתה נולדת שנה קודם אז היה לנו גם ילד שישי. לא יהיו עוד מפאת גילי ואם יהיו עוד הם יהיו מאומצים, אנחנו חושבים על זה. לא לגמרי סגרתי את העניין הזה”.

תגובת הסביבה: נגה: “כשהייתי בהריון בגיל 40 עם אלה, הבת הקטנה, שאלו אותי כל הזמן, ‘זה הריון ראשון שלך?’ תמיד כששומעים שאני אמא לחמישה מתפלאים ושואלים אותי אם כולם מאותו הבעל. ואנחנו תמיד צוחקים שבעלי עשה איתי את מה שגברים אחרים בגילו עושים עם האשה השנייה שלהם”.

סדר יום: נגה: “יוצאים מוקדם בבוקר ולא יודעים מתי חוזרים. אורי חוזר כמעט כל יום בתשע בערב ואני מגיעה בין חמש לתשע. יש מטפלת ובייביסיטר שמחזירה אותם מבית הספר ומסיעה אותם לחוגים”.

רכב: מחזיקים שלושה רכבים: ג’יפ טויוטה לנד קרוזר ‏(שמונה מקומות‏), סיטרואן פיקאסו ‏(שבעה מקומות‏) ורכב לבנים הבוגרים - מיצובישי לנסר.

משכנתה: אורי: “גם לנו, כמו לכל הזוגות בארץ, יש משכנתה להחזיר”.

בישול: במהלך הראיון נגה לא ביזבזה דקה ותוך כדי השיחה הכינה “נשיקות” ומוס שוקולד. נגה: “אני אוהבת לבשל וההתמחות שלי היא באפיית עוגות. אורי ואני מבשלים בעיקר בסוף שבוע, הילדים מצטרפים, וזה הופך לבילוי משפחתי. רועי עשה קורס ברמנים והוא אחראי על המשקאות. גדי מתמחה בעוגת שמרים וסושי. במהלך השבוע המטפלת היא המבשלת”.

קניות: אורי עושה את הקניות הביתיות. “פעם בשבוע אני עושה קנייה גדולה ‏(בסביבות 2,000 שקל‏) ולפחות פעמיים בשבוע עושה קנייה נוספת של ‘השלמות’. תמיד חושבים שהמקרר מלא ואחרי יומיים אין כלום”, הוא אומר בחיוך.

כמויות: 12 ליטר חלב בשבוע, מעל 200 ליטר מים מינרליים בחודש, בשר לשבוע - כ–7 ק”ג.

בגדים: נגה: “הבנים עכשיו באותה מידה אז הם מחליפים ביניהם”.

איך מתמודדים עם התור למקלחת? נגה: “יש לנו שלוש מקלחות בבית אז אין מצב שיש תור ויש לחץ”.

איך חוסכים? נגה: “אנחנו משתדלים להיות צנועים וליהנות מהדברים הפשוטים של החיים”.

חופשות בחו”ל: נגה: “בגלל הפרשי הגילים בין הילדים כמעט שלא נוסעים יחד לחו”ל, קשה למצוא אותו תחום עניין לכולם אבל השנה נסענו לספארי בטנזניה יחד עם ההורים שלי. היתה חוויה מדהימה לכולנו. בנסיעות משותפות לחו”ל יש עבודת צוות. למשל בשדה התעופה - כל ילד עוזר במשהו ואז הם מבינים מהו הכוח של משפחה גדולה ומלוכדת, מה המשמעות של משפחה חזקה ואיזה עוצמה זה”.

בילויים: אורי: “אנחנו נוטים יותר לבילויים משפחתיים ביתיים, כזוג אנחנו מנויים לאופרה הישראלית ורואים גם הצגות תיאטרון”.

קצבאות ילדים: נגה: “אין לי מושג כמה זה וזה לא משפיע על הבחירה שלי להביא ילדים”.

דבר הילדים: רועי: “האחים הקטנים מכניסים הרבה חיים למשפחה. תא משפחתי שכולל שלושה ילדים נראה לי רגוע, שקט, טריוויאלי. אצלנו זה שוקק חיים, אף פעם לא משעמם בבית. זה שיש לך אחים קטנים ממך ב–17 שנה מאפשר לך לתת דוגמה אישית ולהכיר זווית אחרת של חיים”. גדי: “אנחנו חמישה אחים בכל מיני גילים ותחנות בחיים - אחד סטודנט, אני בצבא, אחר בתיכון ושניים קטנים. זה מפגיש אותך עם כל תקופות החיים שבין הילדות לבגרות, זה מאפשר לך להישאר ילד ומאפשר לך להיות בוגר, זה מלמד אותך לתמרן עם כל מיני קבוצות גילים”. יואב: “אין לי מישהו שקרוב אלי בגיל מבין האחים אז לי אין תחושה תמיד שיש לי עם מי לדבר בגילי אבל אני לומד מהאחים הבוגרים הרבה ומנסה להעביר מניסיוני לקטנים”. יואב: “זה כיף במיוחד כשצריך לריב איתם וזה כיף מעוד סיבות - בגלל שאני אוהב כדורגל, גדי אחי הגדול לפעמים קם מוקדם ביום שישי בבוקר, הרבה לפני שבית הספר שלי מתחיל, ולוקח אותי למגרש לשחק ואחר כך הוא מכין לי ארוחת בוקר ומביא אותי לבית ספר”. אלה: “אני הבת היחידה בין ארבעה אחים והכי קטנה וזה כייףףף”.

ילדים זה שמחה? אורי: “שמחה גדולה מאוד”. נגה: “איזו שאלה? ילדים זה מהות החיים”.

משפחת נחום, שישה ילדים, מודיעין

משתתפים: רותי ‏(44‏), קצינה במטה הנציבות של שב”ס; יעקב ‏(44‏), משרת בבית הספר להדרכה של שב”ס ו”אחראי מפקד מגמת קצינים” ‏(אחראי על קורסי הקצינים‏). רותי ויעקב שניהם בדרגת רב כלאי. מימין לשמאל: עוז (10 וחצי); אסף (עוד מעט 8‏); אמרי ‏(שנתיים וחצי‏); שירה ‏(7‏); מיטב ‏(15‏) ותמר (13).

הבית: וילה מרווחת בת שבעה חדרים וגינה. בקומה העליונה חדר ההורים וחדר של שירה. אסף ועוז חולקים חדר נוסף ואמרי ישן איתם או עם שירה, לפי בחירתו. בקומה התחתונה שני חדרים נוספים המשמשים את מיטב ותמר.

עם כמה אחים גדלתם: יעקב הוא השישי מבין שמונה אחים, רותי גדלה במשפחה שבה שלושה ילדים.

מה מביאים משב”ס לחינוך הביתי: יעקב: “אני מביא הביתה ערכים, כבוד לזולת ומשמעת”.

זוגיות ועבודה ביחד: רותי: “אנחנו באותו מתחם בשב”ס, מרחק דקה וחצי אבל אנחנו לא אוכלים ביחד ולא מדברים עבודה בבית”.

משפחת נחום

למה שישה ילדים? לא היתה תוכנית סדורה, הם אומרים. במשך כארבע שנים הם התקשו להביא ילד לעולם והיו בסדרת טיפולים ובדיקות. מיטב, הבת הבכורה, נולדה כשהיו בני 30. רותי: “פרופ’ בכיר בבית החולים שטיפל בנו אמר לנו אחרי הלידה: ‘אם אתם מעוניינים בעוד ילד אל תעצרו, זה הזמן’. חששנו שלא יהיו עוד ילדים ונתנו ‘לטבע לעשות את שלו’ והכל הסתדר לטובה”. יעקב מוסיף שעם השנים זה הפך לעניין אידיאולוגי: “אחותי השביעית, סימה, נרצחה בפיגוע בתחנת אוטובוס בחדרה בשנת 2001. היא היתה בת 30 בלבד והשאירה אחריה שלוש בנות. זה מוות שטילטל אותי. בחרנו להביא הרבה ילדים מאהבת ילדים טהורה אבל אחרי הפיגוע זה נשזר גם ברצון אידיאולוגי להראות שאנחנו בוחרים בחיים למרות הכל, להראות שהפיגוע לא פגע לנו בשייכות לארץ וברצון לחיות פה”.

יהיו עוד ילדים? יעקב: “אם רותי תיכנס מחר להריון, נקבל את זה באהבה”. רותי: “הילדים רוצים עוד ילדים”. יעקב: “היתה לנו כוונה לשמש משפחת אומנה לשלוש ילדות. לצערנו ויתרנו כשראינו את הקשיים שהארגונים והממסד מערימים על משפחות אומנה. הרצון שלנו עדיין חזק אז אני מאמין שבעתיד נהיה משפחת אומנה לילדים”.

תגובת הסביבה: רותי: “תמיד שואלים אותי, ‘כולם מאותו האבא?’ יעקב: “לי אומרים, ‘כל הכבוד!’ ‘אין הרבה כמוכם’, ואז שואלים אותי אם אנחנו דתיים”.

רכב: פג’ו 307 עם שבעה מושבים. יעקב: “זה קטן לילדים ולא מספיק לכל בני המשפחה. אם צריכים לנסוע לאמא שלי אז אנחנו מתפצלים ושני ילדים נוסעים יחד ברכבת”.

סדר יום: רותי מתעוררת בסביבות חמש בבוקר ומכינה סנדוויצ’ים לילדים וארוחת צהריים ביתית. בבוקר היא גם מפעילה מכונת כביסה. יעקב אחראי על הקומה העליונה ‏(“אגף הילדים הקטנים”‏) ומעיר את אסף, עוז, שירה ואמרי ‏(יעקב: “חבר הציע לי להתקין מערכת כריזה בבית”‏). מיטב ותמר מתעוררות בעצמן. כולם אוכלים ארוחת בוקר יחד ‏(יעקב: “יש לנו שש־שמונה קופסאות קורנפלקס שונות כי כל אחד אוהב טעם אחר”‏). אם יש זמן, יעקב מצליח לשתות כמה לגימות קפה. בשעה שבע בבוקר המשפחה יוצאת. מיטב ותמר נוסעות באוטובוס לבית הספר, שלושת הקטנים הולכים יחד ברגל לבית הספר הנמצא קרוב לבית. רותי ויעקב מסיעים את אמרי למשפחתון פרטי בלוד ‏(יעקב: “זה בדרך לעבודה והמשפחתון שייך לקרובי משפחה כך שזה מאוד נוח”‏).

תמר, מיטב, עוז ואסף חוזרים מבית הספר בסביבות אחת וחצי ואוכלים את ארוחת הצהריים ‏(רותי: “הם מוצאים ארוחה בשרית: שניצלים, עוף, קציצות או בשר”‏). הם עושים שיעורי בית, רואים טלוויזיה וצמודים למחשב. בשעה חמש אחד הילדים ייצא להביא את שירה מהצהרון. רותי מסיימת לעבוד בארבע ומוציאה את אמרי מהמשפחתון ובחמש נוסעת לאסוף את יעקב הביתה. יעקב: “אני אחראי על שיעורי בית ופיזור לחוגים. כולם בהתחלה אומרים שאין שיעורים ואז לאט־לאט מוציאים מחברות. אני יושב איתם לפעמים רק כדי לתת להם הרגשה טובה ופידבק חיובי. אני בודק לקראת הערב שכולם כבר הכינו ילקוטים למחר, מכנס את כולם לארוחת ערב”.

ארוחת ערב: יעקב: “אם הם לא אכלו את ארוחת הצהריים שחיכתה להם בסירים אז זה הזמן ואם לא, מוציאים בורקסים, סלט, גבינות, טוסטים”. תמר היא “המאסטר־שף של הבית”, מעיד יעקב. “אומרים ‘תמר, ארוחת ערב’ והיא מכינה פסטות”.

תור למקלחת: יעקב: “שלושת הבנים נכנסים יחד לאמבטיה ומקלחים תוך כדי את אמרי. הבנות מתקלחות לבד ואנחנו מעודדים ומזרזים מבחוץ בקריאות ‘נו, נו, יאללה’”.

שינה: יעקב: “אני נותן צעקת ‘לילה טוב’ בתשע וכולם הולכים לישון או נכנסים למיטה. לא נעים להגיד אבל אנחנו ההורים עייפים ונרדמים כבר בתשע, חוץ מימים שיש משחק של מכבי תל אביב בכדורסל אז אני נשאר עד 11 וחצי”.

בילויים: לא יוצאים הרבה. מקפידים לצאת למסעדות בימי הולדת ואירועים משפחתיים. יעקב: “הילדים מתקשים לתת לנו לצאת לבלות. אנחנו לא מבינים למה אנחנו צריכים ללכת בלעדיהם”.

חופשות: יעקב: “שב”ס הוא ארגון שנותן חופש לעובדים. יש חופשות שהארגון מציע למשפחות - בוחרים מלון בעלות של 800 שקל בלבד לארבעה ימים לכל המשפחה”.

חו”ל: יעקב: “השנה נסענו כל המשפחה לשיט ליוון ואנחנו מתכננים בקיץ הבא לנסוע יחד להולנד”. רותי: “אני ויעקב אמורים לנסוע בינואר לבלגיה לטקס קבלת אות חסידי אומות העולם. אמי ניצולת שואה שניצלה בזכות משפחה נוצרית, שתקבל בינואר אות חסידי אומות העולם”.

איך חוסכים: רותי: “חוסכים בכל דבר. אנחנו לא מאפשרים לילדים הקטנים טלפון נייד, לא מאפשרים לבנות לעבור לאייפון, אנחנו רוב הזמן על מדי שב”ס ולא קונים בגדים, אני לא הולכת למספרה”.

קניות: כל שבוע עושים קנייה מרוכזת ב”כמעט חינם” בעלות של 800–1,000 שקל.

כמויות: 15–20 ק”ג עוף בחודש, 1 ק”ג בשר אדום בשבוע, 24 ביצים כל שבוע ו–2 ליטר חלב בשבוע. רותי: “לא תמיד זה מספיק ולפעמים קופצים למכולת”.

קצבאות ילדים: רותי: “אנחנו אפילו לא יודעים כמה, מעריכה שזה משהו כמו 1,000 שקל לשישה ילדים”. יעקב: “זה לא משהו שבאמת מסייע וזה בהחלט לא תמריץ”.

דבר הילדים: אסף: “אני רוצה עוד ילדים כי אז נוכל להחליף למכונית גדולה יותר”. תמר: “לרוב לא מאמינים לי ושואלים כמה פעמים כדי לוודא שאנחנו שישה אחים. זה מורכב, לפעמים זה כיף אבל לרוב לא, כי אין לך זמן לעצמך. יש את כל הקטנים שכל הזמן צריך לעזור ולטפל בהם”.

ילדים זה שמחה? יעקב: “זו שמחה גדולה, זו מהות החיים. כל ילד הוא עולם ומלואו”. רותי מהנהנת בהסכמה ובעייפות ניכרת מוסיפה: “משפחה גדולה זה עוד עבודה. את חוזרת מהעבודה לעוד עבודה. יש לנו שתי משרות”.

משפחת ביטי, שבעה ילדים, קיבוץ רמת יוחנן

משתתפים: דלית ‏(53‏), היתה בעלת קונדיטוריה ועבדה גם במפעל הפלסטיק של הקיבוץ ‏(“אני עכשיו בין עבודות, בהמשך אחזור לעבודה שוטפת”‏); מישל ‏(32‏, יושבת), עובדת בקיבוץ כמתאמת פרויקטים. מימין לשמאל: קיילי ‏(22‏), עובדת במפעל הפלסטיק של הקיבוץ; שיין ‏(16‏), תלמידת תיכון; לי, עורכת דין במשרד בחיפה; תום, שלומד בטכניון הנדסת מכונות ומייצר שוקולד תחת השם Beattie’s; ג’סטין ‏(20‏), קצינה בצה”ל; קים (25, לא בתמונה‏), עובדת במכירות במילאנו. אב המשפחה, סטיוארט נפטר לפני כחודש וחצי בגיל 62.

עם כמה אחים גדלתם: לדלית ארבעה אחים ואחיות, סטיוארט גדל במשפחה שבה שלושה ילדים.

הבית: בית קרקע פשוט, נזירי וצנוע הכולל שבעה חדרים. כיום חיות בבית דלית ובתה הקטנה ביותר שיין, בת 16. “אבל כולם מגיעים כל הזמן”, מדגישה דלית, “כולם אוכלים פה ועוברים לפחות כמה פעמים ביום לשוחח ולהגיד שלום”.

המטבח: דלית: “המטבח כאן הוא זירה פעילה בכל שעות היום והלילה. יש פה מזנון פתוח 24 שעות. לי יש עבר כקונדיטורית, מישל למשל מבשלת בעיקר בלילה אוכל הודי וכל בני הבית מבשלים ואופים”. בזמן השהות שלנו בבית המשפחה טעמנו סופגניות תוצרת בית, פרלינים שייצר תום במילויים של טופי, לימון ופירות. עוד הוגשו עוגיות ביתיות ועוגת פאי לימון.

משפחת ביטי

צפיפות: דלית: “בסך הכל כולם גרו בבית יחד רק שנתיים בערך. ילדי קיבוץ מקבלים דירה בגיל 18, שלושת הגדולים יצאו בבת אחת בגיל 18 ואז מבית של שבעה ילדים, הפכנו לארבעה והיה לנו בית ממש ריק, היה המון מקום”.

משפחה גדולה: דלית: “האמת שהיו מתוכננים שמונה ילדים אבל אחרי השביעי סטיוארט אמר שזה מספיק. תמיד רצינו משפחה גדולה. למה? כי זה טוב. בעיני זו הכנה הכי טובה לחיים - לומדים מגיל קטן שלא הכל מגיע לך, שצריך להתחלק עם עוד אנשים אחרים, שצריך לעבוד בשביל מה שרוצים, וחוץ מזה כשיש לך אח אחד ואתה לא מסתדר איתו אתה בבעיה, כשיש שבעה אחים אתה תמיד תמצא מישהו להתחבר איתו”.
אם היית גרה בעיר האם עדיין היית מביאה לעולם שבעה ילדים? דלית: “קשה לדעת. בקיבוץ החישוב הכלכלי הוא לא חישוב. מסופק לנו הכל, אבל למרות שהמשכורת היא לפי גודל המשפחה, תקציב הילדים הוא ממש לא גדול”.

איך הסביבה מגיבה: דלית: “כשהוסיפו לנו חדר היו אנשים שבאו ואמרו שזו חוצפה כי למה זה אשמתם שבחרנו להביא משפחה גדולה. יש גם תגובות כאלה אבל הרוב מקבלים את זה בהשלמה ולא מרימים גבה”. מישל: “פה לא יורדים עליך או מציקים לך על העניין הזה. זה מתקבל בטבעיות”.

התקציב: דלית: “התקציב שלנו הוא קבוע. כל חבר קיבוץ מקבל אותו תקציב לחודש - 2,500 שקל לאדם ועוד אלף שקל לילד עד גיל 18. בשוטף קשה לחיות מהתקציב הזה. זה תקציב יחסית קטן לילד כי זה אמור לממן ביגוד, הנעלה, אוכל ובילוי, זה לא ממש מספיק”. מגיל 18 כל ילד מקבל ישירות אליו את התקציב שלו. “כשהמפעל מרוויח”, מוסיפה דלית, “כל משפחה מקבלת בונוס של כמה אלפי שקלים בבת אחת”.

רכב: דלית: “הקיבוץ מחזיק רכב ולא אנחנו. כשאני צריכה אני מזמינה רכב ומחייבים אותי לפי ק”מ”.

חופשות: פעם בשנה הקיבוץ מארגן חופשה לחו”ל עבור כל חברי הקיבוץ. דלית: “כל הקיבוץ יוצא יחד לחופשה, זה זול מבחינה כלכלית ומאוד טוב לבלות עם האנשים שאתה חי איתם כל הזמן”. מי שרוצה יכול לנסוע בנפרד. דלית: “כשלשיין היתה בת מצווה נסענו רק שתינו לשבועיים לארצות הברית”.

סדר יום: דלית קמה בסביבות שבע־שמונה בבוקר. שיין מתעוררת בעצמה והולכת לבית הספר. דלית הולכת למפעל. לקראת הצהריים דלית יכולה לבחור בין ארוחה במפעל או בחדר האוכל של הקיבוץ. היא חוזרת מהעבודה בסביבות ארבע־חמש אחר הצהריים ושיין חוזרת מבית הספר בשתיים וחצי ולפעמים בארבע. דלית: “כשאני חוזרת מהעבודה אני עושה קניות ועושה הליכה רגלית. בשבע־שמונה אני מכינה ארוחת ערב, צופה בטלוויזיה, משוחחת עם הילדים והולכת לישון בין שתים עשרה לאחת בלילה”.

איך חוסכים: דלית אופה לחמים לבית, יוצרת פסטה בעצמה ומיני מאפים. דלית: “כשהילדים קטנים זה קל יותר, את לא צריכה לקנות להם מותגים ואת יכולה לשלוט יותר בתקציב. כשהילדים גדלים זה קשה יותר, הם שולטים לך בתקציב. כשהם היו קטנים היה אפשר יותר לחסוך”.

בגדים: דלית: “יש בקיבוץ חנות יד שנייה שהבנות קונות ממנה והן גם מעבירות אחת לשנייה ומתחלפות כשהמידות תואמות”.

קניות: פעמיים בשבוע או יותר דלית עושה קנייה כללית בחנות הכלבו שבקיבוץ בעלות של 500–600 שקל בממוצע לשבוע. דלית: “כולם באים לאכול פה כל הזמן”.

כמויות: 3 ק”ג עוף לשבועיים, 24 ביצים לשבוע, 3 ליטר שמן בחודש, 5 ק”ג קמח בחודש, 4 ק”ג סוכר בחודש.

דבר הילדים: תום: “זה מה שאני מכיר אז עבורי זה טבעי לגמרי. לא באמת מרגישים שזה הרבה”. מישל: “כשחסר אחד זה נראה הרבה”. שיין: “זה כיף ולא כיף”. מישל: “כשיש לך המון אחים קטנים זה מאוד מעצבן. יש מלא ילדים צווחים ומעצבנים, שאת צריכה לעזור בגידול שלהם, זה שלב פחות נחמד אבל כשכולם גדלים והופכים לאנשים יש לך פתאום הרבה חברים שאפשר לדבר איתם. ככל שאתה גדל אתה לומד להעריך את זה. יש לך אפשרות רחבה לבחור מי חבר הנפש שלך ועם מי אתה מסתדר. אצלנו יש קשר מאוד טוב בין האחים במשפחה. אנחנו שש אחיות ובן אחד ואנחנו לא רבות בינינו על מכנסיים או בחורים”, היא צוחקת. “משפחה גדולה זה החברים הכי טובים שיכולים להיות לך. אם מחנכים נכון יש לך הרבה חברים להמשך החיים”.

יתרונה של משפחה גדולה ברגעי צער: דלית: כשסטיוארט חלה כל הילדים היו כאן כל הזמן. אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לטפל בו אם לא היתה עזרה כזאת של הילדים. בשבעה היה בית מלא אנשים וגם עכשיו, כחודש אחרי השבעה, הבית עדיין לא ריק. כולם עדיין באים כל הזמן, יש תנועה ויש אנשים כל הזמן בבית וזה מקל. זה עדיין חדש לנו ואנחנו צריכים להתרגל”.

ילדים זה שמחה? דלית: “כן, וסטיוארט היה אומר שמשפחה גדולה זה אולי לא פשוט אבל זה תמיד מעניין”.

משפחת משה, חמישה ילדים, קיבוץ עין גדי

המשפחה: שרון ‏(44‏), ספרנית בבית ספר התיכון האזורי; דיין ‏(44‏), מנהל התחזוקה של מלון עין גדי. מימין לשמאל: דנה ‏(18‏), תלמידה בי”ב לפני מכינה; שובל ‏(8 וחצי‏); שני ‏(14‏); דביר ‏(6‏); דור ‏(11‏)

עם כמה אחים גדלתם: לשרון שתי אחיות. אביו של דיין עלה מתימן עם אשתו הראשונה ובישראל התאהב באשה נוספת, לימים אמו של דיין ‏(דיין: “בתימן זה היה מקובל שגבר מתחתן עם שתיים־שלוש נשים בו זמנית”‏). האשה הראשונה הביאה לעולם 13 ילדים ואמו של דיין ילדה תשעה ילדים. דיין: “אני מספר 2 בתשיעייה. היינו 22 אחים, כיום אנחנו 20 - אחד נהרג בתאונת עבודה ואחד בתאונת דרכים”.

הבית: וילה מרווחת בת שבעה חדרים עם מרפסת דק מרהיבה וגינה בה גדלים צמחי גת ‏(דיין: “יומיים בשבוע אני לועס גת בשעות הערב”‏).

חלוקה לחדרים: לכל אחת מהבנות חדר משלה, הבנים שובל ודביר חולקים חדר ובסמוך חדר ההורים. בכל אחד מהחדרים, בסלון ובמרפסת טלוויזיה פלזמה חדישה.
מניעת מריבות: שמות בני המשפחה רשומים על הכיסאות של שולחן האוכל שבמטבח למניעת ריבים. שרון: “לפני כל ארוחה היה מתפתח ריב על המקום”. דיין: “עכשיו הם רבים על האייפד”.

משפחת משה

הקיבוץ: שרון: “לפני ההפרטה הקיבוץ סיפק בחינם חוגים, מועדונית לילדים אחר הצהריים ושלוש ארוחות ביום. אחרי ההפרטה חל שינוי גדול”. דיין: “אבל עדיין לא הכל מוטל עלינו”. שרון: “אנחנו מקבלים תקציב משפחתי של 2,200 שקל, אנחנו עובדים בשביל משכורת, משלמים מסים, ארנונה, חשמל. עדיין לא משלמים מים. יש השתתפות בטיפולי שיניים, בנושא חינוך בלתי פורמלי וחוגים לילדים - הקיבוץ משלם חצי מהעלות”. דיין: “אם היינו חיים בעיר לא היינו מביאים חמישה ילדים. בקיבוץ זה אפשרי”.

למה חמישה ילדים? דיין: “נו, לי זה היה נראה הגיוני לגדל הרבה ילדים”. שרון: “זה מאהבת ילדים. אני רציתי לפחות ארבעה, זה היה הסיכום”.

יהיו עוד ילדים? שרון: “אני מאוד רוצה מספר זוגי של ילדים. אמרנו שאם יהיה ילד חמישי אז יהיה גם שישי אבל זה כבר בלתי אפשרי עבורי כך שגם חמישה ילדים זה מכובד ויפה”.

מה התגובות של הסביבה: שרון: “תדהמה מזה שיש לנו הרבה ילדים והם ילדים טובים ומטופחים. משפחה מורחבת מזוהה לצערי עם הזנחה של ילדים ואנשים המומים מההשקעה שלנו בכל ילד וילדה”.

רכב: אין. כשרוצים לנסוע מבקשים את אחד מהרכבים הגדולים של הקיבוץ.

סדר יום: שרון קמה ב–6:20 ומתחילה בהכנת הסנדוויצ’ים. היא מעירה את דור, שובל ודביר שבית ספרם נמצא מחוץ לקיבוץ, מסדרת להם את התיקים ולוקחת אותם להסעה. היא חוזרת הביתה ומעירה את שתי הבנות הגדולות והולכת לעבודה בספרייה. דיין: “אני קם ברבע לשש ועובד עד רבע לארבע. בא הביתה, קורא עיתון ספורט והולך לישון עד חמש וחצי. בערב אני מקלח את הילדים ודואג שהגדולות יעזרו בבית בניקיון”. שרון: “הוא מנהל העבודה”. דיין: “אני לועס גת פעמים בשבוע ואני מחזר אחריה - שולח אס.אם.אסים מרגשים ושולח לה לעבודה בסביבות עשר בבוקר מגש גדוש באוכל שהיא אוהבת, אבל זה לא קורה כל יום כדי שתהיה לה ציפייה”.

ארוחת ערב: שרון: “כל המשפחה מתכנסת יחד בבית בשעה שבע כל ערב. אין הברזות, אין ביטולים. מי שממש לא יכול להצטרף מודיע מראש”. שרון מכינה פעמיים בשבוע ארוחת ערב חלבית ‏(“סלט, ביצים, שקשוקה, בורקסים”‏) ושאר הארוחות בשריות ‏(עוף עם רוטב, בשר ותוספות). בימי שישי המשפחה הולכת לחדר האוכל בהרכב מלא.

חינוך: דיין אחראי על המשמעת, הגבולות והתייצבות לארוחת ערב. שרון: “קבענו בינינו שהילדים הגדולים לא יגדלו ויחנכו את הילדים הקטנים. אנחנו פה כדי לחנך את הילדים”.

קניות: שרון: “כל יום אני עושה קנייה במכולת ‏(חלב, בשר, ירקות, לחם, גבינות‏) שמסתכמת ב–800 שקל לשבוע. פעם בחודשיים אני נוסעת לסופר רמי לוי במישור אדומים ועושה קנייה גדולה”.

כמויות: שרון: “בחודש אנחנו צורכים בממוצע 4–5 ק”ג בשר טחון, 90 ביצים וכיכר לחם כל יום”.

בגדים: שרון: “דנה לא יכולה להעביר לשני כי הן במידות שונות, שני לא יכולה להעביר לדור כי יש ביניהם פער של ארבע שנים אז הבנות קונות והבנים מסתדרים”.

איך מסתדרים עם התור למקלחת: בבוקר דנה היא היחידה שמתקלחת. הלחץ הוא יותר בשעות הערב אבל דיין, האחראי על המקלחות בבית, מדגיש שאין תור. דיין: “אני מארגן אותם בסטים - שני הקטנים הולכים ראשונים להתקלח. בממוצע אני מאפשר שבע דקות לכל אחד ועשר דקות לשלושה”.

שינה: שרון: “משמונה וחצי הם בחדרים ובהדרגה נרדמים. אני הייתי מוכנה ללכת לישון כבר בתשע אבל דיין משאיר אותי ערה עד 23:00. דיין: “בערבי הגת אנחנו יוצאים לבילוי במרפסת עם כוס יין, סיגריה, ומעבירים ערב רומנטי. הגת מחזק את האהבה”.

בילויים וחופשות משפחתיות: דיין: “אנחנו לא אוהבים לצאת, אוהבים לבלות בבית. אנחנו שבעה אנשים וזו בעיה להתארח אצל אנשים אז אנחנו מארחים. בשנה שעברה החלפנו בתים עם תושב מהצפון”. שרון: “אנחנו נוסעים לחופשה זוגית בארץ פעם בשנה ובחודש יוני יוצאים לחופשה בארץ עם כל המשפחה לשלושה ימים”.

חו”ל: דנה היתה לאחרונה בפולין. דיין: “נוסע כשיש פיינל פור מכבי”.

איך חוסכים: שרון: “כשלא יוצאים מהקיבוץ אז ההוצאות הן בשליטה. הם לא רואים מול העיניים קניון וחנויות ורוצים לקנות הכל”.

קצבאות ילדים: דיין: “יש לנו שכר ובו מגולמות נקודות זכות, הקיבוץ למעשה מקבל את הקצבאות ומעביר למשפחות. אנחנו לא זוכרים בכלל כמה זה”. לאחר חישוב ובדיקה מתברר שזה 1,100 שקל עבור כל הילדים.

דבר הילדים: דנה הבכורה: “אני אוהבת שיש הרבה אחים. זה יהיה כיף אפילו יותר בעתיד כשכולם יגדלו”. שובל: “זה עוזר בשיעורי בית. אני מקבל טקסט שבועי וצריך להקריא אותו ל–10 אנשים ולהחתים אותם שהם שמעו אותי מקריא. כשיש משפחה גדולה אני מסיים בדקה!” דור: “קשה שיש הרבה אחים אבל בסופו של דבר לומדים להסתדר אחד עם השני”. שני: “כולם פוערים עיניים כשהם שומעים כמה אחים יש לי אבל אני אוהבת את זה. יש ריבים קטנים על ה־כ־ל אבל משלימים מיד וזה כיף להיות ביחד”.

ילדים זה שמחה? שרון: “כןןןןןןן. רואים שגם הם נהנים מזה - הרבה פעמים הם מעדיפים להיות ביחד בבית מאשר להיות עם חברים”. דיין: “כשהם לא פה אנחנו מתבאסים”. שרון: “כשאנחנו בחופשה בלעדיהם הם חסרים לנו מאוד”. דיין: “ההורות שינתה את הזוגיות שלנו. כל ילד הגביר לדעתי את האהבה שלי לשרון והוריד את שלה אלי”, הוא צוחק.

משפחת שוורצפוקס־ורדי, חמישה ילדים, ירושלים

המשפחה: אורית ‏(44‏), מייצרת ומשווקת גלידות למסעדות בירושלים ומפעילה גלידריה משלה בשוק מחנה יהודה בשם “מוסלין”; יוסי ‏(41‏), מהנדס תוכנה בחברת היי־טק; מימין לשמאל: הראל ‏(15‏); עלמה ‏(9 וחצי‏); ישי ‏(7‏); יובל ‏(12‏); אבשלום ‏(שנתיים וחצי‏).

עם כמה אחים גדלתם: אורית ויוסי, שניהם באים מרקע דתי, גדלו בבית עם שלושה אחים ואחיות.

הבית: מבנה אבן בשכונת הקטמונים המחולק לארבע דירות וכולל גינה ביתית נעימה ומטופחת. בכניסה משמאל, בית העסק של אם המשפחה - מפעל ביתי לייצור גלידה. אחרי טעימות מענגות אנחנו נפרדים מהמפעל ונכנסים לחלל הבית. המרפסת הסגורה בקצה הסלון משמשת כחדר לבת היחידה במשפחה, עלמה. פונים לחדר הבנים - הראל, יובל וישי חולקים חדר אחד יחד. חדר גדול ורחב בסמוך משמש רק את צעיר הילדים, אבשלום ‏(הסבר הבנים הבוגרים: “אנחנו מעדיפים להצטופף בחדר אחד מאשר לישון איתו. הוא שובב, לא ממושמע, מתעורר באמצע הלילה ולא נותן לאף אחד לישון”‏).

עסק עצמאי ואמהות: אורית: “אני מרוויחה פחות מאשר בהיי־טק ‏(שם עבדה בעבר‏) אבל אדון לעצמי. נטל הבית מתחלק לפי עונות אכילת הגלידה - בחורף הכל יותר רגוע ובקיץ טירוף מוחלט, אין דקה לנשום. בגלל קרבת המפעל לבית מבחינת הילדים אני כל הזמן בבית”.

משפחת שוורצפוקס־ורדי

היתה לכם תוכנית להביא הרבה ילדים? אורית מהנהנת. יוסי: “היא תמיד אמרה שהיא רוצה הרבה ילדים. כשאני חשבתי על משפחה חשבתי על מה שהכרתי בבית, היה נראה לי הגיוני ארבעה ילדים”.

יהיו עוד ילדים? יוסי: “אני לא מעוניין”. אורית: “אני הייתי שמחה לעוד”.

תגובת הסביבה הקרובה: אורית: “האמהות של שנינו הופתעו שהבאנו יותר מארבעה ילדים, הן חושבות ששני ילדים זה מספיק”. יוסי: “כשעבדתי בעבר בחברות סטארט־אפ באזור המרכז נחשבתי לתופעה ייחודית. בארבע וחצי השנים האחרונות אני עובד בירושלים ואני נחשב לפחות מהממוצע. יש הרבה עובדים בחברה שבה אני עובד עם מספר גדול יותר של ילדים, למשל שמונה ילדים”.

סדר יום: אורית קמה ראשונה ‏(“בקיץ בשעה שש ובחורף מרשה לעצמי להתכרבל עד שבע בבוקר”‏) ומעירה את כולם. בילקוטים היא שמה סנדוויצ’ים שהכינה ערב קודם. עד השעה שמונה כל בני הבית מתפזרים. אורית: “פעם היינו שירות הסעה לילדים אבל היום כולם מתפזרים בצורה עצמאית. בתי הספר קרובים והילדים הולכים ברגל”. את אבשלום הקטן מסיע יוסי כל בוקר בטוסטוס לגן הילדים של ז’ניה. הילדים חוזרים לקראת הצהריים מבית הספר. אורית: “הם עושים מה שהם רוצים - שיעורים, חוגים, חברים”. יוסי חוזר בסביבות שמונה בערב אחרי ריצה של קילומטר אחד. יוסי: “ב–2009 הגעתי למקום עשירי בריצת מרתון באמסטרדם. לרוב אני יוצא מהעבודה בשש ורץ באיצטדיון”.

נטל הבית: אורית: “אני מנקה לבד. אמא שלי באה פעם בשבוע וחינכנו את הילדים שיקפידו שהבית יהיה נקי ומסודר. הילדים הבוגרים תולים כביסה וזורקים את הזבל, חלקם מקלחים את אבשלום”. יוסי עושה את הקניות ואחראי על הבישול. אורית מעידה: “הוא בשלן מעולה, מתמחה בעוף, אורז, מרקים, פירה”. יוסי: “זה בא מהבית. אמא שלי בשלנית אנינה, היא הבשלנית הביתית, מרבה לשלוח לנו אוכל צרפתי איכותי”.

ארוחת ערב: יוסי: “אין אצלנו ארוחת ערב במובן שכולם יושבים יחד. כל אחד אוכל מתי ומה שבא לו. אנחנו שואלים באופן רשמי בשבע־שמונה ומי שבא לו לאכול משהו עונה ומי שלא עונה, אוכל מאוחר יותר”.

שינה: אורית: “אבשלום נרדם בשמונה, שאר הילדים עד עשר. הראל הולך לישון כשהוא רוצה, ואנחנו מתחילים לקרוא מעשר בלילה ועד שתים עשרה”.

חופשות: אורית: “כל הטיולים שלנו הם טיולי אוכל”. יוסי: “חזרנו באחרונה מ–11 יום ביפן, ללא הילדים”. אורית: “אמא שלי הצדיקה שמרה עליהם. רק בשנה האחרונה הצלחנו קצת להשתחרר ולנסוע. כשהילדים היו קטנים זה לא היה אפשרי”. יוסי: “לפני שנה וחצי נסענו עם כל הילדים לפרובנס אבל זה היה קשה כי אבשלום לא נרדם”.

בילויים: אורית: “היינו אתמול בהצגה ‘הסוחר מוונציה’, אבל קשה למצוא את האפשרות לצאת לבלות, אנחנו לא מבלים כמו זוגות אחרים”.

הוצאות על אוכל: יוסי אמון על הקניות. את מרביתן הוא עושה בשוק מחנה יהודה והשלמות בסופרמרקט. יוסי: “למרות האהבה לקולינריות אנחנו לא אכלנים גדולים. ההוצאות בסוף שבוע על קניית בשר וירקות מסתכמות ב–400 שקל”.

כמויות: עוף אחד שלם בשבוע, 12 חזות עוף ‏(שניצלים‏) בחודש, בשר לא קונים בכלל.

איך חוסכים: אורית: “אנחנו משפחה חסכונית - אין לילדים טלפון נייד, אין לנו טלוויזיה בבית כבר שמונה שנים, אין ממתקים, אוכלים אוכל ולא שטויות ‏(גלידה מותר פעם בשבוע‏). אנחנו קונים לחם ולא לחמניות”. יוסי: “השחיתות היחידה בסוף שבוע זה קנייה של שקיות מוקה לילדים ובקבוק של פפסי”. אורית: “אני עם סמרטוטים כל הזמן, אין כזה דבר בגדים חדשים, אין שופינג, לא קוסמטיקאית ולא ספר”. יוסי: “אנחנו לא חוסכים בחינוך. כל הילדים בחוגים. אני מוכן לרדת ברמת החיים והעיקר שהם יהיו בחוגים”.

בגדים: בסוף כל עונה אורית עושה סדר בארון, זורקת בגדים בלויים, ממיינת בשקיות ורושמת גיל ומידה ומאחסנת עד שזה עובר לילד הבא. “אנחנו משתדלים לא לקנות. מדי פעם אני שולחת את אמא שלי עם כרטיס האשראי שלי לקניון לחפש בגדים לילדים ליום־יום במבצע. אמא של יוסי מביאה מצרפת לילדים מעילים איכותיים ולעלמה הבת אנחנו קונים ומקבלים מחברה שיש לה בת באותה מידה”.

תור למקלחת: אורית: “יש אמבטיה ומקלחון ואין תור. בסביבות חמש־שש אחר הצהריים כל הילדים נכנסים אחד אחר השני, הם לא מתעכבים ברחצה כך שלא צריך לזרז. תמיד אחד מהם לוקח את אבשלום הקטן יחד איתו. ככה הם חוסכים במים וחוסכים לי עבודה. מתפנה לי חצי שעה לעצמי”.

חינוך: יוסי: “יש אווירה של לימודים בבית”. אורית: “אנחנו לא יושבים איתם ולא כלום, אבל אנחנו כל הזמן לומדים. אני לומדת עכשיו יפנית באופן עצמאי ומתמטיקה, יוסי לוקח קורסים באוניברסיטה הפתוחה ואנחנו קוראים הרבה פרוזה איכותית וספרי שואה. חשוב לנו לחנך את הילדים להיות בני אדם ולעזור לזולת”.

עצה להורים מתחילים: יוסי: “כדאי להתחיל מוקדם עם ילדים כי זה מעייף”. אורית: “נדרשת הרבה סבלנות ומשמעת עצמית. את צריכה לחנך את עצמך למשמעת לפני שאת מחנכת אותם”. יוסי: “וכדאי להצטייד בהרבה כסף, ילדים זה תחביב יקר”.

דבר הילדים: הראל: “עד האח הרביעי הרגשתי שזה טבעי. כשאבשלום נולד הייתי בן 12 וממש נבהלתי מהמחשבה שאנחנו הופכים למשפחה גדולה. אבל הוא כזה חתיך שבאמת אין לי טענות. אבל אני חייב להודות שבתור אח גדול זה יכול להיות לפעמים מציק”. עלמה: “לפעמים זה קצת מעצבן כשאני רבה עם האחים שלי אבל בסוף אנחנו תמיד משלימים”. ישי: “זה לא כל כך כיף. הייתי רוצה משפחה קטנה ושתהיה יותר תשומת לב אלי ולא לדאוג כל הזמן לאבשלום הקטן”.

ילדים זה שמחה? אורית: “ב־ט־ח, איזו שאלה. מה יש מעבר לזה? מה יש חוץ מזה? זה נפלא לראות הצגה, לשמוע קונצרט ולעשות טיול לחו”ל אבל זה נגמר. תינוק שמנשקים אותו ומחבקים כשהוא נולד עם הריח שלו - אין דבר כזה בעולם. ואחרי זה כשהם גדלים ונהיים חברים שלך, אין דבר שדומה לזה”. יוסי מתרכך ומבקש להוסיף: “אם יהיה לנו עוד ילד גם אני אשמח”.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ