בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בן גוריון אמר

כשהייתי ילדה היו לי שתי אפשרויות: להצביע מפא"י או להיזרק מהבית. היום, למזלי, ההחלטה קשה יותר

24תגובות

בחיפה האדומה של ילדותי האפשרות לא להצביע ביום הבחירות לא היתה מוכרת. אנשים התייחסו ברצינות תהומית להצבעה בבחירות, כמין חובה שהיא זכות, או להפך, ממש כמו שירות בצה”ל. ברחוב שבו גדלתי ושנקרא בתחילה שיכון עובדי העירייה, שיא החתרנות היה לא להצביע למפא”י. היה לנו ברחוב שכן אחד שהצביע מפ”ם. הוא היה גבוה אפילו יותר מאבי שהיתמר לגובה מטר ותשעים ואת המשכורת שלו קיבל לא על פי דירוג הפקידים אלא על פי דירוג המהנדסים. ברחוב שבו כל האבות היו עובדי עירייה ידעו כולם מהי דרגתו של כל אחד, בדומה ליישוב רעות.

ברוך ד. היה החבר הטוב ביותר של אבי. כל יום בחמש אחר הצהריים הם היו נפגשים לקפה, משמיצים את שנוא נפשם אבא חושי ואז פוצחים בוויכוח פוליטי בנוגע למפא”י ומפ”ם. ברוך היה מלגלג על לוי אשכול, אבא שלי היה משתלח במאיר יערי ולי נשמע הכל כמו שעמום אחד גדול. בקצה הרחוב ממש גרה משפחה אחת של קומוניסטים. קראו להם “הקומוניסטים”. הגרפיטי הראשון שראיתי בחיי היה על ביתם. מישהו כתב עליו בשחור: “קומוניסטים, חזרו לרוסיה”.

היה לי דוד, בקשרי נישואים, שהצביע לחרות אבל במשפחה שלי סלחו לו. יום הבחירות היה יום חג משום שהיה יום חופש ובשבועות שלפניו היו הרחובות הראשיים בעיר נמלאים בשלטי פרסומת מוארים ובהם אותיות המפלגות השונות שכללו חוץ מבוחריהן גם את “הבלתי מפלגתיים”. “הבלתי מפלגתיים” היו מי שנקראים כיום “הקולות הצפים” ואליהם, בעיקר, מכוונים היום שידורי התעמולה בטלוויזיה.

לו הייתי קול צף היום והייתי אמורה להחליט בעד מי להצביע באמצעות צפייה בשידורי התעמולה בטלוויזיה, הייתי מתקשה מאוד להחליט. סביר להניח שאנשים בעלי השקפת עולם ימנית מוגדרת או השקפת עולם שמאלית מובהקת אינם נמצאים בין הקולות הצפים, לכל היותר הם מתלבטים בין הליכוד לרשימתו של בנט או בין מרצ לעבודה או מרצ וחד”ש. מרבית הקולות הללו נמצאים במרכז והם צריכים לבחור בין ארץ חדשה, יש עתיד, התנועה, קדימה ומפלגת העבודה.

אם נפסול שיקולים כגון יצירתיות קולנועית שהיתה מכוונת אל ארץ חדשה, מראה חיצוני, נועם הליכות ונחמדות שהיו מכריעים לטובת יאיר לפיד, גוף חטוב שהיה מוליך את הקול לכיוון ציפי לבני או יכולת מוכחת לנהל משק בית שהיתה מובילה לשלי יחימוביץ’, נגלה שכולם מתחרים ביניהם ביכולת להעביר מסרים מעורפלים ובלתי מתחייבים משום שיועצי הבחירות שלהם המליצו להם לא לומר כלום.

בהקשר הזה עיצבן אותי במיוחד התשדיר של יחימוביץ’, שהקמפיינרים שלה החליטו כנראה שיש להפוך אותה לדמות רכה, נשית ואמהית. בעיניים קמות בהיתי בדמותה של יחימוביץ’, ככל הזכור לי עד כה אשה רהוטה, דעתנית ופמיניסטית מוצהרת, כשהיא הופכת במחי תשדיר למין גולדה חדשה או מרתה סטיוארט של מערכת הבחירות - מראה למצלמה כיצד היא מקפיאה מראש את האוכל שבישלה בקופסאות פלסטיק שעל כל אחת מהן תווית המסבירה מה תכולת הקופסה. אם כבר מדובר בפטנטים כאלו, הייתי מעדיפה את אודטה אבל אודטה נמנית עם אותם עיתונאים חסרי מזל כמוני ששכחו לארגן להם פרנסה מעולה באמצעות כניסה לאחת הרשימות. למרות שגם לה לא צריך לדאוג.

כשאחי הצביע בפעם הראשונה בחייו הוא בחר בהעולם הזה - כוח חדש, מפלגתו של אורי אבנרי. אבינו כינה אותו “עוכר ישראל”. כשהצבעתי אני, ארבע שנים לאחר מכן, בפעם הראשונה בחיי, זה היה לרצ - התנועה לזכויות האזרח. בחרתי בהם משום שהערצתי את שולמית אלוני שנראתה לי אשה מבריקה, אמיצה ואנטי ממסדית שלתוכנית הרדיו שלה האזנתי בדבקות וספרה “האזרח ומדינתו” ‏(שהוצא אחר כך מתוכנית הלימודים‏), הרשים אותי עד מאוד. הרעיונות שהופיעו במצע של רצ, כמו הפרדת דת ומדינה, מלחמה בכפייה הדתית ונסיגה מהשטחים, הלהיבו אותי. לאהדתי לאלוני תרמה גם לא מעט העובדה שגולדה מאיר תיעבה אותה.

פעם־פעמיים שקלתי את האפשרות להצביע “אסטרטגית”, כפי שעושים הרבה אנשים, כלומר לבחור במפלגה שיש לה הסיכוי הגדול ביותר להחליף את שלטונו של ביבי. לו הייתי חושבת אסטרטגית הייתי כנראה מצביעה לעבודה בבחירות הקרובות, אבל בסופו של דבר בחרתי תמיד להצביע עבור המפלגה שמצעה ופועלה בכנסת ומחוץ לה מתיישבים בצורה הטובה ביותר עם השקפת העולם שלי. הבחילה הכללית מהמערכת הפוליטית מתבטאת בכך שאנשים מתלבטים בין מין לבין שאינו מינו. יש לי חברה ימנית מוצהרת ‏(יש לי כמה כאלה‏) שלא תצביע לרשימה של בנט משום שכולם בה דתיים ועל כן היא חושבת להצביע לאמסלם, שהוא אמנם חרדי “אבל לפחות הוא מתנגד לזה שהם לא עובדים ולא מתגייסים”.

בין חברי בשמאל יש המתלבטים בין הצבעה לשלי יחימוביץ’, שקרנה עלתה בעיניהם מאז הכריזה סוף סוף שלא תשב בממשלת נתניהו ‏(אף על פי שעדיין לא התחילה לדבר על שלום, פינוי התנחלויות והחזרת שטחים‏), לבין הצבעה, כרגיל, למרצ או לחד”ש משום שהם מאמינים לפתע בהצבעה למפלגה גדולה. “כמה מנדטים בכלל יש למרצ/חד”ש סיכוי לקבל?” הם שואלים ואני אומרת להם: זה תלוי רק בכם. אם תצביעו, הם יקבלו יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו