בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוגר המצרי מתחריר מסייר בארץ הקודש

בשבוע שבו אושרה החוקה במצרים, הגיע הבלוגר המצרי מייקל נביל סנד לביקור בארץ. בראיון הוא מספר על מחאתו הפוליטית, על כליאתו, על שביתת הרעב שקיים על החזון שלו למצרים מערבית ודמוקרטית וגם על ההתמודדות עם האיומים על חייו בעקבות הגעתו לכאן. יומן מסע

22תגובות

ארבע הסטודנטיות נכנסו בשקט לאולם ההרצאות במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים והתיישבו בשורה הראשונה. הן הקשיבו בנימוס כשפרופ’ אלי פודה, מרצה ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכון טרומן, הציג את כוכב האירוע, הבלוגר המצרי מייקל נביל סָנָד, כ”גיבור כיכר תחריר”: “אנחנו מקווים שמייקל יהיה הסנונית הראשונה שתביא לכאן את האביב הערבי”, אמר.

הן היטו אוזן כשהלל נויר, מנכ”ל הארגון UN Watch, שהביא את סנד לארץ, הציג בקצרה את הביוגרפיה שלו והזכיר את פעילותו נגד גיוס חובה לצבא, את כליאתו ואת שביתת הרעב שלו, את שחרורו והפיכתו ל”סמל לדיכוי של מצרים לאחר מובארק”.

לבוש בחליפה, שערו הגלי נוגע בכתפיו, פניו רציניות והוא נראה בעצמו כסטודנט, החל סנד (27) בסקירה היסטורית אלטרנטיבית של תולדות האומה המצרית. לדבריו, בשנות ה–20 של המאה הקודמת מצרים נהנתה מדמוקרטיה ליברלית שנמשכה עד להשתלטות הגנרלים במהפך של 52’. לפי סנד, הגנרלים, ביניהם נאצר וסאדאת, היו מקורבים למשטר הנאצי ואף שינו את הדגל המצרי כדי שידמה לדגל הנאצי, ונאצר פעל נגד ישראל כתוצאה מטראומה אישית.

אמיל סלמן

כאשר הציג סנד את התזה שלו, שלפיה הלאומנות הערבית והלאומנות הישראלית זקוקות זו לזו, איבדו הסטודנטיות את סבלנותן. “הציונות מגינה על הזהות שלה מערבים והערבים מגינים על עצמם מהציונות”, אמר סנד והוסיף: “אם אנחנו רוצים להתקדם, צריך להתגבר על הלאומנות”. “תתבייש לך, האוניברסיטה העברית היא מוסד מיליטריסטי!” קראו הסטודנטיות מהשורה הראשונה, “כל מה שאתה אומר הוא לא נכון. בושה!”

“כאן זה לא מצרים!” נזף בהן אחד הנוכחים, ופרופ’ פודה הורה להן ממקומו על הבמה לחזור לשבת. שגריר ישראל במצרים לשעבר, משה ארד, שישב ליד סנד, קם על רגליו. “שבו עד שהדובר יסיים לדבר!” נופף באצבעו כגוער בילדות סוררות. “אאוט! אאוט! אאוט!” זימרר הקהל כאיש אחד. מאבטח ניגש ועמד עד שהמפריעות יצאו מהאולם, קוראות מהמדרגות “בושה, בושה, שיים און יו”. הקהל מחא כפיים לפינוי המוצלח וחבורת חובשי כיפות תפסה את מקום הסטודנטיות בשורה הראשונה.

סנד חזר לדבר. במרחק שני מושבים ממני נע ד”ר עאדל מנאע בכיסאו באי נוחות. הוא עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים והיסטוריון של האיסלאם. בעוד הסטודנטיות, כפי שהתברר בראיונות שנתנו מיד לאחר ההרצאה, מחו על עצם החלטתו של סנד לנאום באוניברסיטה העברית, שלטענתן מסייעת לכיבוש, התנגדותו של מנאע נגעה לדברים שנאמרו בהרצאה.

“קיבלתי הזמנה, הבנתי שמישהו מהצעירים של כיכר תחריר מגיע, חשבתי שזה מעניין ושאלך לשמוע”, הוא אומר בשיחה טלפונית שהתקיימה כמה ימים לאחר האירוע. “אני היסטוריון וההיסטוריה של מצרים מוכרת לי היטב. הוא מאוד צעיר. זו לא מגרעת, אבל הוא פשוט לא למד את ההיסטוריה של ארצו”. מנאע מתנגד, למשל, לאידיאליזציה שסנד עושה למצרים הדמוקרטית של תחילת המאה ה–20, שנשלטה למעשה על ידי הבריטים, ולקביעה שלו שמצרים אינה חלק מהאומה הערבית.

אתה חושב שהוא מייצג צעירים רבים במצרים?

“לא תמצאי במצרים 2% שמסכימים איתו. אפשר לחלום על כל מיני דברים - שמצרים תהיה גן עדן, דמוקרטיה מערבית ולא דתית, אבל אין לזה שום קשר עם המציאות. המציאות במצרים קשה, אנשים רוצים קודם כל לפרנס את עצמם ולחשוב על גן עדן בעולם הבא. אבל בסדר, הוא יכול להסתובב במערב. ישראל וארצות הברית יאהבו בחור תמים כזה, שימכור רעיונות של מצרים דמוקרטית ואידיאלית”.

הרצאתו של מייקל נביל סָנָד בירושלים

 

צביעות באוניברסיטה

כמי שהספיק לנתק את הקשר עם משפחתו עוד לפני גיל 27 בשל האקטיביזם והאתאיזם שלו; שסירב לחובת גיוס במולדתו, העז להתבטא נגד הצבא בימי השלטון הצבאי של טנטאווי, נעצר, נאסר, ישב בכלא 300 יום, שבת רעב וכמעט מת והתעקש לבקר בישראל למרות איומים על חייו - סנד אינו מתרגש מכמה קריאות ביניים בהרצאתו. “הן התקשרו וביקשו ממני לא לבקר באוניברסיטה, כי היא נבנתה על כפר פלסטיני ויש לה קשרים קרובים עם הצבא”, מספר סנד על הסטודנטיות בראיון שנערך למחרת ההרצאה.

“אם הייתי צריך להגיע רק למקומות שאני מסכים עם האידיאולוגיה שלהם לגמרי, הייתי צריך לעזוב את הפלנטה. אני פה כדי לקרוא לשלום ולזכויות אדם וזכויות מיעוטים בישראל. מה שהן עשו הוא צבוע: הן נמצאות כאן במשך שנים בלימודים לקראת תואר. אני רק מבקר”.

במשך שבועיים, עד יום ראשון האחרון, הסתובב סנד ברחבי ישראל. הוא נפגש עם עיתונאים, פרופסורים, פעילי שלום, חברי כנסת וחברים ישראלים: ראה את ירושלים, כרמיאל, הגבול עם לבנון ותל אביב. בצד הישראלי הוא התקבל ברוב המקרים בכבוד ובאהדה. בתקשורת ובבלוגוספירה המצרית, ובעולם הערבי בכלל, הוא מעורר ויכוח סוער וביקורת חריפה.

כאן רואים אותו כסנונית שלום; שם - כמשתף פעולה עם הדיכוי הישראלי. בשבוע שבו העם המצרי אישר את החוקה של מורסי, אם כי ברוב זעום ובאחוזי הצבעה נמוכים - עמד סנד על הבמה בירושלים, והתנבא כי משטרו של מורסי לא יאריך ימים וכי מצרים תגיע, בסופו של דבר, לדמוקרטיה בסגנון מערבי. האם מדובר בבעל חזון שרואה נכוחה את מצב המהפכה במצרים, או בבחור צעיר שהאידיאולוגיה האתאיסטית והאנטי־מיליטריסטית שלו קורצת למערב ומחמיאה לישראלים, אך שהשפעתו על הפוליטיקה המצרית מזערית?

אוהד צויגנברג באדיבות וויינט

“חשיבות הביקור שלו היא קודם כל בעצם קיומו, שאינו דבר של מה בכך, בעיקר בתקופה הנוכחית”, אומר פרופ’ אלי פודה לאחר ההרצאה. “הוא מצרי שמוכן להופיע קבל עם ועולם, לדבר ולא להתבייש. נכון שאין רבים כמוהו, אבל אני מקווה שהוא ייתן אומץ לאחרים. בהחלט יכול להיות שיש אחרים שהיו רוצים לבקר כאן, אבל פוחדים”.

לפחות מבחינה תקשורתית התזה של פודה נכונה. לסנד 18,000 עוקבים בטוויטר, והביקור שלו זכה לכיסוי נרחב במדיה הישראלית והבינלאומית, כולל ב”ניו יורק טיימס”. אולם ישנם בלוגרים מצרים שלא ראו את הביקור באותם משקפיים ורודים: “פרשיית האהבים בין מייקל נביל וישראל היא פשוט פתטית, ומראה איך יותר מ–30 שנים של נורמליזציה לא עבדו”, צייצה האקטיביסטית המצרית לובנה דרוויש. “אולי תישאר שם בבקשה?” צייצה בלוגרית בשם סלמה סעיד.

גם הכותרת “גיבור כיכר תחריר” הרגיזה חלק מהמצרים, שטענו כי סנד לא היה בין מובילי ההפגנות בכיכר. “מייקל נביל היה נגד מובארק. הוא היה בכיכר בזמן המהפכה ונעצר בגין מאמר שכתב וביקר בו את פשעי הצבא. תנו לו את הקרדיט”, כתב בתגובה הבלוגר הידוע וואיל עבאס.

“פעילים שמבקרים בישראל הופכים בעיני המצרים למשהו שלילי”, אומר עמר זכריא, אקדמאי מצרי מקהיר ומתרגם ספרים מעברית לערבית. “העם הפשוט עדיין רואה בישראל אויב. לפני הביקור סנד נחשב לפעיל פוליטי חשוב. עכשיו חושבים כאן שהוא מייצג רק את עצמו. יכול להיות שהוא מוצא חן בעיני ליברלים וחילונים - איסלאמיסטים לא אוהבים אותו. אתם, לעומת זאת, קיבלתם אותו כמו נשיא”.

ישראל של רבין

סנד גדל בעולם שבו ישראל היתה אויב כובש ומדכא; המפות בספרי הלימוד לא הזכירו כלל את מיקומה של ישראל - היתה שם רק “פלסטין”. “בגלל הרקע הנוצרי שלי, מעולם לא היו לי דעות קיצוניות, והאינטרנט הציע מקור אלטרנטיבי. במקום להאמין למידע בלי לשאול, חיפשתי מידע ואיכשהו הצלחתי לקבל תמונה אחרת”.

בשיטוטיו הגיע סנד לאתר הכנסת וצפה בסרטון נאומו של סאדאת מ–77’ - חוויה ששינתה את חייו, כפי שכתב בבלוג שלו ב–2010. “מה שהשפיע עלי היה גודל הקהל שהתאסף סביב הכנסת כדי לברך את הנשיא המצרי... ידעתי שיש בישראל תומכים בשלום, אבל לא ציפיתי לראות אלפי בני אדם, המחזיקים זרי פרחים, עומדים ברחוב במשך שעות כדי לברך את נשיא המדינה שנלחמה בהם שנים מעטות קודם לכן...”

בשביל פציפיסט, אתאיסט ומתנגד לצבא כמו סנד, התמונה הזאת עוררה תקווה לראות בישראל מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום. אך לעמדה שלו יש גם ממדים מעשיים: הוא מאמין כי כל עוד ההתנגדות לישראל מקודמת על ידי המשטר והמדיה, ומנוצלת כדי לחזק את עמדת הצבא במדינה - מצרים לא תוכל להגיע לדמוקרטיה.

“הרסנו את הכלכלה במלחמות, חלקן עם ישראל וחלקן לא”, הוא אומר בתוקף. “כדי שתהיה דמוקרטיה בארצי, יש להשיג שלום. בשם ההגנה מפני ישראל מפנים תקציבים עצומים לצבא. מצרים ענייה, אין מספיק כסף לחינוך ולבריאות. הכסף צריך ללכת לדברים הנחוצים באמת”.

הערכים שבהם הוא תומך לא באים לידי ביטוי בממשלה הישראלית הנוכחית. “אני מבקר את ישראל שאני אוהב, ‘ישראל של רבין’, כדי לדבר נגד ישראל שאני שונא, ‘ישראל של נתניהו’”, צייץ בתחילת הביקור. “ממשלת נתניהו מנסה להפחיד ישראלים כדי להשיג עוד קולות בבחירות”, הוא אומר. “הם מנסים לצייר את המזרח התיכון כאזור עוין, והם עושים זאת למטרות תעמולה. זה שקר. אני נגד הכיבוש ונגד שירות צבאי חובה”.

סנד שולח מסר לישראל

 

איך אתה יכול להיות נגד מדיניות של ממשלה נבחרת, ועדיין לטעון שאתה בעד ישראל?

“יש לי בעיה עם הממשלה, לא עם המדינה. אני חי בגרמניה כיום. אם יש לי בעיה עם הסוציאל־דמוקרטים ששולטים, זה לא אומר שיש לי בעיה עם גרמניה. העובדה שאני ליברלי אין משמעה שאני יכול לבקר רק במדינות ששולטים בהן ליברלים”.

אפשר לראות את ההצהרות שלך, דווקא עכשיו, כניסיון להתערב בבחירות של מדינה ריבונית.

“קודם כל, לא בחרתי את מועד הביקור. ניסיתי לבוא לפני שנתיים, אבל לא הרשו לי, ולוח הזמנים שלי עמוס עד דצמבר 2013. הייתי מעדיף לבוא אחרי הבחירות. מעבר לזה, הבחירות שלכם ישפיעו על המצב במדינות אחרות, כולל בארצי. לכל אדם יש זכות לדבר על בחירות בכל מדינה אחרת, כי מנהיגים מקבלים החלטות שמשפיעות על כולנו.

“בנוסף, אני רואה בעצמי חבר של הפלסטינים והישראלים. הממשלה הישראלית היא מכשול לשיחות ולדיונים עם פלסטינים, ואינה משתפת פעולה עם קהילת השלום המצרית. אם הממשלה שלכם תמשיך להתנהל בכוחניות, לא יהיה טוב כאן לאף אחד”.

אתה עדיין נלהב מהדמוקרטיה הישראלית?

“זו מדינה שנמצאת בין מדינות לא קלות, עם אספקטים דמוקרטיים אבל גם עם מגבלות”, אומר סנד בזהירות. “אני מאמין שלישראל יש בסיס חזק של דמוקרטיה וחופש, והייתי מאוד עצוב אם הבסיס הזה היה מושפע מקבוצות קיצוניות”.

אתה תומך ביחסים עם ישראל, אבל מתנגד לממשלה: מדבר נגד הכיבוש, אבל מבטא הערכה כלפי הדמוקרטיה הישראלית. מצרים ופלסטינים מתעצבנים עליך - יכול להיות שהמסר שלך מורכב מדי?

“ברור שהוא מורכב, וזו לא בעיה שלי. גם במצרים אחרי המהפכה המסר היה מורכב, ואנשים הבינו, אבל זה לקח להם עשרה חודשים שבהם אני הייתי בכלא. כך זה עובד”.

אתה מתוסכל?

“לא. אבל מראש יש לי ציפיות נמוכות משני הצדדים”.

כמו באלכסנדריה

כשבוע לאחר שהגיע לישראל, ושנתיים לאחר שביקש לראשונה ויזה לביקור בארץ, נראה כי סנד עדיין מנסה לעכל את שפע הרשמים הסותרים. “פקקי תנועה, חתולי רחוב, מיליטריזם, ממשלה אוטוריטרית וכוח דתי. ישראל היא מזרח־תיכונית, לא אירופית”, צייץ בחשבון הטוויטר התוסס שלו באמצע הביקור. תל אביב הזכירה לו את אלכסנדריה: “הארכיטקטורה, הלבוש של האנשים. זו עיר חילונית, עם אווירה פתוחה, ואנשים מכבדים בה רמזורים יותר מאשר בשאר חלקי המדינה. אפילו החוף נראה כמו זה של אלכסנדריה”, הוא אומר.

“הייתי המום מכך שכולם פה משרתים בצבא. זה שונה מהמצב במצרים, שבה יש חובת שירות צבאי, אבל בעצם רוב האנשים לא משרתים”, הוא אומר. “כיום אני מבין יותר איך זו יכולה להיות אחת הסיבות למצב באזור”. מצד שני, הוא התרשם לטובה מהאינטגרציה של דרוזים במרחב הישראלי, והביקור בצפון השאיר אותו מבולבל: בניגוד לירושלים, הוא מציין, רוב האנשים שפגש לא נראו דתיים והגבול עם לבנון היה שקט באופן מפתיע. “לא היו שם אפילו שומרים. במצרים יש חיילים אפילו ברחוב. אני לא יודע אם זה משהו שמשתנה במהירות, כשהמצב נהיה מסוכן, או שמחוץ לישראל הייתי חשוף לתעמולה, שגורמת למדינה הזאת להיראות כמקום מסוכן יותר מכפי שהוא באמת. אני עדיין לא יכול לשפוט”.

בבואי לראיין את סנד במלון משכנות שאננים בירושלים, מצאתי אותו עומד מול מצלמת הסמארטפון של עיתונאי בריטי שפנה אליו באופן ספונטני וביקש לראיין אותו לאתר של בי.בי.סי. לדבריו, מאז שהגיע לארץ, מגיעות אליו אינספור בקשות להתראיין. הוא אינו מתמסר לעיתונאים בקלות. היה קשה לתאם איתו אפילו פגישה קצרה, ובראיון המיוחל הוא בסופו של דבר נותר רציני ומסויג, ומיהר לחזור לדיון האידיאולוגי שבו הוא מרגיש בנוח.

לאחר 40 דקות של שיחה הגיע הלל נויר, חסר נשימה וקצר בזמן, והאיץ בו לצאת לפגישה בכרמיאל עם ח”כ מג’לי ווהבה. “הוא היה מאוד עסוק עם הבחירות”, מספר סנד לאחר המפגש, “אני שאלתי הרבה שאלות וניסיתי להבין את הסיטואציה הישראלית מבפנים”. רוב חברי הכנסת, הוא אומר, לא רצו לפגוש בו. “ווהבה אמנם הסכים, אבל הוא לא יהיה בכנסת הבאה והוא גם לא יהודי. התירוץ הוא בדרך כלל הבחירות, אבל אני מאמין שהם פשוט לא פתוחים לקבל אקטיביסטים מצרִים. הם מנסים לשמור על קשרים טובים עם ממשלת מורסי”.

לאחר הנאום המתוקשר באוניברסיטה העברית, סנד אמנם הצליח לארגן פגישות עם ניצן הורוביץ, עם ארגוני שלום ואף עם גורמים במשרד החוץ, אך כפי שהוא מציין, “כל מי שנפגש איתי הוא מהאופוזיציה. גם במשרד החוץ פגשתי ביורוקרטים, לא דיפלומטים ולא פוליטיקאים. חברי כנסת מהימין מחרימים אותי עד כה”. “אני לא חושב שכל המצרים כמוהו”, אומר ניצן הורוביץ, “אבל אנשים כמוהו, שפועלים למען שלום - צריך לעודד”.

היות שהחלטתו לבקר בישראל גררה איומים על חייו, ביקורו של סנד התנהל תחת מעטה כבד של סודיות. ביום שבו היה אמור לנסוע לרמאללה, התפרסם דבר ביקורו ברשת והביקור נדחה. בסופו של דבר הצליח סנד להגיע גם לצד הפלסטיני, לפגישות עם “אנשים פרטיים”, הפרט היחיד שהיה מוכן לחשוף, ומה שראה שם דיכא אותו. “חומת ההפרדה כל כך קרובה לעיר, והעיר קרובה להתנחלויות. הכל קרוב כל כך זה לזה, זה מכוער”.

לאחר שביקרת כאן, אתה יותר אופטימי או יותר פסימי לגבי הסיכוי לשלום?

“פסימי. אני חושב ששני הצדדים - הישראלי והפלסטיני - לא רציניים בתנועה שלהם קדימה”.

רויטרס

שביתת רעב

סיפורו של האתאיסט המפורסם ביותר במצרים מתחיל דווקא במשפחה קופטית שוחרת שלווה ופוקדת־כנסייה שגרה באסיוט, במצרים התיכונה ‏(הקופטים הם בני המיעוט הנוצרי, שמהווה 10% מהאוכלוסייה במצרים‏). הוריו של סנד הם רואי חשבון, שאינם עוסקים בפעילות פוליטית, אך סנד מספר כי אחת החוויות המכוננות של ילדותו התרחשה כאשר הטרור המוסלמי נגד הקופטים בעיר הולדתו הופנה נגד אביו. “קבוצות צבאיות מוסלמיות ירו בקציני משטרה, התקיפו אזרחים, חנויות שמכרו אלכוהול, או סתם אדם מקרי שהלך ברחוב יד ביד עם אשתו. אבי כמעט נהרג באחת ההתקפות הללו”.

למייקל הצעיר היו הרבה שאלות, “ובכל פעם שקראתי עוד על הדת, התעוררו שאלות נוספות. בכנסייה לא מצאתי תשובות. התחלתי לקרוא ספרים לא דתיים, קראתי פרויד, למדתי ביולוגיה”.

הצהרת האתאיזם של סנד היתה חריגה מאוד בנוף ילדותו, וגם במצרים באופן כללי. “הרבה מחברַי לא דיברו איתי. המשפחה שלי היתה מאוד אגרסיבית בניסיון לשכנע אותי שאני טועה. כומר מהכנסייה שלנו הגיע אלינו הביתה. אבל בסופו של דבר, כולם הסתגלו. בחברות סגורות אנשים עושים הכל: סקס לפני הנישואים, אתאיזם - הדברים האלו קורים, אבל הם מוסתרים. אני וחברים אחרים לא הסתרנו, לכן החברה היתה המומה”.

“הוא לא מייצג את הצעירים וגם לא את הקופטים, שהם דתיים מאוד. המאבק שניהל עד המהפכה לא מייצג את האביב הערבי בכלל. אני באמת לא יודעת את מי הוא מייצג”, אומרת ד”ר מירה צורף מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון וממרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, שמתמחה בחברה, תרבות ופוליטיקה במצרים ובקרוב יתפרסם ספר פרי עטה על צעירים במזרח התיכון.

“אני אגיד לך משהו גורף”, היא אומרת, “אין חילוניות במזרח התיכון. גם מי שלא מקיים את כל החוקים, יש לו אלוהים בחיים, גם כשמדובר צעירים”. לפי ההערכות, במצרים קיימת קהילה אתאיסטית של כ–100 אלף איש מתוך אוכלוסייה של 90 מיליון. קשה להעריך את מספריהם המדויקים, כיוון שמפקדי האוכלוסין האחרונים לא כללו סעיף “דת”.
“במצרים גם פוליטיקאים שאינם דתיים מעמידים פנים שהם כן, כדי לקבל קולות”, מסביר סנד. “אני לא חושב שרוב המצרים דתיים, אני חושב שהם מבלבלים בין דת לבין מוסר. בכל אופן, זה לא משפיע על מידת השחיתות וההטרדה המינית בחברה”.

בגיל 20 החל סנד בפעילות פוליטית. “לדור שלי נמאס מהמצב שלנו. לא היו לנו זכויות מול המדינה, וגם לא היתה לנו עבודה או רווחה כלכלית. לא היה לנו מה להפסיד”. סנד למד וטרינריה באסיוט, אך עם סיום לימודיו עבר לקהיר לחפש את מזלו בעולם הפוליטי. “המדיה והאקטיביזם התרכזו בקהיר. שום דבר לא קרה מחוצה לה. הייתי פעיל מ–2005 אבל המדיה לא הבחינה בי”.

ב–2009 הקים תנועה נגד גיוס צבאי מטעמים מצפוניים. משפחתו לא שמחה על כך. “רבנו הרבה. הם מאוד כעסו וגם דאגו מתגובת המשטר. נאלצתי לעזוב את הבית ולהתחיל את חיי באופן עצמאי. לא דיברנו כמעט עד שנכנסתי לכלא. בשנה שעברה, אחרי שנעצרתי, אבי הוזז ממשרתו ארבע פעמים ללא סיבה. הוא היה מנהל בנק, עכשיו הוא בתפקיד הרבה פחות חשוב, וכמובן עם שכר מופחת. הם מקבלים איומים ומותקפים על ידי התקשורת. לא נעים להיות קרוב של מישהו כמוני”. משפחתו של סנד חידשה עמו את הקשר בשנה שעברה ואביו היה פעיל בניסיונות לשחררו מהכלא.

אתה פוחד לפעמים?

“אני חושש למשפחתי, לחברים שלי, לשלומי - אני מרגיש פחד כמו כל אחד אחר. אבל אני לא נותן לזה להשפיע על קבלת ההחלטות שלי”.

כמה אנשים מונה התנועה שהקמת נגד גיוס חובה?

“10–20 איש. יחסית לחברה האזרחית במצרים, שאינה מפותחת, זה לא מעט”.

בכלי התקשורת הבחינו בסופו של דבר בסנד כשהוא נעצר בנובמבר 2010 על ידי המשטרה הצבאית, בשל דרישתו לפטור מגיוס מסיבות מצפוניות - מעמד שלא היה מוכר עד אז במצרים. המעצר נמשך יומיים בלבד, ובסופו קיבל סנד את מבוקשו. אולם הוא נאלץ לשלם על התנגדותו לצבא מחיר גבוה הרבה יותר מיומיים במעצר. מהפכת תחריר, הוא מספר, היתה “כמו חלום. אנשים לא חשבו על מה שקיים עכשיו, אלא על מה שהם רוצים. היתה המון סובלנות. כולם התקבלו בכיכר, לא שפטו אף אחד”.

אך בשלהי המהפכה הסתגר סנד בביתו ובמשך חודש וחצי כתב פוסט ארוך בשם “הצבא והעם אינם יד אחת”, שבו כפר בסיסמה שרווחה בקרב המהפכנים המצרים באותה עת, וזיהתה את הצבא עם רצון העם: סנד פירט שורה של עוולות שהצבא ביצע כלפי מהפכנים, כולל כאלה שהופנו נגדו באופן אישי. במארס 2011 נערך לו משפט צבאי, ללא נוכחותו, בעוון העלבת הצבא, והוא נשפט לשלוש שנים בכלא.

ניתאי אלבוים, כיום רכז המערכת של אמנון לוי ובעל הבלוג “חפירשת”, חיפש ב–2010 בלוגר מצרי שיסכים להתראיין לתוכנית “צינור לילה” בערוץ 10, שבה שימש ככתב ועורך משנה. סנד היה היחיד שהסכים לשתף פעולה. “הוא היה שונה - גם בהשקפת העולם שלו. הוא פרגמטי. הוא יודע להסתכל על הדברים שישראל אומרת, למצוא היגיון או להעביר ביקורת, וכך גם לגבי הצד הפלסטיני”.

בפברואר 2011 ריאיין אלבוים את סנד, שביקש מהישראלים לתמוך במהפכה במצרים. “אם תחליטו ‏לתמוך במובארק, המפגינים המצרים יאמינו שישראל נגדם”, אמר לאלבוים, וסיים במילים, “אני בלוגר, אני תומך בשלום בין ישראל לבין מצרים ‏(אבל‏) אני הולך עכשיו להצטרף לחברי בכיכר תחריר, ואני לא יודע אם אשוב הביתה. אני לא יודע אם איהרג כמו חברי בשבוע שעבר”.

“לפני יומיים, כשנפגשנו לראשונה, הוא סיפר לי שהוא סיים את הראיון, כיבה את המחשב והלך להפגנה. לא עברה שעה והוא מצא את עצמו עצור”, מספר אלבוים. “הרביצו לו, שיחררו אותו והזהירו אותו להפסיק עם הפעילות שלו. הוא לא הפסיק, ואז הוא נעצר שוב”. סנד כבר היה אז בלוגר מוכר: מעצרו דווח בסי.אן.אן וספג גינוי מבלוגרים מצרים. הממשל המצרי אף ניסה לאשפז אותו בבית חולים לחולי נפש, אך בשל התנגדות הרופאים הוא הוחזר למאסר.

הראיון עם סנד בתוכנית "צינור לילה"

 

בכלא, מספר סנד, הוא ישן רוב הזמן על הרצפה. “האוכל היה גרוע מאוד, וחייתי על מה שאחי הביא לי כל שבוע, בעיקר אוכל קר מקופסאות שימורים. היתה הרבה אלימות של סוהרים מסביב - לא כלפי אמנם, אבל כשעינו אסירים בפני היתה לזה השפעה פסיכולוגית עלי. שמו אותי יחד עם פושעים, רוצחים וסוחרי סמים שהתייחסו אלי איום ונורא - דבר שאסור אפילו לפי החוק המצרי. זו היתה עוד דרך להתעלל בי”.

באוגוסט 2011, לאחר חמישה חודשים בכלא, נואש סנד מהניסיון להשתחרר והחליט לפתוח בשביתת רעב. “עד אז חיכיתי שהפוליטיקה תעבוד. חיכיתי לקמפיין ולחברים הבינלאומיים שלי. כשזה לא עבד החלטתי לסכן את חיי כדי למחות - וחוץ מזה, לא הייתי מסוגל להמשיך יותר. העדפתי כבר למות”.

באופן אירוני, הנקודה שבה סנד החליט שהוא מוכן לוותר על חייו היתה תחילת הדרך לשחרורו: ארווין קוטלר, חבר פרלמנט קנדי ולוחם ידוע למען זכויות אדם שייעץ גם לנלסון מנדלה, שמע על הבלוגר המצרי ששובת רעב בכלא בנובמבר 2011 והחליט להתגייס לטובתו. “התוכנית לשחרורו של סנד כללה שני מרכיבים”, מסביר קוטלר, שהגיע עם סנד לארץ, “לגרום לממשלה הקנדית לפנות ישירות לממשל המצרי ולדרוש את שחרורו, ולגרום לשגריר מצרים בקנדה להבין שהאינטרס שלהם הוא לשחרר אותו כי המאסר שלו גורר גינוי בינלאומי”. קוטלר גייס לטובתו את קהילת העמותות הבינלאומית ופרלמנטרים בארצות הברית, קנדה ואירופה, כדי שיתחילו להפעיל לחץ על המצרים.

את הסיפור על הבלוגר המצרי, לוחם זכויות האדם הפציפיסט מכיכר תחריר שגוסס בכלא, לא היה קשה למכור לתקשורת העולמית. דיווח מההפינגטון פוסט מאותה תקופה תיאר את סנד כ”נוטה למות” והזכיר שהוא אינו יכול לקום ממיטתו. קוטלר ושותפיו אף הצליחו להביא את המקרה לדיון באסיפה הכללית של האו”ם. “עם מייקל ניסינו ליצור מצב, שכל יום שהוא בכלא הוא עוד יום שבו הלגיטימיות של האביב הערבי עומדת בספק, שהמקרה שלו הופך לשאלה האם האביב הערבי הופך להיות חורף ערבי”, אומר קוטלר.

“בעולם שבו אנו חיים, עם כזה עומס מידע, לפעמים צריך לתת פנים אנושיות לסיטואציה. המאסר של מייקל הפך להיות מראה למצרים של פוסט־המהפכה, שבה 12 אלף איש עמדו למשפט צבאי, כמעט כמו בכל 30 השנים של שלטון מובארק: זה הפך להיות מקור למבוכה במצרים. כש–20 חברי פרלמנט בכל העולם מתקשרים לשגריר המצרי בארצם לבקש שישחררו את מייקל, במשרד החוץ המצרי מתחילים להבין שלהמשיך לכלוא אותו עולה יותר מדי”.

נראה שהוא זכה לתמיכה מהעולם המערבי, יותר מאשר מהמצרים עצמם.

“זה נכון. בעוד שבחו”ל המקרה שלו עמד כמקרה קלאסי של הפרת זכויות אדם, הקהילה המצרית לא התלכדה סביבו בהתחלה, בגלל התמיכה שלו במטרות לא פופולריות כגון אתאיזם והתנגדות לגיוס. בעולם התמיכה בו רחבה ואחידה, ואילו במצרים היא מבוססת על צעירים וחילונים. רק כשהקהילה הבינלאומית התגייסה למענו ובמצרים החלו להעריך את חוסר הצדק שבמאסרו, התחילה להתפתח גם תמיכה מקומית”.

מורסי לא ישרוד

בינואר 2012 שוחרר סנד. בחודשים האחרונים הוא מתגורר בגרמניה, ומשלים תואר שני במדיניות ציבורית, בעזרת מלגה מממשלת גרמניה. כשהוא לא לומד הוא מסתובב בעולם, נפגש עם פעילי שלום, או מספר את סיפורו באו”ם. את הבלוג שלו הוא מתרגם לעברית, אנגלית ובקרוב גם לגרמנית. גרמניה נוחה לסנד. “זה מקום נחמד, לא כובשים מדינות, לאנשים אכפת מהסביבה, מאוד שליו שם ואני נהנה מזה”.

אז למה לחזור למצרים? תישאר באירופה.

“זה קשה. יש הרבה גורמים שמשפיעים על ההחלטה. בגלל הדיקטטורה המצרית הפסדתי הרבה זמן. במשך ארבע־חמש שנים הם הרסו לי את החיים. עכשיו אני רוצה לעשות תואר, אבל בתוך שנתיים אני רוצה לחזור לארצי. המדינה שלי זקוקה לי. המשפחה שלי לא בטוחה בגללי, חברי התנועה שלי לא בטוחים ואני מרגיש אחראי כלפיהם. ואם המשטר המצרי רוצה להרוג אותי, הוא יכול לעשות את זה גם באירופה, זה לא יהיה קשה בשבילם”.

תוכל לחזור למצרים אחרי הביקור בישראל?

“זה מסוכן, אבל הנה - הסופר והמחזאי עלי סאלם עשה את זה ולא הרגו אותו”.

אבל החרימו אותו במצרים לאחר שביקר כאן ב–94’.

“נכון. זה לא לגמרי בטוח. אני מאמין שיש דרך להילחם בזה”.

מתי הביקור הבא שלך במצרים?

“עוד שנתיים. אני מאוד עסוק באקטיביזם ולימודים”.

אז זה לא קשור לחשש שלך לחייך?

“חוקית אין לי בעיה, מבחינת בטיחות - אני לא פוחד, רק מנסה להימנע מצרות. המשפחה שלי תבוא לבקר אותי בגרמניה”.

כשסנד מביט אל העתיד, הוא רואה בו מצרים דמוקרטית חילונית. לדידו, מצרים “נפטרה מהדיקטטור אבל לא מהדיקטטורה”, והיא נמצאת כעת בשלב השלישי של המהפכה, שתסתיים בדמוקרטיה מלאה בסגנון מערבי.

בינתיים, מצרים רחוקה מדמוקרטיה מערבית והאחים המוסלמים בשלטון. מה יהיה אם מורסי לא ייפול, כפי שאתה חוזה?

“הוא לא ישרוד”, מתעקש סנד, “מצרים הולכת לקראת משבר כלכלי עצום. היא תפשוט את הרגל תוך כמה חודשים. הוא לא יוכל לשלם לעובדי ממשלה. מדברים על הלאמה - אנשי העסקים לא ייתנו לזה לקרות. המשטרה, הצבא והשירות החשאי נגד מורסי והתמיכה האמריקאית לא בטוחה. העם נגדו. במצב כזה, הוא לא יוכל לשרוד”.

שיעור ההצבעה על החוקה היה נמוך. אולי המצרים מתעייפים מהמהפכה?

“אני החרמתי את ההצבעה הזאת. הפרלמנט הזה לא היה חוקי, ולכן הוועדה שכתבה את החוקה לא היתה חוקית”.

את מי אתה מייצג, בעצם?

“יש קהילה גדולה של שוחרי שלום ואתאיסטים - לא רק במצרים, גם במדינות ערב אחרות. אני לא יכול לחשוף שמות, כי אני לא רוצה לסכן אותם. אבל יש עוד כמוני”.

“קבוצת הבלוגרים שסנד מייצג היא פרו־חילונית, פרו־מערבית ואפילו פרו־ישראלית. היא אמנם קטנה אך היא הולכת וגדלה”, מצוטט דיוויד קיז, מארגון Advancing Human Rights ו–CyberDissidents.org, בכתבה ב”ג’רוזלם פוסט” שעסקה במאסרו של סנד. “רבים נמשכים אליו כי הוא חסר פחד: ליברל מושבע בחברה שמרנית ביותר ומבקר חריף של הצבא - מוסד שאינו ידוע בפתיחותו כלפי דעות אלטרנטיביות”.

בשיחה טלפונית ביום הטיסה שלו חזרה לגרמניה, סנד נשמע מותש. “יש המון רעיונות לשיתוף פעולה בין תנועות שלום משני הצדדים, אבל עכשיו אני צריך לחזור לגרמניה, להירגע, לחזור ללימודים ולחשוב על זה”. בינתיים, הוא מתעקש, חשיבות הביקור בעצם קיומו. “יש אנשים שתמכו וכאלה שביקרו אותי במצרים”, אומר סנד. “זה פתח דיון, וזה מחייב אנשים להתמודד ולהתחיל לגבש עמדה כלפי ישראל”. אך ציוץ בחשבון הטוויטר שלו מיום שלישי שעבר, חושף מידה מסוימת של בדידות. “אם אף אחד אחר לא יעשה מה שאני עושה עכשיו, הביקור שלי יהיה לשווא”, כתב, “חצו את הגבול!”



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו