בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחקיר

התיאבון של נוחי דנקנר לאנשי רשות ניירות ערך

אנשי רשות ניירות ערך אמורים להיות כלבי השמירה של כספי הפנסיה שלנו. אלה שמונעים מטייקונים לעשוק את הציבור. אז איך קרה שהטייקון הגדול מכולם הפך להיות המעסיק החביב עליהם. תחקיר

85תגובות

יום שני, 26 בנובמבר 2012, לא היה יום שגרתי עבור יו”ר רשות ניירות ערך, פרופ’ שמואל האוזר. האוזר, עד אז דמות מוכרת בעיקר לקוראי העיתונות הכלכלית, אמנם החל עוד יום עבודה עמוס כמו תמיד בשעה שבע בבוקר במשרדי רשות ניירות ערך בתל אביב ‏(לפעמים הוא עושה זאת, באותה שעה, במשרדי הרשות בירושלים‏), אבל בכך נגמרה השגרה שלו לאותו שבוע. האוזר ידע שהימים הקרובים עומדים להיות סוערים במיוחד עבורו, שכן בתוך 24 שעות הוא עתיד להכות בתדהמה את המשק הישראלי.

היה זה הבוקר שבו הורה האוזר לעובדיו במחלקת החקירות: “עצרו את נוחי דנקנר לחקירה”. כמה שעות לאחר מכן כבר עלה דנקנר, עד לא מכבר האיש החזק במשק הישראלי, לקומה השלישית בבניין הרשות לניירות ערך ברחוב מונטיפיורי בתל אביב ונכנס לחדר החקירות. זהו חדר משרדי קטן ופשוט שלא נראה כלל כמו חדר החקירות המוכר לנו מהסרטים. אין בו חלון צפייה לחוקרים מבחוץ וגם לא מנורה המסנוורת את הנחקרים וגורמת להם להזיע.

דניאל בר און

ובכל זאת, אפשר לשער כי דנקנר, כמו נחקרים אחרים בחדר הזה לפניו, לא חש בו בנוח. הטענות נגדו היו חמורות במיוחד: הרשות טוענת כי הוא יזם, ביחד עם שניים ממקורביו, תרמית בניירות ערך, ומיוחסות לו עבירות של קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים והלבנת הון. דנקנר נחקר במשך יותר מעשר שעות באותו היום. להפוגות הוא יצא רק בליווי שומר. וכך, האיש שרק שנה קודם לכן חיתן את בתו במפגן עוצמה אדיר בחוות רונית, אליה זרמו פוליטיקאים, אנשי עסקים בכירים, בנקאים ועיתונאים, האיש ששומר על קשרי ידידות עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ועורך איתו מפעם לפעם פגישות אישיות, האיש שנשיא המדינה שמעון פרס קרא לו העובד הסוציאלי מספר אחת של ישראל, האיש שזכה לכבוד של מלכים בהילולות של רבנים, שראשי ערים עולים אליו לרגל - מצא עצמו בסיטואציה חדשה ולא נעימה בעליל.

ביום שני בערב, בעודו נמצא בחקירה, עשו אנשי רשות ניירות ערך את דרכם לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם שטחו בפני השופטת תרצה שחם־קינן את חשדותיהם וביקשו להטיל מגבלות על דנקנר, בשל “חשש ממשי ממילוט מפני הדין”. השופטת נענתה לבקשתם, הוציאה נגד דנקנר צו עיכוב יציאה מהארץ והורתה לו להפקיד את דרכונו וערבות של חמישה מיליון שקל.

יום למחרת גילה דנקנר את דיוקנו מעטר את הידיעות הראשיות באתרי האינטרנט. באותו יום שוב בילה כמה שעות במשרדי רשות ניירות ערך, ובערב כיכב גם במהדורות החדשות של הטלוויזיה. רני רהב, דובר קבוצת אי.די.בי, מיהר לשגר הודעה לעיתונות בשם דנקנר, בנוסח שניסה לגמד את ההתרחשות הדרמטית: “מתקיימת בדיקה של רשות ניירות ערך. אני מכבד את ההליך ויש לי אמון מלא ברשות. אני משוכנע כי יתברר במהרה שכל פעילותי בכל נושא שהוא היתה והנה תמיד חוקית ובוצעה ביושר וללא דופי”. אבל גם ההודעה הזאת, שניסתה להפוך חקירה באזהרה ומעצר ל”בדיקה”, לא יכלה לטשטש את גודל העלבון. דנקנר מצא עצמו מוצג לעין כל כחשוד בעבירות חמורות בפריים טיים.

לעומת דנקנר, שהידרדר לשפל נוסף בשרשרת משברים שחווה בשנה וחצי האחרונות, עבור האוזר זה היה היום שבו כוכבו דרך. זו לא היתה החבטה הראשונה שהנחית על אי.די.בי אחזקות מאז החליף את פרופ’ זוהר גושן באמצע 2011. אבל זה היה ללא ספק המהלך הדרמטי ביותר שביצע עד כה. האוזר נתפס עד אז בשוק כדמות אפרורית, הפך כעת לגיבור היום, הראשון שעוצר טייקון בסדר גודל של דנקנר.

“יש לו ביצים של שור”, אומרת אחת מעורכות הדין הבכירות בשוק ההון הישראלי על האוזר. היא לא לבד. מדוע נתפס האדם שעצר את דנקנר לחקירה כאיש כה אמיץ? שמא זו תולדה של עמדת החולשה שדנקנר מצוי בה בימים אלו? האם התנהלותה של רשות ני"ע - שתפקידה להגן על כספי החיסכון הפנסיוני בישראל ‏(ראו מסגרת נפרדת על הרשות‏) - תחת גושן, קודמו של האוזר, לא היתה אמיצה?

תחקיר מוסף “הארץ” חושף את הקשרים שנמשכו שנים בין בכירי רשות ניירות ערך והטייקון החזק במשק, זה שעל קבוצת עסקיו הענקית הם אמורים לפקח, ואת מסע הלחצים שהופעל על שר האוצר כדי שימנה דווקא מועמד אחר לתפקיד, לא את האוזר. את מי רצו אותם גורמים ששטייניץ ימנה? את זה שכעבור שלושה חודשים - בתום תקופת צינון קצרה עד גיחוך בה מחויבים אנשי רשות ניירות ערך, בטרם יעברו לעבוד אצל חברות שפוקחו על ידם - כבר עבר לעבוד אצל נוחי דנקנר, והצטרף לקולגות מתקופת עבודתו ברשות.

אפריל־מאי 2011, שנה וחצי קודם לכן. למשרדו של שטייניץ מגיעים ‏(בנפרד‏) זוהר גושן, שביקש לסיים את תפקידו מוקדם מן הצפוי, וקודמו משה טרי, המקורב לנתניהו ולשטייניץ. שר האוצר ביקש בעבר למנות את טרי למנהל רשות המסים. הפעם יש לטרי ולגושן מטרה משותפת: לשכנע את שטייניץ לבחור במועמד שלהם, שוני אלבק, מי שהיה באותו זמן היועץ המשפטי של הרשות. גושן הריץ את אלבק, וטרי, שישב בוועדה שאמורה לקבוע אם המועמד כשיר לתפקיד, סייע מהצד.

אבל שטייניץ מתקשה להחליט. הוא אמנם מעריך את טרי וגושן, שמפעילים לובי חזק. גם אלבק מתאים בעיניו, אבל למועמד שנראה כמו האנדרדוג, זה ללא הקשרים והיחצ”נות, הוא מתחבר יותר. שטייניץ גם מעריך יותר את הרקע האקדמי של האוזר וחושב שפרופסורים ודוקטורים דווקא מתאימים לתפקידים ביצועיים. כך למשל הוא מינה את פרופ’ עודד שריג לממונה על שוק ההון, את ד”ר אבי שמחון וקודמו פרופ’ עומר מואב ליועציו הכלכליים ואת פרופ’ איתן ששינסקי ליו”ר הוועדה שתשנה את שיעורי התמלוגים על תגליות הגז. ובכל זאת, כפי שמעידים מקורביו, שטייניץ מתנדנד עד לערב שלפני ההכרעה. בבוקר הוא מצליח להפתיע את שוק ההון, שצפה אחרת, ומודיע: האוזר יהיה יו”ר הרשות החדש.

חדשות ערוץ 2

מדוע השיב שטייניץ את פניהם של גושן וטרי ריקם? מקורב לאוצר נותן הסבר אפשרי: “לשטייניץ ובמיוחד לראש המטה שלו לשעבר, דוד שרן, תמיד היה חשוב שיהיה ברור לאנשים שהם ממנים דבר אחד - שהם חייבים את המינוי שלהם לשר ולא לאף אחד אחר. לכן, דווקא הלחץ שהפעילו מקורבי אלבק על השר פעל לרעתם”. מקורב אחר אומר: “יכול להיות שהשר הרגיש שהיה אובר־שוטינג חריג בלובינג שעשו לאלבק והעדיף שגושן לא יהיה אחראי למינוי היורש. הם עשו קמפיין יתר. רשות ניירות ערך אולי פועלת בדרך כלל מתחת לרדאר, אבל זה גוף עם עוצמה אדירה, בעל יכולות לחקור ולעצור ממש כמו המשטרה. שטייניץ העדיף לקחת אדם שהסיכוי שיהיה מעורב בניגוד עניינים הוא מינימלי”.

שטייניץ הבין ודאי שהאוזר מתכנן להיות אקטיבי, שכן האוזר לא הסתיר בפגישותיו עם השר את תפיסתו לגבי התפקיד. אבל ברור שהוא לא צפה את הדרמה שתתחולל בתוך שנה וחצי בלבד מאז בחר בהאוזר: יו”ר רשות ניירות ערך החדש מנע מאי.די.בי להכיר ברווחים רעיוניים ‏(שהם תוצאה של חשבונאות‏) בסך מאות מיליוני שקלים, אילץ אותה לכלול הערת עסק חי בדו”חותיה, שמזהירה את המשקיעים מפני חדלות פירעון אפשרית של החברה, ומלבד חקירתו של דנקנר, חקר גם טייקון נוסף באזהרה - מתיו ברונפמן, בעל השליטה בבנק דיסקונט, בגין חשד לשימוש במידע פנים לכאורה בחברה אחרת שלו. לפחות לפי ההצהרות של האוזר מעל במות כנסים זה גם לא עומד להסתיים בכך. “יש לנו בקנה עוד הרבה חקירות. כולם שווים בפני החוק, ולא משנה מי עבר את העבירה. לא נוותר לאף אחד, ולא משנה מה מעמדו”, אמר האוזר בכנס כלכלי גדול לפני כחודש.

ומה עם אלבק? האיש שגושן וטרי חפצו ביקרו חש מאוכזב והרגיש שימיו ברשות ספורים. והוא צדק. לא חלף זמן רב בטרם החליף האוזר את אנשי גושן ברשות באנשים משלו, אפילו את המזכירה. אבל ההצעה לג’וב הבא לא בוששה להגיע. באוגוסט 2011, בתום תקופת צינון של שלושה חודשים בדיוק, מודיעה אי.די.בי שבשליטת דנקנר על תפקיד חדש בקבוצה: שוני אלבק מונה לדירקטור בכלל ביטוח ולמנהל פרויקטים באי.די.בי פיתוח. היום עסוק אלבק בעיקר בניהול משבר החוב מול בעלי האג”ח של אי.די.בי.

אלבק אולי שינה את מקום עבודתו - הוא הרי נוסע כל בוקר למטה אי.די.בי במרכז עזריאלי - אבל הוא לא מרגיש זר כלל וכלל, שכן כל יום הוא פוגש שם שורה של קולגות. תופעת הרגולטורים העוברים לעבוד אצל טייקונים עליהם פיקחו רגע לפני כן אינה חדשה, אבל לדנקנר יש חיבה לרגולטורים מסוג אחד מיוחד - אלה מרשות ניירות ערך. בעשור שחלף מאז רכש את השליטה באי.די.בי הוא העסיק שישה בכירים מרשות ניירות ערך, חמישה מהם מועסקים עד היום. וזה עוד לא הכל: גושן עצמו זכה ביוני 2012 לתשלום של כארבעה מיליון שקל על תיווך בעסקה שבמסגרתה מכר דנקנר את חברת המ־לט לקרן פימי. לפי הערכות, שילם דנקנר בעשור האחרון לאותם שישה בכירי הרשות לשעבר יותר מ–70 מיליון שקל. לחלק הארי של הסכום הזה - יותר מ–35 מיליון שקל - אחראי ליאור חנס, יו”ר כור היום. כל היתר הסתפקו בסדר גודל של מיליון עד כמה מיליוני שקלים בשנה.

חנס לא רק קיבל הכי הרבה כסף, הוא גם היה בכיר הרשות הראשון שעבר לאי.די.בי, עוד בתקופה שבה הדוד של דנקנר, שמואל, הוביל את משפחת דנקנר. היום חנס הוא יו”ר חברת כור, ובתור האחראי להשקעות בחו”ל של קבוצת אי.די.בי הוא חתום גם על ההשקעה הענקית הכושלת במניית הבנק השווייצרי קרדיט סוויס, שבגינה כבר הפסידה קבוצת אי.די.בי מיליארדים. כשנשכר חנס על ידי שמואל דנקנר הוא היה סגן מנהל מחלקת חשבונאות ברשות, רק בן 31. בכתבת פרופיל שפורסמה ב”כלכליסט” תוארה השיחה בין חנס לשמואל דנקנר:

שמואל: “אני רוצה למנות אותך למנהל הכספים אצלי בדור אנרגיה”.

חנס: “אין לי ניסיון בניהול כספים”.

שמואל: “לא שאלתי אם יש לך ניסיון. אני צריך מישהו טוב, ואתה היית מצוין כשעשית לנו צרות ברשות”.

כעבור זמן לא רב גם נוחי זיהה את הפוטנציאל של חנס והפך אותו לאיש שלו בגנדן, שהיתה אז עדיין חברה פרטית קטנה. ב–2003 היה חנס בצוות המוביל כשגנדן רכשה את השליטה באי.די.בי ממשפחת רקנאטי. הבוס של חנס ברשות ני"ע היה אריה מינטקביץ’, שהצטרף אליו לאי.די.בי שלוש שנים מאוחר יותר, אחרי ששימש קודם לכן במשך שמונה שנים יו”ר בנק דיסקונט. מינטקביץ’ הוא גם אחד החברים הטובים של גושן, שמתאר אותו כמי ש”גילה אותו”. בשנות ה–90, מינה מינטקביץ’ את גושן לחבר במליאת רשות ני"ע, וכשעבר לכהן כיו”ר בנק דיסקונט ב–97’, מינה מינטקביץ’ את גושן לדירקטור בבנק.

נוסף על אלבק וחנס, כוללת רשימת בכירי אי.די.בי שעבדו ברשות גם את איל סולגניק, שהיה מנהל מחלקת התאגידים ברשות ניירות ערך, ומשמש כמנהל הכספים הראשי באי.די.בי, ואת יורם נוה, מנכ”ל כלל פיננסים, שהיה המשנה למנהל מחלקת התאגידים ברשות. שם אחר הוא יהודה אלגריסי, שהיה סמנכ”ל מחלקת התאגידים ברשות, עבד בכלל פיננסים אך חזר לרשות לאחר שמונה חודשים, ומונה לרואה החשבון הראשי ברשות.

לצד השכירים, גם מורן מאירי, אחד הנאמנים לאגרות החוב של קבוצת אי.די.בי, שאמור לשמור על האינטרסים של בעלי האג”ח אשר הלוו סכומים גדולים לדנקנר, היה בעבר חבר מליאת רשות ניירות ערך. במסגרת הדיונים עם נציגות בעלי האג”ח של אי.די.בי, הוא עצמו אמר כי הוא חבר טוב של סולגניק, והכיר אותו במסגרת תפקידו במליאת רשות ניירות ערך. מאירי התפטר לאחרונה מתפקידו כנאמן, בשל חשש לניגודי עניינים הקשורים בכך שייצג כמה בעלי אג”ח בעלי אינטרסים שונים.

בכיר בשוק ההון אמר לאחרונה על דנקנר: “יש אנשים שאוהבים לאסוף דברים. טייקונים אוהבים לאסוף רגולטורים מהאוצר, מהמשטרה, ממשרד המשפטים. התחביב המרכזי של דנקנר זה לאסוף בכירים ברשות ניירות ערך. גם תשובה מעסיק בכירים מהרשות לשעבר, אבל לא כמו דנקנר”.

 

מה עושים בכירי הרשות באי.די.בי?

“אי.די.בי מפרסמת לבורסה כמה דיווחים בשבוע, ואני מניח שהוא צריך את האנשים האלו סביבו שיתעסקו כל היום בדו”חות. אבל אולי, אם היו באי.די.בי פחות רגולטורים ומומחים בדו”חות כספיים, ויותר אנשים בעלי כישרון ניהולי ועסקי, הדברים היו נראים אחרת היום”.

מומחה ישראלי בתחום הרגולציה מפרש את הטעם בהעסקת בכירי הרשות לשעבר: “ברשות ניירות ערך עובד דור שגדל אצל סולגניק ואלבק. ברור שכאשר אחד מה’לשעברים’ מרים טלפון למי שיושב היום ברשות, זה לא אותו דבר כמו שסמנכ”ל כספים בחברה ציבורית קטנה, שלא מכיר שם אף אחד, עושה את זה. המשמעות היא עצומה - יש להם נגישות לסגל הרשות, ולאנשים האלו מצדם יש יראה וכבוד כלפי הבכירים ברשות לשעבר. אחד הדברים החשובים במשק הישראלי הקטן הוא היכולת להרים טלפון ולהגיע לדרגה הכי גבוהה, לא לרפרנט שמולו מתנהל החברה אלא למי שמעליו”.

ואולי התנהלותו של דנקנר פשוט נורמטיבית ביחס לנעשה במגזר העסקי? אחד האנשים העשירים במשק שעוסק ברכישת ומכירת חברות, מתאר את התנהלותו מול עשרות החברות הציבוריות שהיו תחתיו במשך שנים: “מעולם לא העסקתי אפילו אדם אחד מרשות ניירות ערך. אני בכלל לא בא איתם במגע, והם לא איתי. במשך יותר מעשור פנו אלי אולי פעם אחת. אם אני צריך לדבר עם רשות ניירות ערך זה אומר שנכשלתי ושיש אצלי בעיות”.

ועדיין, האם בכלל יש לבכיר ברשות אופציה שלא ללכת לעבוד אצל דנקנר? הוא הרי נציג של קבוצת ענק במשק, ולא בכדי נכרך שמו בבעיית הריכוזיות בכלכלה הישראלית. “מה בדיוק את רוצה שאעשה? יש אולי עשר קבוצות שאני יכול לעבוד בהן ולהשתכר כמו שצריך, אז שלא אלך אליהן ואשב בבית?” שואל במרמור רגולטור בכיר לשעבר. גם מקורבים לקבוצת אי.די.בי מספקים הסברים דומים ואף יותר מכך - מצביעים, במידה רבה של צדק, גם על עיתונאים שעוברים לעבוד אצל טייקונים או חברות גדולות שאותם סיקרו במהלך עבודתם.

מבנה המשק בישראל אכן בעייתי, אך הוא לא פוטר אותנו מלעסוק בשאלה עד כמה יכולים פקידים בשירות המדינה לפקח על טייקונים כשהם יודעים שהם עשויים בקרוב לחצות את הקווים אליהם? צדיקים ככל שיהיו, עד כמה הם יכולים להיות נוקשים בעניינו של מי שעשוי להיות המעסיק הבא שלהם? אגב, אם תשאלו את רני רהב, דובר קבוצת אי.די.בי, את המגמה של רגולטורים שעוברים לעבוד אצל טייקונים צריך בכלל לעודד.

מינטקביץ’ נתן, מינטקביץ’ קיבל

כדי להבין את חשיבות הפיקוח דווקא על ענק כמו אי.די.בי צריך לחזור אחורה בזמן, ל–2002. באותה שנה, שורר במשק מצב כלכלי קשה, לא רק בגלל האינתיפאדה השנייה שמתחוללת במלוא עוזה, אלא גם בגלל המשך התמוטטותם של ענפי ההיי־טק והתקשורת בעולם, והשפעתה על המערכת הפיננסית. דנקנר, אז בן 48, מחליט לבצע את אחד המהלכים המשמעותיים בחייו: הוא נפרד מעסקי הבנקאות, מתפצל ממשפחתו שחמש שנים קודם לכן הוביל אותה לרכוש, יחד עם תד אריסון, את השליטה בבנק הפועלים, ורוכש את השליטה באי.די.בי מידי משפחת רקנאטי. דנקנר מקבל את ברכת הרב יעקב איפרגן ‏(הרנטגן‏) מנתיבות לעסקה.

זו אחת העסקאות הגדולות במשק באותה תקופה, ועל אף שדנקנר מצרף לקבוצת הרכישה גם את משפחות לבנת ומנור העשירות, אין לו ולשותפיו את סכומי העתק הנדרשים לצורך הרכישה - כ–2 מיליארד שקל בשלב הראשון.

דנקנר מתחיל להתדפק על דלתות הבנקים והגופים המוסדיים שמנהלים את קופות הגמל וקרנות הפנסיה, ובתוך זמן קצר מגיע לסיכום עם שני גופים גדולים: הראשון, בנק לאומי, שאנשיו מכירים היטב את דנקנר לאחר שהעמידו למשפחתו אשראי של קרוב למיליארד שקל לצורך רכישת הפועלים, והשני, קרן הפנסיה הוותיקה מבטחים בראשה עמד אז השר לשעבר שמוליק אביטל, שכעבור כמה שנים יעבור לעבוד אצל דנקנר באי.די.בי.

אלא שכעת מתברר כי הם לא היו לבד. גוף גדול נוסף שהעניק לדנקנר אשראי באותה הזדמנות, ולא נחשף מעולם, הוא בנק דיסקונט, שנשלט אז בידי המדינה עדיין. בראש דיסקונט עמד מאז 97’ אריה מינטקביץ’, ששימש קודם לכן במשך קרוב לעשור יו”ר רשות ניירות ערך. מינטקביץ’ היה גם יו”ר ועדת האשראי בבנק, שאישרה את העסקה שבמסגרתה קיבלו נוחי ואביו יצחק דנקנר אשראי של 100 מיליון שקל לחברה הפרטית שלהם טומהוק עבור רכישת אי.די.בי. אגב, אי.די.בי טוענת כי האשראי לטומהוק ניתן רק ב–2008, שש שנים אחרי עסקת אי.די.בי - בניגוד לגרסתם של בכירים במערכת הפיננסית.

על פי הערכות בבנקים, דיסקונט לא יראה את הכסף הזה בחזרה לעולם, וכבר מחק לדנקנרים כמעט את כל חובם. למינטקביץ’ זה כבר לא כל כך מפריע: כמה חודשים אחרי שסיים את תפקידו בדיסקונט, מינה אותו דנקנר לאחד התפקידים הבכירים באי.די.בי. מינטקביץ’ מכהן בתפקיד אמנם בחצי משרה - אך זה לא מפריע לדנקנר לרפד את חשבון הבנק שלו במיליוני שקלים בשנה.

דנקנר ושותפיו אמנם הפכו לבעלי השליטה בקבוצת ענק של חברות, אך לדעת רבים המינוף האדיר ‏(החוב הענק‏) שלו נזקקו כדי לרכוש את אי.די.בי היה גם זרע הפורענות - זה שיוביל את הקבוצה כמעט עשור לאחר מכן לקריסה. כדי להחזיר את החובות, דנקנר ושותפיו החלו די מהר לחלק דיבידנדים מרווחים שנצברו בקבוצה, בקצב מסחרר שלא נראה מעולם בישראל. בין השנים 2003 ל–2007 חילקה החברה האם בקבוצה, אי.די.בי אחזקות, 3.2 מיליארד שקל - רובם זרמו לכיסם של דנקנר ושותפיו. מקור הדיבידנדים היה בחברות הבנות של הפירמידה: כך, כששופרסל, למשל, מרוויחה כסף, היא מחלקת את הרווחים לבעלי המניות שלה, והחברה שמעליה במבנה הפירמידלי ‏(במקרה הזה, דיסקונט השקעות‏) מחלקת את הרווחים שנוצרים לה מהדיבידנד של שופרסל. הקומה הבאה במקרה זה היא אי.די.בי פיתוח שמקבלת את הנתח שלה, ובסוף התהליך זוכה גם החברה האם, אי.די.בי אחזקות, לחלק שלה. החובות הפרטיים של דנקנר מצויים עוד קומה או שתיים למעלה, בחברות הפרטיות שלו גנדן וטומהוק, ולכן גם אי.די.בי אחזקות שנסחרת בבורסה מחלקת את רווחיה. מכיוון שהרווחים שבאים מהחברות שבתחתית הפירמידה לא מספיקים, אי.די.בי מחלקת גם דיבידנדים באמצעות הנפקות אג”ח בהיקף אדיר, שהיא מגייסת מהציבור.

עד 2008 השיטה של דנקנר עובדת כמו שעון שווייצרי. אי.די.בי מחלקת בממוצע 600 מיליון שקל בשנה, בעוד ההון העצמי של החברה הולך ומתכווץ והסיכון בה הולך גדל. באותה שנה פגע בכלכלה העולמית המשבר שהתגלגל מארצות הברית. פעילות הקבוצה נפגעה גם היא - ובמיוחד העיקו עליה שתי השקעות מסוכנות שביצעה קודם לכן: השקעה של מיליארדים במניות הבנק השווייצרי קרדיט סוויס והשקעה של מאות מיליוני דולרים בקרקע בלאס וגאס, שעליה תיכננו דנקנר ויצחק תשובה להקים בית מלון וקזינו בהשקעה של שמונה מיליארד שקל.

אלא שהעולם הכלכלי המשתנה לא הפריע לבעלי השליטה באי.די.בי אחזקות, שהמשיכו למשוך דיבידנדים. בין 2008 ל–2010 משכו דנקנר ושותפיו עוד 1.8 מיליארד שקל, וההון העצמי של אי.די.בי אחזקות התכווץ משמעותית מ–2.5 מיליארד שקל ל–830 מיליון שקל. ב–2011, בעקבות הפסד ענק, הוא כבר יימחק לגמרי והחברה תעבור לגירעון בהון העצמי. היום רובצים על כתפי אי.די.בי אחזקות חובות של כ–2 מיליארד שקל. דנקנר, שהבטיח לאורך כל התקופה הזאת שאי.די.בי לא תעשה “תספורת” לבעלי האג”ח שלה - עסוק כעת רובו ככולו בניסיון לגייס כסף שיוציא אותו מהמשבר הנורא שאליו נקלע. אנשיו, ובראשם אותם אנשי רשות ניירות ערך לשעבר, עסוקים גם הם בניסיון לגבש הסדר חוב מול בעלי האג”ח שהלוו לו כסף, ולנהל משא ומתן על חובותיו לבנקים.

 

“ריקון קופת החברה”

בחוות דעת שהגיש לאחרונה, טוען פרופ’ ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי, שחלוקת הדיבידנדים הענקית הזאת היא שהפילה את אי.די.בי ופגעה בציבור מחזיקי האג”ח. חוות הדעת שלו צורפה לתביעה שהוגשה באמצעות עורכי הדין אופיר נאור ורנן גרשט לבית המשפט המחוזי בתל אביב. התובע, שמבקש להכיר בתביעה כייצוגית, דורש מאי.די.בי להשיב את רוב הכספים שחילקה בין השנים 2008 ל–2010 - ובסך הכל 1.6 מיליארד שקל.

זליכה לא חסך במילים חריפות בחוות הדעת הזאת: “דירקטוריון אי.די.בי הפך את סדר הזכויות בחברה וחילק את עור הדוב עוד לפני שניצוד, תוך ריקון קופתה של החברה לטובת בעלי השליטה בה - ובפרט תוך העמסת הסיכון על כתפי בעלי האג”ח. ראוי כי בעלי השליטה יהיו זכאים להחזר הכספים רק אחרי קיום כל התחייבותם לבעלי החוב. אסור היה לדירקטוריון לאפשר את החלוקות האסורות, בפרט בשנים שבהן כבר מצויים שוקי ההון במשבר ולאחר שחלה הרעה משמעותית בסביבה העסקית של החברות בקבוצה”.

לטענת זליכה, אי.די.בי עשתה מניפולציה בכללי החשבונאות כדי שיהיו לה רווחים לחלק. לטענתו, ללא המניפולציות, היא כלל לא היתה מורשית למשוך דיבידנדים. אי.די.בי, טוען זליכה, ייצרה מצג חשבונאי המנוגד לתמונה הכלכלית, ולפיו ב–2008–2010 היא הרוויחה 1.1 מיליארד שקל - במקום לרשום הפסד של 3.5 מיליארד שקל, פער שנבע כולו מרווחים רעיוניים וחד פעמיים. “זה עיוות מסוכן שהיה ידוע היטב לבעלי השליטה שישבו בדירקטוריונים השונים בחברות הקבוצה ואסור ומסוכן היה להסתמך על רווחים אלו לצורך חלוקת דיבידנדים”, קובע זליכה.

זליכה סוקר בחוות הדעת שלו שורה של אירועים שבהם אי.די.בי נהנתה מרווחים חשבונאיים ולא אמיתיים לכאורה. חשוב לציין כי אי.די.בי אינה חריגה בנוף החברות הציבוריות בישראל מבחינת המהלכים החשבונאיים שביצעה. ככולן גם היא ניצלה את חלון ההזדמנויות הזה שהחשבונאות מספקת לחברות בבורסה, וכולל “טריקים” חוקיים שמאפשרים אי הכרה בהפסדים למשל. אלא שהודות לגודלה של אי.די.בי ולסיוע של מיטב פירמות רואי החשבון בישראל ובכירי רשות ניירות ערך לשעבר שהועסקו אצלה - הרווחים של אי.די.בי כתוצאה מאותן פעולות היו דרמטיים במיוחד.

עד כמה דרמטיים? לטענת זליכה: “שורת אירועים חשבונאיים שמשמעותם הכלכלית שולית אולם משמעותם החשבונאית על רישום רווחים בלתי ממומשים בשיעור של 1.55 מיליארד שקל כבדה. ללא הסתמכות על רווחים רעיוניים אלו, שכל תכליתם לשרת דיבידנדים בסכומי עתק לבעלי המניות ובעיקר לטובת בעלי השליטה היתה החברה מצויה במצב שהיה מאפשר לה לעמוד במלוא התחייבויותיה לנושיה, או לפחות במרביתן. החלוקות שהתבססו על אירועים חשבונאיים אלו פגעו באופן מהותי ביכולת הפירעון של החברה, ולפיכך היו למיטב הבנתי חלוקות אסורות שאינן עומדות בהוראת חוק החברות”.

דירקטוריון אי.די.בי אחזקות אליו מפנים זליכה והתובעים את האצבע המאשימה כולל שלושה מבכירי רשות ניירות ערך לשעבר - מינטקביץ’, יו”ר הרשות לשעבר, איל סולגניק, החשבונאי הראשי של הרשות עד 2006, וכן חנס. הם היו, נוסף על דנקנר, מי שהתרשלו לטענת זליכה במילוי תפקידם כדירקטורים האחראים לטובת החברה בלבד. מעיון בפרוטוקולים שאי.די.בי צירפה לבית המשפט בתגובה לבקשת התביעה הייצוגית, עולה כי הדירקטורים השונים באי.די.בי אחזקות, ובהם חנס, מינטקביץ’, נציגי בעלי השליטה הנוספים בחברה ואמו של דנקנר זהבה, כלל לא שאלו שאלות או העירו הערות באשר לחלוקת הדיבידנדים, למעט שאלה קצרה שהעלה אחד הדירקטורים. התוכניות לחלוקת הדיבידנדים הוצגו להם בכל פעם על ידי דנקנר, סולגניק וגונן ביבר, סמנכ”ל הכספים של אי.די.בי פיתוח, ובכל פעם התוכניות אושרו פה אחד.

דודו בכר

זו היתה תקופת הזוהר של אי.די.בי. במשמרת של שלושת הדירקטורים הללו גם ביצעה אי.די.בי הימורים מסוכנים כמו רכישת הקרקע בלאס וגאס ומניית קרדיט סוויס, הכריזה על עסקות בעלי עניין ואף אחד לא היה שם כדי לעצור אותה. בראיון למוסף “הארץ” מטיל זליכה אחריות גם על רשות ניירות ערך שנוהלה ב–2008–2010 על ידי זוהר גושן. זליכה מסביר: “תפקידה של רשות ניירות ערך היה לגלות מעורבות אקטיבית בעצירת הדיבידנדים האלו או לפחות חלקם, בפרט בכל אותם יישומים מניפולטיביים של תקנים חשבונאיים. רשות ניירות ערך בשנים הללו לא מילאה את תפקידה, אך אני שמח שבתקופת כהונתו של היו”ר הנוכחי חל שינוי דרמטי, והרשות נוקטת אמצעים אקטיביים כדי להגן על המשקיעים”.

כמה מבכירי הרשות עברו לעבוד באי.די.בי, האם אתה סבור שייתכן שבכך טמונה הבעיה?

זליכה: “במדינת ישראל? לא יעלה על הדעת. באופן כללי, הקשר בין זה לבין מעמדנו המידרדר בטבלת השחיתות העולמית הוא מקרי, ואני מציע לא לראות צל הרים כהרים”.

ובלי ציניות?

“את תופעת הדלת המסתובבת שבין גופי רגולציה לבין חברות מפוקחות לא המציאו כידוע ברשות ני'ע. אולם חמור במיוחד שבכירי הרשות, האמורים לפקח על החברות האלו למען כספי הפנסיה של עם ישראל, הם אלו שמצביעים ברגליים ברוב גורף ועוברים דווקא לאחת החברות שבחוות דעת לבית המשפט תיארתי כאחת המקפחות ביותר בשוק ההון”.

זוהר גושן קיבל לאחרונה עמלת תיווך של מיליונים מאי.די.בי, האם זה תקין בעיניך?

“אין תגובה”.

תוכל להרחיב מה לשיטתך ההבדל בין המדיניות בתקופות קודמות ברשות, לבין מדיניותו של האוזר?

“הרשות תחת ראשיה הקודמים שימשה ככלב שמירה אשר רק כאשר באופן מקרי עבר קיפוח חריג של זכויות לנגד עיניה, היא התערבה. הרשות תחת האוזר משמשת ככלב ציד היוצא ממשרדיו בתל אביב, ומחפש אקטיבית אחר עוולות כנגד בעלי מניות וחוב. זהו שינוי דרמטי ויש לברך עליו. כמובן שאינני מביע דעתי על מקרה ספציפי זה או אחר”.

זליכה, המקורב להאוזר, הוא היחיד שהסכים להתראיין בשמו לכתבה זו. אנשי אקדמיה בכירים ששוחחו עם “הארץ”, רגולטורים בכירים - אף לא אחד הסכים לדבר לציטוט. “דנקנר יושב על שיבר העבודות הגדול במשק עבור בכירים. הם מועסקים על ידו כשכירים, כרואי חשבון, כעורכי דין, כמעריכי שווי, ככותבי חוות דעת, כמתווכים. אז מדוע שמישהו ידבר בשמו”, שאל רטורית אחד הרגולטורים הבכירים לשעבר עמו דיברנו.

אי.די.בי טענה בבית המשפט - באמצעות לא פחות מארבעה משרדי עורכי דין הגדולים בישראל - בתגובה לחוות הדעת של זליכה כי “נראה שהביטוי המובהק ביותר למוזרותה, למופרכותה ולקיצוניותה של הבקשה לאישור מצוי בטענת בעלי האג”ח לפיה רק אחרי שיוחזרו כל חובותיה של החברה יוכלו אי.די.בי, בעלי השליטה בה ומנהליה ליהנות מהדיבידנדים שחולקו להם. משמעות הטענה היא כי לשיטת בעלי האג”ח שהגישו את הבקשה, חברה אינה רשאית לחלק דיבידנדים אלא אם מצויים בקופתה די אמצעים נזילים על מנת לשרת את חובותיה הקיימים והעתידיים יהא מועד פירעונם אשר יהיה. מדובר בטענה שאין לה בסיס ולא ניתן למצוא כל קשר בינה לבין הוראות הדין הכלכלה או הפרקטיקה הנהוגה”.

עוד טענה אי.די.בי כי “מתחילתה ועד סופה הבקשה מונחת על אדניה הרופפים של חוכמה בדיעבד. רק משהתברר כי חלה הרעה במצב הפיננסי של החברה - זמן רב אחרי חלוקות הדיבידנדים - נזכרו בעלי האג”ח לטעון כי החלוקות שבוצעו שנים קודם לכן, ושאיש לא העלה בזמן אמת כל טענה בעניינן למעשה, היו כביכול אסורות. הפגם שבהגשת הבקשה בוטה עוד יותר נוכח העובדה שהמבקשים מצאו לנכון לרכוש אג”ח שנים לאחר מועד ביצוע חלוקות הדיבידנדים שעליהן הם מלינים, שעה שכל הנתונים היו ידועים וגלויים להם. הבקשה וחוות דעתו של המומחה מטעם המבקשים, פרופ’ זליכה, נסמכת למעשה על טענה מרכזית אחת והיא כי חלוקות הדיבידנדים שבוצעו על ידי החברה ב–2008–2010 היו כביכול פגומות מאחר שנסמכו על תחבולות חשבונאיות”. אי.די.בי גורסת מצדה כי “חלוקות הדיבידנדים בוצעו תוך הקפדה מלאה ודקדקנית על הוראות הדין, אשר קובע בצורה חדה וברורה מהם רווחים שאותם רשאית חברה לחלק כדיבידנד”.

 

הפרישה של גושן

במאי 2011, כאשר החלה אי.די.בי בנפילה חופשית אל השפל שאליו נקלעה, הפתיע יו”ר רשות ניירות ערך אז, זוהר גושן, את שוק ההון הישראלי. הוא הודיע על פרישה מתפקידו שנתיים וחצי בטרם הסתיימה הקנדציה שלו. זהו אינו דבר שבשגרה עבור רגולטור בישראל, אבל זה לא היה הדבר היחיד שהפתיע בפרישה של גושן: הוא בחר לפרוש בעיצומם של דיוני ועדת הריכוזיות, שבה היה חבר. ועדת הריכוזיות הוקמה במטרה לגבש המלצות להגברת התחרות בישראל. אחד הדיונים המרכזיים שהתקיימו בה היה אם לפרק את הפירמידות במשק, שהגדולה שבהן היא אי.די.בי. גושן סבר שיש לטפל במבנה הפירמידלי, אך מבלי לפרק את הפירמידות הקיימות.

גושן עצמו אמר כי השלים את היעדים שהציב לעצמו בתחילת דרכו בתפקיד, ועתה רצה “לעשות לביתו”. אדם שהיה מקורב לוועדת הריכוזיות באותה עת אמר: “אף אחד לא הכריח את גושן לסיים את הכהונה, וההתנהלות הזאת מצדו היתה מוזרה מאוד. בעיצומה של אחת הוועדות החשובות והרציניות במשק הישראלי, שכל רגולטור אמור לחוש כבוד על היותו מעורב בה, לעזוב את התפקיד? לי זה היה נראה שהוא אינו רוצה להיות מעורב במריבות על גורל המשק הישראלי”.

באותם ימים נשאל גושן אם בכוונתו לעבור, בדומה לרגולטורים אחרים מרשות ניירות ערך או ממשרד האוצר, לעבוד אצל אחד הטייקונים הגדולים במשק. הוא מיהר להצהיר כי הוא לא יעבוד אצל טייקונים. הוא עמד במילתו. בערך. הוא לא עבר לעבוד כשכיר אצל אף טייקון עד היום. אבל כעבור שנה הוא קיבל מיליוני שקלים מנוחי דנקנר - דמי תיווך של ארבעה מיליון שקל בעסקה שלא הוא עצמו סגר בסיכומו של עניין.

מכל מקום, ההתקשרות עם קבוצת אי.די.בי הגיעה הרבה לפני שיצאה אותה שנה. חצי שנה אחרי פרישתו הקים גושן חברה לבנקאות השקעות בשם אריסטו גע ייעוץ והשקעות ביחד עם חברו הטוב תומר עמיר - אחד הלוביסטים הגדולים בישראל. אחד הטייקונים שהחברות שלו בולטות ברשימת הלקוחות של עמיר הוא נוחי דנקנר.

מצוידים בקשרים ענפים במשק הישראלי, הצליחו גושן ועמיר ללא קושי להשיג את העסקה הראשונה שלהם. בתוך פחות מחודש, בינואר 2012, הם כבר חתמו עם חברת דיסקונט השקעות על הסכם שלפיו ימכרו עבורה, תמורת עמלה של מיליוני שקלים, את יצרנית הצינורות התעשייתיים המ־לט. ההסכם עמם נחתם למרות שלפחות שניים ממקורביו של דנקנר הקשורים בקבוצת אי.די.בי - צחי סולטן ודן טהורי - הם מומחים בעצמם בבנקאות להשקעות, כלומר ברכישת ומכירת חברות.

בתוך חודשים ספורים, השניים כבר היו קרובים להשיג רוכש פוטנציאלי - קרן ההשקעות פורטיסימו, שהחלה לנהל משא ומתן עם אי.די.בי על רכישת השליטה בהמ־לט. אלא שברגע האחרון היה זה דווקא דן טהורי שתיווך בעסקה הנחשקת. הוא הצליח להביא גוף אחר לעסקה, שהסכים לשלם יותר תמורת המ־לט. ולמרות זאת, לא היה זה טהורי שגרף מיליונים לכיסו. בעוד טהורי מסתפק בכ–120 אלף שקל מקרן פימי שרכשה את המ־לט לבסוף, קיבלו דווקא גושן ועמיר, שלא הלקוח שהביאו רכש את החברה, את עמלת התיווך השמנה יותר.

גושן, בכל מקרה, עמד בתקופת הצינון שנדרשת מבכירי רשות ניירות ערך - שלושה חודשים בדיוק. זוהי תקופת הצינון הקצרה ביותר הנדרשת מצד רגולטורים במעבר למגזר העסקי. במשרד האוצר ובבנק ישראל, להבדיל, דורשת נציבות שירות המדינה מהרגולטורים שלא לעבוד במשך שנה בחברות שעליהן פיקחו קודם לכן.

העסקה של גושן עם הטייקון שעליו פיקח זמן קצר בלבד קודם לכן, עוררה אי נוחות גדולה בשוק ההון. “כששמעתי על דמי התיווך שגושן קיבל עבור מכירת המ־לט לא ישנתי בלילה. זה מזעזע”, אמר לאחרונה כלכלן בכיר ל”הארץ”. “משך הזמן שעבר בין היותו של גושן גורם מפקח על אי.די.בי לבין היותו מתווך של החברה במיליונים מאוד מטריד. גושן הוא אדם מאוד מקצועי - אבל זה בכלל לא משנה. תפקידה של רשות ניירות ערך הוא ליצור בקרב הציבור תחושת אמון. על התחושה הזאת מושתת כל שוק ההון הישראלי, ולא יכול להיות שתחושת האמון הזאת תיפגע אפילו למראית עין”.

במשך כהונתו של גושן כיו”ר רשות ניירות ערך, הוא הואשם לא פעם על ידי בכירים במשק והתקשורת כי הוא מתייצב לימינם של הטייקונים ברפורמות חשובות. תומכיו של גושן טענו מנגד כי הוא אחד האנשים המקצועיים בשוק, ושיקוליו ענייניים בלבד. “גושן מומחה בתחומו, והוא אחד האנשים החכמים שפגשתי”, אומר רגולטור בכיר. “אפשר להסכים איתו או לא, אבל מעולם לא נתקלתי בשיקול דעת לא ענייני מצדו. הוא תמיד מאוד מנומק”. גושן מצדו טוען, כי לא רק שלא עמד לצד הטייקונים לאורך השנים, אלא היה אחד הראשונים בישראל שטיפל בסוגיית הריכוזיות במשק הישראלי.

גושן, מכל מקום, ממשיך היום בעבודתו כבנקאי השקעות, ובין היתר הוא מחפש רוכשים גם לחברות נוספות שבשליטת קבוצת אי.די.בי.

מדסק”ש נמסר כי הגורם שהביא לקידום עסקת המ־לט כך שתצא אל הפועל היה זוהר גושן.

גושן מסר כי “ההתקשרות בין אריסטו לבין דסק”ש למכירת המ־לט נעשתה הרבה אחרי שסיימתי את תפקידי כיו”ר הרשות, ולאחר שחלפה תקופה שוות ערך לשלוש פעמים תקופת הצינון החוקית. לאחר שבנק השקעות בינלאומי לא הביא למכירת חברת המ־לט במשך כשנתיים, חברת אריסטו, בעבודה מקצועית שנמשכה כמה חודשים, הצליחה לבצע את המכירה. אריסטו היתה הגורם המרכזי בסגירת העסקה, לרבות מועד הרכישה, מחירה ותנאיה. העמלה ששולמה היא בשיעור המקובל בעסקאות שכאלה”.

קשר גורדי

שנה וחצי חלפו מאז מינויו של האוזר, מוקדם מכדי לקבוע אם היו”ר החדש לוחמני כפי שהוא מצטייר, או נהנה מהרוח הגבית של זעם ציבורי כלפי הטייקונים, רוח שמנשבת מאז המחאה החברתית, וממצב של חולשה אצל הטייקון החזק במשק. מכל מקום, גם היום ממשיכים ברשות לשמור על קשר הדוק עם קבוצת אי.די.בי.

לפני חודש ימים - הרחק מעין הציבור - ופחות מעשרה ימים אחרי שעצרה את דנקנר לחקירה, ערכה רשות ניירות ערך כנס לזכרו של אחד מבכירי עובדיה, אבי דנון, ששימש במשך שנים המזכיר הכללי ברשות. ההזמנה לכנס הזה מלמדת יותר מכל עד כמה הקשר הזה הדוק. רבים מהמוזמנים לכנס קיבלו את ההזמנה במייל אישי משוני אלבק - מבכירי קבוצת אי.די.בי. הכותרת של הכנס היתה “בעלי מניות מול בעלי עניין”, כותרת שמתכתבת באופן אירוני עם בעלי המניות של אי.די.בי מקרב הציבור מול בעלי העניין שלה, נוחי דנקנר ושותפיו.

זה לא הפריע לרשות ניירות ערך לשתף פעולה עם שלושת בכירי אי.די.בי שריכזו את הכנס הזה: לצד אלבק, שגם הנחה אותו, אפשר היה למצוא שם גם את סולגניק, מנהל הכספים הראשי של אי.די.בי, ואת פרופ’ עמרי ידלין, מי שהיה אחראי לחוות דעת עבור העסקה למכירת השליטה בחברת הדשנים מכתשים אגן. את דברי הברכה בכנס נשא האוזר. היה זה רק אחד מכנסים רבים שבהם מככבים אנשי רשות ניירות ערך לצדם של אנשי קבוצת אי.די.בי.

בכנס אחר שנערך השבוע נוצרה סיטואציה מעט מוזרה נוספת. היה זה כנס תגמול בכירים של איגוד החברות הציבוריות, זה שאי.די.בי היא החברה הגדולה ביותר בו, ביחד עם משרד עורכי הדין גולדפרב זליגמן, זה שעו”ד אלי זהר, מהעומדים בראשו מייצג בשמו את נוחי דנקנר בחקירת הרשות ‏(וגם את אהוד אולמרט בחקירותיו‏). עוד שותפה בכנס היתה פירמת רואי החשבון סומך חייקין, פירמה העובדת עם קבוצת אי.די.בי. בתוך פחות משעה וחצי, הדגים הכנס הזה את הריכוזיות בישראל כולה: בזה אחר זה עלו לנאום שם אלי זהר, שר המשפטים פרופ’ יעקב נאמן ‏(שבין לקוחות משרדו, הרצוג פוקס נאמן, אפשר למצוא את קבוצת אי.די.בי‏) והאוזר - מי שיעביר למשרד המשפטים את ההכרעה בעניינו של דנקנר.

נכון לעכשיו, כל זה לא מונע מהעומדים בראש הרשות כיום לפעול בנחרצות. הקשר הגורדי בין אי.די.בי לרשות כנראה לא ייעלם ביום אחד, אבל הרשות משדרת ביטחון רב באשר לאופן שבו תסתיים חקירתו של דנקנר - כתב אישום. בקצב שבו נגנזים בישראל מודל 2013 כתבי אישום נגד אנשים חזקים, אפשר לקוות, שאם כך אכן ראוי - כך יהיה.

----------------------------------------------------------------
מה זו רשות ניירות ערך

עד שנות ה–90 התנהלה הבורסה לניירות ערך כמעט כמו המערב הפרוע. אמנם רשות ניירות ערך, שהיתה אמורה לפקח על המסחר בבורסה, היתה כבר קיימת אז, אבל היא כמעט לא הורגשה. הרצת ניירות ערך ומסחר במידע פנים היו דבר שבשגרה, ואת הרווחים הגדולים היו גורפים לכיסם כרישי השוק - אלו עם הקשרים ועם הידע המוקדם. כל זה השתנה כאשר ב–87’ מונה יו”ר חדש ודומיננטי לרשות. היה זה אריה מינטקביץ’, שהגיע אליה מהאוצר, שם שימש כיועץ משפטי.

מינטקביץ’, בגלגולו הקודם בטרם הפך לאחד מאנשיו של דנקנר, החל בסדרת מעצרים והגשת כתבי אישום, ובכך היה זה שאחראי להכניס תוכן לגוף החשוב הזה ולהציב את הבסיס שעליו הוא עומד עד היום.

אחד התפקידים העיקריים של הרשות הוא לדאוג לקיום שקיפות והגינות בכל הנוגע לגילוי מידע על ידי החברות הציבוריות הנסחרות בבורסה - וזאת כדי להבטיח שבידי כלל המשקיעים יהיה המידע הדרוש בבואם להשקיע בחברות אלו, ולא רק בידי משקיעים בודדים. במילים אחרות, מטרתו היא לשמור על אמון המשקיעים ולמשוך אותם להשקיע בשוק ההון, שוק שהוא מרכיב משמעותי בכלכלה. השוק הזה הוא צומת שבו נפגשים המשקיעים - רובם הם החוסכים לפנסיה בקופות הגמל וקרנות הפנסיה - עם חברות שזקוקות לכסף כדי להתפתח ולצמוח.

כדי לשמור על האמון הזה לוחמת הרשות, באמצעות כ–220 עובדים ‏(רובם אקדמאים‏), עם תקציב של יותר מ–150 מיליון שקל, “בתופעות דוגמת תרמית בניירות ערך ‏(‘הרצת מניות’‏), שימוש במידע פנים, העלמת מידע מהותי מהמשקיעים, פרשנויות ‘נוחות’ לכללי חשבונאות לצורך הצגת תוצאות כספיות המתאימות למטרות התאגידים ולא לתמונת הדברים לאשורם ‏(‘ניהול רווחים’‏) ועוד”, כפי שמצוין באתר הרשות.

עם השנים נוספו לרשות עוד כוח וסמכויות. בעקבות כהונתו של גושן למשל, נוספו לה גם סמכויות אכיפה מינהלית, כאלו שבמסגרתן היא יכולה לקנוס חברות ציבוריות גם ללא הליך משפטי. גושן גם היה מי שקידם את הקמתו של בית משפט כלכלי, אליו יועברו לדיון תיקים העוסקים בדיני ני"ע. שני המהלכים הללו של גושן מתוארים על ידי רבים מהרגולטורים כמהלכים חשובים מאוד.

הכוח הזה שצברה רשות ניירות ערך לאורך השנים הוא חשוב. אבל יש גם מי שמבקר את העובדה שבעצם מדובר בגוף שאינו מפוקח בעצמו. כוחו של יו”ר רשות ניירות ערך הוא אדיר. שר האוצר ממנה אותו - אך הרשות אינה כפופה למשרד האוצר או לכל משרד אחר ואינה נותנת דין וחשבון לאף גורם ממשלתי.

אמנם לצד יו”ר הרשות פועלים גם חברי מליאת רשות ניירות ערך, מעין דירקטורים של הרגולטור הזה. אבל כוחה של המליאה הזאת מוגבל, ויו”ר הרשות שהוא בעצם יו”ר המליאה, הוא האיש על פיו יישק דבר. במליאה חברים בין היתר נציגי האוצר ובנק ישראל, אבל מלבדם רוב החברים ממונים על ידי שר האוצר. אחד מחברי המליאה למשל הוא שי פלפל, שבמקביל מכהן כדירקטור בחברת גזית גלוב, שיו”ר הדירקטוריון שלה הוא אריה מינטקביץ' ‏(בחצי משרה - לצד חצי משרה נוספת בקבוצת אי.די.בי‏). למרות קורות החיים המורחבים של פלפל באתר הרשות, לעיסוק הזה שלו אין כל זכר שם.

בכיר בשוק ההון אמר על רשות ני"ע לאחרונה: הרשות מתנהלת ללא שקיפות ראויה וללא מנגנוני פיקוח, מבלי שהציבור יודע איך מתקבלות בה החלטות, איך מתנהלים תהליכים חשובים ומה מערך יחסי הכוחות שבין המליאה ליושב ראש. הכוח והסמכויות שבידי הרשות חשובים - אבל ראוי שהתנהלות הגוף הזה, שאחראי בעצמו על שקיפות כלפי הציבור, תהיה שקופה יותר”.
----------------------------------------------------------------
הצרות של נוחי: תמונת מצב
החשדות, המעצר והטענות של בעלי האג”ח

בפברואר 2012, לנוכח מצוקת הנזילות הגוברת והחשש שלא יצליח לפרוע חובות, החליט נוחי דנקנר להנפיק מניות כדי לגייס 342 מיליון שקל. מצבה של אי.די.בי באותה תקופה היה קשה מאוד, וההפסד למשקיעים כמעט ידוע מראש. זאת מאחר שהשווי הנכסי של אי.די.בי אחזקות היה שווה פחות מאפס, וגם התשואות באג”ח הצביעו על תחילתו של משבר פיננסי. זו היתה אחת ההנפקות המוזרות שנראו בשוק ההון הישראלי. הנפקה שגורלה היה ידוע מראש. העיתונים הזהירו ממנה, החברה היתה בסחרור פיננסי ולא היה ברור מי יסכים להשקיע כסף בידיעה כמעט ודאית שהוא עומד להפסיד חלק ממנו.

חוששים מביקורת ציבורית או פשוט מגלים אחריות יוצאת דופן, הגופים המוסדיים הגדולים שמנהלים את קופות הגמל, ביטוחי המנהלים וקרנות הפנסיה הדירו את רגליהם מההנפקה. זו היתה חצי נחמה, שכן בזה אחר זה התייצבו גופים ואישים - רובם קשורים לדנקנר או לאי.די.בי - והזמינו מניות במיליונים. אפשר היה למצוא שם את יאיר המבורגר, את שלמה אליהו את חברת ויליגר, חברה בת של מבטח שמיר, את הכשרת היישוב של עופר נמרודי ‏(שותף ותיק של נוחי ובאותה העת שותפו גם ב”מעריב”‏) ועוד שורה ארוכה של משקיעים.

לא לחינם כינו רבים את ההנפקה בציניות: “מבצע ההתרמה לדנקנר”. זו היתה למעשה התגייסות של מועדון החברים באלפיון העליון לסייע לאחד מחבריו. וחלק גדול מהם לא הביא רק את כספו הפרטי, הוא הביא גם כספי ציבור. למרות שהגופים המוסדיים נעדרו ממנה, לפחות חצי מהסכום שגויס הגיע מחברות ציבוריות.

ואולי ההנפקה הזאת לא היתה מוזרה כלל, אלא היתה דווקא הדרך האולטימטיבית ללמוד על מפת האינטרסים והקשרים בשוק ההון הישראלי, ועל כוחו של דנקנר, שלא התפוגג גם כשמצבו הפיננסי הורע.

נמרוד גליקמן

כמו שצפו רבים, הנפילה במניות החלה מיד לאחר ההנפקה: כבר ביום הראשון שלאחר המכרז המוסדי ‏(השלב הראשון מבין שניים בהנפקה ציבורית‏), צנח מחיר המניה בבורסה ב–6%. למחרת הוא צנח בעוד 10% ובתוך חודש נפלה אי.די.בי ב–24%. נכון להיום, כמעט שנה אחרי ההנפקה, מי שלא יצא מההשקעה הפסיד עליה כ–70%. זמן קצר אחרי אותה הנפקה החלה רשות ניירות ערך לחקור את מה שהתרחש בה. החקירה החלה לאחר שמערכות המחשוב של הרשות, מערכות שפיתוחן החל בתקופתו של יו”ר הרשות הקודם זוהר גושן, התריעו על תנועות חריגות במניות אי.די.בי אחזקות בימים שקדמו להנפקה ומיד לאחריה. התנועות הללו בוצעו בידי שני אנשי פיננסים - איתי שטרום, ומי שעבד עבורו באותה התקופה, עדי שלג.

אחרי חקירה סמויה בת כמה חודשים, שכללה גם האזנות לדנקנר, שטרום ושלג, החליטה הרשות להפוך את החקירה לגלויה ולפנות לבית המשפט. היא טענה כי דנקנר יזם, הנחה ומימן לכאורה תוכנית תרמיתית שביצעו עבורו שטרום ושלג. לטענת הרשות, שטרום ושלג רכשו מניות אי.די.בי החזקות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, וזאת במטרה להשפיע באופן חיובי על שער מניית אי.די.בי בבורסה כדי לשפר את סיכויי הצלחת ההנפקה.

במקביל לרכישה, טוענים ברשות ני"ע, מכרה חברה של שטרום את מניות אי.די.בי אחזקות למקורבים לדנקנר במחירים נמוכים מהמחירים שבהם רכשה את המניות. אבל למרות שמכרה מניות, היא גם המשיכה לבצע רכישות נוספות של המניות. באותה תקופה, חושדת הרשות, דנקנר דאג שמקורבים שלו ירכשו מחשבונות החברה של שטרום את המניות, ובכך למעשה יחלצו אותה מהאחזקה שנותרה להם במניות אי.די.בי אחזקות. כל הפעולות של שטרום ושלג מומנו, לטענת רשות ניירות ערך, על ידי דנקנר עצמו.

העבירות בהן נחשד דנקנר הן עבירות כבדות משקל, והעונש בגינן יכול להגיע גם לחמש שנות מאסר או לחלופין קנס של מיליון שקל. בשל חומרת העבירות ובשל “חשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט בדרך של תיאום גרסאות, השפעה על עדים ומעורבים פוטנציאליים, השמדת ראיות, וכן לאור קיומו של חשש ממשי להימלטות מאימת הדין” ביקשה רשות ניירות ערך מבית המשפט להטיל על דנקנר מגבלות, ובכללן צו עיכוב יציאה מן הארץ וכן הפקדת ערבות של מיליוני שקלים. בית המשפט נענה לבקשה.

בינתיים, דנקנר עסוק כיום רובו ככולו בניסיון להציל את אי.די.בי אחזקות מחדלות פירעון. השבוע הגיש לבעלי האג”ח שהלוו לו מיליארדים מכספי הפנסיה הצעה ראשונה להסדר. דנקנר מציע להם לדחות לו את החזרי החובות לתקופה של עד 15 שנה, וזאת מבלי שהוא מעמיד כל בטוחות כנגד החובות האלו - אך תוך שהוא מציע אפשרות להזרים כסף נוסף לקופת החברה.

באי.די.בי טענו השבוע שזו הצעה שאין בה רכיב של “תספורת”, אבל זה לא שיכנע את בעלי האג”ח של אי.די.בי. ההצעה הזאת עוררה את זעמם. “אי.די.בי מציעה לנו תספורת עמוקה שאותה איננו מוכנים לקבל. זו הצעה שאינה הוגנת ואינה הגיונית”, טען השבוע מנכ”ל קרן הפנסיה גלעד, אחד המשקיעים הגדולים באי.די.בי. בעל אג”ח אחר שנדהם מן ההצעה כבר איים: "הצעה אטרקטיבית נגדית תהיה פירוק של אי.די.בי אחזקות בתוך זמן קצר. אין כל תועלת בכך שדנקנר נשאר בתפקיד הבעלים של החברה".
----------------------------------------------------------------
החבורה של זוהר גושן
רוני מאנה, אריה מינטקביץ’, יצחק סוארי ותומר עמיר - המיליה החברתי של גושן כולו עושה עסקים עם דנקנר

כבר שנים, מידי יום שישי, כאשר הוא לא שוהה בניו יורק - שם הוא מעביר קורס קיץ באוניברסיטת קולומביה - מבלה יו”ר רשות ניירות ערך לשעבר זוהר גושן בבית הקפה השכונתי שלו ברמת אביב ג’. כמעט מדי שבוע מצטרף אליו אחד או יותר משלושת חבריו הקרובים והוותיקים - אריה מינטקביץ’, תומר עמיר ופרופ’ יצחק סוארי. בערבים הוא יוצא לפעמים לבלות, לא פעם יחד עם חבר קרוב אחר, המתווך רוני מאנה, מי שהיה עד לאחרונה מקורב גם לבני הזוג ביבי ושרה נתניהו. חיי הלילה של גושן עשירים יחסית: עם מאנה או בלעדיו הוא נוהג לבלות במקומות הכי טרנדיים בעיר תל אביב: במסעדת קנטינה עמוסת הסלבס בשדרות רוטשילד בתל אביב, בטאפאס בר של עדי שטראוס לא הרחק משם, במסעדת שילה ברחוב בן יהודה בעיר או בבר בשם הגילדה ברחוב אחד העם, שחביב גם על שר החינוך גדעון סער.

כל זה היה רכילות נטו, אלמלא מלבד החברות הקרובה הזאת לגושן, למאנה־מינטקביץ’־סוארי־עמיר היה עוד מקורב אחד משותף, בשם נוחי דנקנר. והוא לא סתם מקורב, כולם עובדים בשבילו וכולם הרוויחו בזכותו מיליונים: מינטקביץ’ עובד באלרון בשכר של כמיליון דולר בשנה וחבר בדירקטוריון אי.די.בי. לפרופ’ יצחק סוארי קשרים ענפים עם קבוצת אי.די.בי. ב–2007 רכש דנקנר מקרן סקיי, שסוארי הקים עם שותפים, את אחזקותיה בחברה אחרת שבשליטתו - נטוויז’ן־ברק הציבורית - והבטיח בכך לסקיי אקזיט חלומי עם רווח של עשרות מיליוני שקלים. כלל ביטוח, שבשליטת אי.די.בי, גם היתה אחת המשקיעות הגדולות בקרן סקיי.

שלוש שנים חלפו, ובאמצע 2010 הגיע תורו של סוארי להעניק את שירותיו לדנקנר. זמן קצר קודם לכן החליטו דנקנר ושותפיו בישראייר ‏(ליתר דיוק, בקבוצת גנדן שהחזיקה בה‏) להיפטר מעולה של החברה. ישראייר, חברה פרטית של דנקנר, צברה הפסדים והתקשתה לעמוד בהתחייבויותיה לבנק הפועלים. דנקנר ושותפיו היו ערבים אישית ל–49 מיליון דולר מחובות אלו, סכום לא מבוטל אפילו לאיל הון. בנק הפועלים, שבראשו עמד אז עדיין בן הדוד דני דנקנר, לא מיהר אמנם לדרוש את החזר החוב. אבל בגנדן הבינו שזה הזמן לפעול וגיבשו תוכנית: מכירת ישראייר, החברה הפרטית, לאי.די.בי הציבורית - זו שהציבור משקיע בה באמצעות קופות הגמל, קרנות הפנסיה וקרנות הנאמנות. כך יוכלו להעביר את נטל הערבויות מכתפיהם לציבור.

תומר אפלבאום

כדי לקבוע כמה תשלם אי.די.בי, כלומר הציבור, תמורת ישראייר, שכרה הקבוצה את שירותי סוארי, בתמורה לשכר טרחה מכובד שמוערך ב–800 אלף שקל. סוארי קבע שעל הציבור לרכוש את ישראייר מדנקנר תמורת 1.2 מיליון דולר. לכאורה, מחיר נמוך. למעשה, בהתחשב בהפסדי החברה ובחובותיה ‏(כחצי מיליארד שקל‏), תג המחיר מתעתע. עם חובות כאלו, גם העברת החברה בחינם יכולה להיחשב מתנה שמוטב לוותר עליה.

ובכל זאת אושרה ההערכה ברוב גדול באסיפת בעלי המניות של אי.די.בי, ודנקנר מכר את החברה והשתחרר מהערבויות לבנק הפועלים. כעבור זמן לא רב התברר שמבקרי העסקה צדקו: הערכת השווי של סוארי היתה אופטימית מדי, והציבור שילם ביוקר. במקום רווח תפעולי ב–2010, למשל, כפי שחזה סוארי, דיווחה החברה על הפסד תפעולי - והמשיכה לצבור הפסדים גם לאחר מכן.

סוארי היה גם בעל השפעה לא מבוטלת על גושן. בכתבה שפורסמה ב”הארץ” ב–2011 אודות סוארי, חלק פרופ’ אמיר ברנע מחמאות לגושן, מי שהוא תופס כמומחה בתחומו ומעריך את יכולותיו - אבל באותה נשימה ציין גם כי “לפעמים, אני שומע את קולו של סוארי מדבר מגרונו של גושן”.

באותה תקופה ב–2010 בכל מקרה כבר החלה רשות ני"ע בהוראתו של גושן לבחון לעומק את הערכות השווי של החברות הציבוריות. רשות ני"ע אף שלחה מטעמה מעריך שווי שיבחן את הערכת השווי של אפריקה ישראל לקרקעות שלה ברוסיה. במקרה אחר התערבה בהערכת שווי בעסקה קטנה שביצע אילן בן דב. אבל בכל הנוגע להערכת השווי של סוארי לישראייר, רשות ני"ע לא התערבה.

ניר קידר

עוד בטרם אושרה עסקת המכירה של חברת התעופה, ביקשה ח”כ שלי יחימוביץ’ מגושן לעצור את העסקה. גושן סירב לבקשה. “המחוקק לא נקט גישה של התערבות בשיקול הדעת של המשקיעים, אלא גישה הדוגלת במסירת מידע כדי שהמשקיעים יוכלו לקבל החלטת הצבעה מושכלת”, ענה לה. מקורבים לרשות ניירות ערך אומרים שגושן ואנשי הרשות ידעו שהעסקה גרועה, אבל לא התנגדו לה כי המשקיעים - כלומר הגופים המוסדיים, המנהלים את קרנות הפנסיה וקופות הגמל - אישרו אותה באופן כמעט גורף”. זו בכל מקרה לא היתה הערכת השווי היחידה של משרד סוארי לקבוצת אי.די.בי. בשנים האחרונות, על פי הערכות סיפקה קבוצת אי.די.בי כ–5%–10% מהכנסות המשרד של סוארי.

על הקשר בין רשות ני"ע לסוארי אפשר ללמוד בדרכים אחרות: בינואר 2011, למשל, פירסמה רשות ני"ע, כשגושן עדיין עומד בראשה, הנחיית גילוי בנוגע לפעילות נדל”ן להשקעה, שכללה גם התייחסות לתחום הערכות השווי. בהנחיה זו היא פירטה את המקורות שבהם נעזרה בגיבוש ההנחיה, בין השאר באמצעות “פגישות בשוק ההון”. בביאור קטן בהערכה פירטה: “תודתנו נתונה לרו'ח אורי כהן ממשרד רואה חשבון פרופ’ יצחק סוארי ושות’”.

חבר אחר של גושן הוא רוני מאנה. ביוני 2008 תחת הכותרת “אני עקשן באהבה ובעסקים” אמר רוני מאנה בראיון ל”מעריב” על נוחי דנקנר כי “חבר אמיתי היה לי רק אחד והוא היום איש העסקים מספר 1 בארץ”. על טיב החברות ביניהם סיפר: “באתי אליו כשהוא קנה את אי.די.בי וביקשתי שיפתח לי את הדלת לחברות הנדל”ן שלו לתחום שיווק פרויקטים, כי לשווק אני יודע, אין טוב ממני בדברים האלו. אני זוכר את זה כמו היום: באתי מרוסק, לא ידעתי איפה להתחיל. הוא חיבק אותי, קרא לרפי ביסקר ‏(היום יו”ר נכסים ובניין - חברת הנדל”ן מקבוצת אי.די.בי‏) ואמר לו: ‘רפי, תעזור לרוני כמה שאתה יכול’. נוחי פתח לי את המזל”.

אי.די.בי סירבה לבקשת “הארץ” לחשוף מה גובה העמלות שקיבל ממנה מאנה במשך השנים וכמה עסקות ביצע עבורה. בעבר פורסם בתקשורת כי על עסקה גדולה אחת, למכירת חברת אזורים, לבדה קיבל עשרות מיליוני שקלים - אך מקורבים לעסקה טוענים כי קיבל רק מיליון דולר ובסך הכל ביצע לאי.די.בי שלוש־ארבע עסקות, תמורתן קיבל דמי תיווך של כ–10 מיליון שקל בסך הכל. מאנה מסר בתגובה: “אני עובד עם נכסים ובניין מ-96’, ובסך הכל עשיתי איתם שתיים־שלוש עסקות וזה פורסם. וכל מה שכתוב שהרווחתי - תורידו את כל האפסים. קיבלתי אפילו פחות ממה שמקובל בשוק”.

אבל יותר מסוארי, מינטקביץ’ או מאנה - הקשר החברי ההדוק ביותר של גושן הוא עם הלוביסט תומר עמיר, ביחד עמו פתח את אריסטו, החברה לבנקאות השקעות. עמיר הוא מבעליו של גורן־עמיר, אחד ממשרדי הלובינג החזקים בישראל. עם לקוחותיו נמנים איגוד חברי הבורסה שאינם בנקים, איגוד יבואני הרכב, איגוד לשכות המסחר, התאחדות התעשיינים, איגוד רשתות השיווק, איגוד קרנות להשקעה בנאמנות, אל על, בז”ן, דלק תשתיות, הוט, קוקה קולה, נביעות, טרה, “הארץ”, “גלובס”, “ידיעות אחרונות” וגופים רבים אחרים.

בחלק מהאיגודים שעמיר מייצג, קבוצת אי.די.בי היא הלקוח הגדול ביותר. כך למשל באיגוד רשתות השיווק שכולל את שופרסל מקבוצת אי.די.בי, באיגוד חברי הבורסה שאינם בנקים - שם חברה כלל פיננסים - ועוד. אבל לא בכך נגמר הקשר של עמיר לדנקנר. הוא גם משמש באופן ישיר הלוביסט של מכתשים אגן, נשר מפעלי מלט ונייר חדרה - שלושתם מקבוצת אי.די.בי.

כמה משלם דנקנר עבור שירותי הלובינג שמקבלות חברות בשליטת הקבוצה שלו מתומר עמיר? את המספר המדויק אי אפשר לדעת שכן אי.די.בי, ככל חברה ציבורית, אינה מחויבת בדיווח אודות תשלומים עבור לובינג או תיווך - אך אין ספק כי שירותי הלובינג של עמיר יקרי ערך. כך למשל, ב–2010 נכנעה ועדת הכספים ללחציו של מפעל המלט נשר - חברה בשליטת אי.די.בי ומשפחת לבנת, המעסיקה כיו”ר קבוצת לבנת את אהוד אולמרט. הוועדה החליטה בעקבות לחצי החברה באמצעות עמיר, שלא להחיל את העלאת הבלו על הדלק שהיתה אמורה להיכנס לתוקף בתחילת ינואר 2011 על הפטקוק, סוג דלק שנמצא בשימוש תעשייתי. בכך למעשה ויתרה המדינה על מסים של 36 מיליון שקל. במקרה אחר, אגב, ובטרם נשא בתפקיד בקבוצת לבנת, אישר אולמרט כשר התמ”ת הטל היצף על יבוא מלט מטורקיה, החלטה שהיטיבה עם קבוצת אי.די.בי וגם עם משפחת לבנת.

אולמרט היה גם מי שכשר התמ”ת מינה ב–2006 את גושן, שעבד אז כיועץ במשרד עורכי הדין גרוס חודק ‏(גרוס הוא חותנו של אולמרט‏), לעמוד בראש הרפורמה בחוק ההגבלים העסקיים. כעבור שנתיים, ב–2008 כשאולמרט היה ראש הממשלה ורוני בר־און שימש כשר האוצר, מונה גושן ליו”ר רשות ניירות ערך. הרקע האקדמי העשיר של גושן הרשים אז את בר־און - והוא העדיף לבחור בגושן על פני מתמודד אחר על התפקיד - פרופ’ שמואל האוזר.

אי.די.בי מסרה בתגובה כי רוני מאנה פועל כמומחה לשיווק וכמתווך בעסקאות, שהוא יוזם ומביא, על פי המקובל לגבי כל אנשי המקצוע הרבים שעמם עובדות חברות הקבוצה בתחומים אלה.
----------------------------------------------------------------
תגובות

רשות ניירות ערך מסרה:
מינוי חברי מליאת הרשות הנו בסמכות שר האוצר בהתאם לחוק ניירות ערך. הוועדה לבדיקת מינויים אישרה את כשירותו של שי פלפל לתפקיד, והגבילה אותו בעניינים הקשורים לחברת גזית גלוב במסגרת הסדר ניגוד עניינים.

באשר לכנס לזכרו של אבי דנון, הרי שהוא מומן על ידי רשות ניירות ערך והבורסה בלבד. קבוצת אי.די.בי לא היתה קשורה בארגון הכנס ולא נתנה לו חסות. אייל סולגניק ושוני אלבק עבדו בעבר ברשות, והיו מחבריו הקרובים של אבי דנון, ומכאן מעורבותם באירוע. יש לדחות על הסף כל ניסיון לקשור בין קבוצת אי.די.בי ובין הכנס, אשר אין צורך להרחיב בדבר מטרתו הראויה. הרשות לא ערכה כל כנס שהוא בשיתוף עם קבוצת אי.די.בי או במימון משותף איתה.

רשות ניירות ערך פועלת באופן שוויוני ביחס לכלל הגורמים המפוקחים על ידה. הקשר בין סגל הרשות לבין הנהלת החברות או יועציהן, והיקף הטיפול, נגזרים מנסיבות העניין העומד על הפרק. הקשר עם חברות נעשה בדרך כלל מול הנהלת החברה, הנעזרת בנותני שירותים שונים, ובדרך כלל אינו נעשה ישירות מול רואי החשבון והמבקרים הפנימיים ללא מעורבות של החברה. הדברים נכונים בפרט ביחס לבחינת מוסכמת עסק חי, שכן עמדת הרשות ‏(כפי שהובעה גם באופן פומבי‏) היא כי הנהלת החברה מחויבת לבצע את הבחינה, ורואי החשבון מחויבים לבקר את עמדתה. לכן הרשות מקפידה לנהל דיונים כאלו עם הנהלת החברה, ורואי החשבון מצויים אף הם בדיונים ומהווים גורם משמעותי.

אי.די.בי מסרה:
כל העובדים בקבוצת אי.די.בי, שהגיעו מן המגזר הציבורי, עשו זאת על פי כל דין. מדובר בעובדים איכותיים התורמים מכישוריהם ומן הניסיון שצברו לטובת החברות ולטובת הממשל התאגידי בהן - כמקובל בסקטור העסקי כל מדינה מתוקנת בעולם. רוב הבכירים לשעבר מהרשות לניירות ערך, שעובדים בקבוצת אי.די.בי, אינם עוסקים כלל ברגולציה או בפעילות מול הרשות.

ביחס לחישוב לגבי שכרם הכולל של בכירי רשות ניירות ערך לשעבר באי.די.בי, נמסר בתגובה כי “זוהי מניפולציה אשר מכלילה את כל העובדים יוצאי הרשות ונועדה להשחיר את פניהם. חלק מן העובדים נמצאים שנים רבות באי.די.בי. לכל אחד שכר שונה ותפקיד שונה. כך למשל, ליאור חנס עבד ברשות ניירות ערך בין השנים 90’ ל–95’. מאז ועד היום חלפו כבר 17 שנים. חוץ מאשר לצייר עיגול סביב לחץ לאחר זריקתו, אין בפעולה האריתמטית של סכימת שכרם של אנשים מסוימים, העובדים בחברות שונות ובתפקידים שונים בקבוצה, על פני מספר שנים שרירותי, כדי להוות אינדיקציה בעלת ערך - וכל שיש בה הוא השחרת פניהם של עובדים אלה. לא ברור כיצד הגעתם לחישוב הנ”ל. שכרם של חלק מה’בכירים’ באי.די.בי, שעבדו בעבר ברשות, מפורסם בדו”חות, ככל שהדבר נדרש על פי דין. שכר זה אושר כדין ואף לא אחד מבכירים אלה כיהן בראש ‘טבלאות השכר’ במשק”.

לגבי עו”ד מורן מאירי נמסר כי “מאירי לא נבחר לכהן כנאמן לאיגרות החוב של חברות שונות בקבוצת אי.די.בי. מי שנבחר לכהן כנאמן זו חברת הנאמנות קלדן, בבעלות משרד עורכי הדין שפעל אז, משרד דנציגר־קלגסבלד. עם פירוקו למעשה של אותו משרד הועברה פעילות נאמנויות קלדן למשרד עורכי הדין מטרי־מאירי, כאשר כבר בפברואר 2010 הגישה קלדן הודעה לאי.די.בי על התפטרות מתפקידה כנאמן, בה צוין כי החליטה להפסיק הפעילות בתחום הנאמנויות, הודעה שפורסמה ברבים, עליה היא חזרה פעמים נוספות, אך אשר לא ניתן היה להיענות לה לאור קושי למצוא נאמן חלופי שיענה על דרישות הדין".

לגבי טענות זליכה נמסר כי “דו”חות כל החברות בקבוצה, ובכלל זה חברת אי.די.בי אחזקות, נערכים כדין, על פי הסטנדרטים הגבוהים ביותר, ומבוקרים על ידי משרדי ראיית חשבון מהשורה הראשונה”.

לגבי שוני אלבק נמסר כי הוא “לא ניהל מגעים עם אף אחד לפני שסיים את עבודתו ברשות. לאחר שעזב את עבודתו, נפגש עם הרבה מאוד אנשי עסקים, מנהלים ובעלי שליטה בחברות ציבוריות ולבסוף בחר לעבוד בקבוצת אי.די.בי. זאת ועוד, הגם שלא היה מחויב בכך, אלבק גזר על עצמו תקופת צינון נוספת של שנה, שבה הוא לא בא במגע בכל עניין רגולטורי עם עובדי רשות ניירות ערך. בסמוך לתחילת עבודתו באי.די.בי פנתה ח”כ זהבה גלאון ליועץ המשפטי לממשלה בטענות קשות ודרשה בדיקה. היועץ המשפטי בחן את הסוגיה ולא רק שלא מצא דופי בהתנהלות של שוני אלבק, אלא אף מצא לנכון להעיר כי: ‘בשולי הדברים נבקש לציין כי פנייתך, שפורסמה ככל הנראה טרם קבלת התייחסות מעו”ד אלבק, ובוודאי לפני קבלת תשובה מאיתנו, כללה טענות קשות נגד התנהלותו של עו”ד אלבק. כיוון שבבחירת מקום עבודתו, לאחר פרישתו, לא דבק בעו”ד אלבק כל רבב חוקי, צר לנו על עוגמת הנפש שמן הסתם נגרמה לו על לא עוול בכפו’”.

עוד נמסר מהחברה כי “עו”ד שוני אלבק וד”ר אייל סולגניק, יוזמי הכנס לזכר אבי דנון, גאים על הזכות שניתנה בידם לשמש כמארגני הכנס לזכרו של דנון, אשר נועד לכבד את זכרו של חברם הקרוב, מזכיר הרשות ומייסדה של מחלקת המודיעין של הרשות. הכנס, שזו לו השנה השנייה ברציפות, ואשר יתקיים גם בשנים הקרובות, הנו כנס מקצועי מהשורה הראשונה, אשר רשות ניירות ערך והבורסה, יחד עם מרכז פישר, נתנו לו חסות ומסייעות בקיומו. על מנת לחסוך בכספים מופצות הזמנות על ידי הגורמים השונים המעורבים בכנס בדוא”ל לגורמים מקצועיים העשויים למצוא בו עניין. חבל שגם פעולה כה מכבדת ויפה הנה לצנינים בעיני אלה שהזינו את ‘הארץ’ במידע”.

זוהר גושן מסר:
הגעתי לשירות הציבורי בגיל 47 לאחר קריירה משגשגת באקדמיה ובשוק הפרטי. בחרתי בעשייה ציבורית. כשמוניתי לתפקיד יו”ר הרשות הודעתי מראש כי מיד לאחר שאסיים את המשימות שהצבתי לעצמי אפרוש. כך עשיתי. בחרתי שתי משימות, שכל אחת מהן ראויה להוות הישג בפני עצמה לקדנציה מלאה: הקמת בית משפט כלכלי והקמת מערך אכיפה מינהלית ברשות. מדובר בשתי משימות שעשר שנים לפני כן ניסו להשלימן, ללא הצלחה. עם השלמת משימות אלו פרשתי.

בשלוש השנים שהקדשתי לעשייה ציבורית שיניתי לבלי הכר את רמת הפיקוח על שוק ההון בישראל למען הגנה על ציבור המשקיעים. בין היתר, השלמתי את חקיקת דו”ח גושן, לרבות תיקונים 16 ו–17 לחוק החברות, הקמתי את מערכת מעקב המסחר בשוק המשני הנחשבת למשוכללת בעולם, הסדרתי את הפיקוח על תעודות הסל, חתמתי על הסכם הכרה הדדית היסטורי עם אירופה, ייצגתי את ישראל בפני ארגון OECD בתהליכי ההכרה בממשל התאגידי והפיקוח על שוק ההון בישראל, ורשמתי עוד שורה ארוכה של הישגים, שנעשו במקביל להתמודדות עם משבר פיננסי עולמי בהצלחה שזכתה להכרה בינלאומית.

משפרשתי, הקמתי את חברת אריסטו העוסקת בבנקאות להשקעות. ההתקשרות בין אריסטו לבין חברת דסק”ש למכירת המ־לט נעשתה הרבה אחרי שסיימתי את תפקידי כיו”ר הרשות, ולאחר שחלפה תקופה שוות ערך לשלוש פעמים תקופת הצינון החוקית. לאחר שבנק השקעות בינלאומי לא הביא למכירת חברת המ־לט במשך כשנתיים, חברת אריסטו, בעבודה מקצועית שנמשכה כמה חודשים, הצליחה לבצע את המכירה. אריסטו היתה הגורם המרכזי בסגירת העסקה, לרבות מועד הרכישה, מחירה ותנאיה. העמלה ששולמה היא בשיעור המקובל בעסקות שכאלה.

רשות ניירות ערך מבצעת את עבודתה במקצועיות ובנאמנות לאורך כל שנות פעילותה. כך גם היה בכל תקופת כהונתי. כך גם היה בעת שאי.די.בי פיתוח רכשה את חברת גנדן תיירות ‏(ישראייר‏). הרשות דרשה רמת גילוי מפורטת ביותר, אך לא היתה לה סמכות, וגם כיום אין לה, למנוע עסקה כזו, רק משום שהיא עסקה עם בעלי השליטה. לאור דרישת הרשות, כל המידע נחשף ואין טענה שהגילוי לא היה נאות. אכן, על בסיס המידע שחשפה הרשות, העסקה נותחה בהרחבה בעיתונות הכלכלית ומשמעותה הכלכלית היתה ברורה לכל. באסיפת בעלי המניות אישרו 77% מבעלי המניות הבלתי נגועים את העסקה.

פניות שהיו למניעת העסקה בזמן אמת נענו שסמכות הרשות מוגבלת לגילוי מלא של פרטי העסקה, ושבעלי המניות הם היחידים שיכולים למנוע את אישורה. העובדה שלרשות אין סמכות למנוע עסקה עם בעל שליטה, והיא מעולם לא מנעה עסקה כזו, אינה ייחודית לישראל. מצב דברים זה נכון לכל רשות ניירות ערך בעולם המערבי. להלן ציטוט מאתר הרשות היום: “...לרשות אין סמכות להתערב בפרטי העסקאות שמבצעות חברות ציבוריות. הרשות אוכפת את דרישות הגילוי ודואגת שבידי המשקיעים יהיה המידע הדרוש לקבלת החלטת השקעה במקרה של הנפקה או פעולת השקעה בשוק, ולהחליט על הצבעתם במקרים של עסקאות בין חברה לבין בעל שליטה בה”.

כיו”ר הרשות, עבדתי באופן קרוב עם עו”ד שוני אלבק, ששימש כיועץ המשפטי של הרשות, הערכתי מאוד את מקצועיותו ואישיותו וחשבתי שהוא מועמד ראוי לתפקיד היו”ר. בשיחה עם שר האוצר ציינתי בפניו כי בעוד שבבנק ישראל ובאגף שוק ההון נעשים מינויים הן מבפנים והן מבחוץ, ברשות ניירות ערך מעולם לא מונה ליו”ר אדם מבפנים, ועתה יש לשר הזדמנות לייצר את התקדים על ידי מינוי ראוי של איש מתוך המערכת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו