בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה כיף להצביע!

ועוד שלוש סיבות להטריח את עצמכם לקלפי

2תגובות

לנסות לשכנע אנשים שצריך להצביע זו טרחנות איומה. איך שלא מסובבים את זה את יוצאת נודניקית/צדקנית/מתנשאת/שילוב מחריד כלשהו של כל אלה גם יחד. אני יודעת, כי כבר כמה ימים אני מנסה לכתוב את הטקסט הזה והטרחנומטר שעל שולחן הכתיבה שלי מצפצף בלי הרף. ובכל זאת, זהו טור שמתפרסם ארבעה ימים לפני הבחירות, ואני לא מרגישה שיש אופציה לכתוב על משהו אחר. משסיימתי את ההקדמה עמוסת ההרמות־להנחתה הזאת, אין טעם להכחיש שהסיבה לתחושת הדחיפות נטועה, לפחות בחלקה אם לא ברובה, בהשתייכותי לצד שכנראה הולך להפסיד בבחירות הקרובות. הצד שאחוזי הצבעה נמוכים פוגעים בו ואחוזי הצבעה גבוהים מחזקים אותו. הצד המיועד־להפסד הוא גם זה שהפסיד בפעם שעברה, והוא אינו מרוצה מהמצב הנוכחי. יש לו הרבה סיבות להרגיש מאוכזב, חסר אונים, מנותק ותקוע. החיבור בין הרגשות האלה לבין הפמפום האינסופי של המסר “מה שהיה הוא שיהיה” - לא רק מצד מחנה המנצחים־המיועדים אלא גם מתוך מחנה המפסידים־המיועדים - מייצר סטנדרט של תבוסתנות כבון־טון. אם הכל ידוע מראש, למה שמישהו יטריח עצמו לקלפי ב–22 בינואר? אז בעוד הטרחנומטר מצפצף עצמו לדעת אציין בזריזות שהמתלבטים עדיין מתלבטים - והם רבים ‏(ביפ!‏); שכפי שמציין הקמפיין המוצלח עם יוסי מרשק החמוד - למי שלא מצביע אין זכות לקטר ‏(ביפ! ביפ!‏); ושהצבעה היא חובה אזרחית ומוסרית ‏(ביפ! ביפ! ביפ! ביפ!‏).

אבל נשארה עוד סיבה אחת ששווה להתעכב עליה לרגע. הדבר שמניע יותר מכל דבר אחר את החברה המערבית רודפת־העונג: להצביע זה נעים.

כי להיות חלק ממשהו זה נעים

הסטטיסטיקה כבר הוכיחה מזמן שהאפשרות שקול אחד יכריע את הכף היא בעלת סבירות אפסית בבחירות ארציות. ברמה של היחיד הצבעה היא אקט לא יותר רציונלי מקניית כרטיס לוטו. אבל פעולה שהיא לכאורה חסרת משמעות בידיו של אדם בודד, מקבלת משמעות אדירה כשהיא מוכפלת בכוחו של המון. כל מי שאי פעם הצטרף לשירה של קהל בהופעה של להקה אהובה, עודד קבוצת ספורט באיצטדיון מלא, לקח חלק בהפגנה שהצליחה להביא מספר מפגינים גדול, חווה את העונג שבלהיות חלק מחבורה מסיבית שפועלת כגוף אחד. במקרים האלה החוויה היא פיזית ומוחשית ממש, אבל גם במקרים אחרים התפיסה של אדם את עצמו כחלק ממשהו גדול ממנו מייצרת תחושה נעימה של התעלות ושייכות. סוגיות המיחזור ואיכות הסביבה, למשל, הוטמעו בצורה מאוד אפקטיבית במערכת החינוך ‏(בביתי שלי כבר אסור לי לזרוק טישו משומש: “רגע!” צועקים ילדי, “נעשה מזה יצירה!”‏). בימינו לילדי גן בני ארבע־חמש ברור מאוד שהם, דרך פעולות היומיום שלהם, מצילים את כדור הארץ. לא רק את החצר או השכונה או את חוף הים שהם מכירים - את הכדור כולו. כמה כוח יש להם! לראות את עצמי כחלק ממשהו גדול יותר: קהל, חברה, אנושות, או, במקרה של בחירות - עם, זו חוויה מעצימה.

כי להרגיש דמוקרטיה זה נעים

לא צריך להרחיק לכת למשטרים אפלים כדי למצוא את המקומות שבהם אין חופש בחירה. כיסים קטנים של היעדר חופש בחירה מלווים את השגרה של כולנו. לרובנו אין חופש לבחור את הבוס/ית שלנו, גם לא תמיד את מקום העבודה. אין לנו חופש לבחור את המחנכ/ת של ילדינו, לא את המפקד/ת שלהם בצבא, גם לא את המדריכ/ה בצופים. לעתים קרובות אנחנו עושים מאמצים ניכרים כדי לייצר לעצמנו בחירה במקומות שבהם חופש הבחירה דחוק או לא קיים כלל - נאבקים ומפעילים לחצים כדי שקולנו יישמע. שיטת הבחירות בישראל גורמת לרבים להרגיש, בצדק, שקולם לא יישמע אפילו אם יצביעו. ואף על פי כן, על כל פגמי השיטה בפרט והדמוקרטיה בכלל, אלו הכלים שמשמשים את הציבור בהבעת רצונו. ובעוד שאחוזי הצבעה נמוכים לא מבטלים דמוקרטיה, הם בהחלט יכולים לרוקן אותה מתוכן. יש שרואים הימנעות כמחאה, אני מוצאת שזה לא אפקטיבי. במשאל העם על החוקה במצרים שלאחר המהפכה השתתפו רק כ–32% מתוך 52 מיליון מצרים בעלי זכות הצבעה. 64% הצביעו בעד החוקה וכ–36% הצביעו נגדה. כלומר מכל 100 מצרים, 20 הצביעו בעד, 12 הצביעו נגד ו–68 לא טרחו להגיע לקלפי, רבים מתוך מחאה. אבל בסופו של דבר ההליך עדיין היה דמוקרטי, ולמצרים יש חוקה חדשה שרוב אזרחיה לא הביעו עמדה לגביה. מה היה קורה אם 68% היו מתייצבים ומצביעים נגד?

כי אופטימיזם זה נעים

הצבעה היא אקט של אופטימיזם. אופטימיסטים, הוכח מחקרית, חיים יותר זמן ונהנים מאחוזי הצלחה גבוהים יותר. מדובר לא רק בגישה חיובית לחיים, אלא גם בנכונות להתמיד, במוטיבציה לשנות ובתפיסה של קושי כאתגר במקום כמכשול. העובדה שראיית עולם אופטימית היא נעימה לא הופכת אותה לקלה - נהפוך הוא. הרבה יותר קל ונוח להיות פסימיסט - במקרה הכי גרוע תופתע לטובה, ויהיו לך שלל הזדמנויות להיות נורא נורא צודק. נדרש הרבה פחות מאמץ, למשל, כדי שמציאות של קונפליקט תיגרר לעימות אלים, מאשר כדי שמציאות כזו תגיע לפתרון מוסכם. הרבה יותר קל לנבא מלחמה מאשר שלום. עם זאת, ההישגים האדירים ביותר בתולדות האנושות - החל מחלום התעופה, דרך שלום כולל באירופה שנקרעה לגזרים בשתי מלחמות עולם ועד נשיא שחור לארצות הברית - כולם נשענו על אמונתם של אופטימיסטים שהאמינו במה שרוב האנשים סביבם אמרו להם שהוא בלתי אפשרי. הרבה יותר בלתי אפשרי, אגב, מסוגיות של כמה מנדטים לכאן או לכאן.

אז זו הנוסחה, וכולם מוזמנים לבחון אותה: להיות חלק ממשהו ‏+ להרגיש דמוקרטים ‏+ חצי שעה של אופטימיות = נעים. במקרה הכי גרוע תשרפו חצי שעה ותוכלו בכיף להאשים את הטרחנית ההיא מ”הארץ”. ביפ! ביפ! ביפ!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו