בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איש נדל”ן בלב אטלנטיס

אין שום היגיון כלכלי בקניית דירה. אז למה אנחנו מתעקשים והאם זו הדרך היחידה לשריין לעצמנו עתיד

31תגובות

מהרגע שאני נכנסת יש לי דחף ללטף את הקירות. הלבן הנקי שלהם רך ומזמין כמו מיטה במלון טוב. אף ילד עוד לא בעט בהם בנעל ספורט מלוכלכת כדי לבדוק אם יצליח לעשות סלטה מהקיר; איש עוד לא הזיז שולחן ופצע אותם או שמט כוס קפה שהתרסקה והתיזה עליהם כתמים של טעויות אנוש. אני מציצה לראות אם מישהו מסתכל לכיווני, אבל כולם שקועים בדיון ער בנושא ההבדל בין פרופיל בלגי מקורי לבין כזה שבו בלגיה עוברת דרך עזה. אז אני נכנעת לדחף, מושיטה יד ומלטפת במשיכות ארוכות את המשטח החלק. הביקור באתר בנייה הוא חוויה רב־חושית. כל צעד מייצר צליל פריך של מעיכת שאריות חומרי הבנייה על הרצפה, והחללים הריקים מזמנים אתגר של ראייה כפולה - את מה שיש ואת מה שיהיה. אפי מתמלא בריח שהוא תערובת של צבע ונסורת, ועוד משהו שאני לא יודעת לשים עליו את האצבע, אבל זה ריח טוב, ממכר.

הדירה החדשה שייכת לחברים שכבר מזמן הזמינו אותנו לבוא להציץ בביתם המתהווה, והשיחה איתם היא אחת מני רבות. יש תחושה שכולם מדברים על נדל”ן, כל הזמן. קונים, מוכרים, משפצים, מחפשים, מתלבטים. שיחות הנדל”ן רוויות מספרים: כמה מטרים רבועים, כמה חדרים וכמה אמבטיות, כמה עולה הדירה וכמה המשכנתה, כמה השכירות בזמן השיפוץ, כמה זמן זה ייקח, ובכמה אחוזים כדאי להניח מראש שנחרוג מעבר לתקציב המיועד. ואם כבר כללת את החריגה בתוכניות, האם אינך מסתכן בחריגה על חריגה? שהרי הניסיון לאלף את ה”בלתי צפוי” להתנהג כמו “צפוי” נידון תמיד לכישלון; זה לא בדנ”א שלו. וכאילו בלי לשים לב אנשים מתחילים לדבר במאות אלפים ובמיליונים - מיליונים שאין להם. תוך עשור מחירי הדירות שילשו עצמם. הבלטות הזדקנו, המשכורות הצטמצמו, ורק מחירי הנדל”ן מצליחים להגשים את חלום הצמיחה. כולם יודעים שזו בועה, וכולם יודעים שסופה קרוב, והשקעה מטורפת בתקופה כזו היא כנראה לא בחירה כלכלית נבונה - אז למה אנחנו מתעקשים לעשות את זה?

איור: שרונה גונן

כי מעבר לצורך בכך וכך חדרים ובקורת גג מעליהם, נדל”ן הוא חלק מהסיפור שאנחנו, כישראלים, מספרים לעצמנו על עצמנו. זוג צעיר נכנס לדירה, עומד בחדר קטן וריק. האשה מלטפת בטן שטוחה וריקה ואומרת, על התקרה נצייר עננים. ואולי עפיפון. והגבר סופר בלטות, מנסה לראות אם יוכלו להעמיד את מיטת התינוק ולידה את כיסא הנדנדה. ובעצם הם אומרים: כך נגדל את הילד שיהיה לנו, ואלה ההורים שנהיה, וכך תיראה משפחתנו, ושניהם מריחים ריח של תינוק שעוד לא נולד. מיליון קשיים עלולים להיערם בדרך, ותוכניותיהם עלולות להשתבש בדרכים שאי אפשר לדמיין. אבל בחדר הריק בדירה החדשה כל אלה אינם. יש רק תקווה - שבזכות זה שחלקת האלוהים הקטנה הזאת היא שלהם ורק שלהם, יוכלו להיות אדונים וגברות לגורלם.

מצד אחד התרבות בארץ עדיין מגדירה רכש של בית כשלב קריטי בהתפתחות האישית - בניגוד למקומות רבים בעולם שבהם חיים בשכירות ולא רואים בבעלות על נדל”ן חוק ברזל - ומצד שני אותה דרישה תרבותית הופכת למשימה בלתי אפשרית עבור יותר ויותר אנשים. אנחנו מאולפים לזהות את הריח הממכר בדירה המשתפצת כריח של עתיד. אז אנחנו נאנחים נוכח המחירים ואומרים שזה “טירוף”, אבל ממשיכים בכל זאת במירוץ, אנחנו מסווגים את הקושי כסוג של “צרות עולם ראשון”, של אנשים שאמנם אין להם את הסכומים שנזרקים לחלל האוויר בשיחות הנדל”ן, אבל יש להם, בגדול, את היכולת לשאת חוב. כי לפחות בן זוג אחד מרוויח קצת מעל לממוצע; כי יש להם רזרבות משנים נדיבות יותר; כי יש להם גב משפחתי או את הידיעה שיהיה גב בשעת הצורך. ועדיין נדרשים מאמצים ופשרות וסיכון גדול, אבל אחרי כל אלה יהיו להם קירות ללטף. והעניין הוא שיותר ויותר אנשים נופלים מעגלת העולם הראשון הזאת. למרות שיש שתי משכורות, וחסכונות, ונדמה שהם עושים את כל מה שנדרש, בכל זאת כבר בכלל לא ברור להם שמצבם יהיה טוב מזה של הוריהם, או אפילו שווה לו. אי־ההתאמה בין צרכיהם הבסיסיים לבין יכולתם לשלם עבורם הולכת ומתעצמת והם לא מבינים מה עשו לא טוב. אם נדל”ן הוא חלק מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, מה קורה לדור שלם שמשהו בסיפור שלו על עצמו משתבש? מה לא בסדר ומי אשם? המחאה החברתית היתה היציאה מהארון הכי גדולה שהיתה פה אי פעם. לראשונה יצאו אנשים לרחוב ואמרו שהם אינם עומדים יותר במירוץ, ולראשונה הועלתה האפשרות שלא הרצים אשמים. אשם המירוץ ששינה את חוקיו.

בדרך הביתה אנחנו שומעים את “שגר פגר” של הבילויים. מילותיו של ימי ויסלר הן רצף אסוציאציות מרהיב, כרוניקה של קרב אבוד של אדם עם עצמו: "ג’וזף הלר, הלן קלר, חוג תפירה בבית הכלא / מאזדה לנטיס, ננסי ברנדיס, איש נדל”ן בלב אטלנטיס". ואני מתעכבת רגע על הדימוי הזה, ונדמה שאולי זה תיאור מדויק במיוחד - אולי הצורך בבעלות על ארבעה קירות הוא תוצר של החיים במקום שבו הבלתי צפוי כבר מזמן גבר על הצפוי, ובהחלט ייתכן שבוקר אחד נתעורר ונגלה שעירנו טבעה. אז בניסיון להיות מוכנים לשיטפון כשיגיע אנחנו ממשיכים להשתתף במירוץ שמטרתו לשריין לעצמנו איזה 100 מ”ר של עתיד, מדברים במספרים דמיוניים ולא שמים לב שכבר עכשיו בועות יוצאות מפינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו