בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון

ג׳רי סיינפלד פשוט לא יכול להפסיק

ג'רי סיינפלד הוא אחד מכוכבי הטלוויזיה הגדולים בכל הזמנים, הוא יכול לחיות עד גיל 200 מבלי לעבוד יום אחד. אז למה הוא בכל זאת מתעקש לעלות פעמיים בשבוע על במה ולהזיע בניסיון להצחיק אנשים שהוא לא מכיר? שאלה טובה

35תגובות

ג’רי סיינפלד התחיל את הנסיעה שלו אחרי ארוחת הערב, בלי למהר. בערך ברבע לשמונה ביום שלישי, כשגשם דקיק ירד, הוא יצא מביתו שבמנהטן - דירת דופלקס מפוארת עם חלונות ענקיים ומרפסת רחבה שמשקיפה לסנטרל פארק - ועשה את דרכו לגראז’ סמוך. מכיוון שהיה בדרכו לספר בדיחות במועדון סטנד־אפ במרכז העיר, הוא החליט לנסוע במה שהוא מכנה “מכונית העיר” שלו: פורשה 911 קררה 4S מודל 98’. הוא נכנס לגראז’ והסיר את כיסוי הבד מעל המכונית. פנים המכונית היה כולו שחור מט, וצבע המכונית תכלת בוהק. “זה נקרא כחול מקסיקו - צבע מאוד מסורתי של פורשה”, אמר סיינפלד. “בשנות ה–70 זה נראה נורמלי, אבל עכשיו זה נראה מטורף”.

השיער שלו, שהשיבה זרקה בו, היה קצוץ כמעט עד לקרקפת והוא היה לבוש מכנסי ליווייס בהירים, סריג פולו כחול נייבי ובלייזר צמר כהה. סיינפלד, שאמר פעם שגם בבגרותו המשיך ללכת בסניקרס “כי זה מזכיר לי שאין לי עבודה”, נוטה לנעול באחרונה נעלי נייק שוקס, שאותן הוא אוהב בגלל בולמי הזעזועים האקסטרווגנטיים, אבל הערב הוא דווקא נעל נעלי זמש גבוהות בגוון חול מדבר. כשהוא בעבודה - על הבמה, עם מיקרופון ביד, מנסה להלהיב את הקהל - התחושה של סוליה נוקשה יותר עוזרת לו להיכנס למוד הנכון.

NYT

“עשיתי עכשיו ניסוי קטן בטוויטר”, אמר סיינפלד. ההופעה שלו במועדון הסטנד־אפ גותהם נשמרה עד כה בסוד, אבל רגע לפני שיצא מהבית הוא החליט להודיע עליה ברשת. “יש להם רק חצי שעה להגיע, כך שאני לא מצפה להתקהלות־בזק”, אמר. ההופעה בגותהם היתה עבורו הזדמנות לנסות על הקהל חומרים חדשים וללטש את הבדיחות הישנות בלי לקחת יותר מדי סיכונים. בעוד יומיים הוא יופיע מול קהל של כ–3,000 איש בתיאטרון ביקון במנהטן, וההופעה הזאת היתה מאיימת הרבה יותר. זו תהיה ההופעה הראשונה של סיינפלד בניו יורק מאז 98’, בלי להחשיב את ההופעות המאולתרות ואת האירועים הפרטיים, והיא תפתח סיבוב הופעות שירוץ בכל רובעי העיר. סיינפלד, שנולד בברוקלין, למד בקווינס והתפרסם בזכות דירה בדיונית במנהטן, קרא לסיבוב הזה בשם הרומנטי “a valentine”, אבל הוא היה גם אמביוולנטי לגביו. “’הגיבור שחוזר לעיירה’ זה לא הנראטיב שלי כסטנדאפיסט”, אמר. “עבורי זה מלון. זה יותר: ‘אני לא שייך לכאן’ או ‘הזר מגיע על סוס לעיירה’. זו המהות של העבודה הזאת”.

סיינפלד תהה אם ההמונים יראו את הציוץ שלו וינהרו לגותהם, אבל גם נוכחות דלה שלהם תספק אותו. לפני כמה שבועות הוא הגיע פתאום, ללא התראה, למועדון “דה קריק אנד דה קייב” בלונג איילנד סיטי בקווינס, והופיע מול “14 איש”. רוב הקומיקאים לא אוהבים לספר בדיחות למושבים ריקים, אבל סיינפלד נהנה עכשיו מקהל שמצליח לתת לו פייט. “אני מתגעגע למופעי החימום שלי לפרנקי ואלי ובן ורין, כשהייתי יורד מהבמה אנונימי לגמרי ובלי מחיאות כפיים. תנו לי עוד מזה”, אמר. “חיממתי פעם את ויק דמון בהופעת צהריים במגרש כדורסל בברוקלין. וכולם ישר התחילו: ‘מי זה הילד הזה? אוי, אלוהים!’ היה להם ברור שאני לא שווה כלום. אבל לפעמים הייתי מצליח לכבוש את הקהל”. אחרי שהיה שותף לכתיבה וכיכב באחת מהסדרות הקומיות המצליחות והאהובות ביותר - סדרה שעדיין, הודות לפלאי הסינדיקציה והשידורים החוזרים, מתפרצת קריימר־סטייל לסלון שלכם 14 שנה אחרי פרק הסיום שלה - יותר קשה להיתקל בקהל קשה. “אני אשמח מאוד אם יהיו שם רק שני אנשים הערב”, אמר.

כדי להוציא את הפורשה מהמוסך, סיינפלד היה צריך לבצע סיבוב של משהו כמו 12 שלבים ולהצליח איכשהו, תוך טלטול המכונית קדימה ואחורה, לא להשאיר שבבי “כחול מקסיקו” על עמוד הבטון הקרוב והמלחיץ. סיינפלד בן 58, ופניו יותר עגולים וחרוצי קמטים, אבל בעיניו נותר ניצוץ הנעורים מימי הסדרה. הוא מחייך ברצון, בין אם ממשהו שמישהו אחר אמר או - מכיוון שהוא בדרך כלל האיש הכי מצחיק בטווח השמיעה שלו - ממשהו שהוא בעצמו המציא. הבעת ההנאה האופיינית שלו היא כיווץ העיניים והאף עד להבלטת השיניים הקדמיות, כשהוא נראה כמרמיטה שמראה הצל של עצמה מעביר בה רטט של הנאה.

הערב הוא לא הרגיש כל כך טוב. “הראש מסתובב לי קצת מהנסיעה”, אמר. הוא חזר רק אתמול מצרפת, שם העביר חופשה של שלושה ימים עם משפחתו, השתתף במסיבת יום הולדת ובדק רכב חולות ‏(באגי‏) לאספנים שחשב לקנות. מאז שהתחיל להופיע במועדוני סטנד־אפ, ב–75’, סיינפלד ראה את עצמו מעל הכל כסטנדאפיסט, והתפקידים האחרים שמילא - אליל טלוויזיוני, בעל, אב לשלושה - עלולים להתנגש עם ייעודו. “נסעתי הרבה ועשיתי חיים”, הסביר, “אבל דעתי מוסחת די בקלות. אם יש לי סוף שבוע אחד חופשי מסטנד־אפ, ואני עושה משהו מוזר, אני שוכח לגמרי מי אני וממה אני מתפרנס”.

NYT

מאחר שהפרויקטים הפוסט־סיינפלדיים הגדולים של סיינפלד היו נדירים ונעשו במרווחים די גדולים זה מזה - “קומיקאי”, סרט דוקומנטרי על סטנד־אפ משנת 2002, סרט האנימציה לילדים “כוורת בסרט” ‏(2007‏), תוכנית הריאליטי הכושלת “שופט הנישואים” ‏(2010‏) שהפיק והשתתף בה כשופט - אפשר היה לחשוב שהוא בילה בנעימים בעשור האחרון על אי פרטי כלשהו, נהג ב”ספיידרים” והתפלש בערימות של כספי תמלוגים. אבל האמת היא שמאז שנת 2000 סיינפלד מופיע כמעט כל שבוע במועדוני סטנד־אפ. השנה מתוכננות לו 89 הופעות, פלוס הופעות באירועים פרטיים, מה שמסתכם בכשתי הופעות בשבוע. הוא חי חיים של קומיקאי בדרכים, אם כי אחד כזה שממלא אולמות של 20 אלף מושבים בלונדון ומגיע להופעות במטוס שכור ולא במכונית מיני.

מוקדם יותר ב–2012 השיק סיינפלד סדרת אינטרנט בת עשרה פרקים שנקראת “קומיקאים שותים קפה במכוניות”, שבה הוא מתנייד במכוניות טריומף וקרמן גיאה ישנות ויפהפיות ומריץ דאחקות על ספל קפה עם חברים כמו לארי דיוויד, אלק בולדווין וקרל ריינר. קהל היעד של התוכנית, אומר סיינפלד, הוא “הבועה הזאת של אנשים שאוהבים צחוק ורוצים להיכנס לזה קצת יותר”. אבל אף על פי שהוא מודה שהאינטרנט שומר על הרלוונטיות של הסטנד־אפ - יש עכשיו פריחה של פודקאסטים, ערוצי וידיאו ואתרים שמוקדשים לקומדיה - בשורה התחתונה, הסטנד־אפ בעיניו הוא תרופת הנגד לניכור הטכנולוגי. “אנחנו משתוקקים יותר ללא־דיגיטלי היום, למגע האנושי האותנטי”, הוא אומר. “אנחנו צריכים לראות איזה שמוק מזיע”.

עבור סיינפלד, שב–2010 הוערך הונו ב”פורבס” ב–800 מיליון דולר, משטר ההופעות הוא לא תוצאה של כורח כלכלי אלא דווקא של אובססיה גבולית - החיידק היצירתי שלא עוזב אותו. “אני אוהב כסף”, הוא אומר, “אבל זה אף פעם לא היה בגלל הכסף”. סיינפלד יכול ללטש בדיחה אחת במשך שנים, לתקן, לקצר ולשכתב אותה עוד ועוד, עד שהיא תהיה מושלמת. “זה דומה לאמנות הקליגרפיה או ללוחם סמוראי”, הוא אומר. “אני רוצה לבנות כלובי צרצרים. אתה מכיר את כלובי הצרצרים היפניים האלה? זעירים כאלה, עם דלתות? זה בדיוק בשבילי: בדידות ודיוק, ללטש דבר זעיר רק לשם הדבר עצמו”.

כשהוא לא עובד, הוא נעשה חרדתי. “אם אני לא מופיע שבועיים, אני מרגיש את זה”, הוא אומר. “קראתי מאמר לפני כמה שנים שנאמר בו שאם אתה עושה הרבה ספורט, אתה ממש הופך לפס רחב: מסלול תאי העצב במוח שלך מכיל הרבה יותר מידע. ברגע שאתה מפסיק להתאמן, המסלול מתחיל להתכווץ חזרה. המאמר הזה שינה את חיי. פעם תהיתי, למה אני עושה את ההופעות האלה, עולה על במה? אני לא יודע כבר איך עושים את זה? והתשובה היא לא. אתה חייב להמשיך לעשות את זה. הפס הרחב מתחיל להתכווץ ברגע שאתה מפסיק”.

הפרומו של "קומיקאים שותים קפה במכוניות"

 

הקסם כשהדלת ננעלת

מועדון גותהם היה במרחק 15 דקות נסיעה למרכז העיר. כשחלפנו על פני מוזיאון הטבע, הדליק סיינפלד את הרדיו במכונית על תחנת WFAN, ששידרה משחק בייסבול. “אתה מכיר את השחקן הזה, אדם גרינברג?” הוא שאל. “לפני שבע שנים הוא היה טירון, ובחבטה הראשונה שלו הוא חטף כדור בראש, התעלף, חטף זעזוע מוח, עף מהליגה”. סיינפלד זקר אצבע: “הגשה אחת”. “מרלינס” הסכימו להחתים את גרינברג ליום אחד אחרי שהאוהדים הגישו עצומה בשמו. “אולי זה נראה קצת יהודי מצדי להתרגש מזה - הלוואי שהוא לא היה יהודי”, אמר סיינפלד. “אבל זה סיפור מרתק. חבטה אחת אחרי שבע שנים. תחשוב באיזה לחץ היה הבחור הזה!”

סיינפלד אוהב לחץ. הוא מתאר את מופע הסטנד־אפ כמו “לעמוד מול הקיר בעיניים קשורות, עם סיגריה בפה, ועומדים לירות בך”. המטרה שלו בגותהם היתה עבודת קבלנות. “הרבה ממה שאעשה הערב הם חלקים קטנים מהמערכונים שבהם דרוש תיקון קטן, שמשהו בהם לא הולך חלק לגמרי”, אמר. “הרבה דברים אני עושה מתוך אובססיה טהורה”. אחד המערכונים נפתח בהערה ש”טוקסידו הוא הסמל האוניברסלי לעבודה בעיניים”. “השורה הזאת עובדת”, אמר. “אבל אני רוצה להגיע מזה לכך שהמקומות שבהם רואים חליפות טוקסידו הם המקומות הכי לא כנים - בתי קזינו, אירועי הענקת פרסים, תחרויות יופי, מלצר ראשי במסעדה - כל הדברים האלה משדרים משהו מפוקפק”. והוא מוסיף: “אבל אני מתקשה להוביל לשם את הקהל. אני מנסה להכניס את זה לפאנץ’ ליין”.

סיינפלד משווה את האנינות שלו בבדיחות לאהבתו הנושנה למכוניות פורשה, שמהן יש בבעלותו “כמה תריסרים”. “שואלים אותי, למה פורשה? הרבה מזה קשור לגודל, בדיוק כמו עם המערכונים. ככל שמשהו הוא קטן יותר, כך קשה יותר ליצור אותו, כי יש פחות מקום לטעות”. בתיכון הוא למד גם לימודים מקצועיים, אפילו שאמרו לו שהילדים שמיועדים לקולג’ לא חייבים, כי הוא רצה לדעת איך מכונות עובדות. “יש לי פורשה סידסטר 57’ ישנה, ואיך שהדלתות שלה נסגרות, אני פשוט יושב שם ומקשיב למנעול שעושה ‘קלו־קליק־קליק’”, הוא אומר. “הדלת הזאת! אני חי בשביל הדלת הזאת. כל מה שלא פג התוקף שלו, זה מה שאני אוהב”. מארק שיף, סטנדאפיסט מפורסם ואחד מחבריו הוותיקים של סיינפלד, אומר: “הוא מדען. כשמסתכלים עליו, הוא במעבדה, רוקח משהו. גם אני מרגיש ככה במידה מסוימת, אבל אצלו כל ניואנס קטן מאוד חשוב”. שרה סילברמן, מעריצה משכבר הימים שגם הופיעה לצדו, מסכימה: “לעומת רוב הסטנדאפיסטים שהם חבורה של עצלנים, הוא התגלמות החריצות”.

אי–פי

בחזית המועדון, שישה קונוסים כתומים עם הכיתוב “קון אדיסון” היו מסודרים לאורך הרחוב. משהבחין בנו, שומר סף שנראה כמו כספת של בנק מיהר להזיז אותם. כשסיינפלד מופיע כאן, הוא מתקשר לבעל המקום, ששומר לו חניה. סיינפלד יצא מהמכונית וזכה למלמולים נרגשים ונעיצות עיניים של עוברי אורח מופתעים. הוא נראה מצוין - קליל ונינוח. באולם הראשי והדחוס של גותהם, הסטנדאפיסט ג’ים גפיגן היה על הבמה. סיינפלד חיכה במסדרון ועיין בדף הצהוב המלא בשורות שרצה לשפר. במכונית הוא הזהיר אותי, “כשנגיע למועדון, אני לא ארצה לדבר עד אחרי ההופעה. אני בעולם משלי”. הוא החליף כמה מילים על בייסבול עם השומר ועם הבעלים, אבל ברור היה שהראש שלו לא שם. השומר אמר, אפרופו פציעת הראש של גרינברג, “לבת שלי היה זעזוע מוח, ועד היום יש לה כאבי ראש”. סיינפלד היה שקוע ברשימות. “הא”, הוא הפטיר, כבר לא מקשיב.

כמה דקות אחר כך הזמין המנחה של גותהם את 300 יושבי הקהל לקבל בברכה “אורח מיוחד - ג’רי סיינפלד!” גם אם הם שמעו על זה בטוויטר, זה לא הפחית מהתלהבותם. “כן! כן!” צווח גבר חסון, שכמעט איבד את עשתונותיו עד שהצליח לשלוף את הטלפון כדי לצלם תמונה. ההופעה של סיינפלד נמשכה 20 דקות והוא נראה נינוח. הבדיחה על הטוקסידו זכתה לצחוקים בינוניים. אחד מפרצי הצחוק הגדולים היה כשסיינפלד, שפיתח את נושא הבגדים המטופשים שאבות לובשים בסופי שבוע, סיכם: “בסופו של דבר, כל האבות מתלבשים על פי צו האופנה של השנה הטובה האחרונה בחייהם” - בדיחה על ייאושו של הגבר המזדקן שהתחבאה בתוך בדיחה על בגדים. כשסיינפלד סיפר אותה, גבר במכנסי כותנה פלט מפיו את הבירה ששתה בפרץ רוק. בשלב מסוים איבד סיינפלד את חוט המחשבה ונאנח כשנפנה לעיין ברשימותיו. אפילו האנחה שלו עוררה צחוקים. הוא סיים לקול תשואות הקהל.

סיינפלד פרש לחדר ההלבשה וצנח ליד דלי של בקבוקי מים מינרליים. בירכתי אותו על ההופעה. “הייתי אומר ששני שלישים מההופעה היו זבל”, הוא אמר כקובע עובדה. “בין אם היו אלה שורות שלא יצאו טוב או שהקצב היה דפוק”. הוא אמר שספר “לפחות שמונה” בדיחות שלא עוררו את הצחוקים שקיווה להם. “יש סוגים שונים של צחוק”, הסביר. “זה כמו נבחרת בייסבול: השחקן הזה הוא החובט הכי חזק שלך, השחקן השני מגיע לבסיסים, השחקן ההוא טוב בהליכות. אם כל אחד יעשה את מה שהוא יודע, אנחנו ננצח”. סיפרתי לו על היריקה של האיש במכנסי הכותנה וסיינפלד התפקע וקרא לזה “פרפר נדיר”. עם זאת, הוא אמר, “לא היה אף רגע אחד שבו הייתי איפה שרציתי. זה היה רק חימום. הייתי צריך להתניע את זה שוב”.

זן ואמנות בניית הבדיחה

במשך תשע עונות נהנתה “סיינפלד” מהצלחה סוחפת וחסרת תקדים. אפשר למתוח קו שעובר מ”סיינפלד” ל”תרגיע” של לארי דיוויד, ל”המשרד” של ריקי ג’רווייס, “משפחה בהפרעה”, “פילדלפיה זורחת”, “המשרד” האמריקאית, ומשם לכמחצית מהסדרות הקומיות שמשודרות עכשיו. בחוגי הסטנד־אפ סוגדים לסיינפלד, שזוכה להערצה בשל חדות העין שלו כשהוא לועג לנושאים גדולים ‏(נישואים או מוות‏) כקטנים ‏(כללי ההתנהגות במשיבון, משקה אנרגיה שאמור להחזיק חמש שעות‏). ב–2001 דיבר הקומיקאי ג’ורג’ קרלין בהערכה על “העולם הקטן, העולם שג’רי סיינפלד חקר ברמה גבוהה ונרחבת שכזאת”. כש”סיינפלד” ירדה וסיינפלד חזר להתמסר לסטנד־אפ, הוא אמר למגזין “טיים” שהוא לא רואה את עצמו כענק. כששאלתי אותו איך הוא מעריך את כישרונו היום, סיינפלד מחה לפני שהפטיר, “אני חושב שזה קיים בי עכשיו”. הוא אומר שהוא מתכוון להמשיך לעשות סטנד־אפ “עד שנות ה–80 שלי, וגם אחר כך”.

אחר צהריים אחד, זמן לא רב אחרי ההופעה בגותהם, הזמין אותי סיינפלד לחלל העבודה שלו באפר ווסט סייד, שם הוא נמצא רוב הזמן, כותב בדיחות. המשרד נקי, מודרני וחמים ומזכיר קליניקה של פסיכולוג אופנתי: קופסת בטון עם תקרה גבוהה, ספה ארוכה וקטיפתית, מרפסת קטנה ומטבחון. תמונות ממוסגרות כיסו את אחד מהקירות: תצלום מסדרת הטלוויזיה “סופרמן” עם ג’ורג’ ריבס, איור מקורי של סיינפלד ואלפרד אי. ניומן שפורסם על שער המגזין “מאד” ב–97’, תמונה של סטיב מקווין עם פורשה 917 שהיתה בבעלותו בשנות ה–70 ושייכת היום לסיינפלד. אופני מירוץ חטובים של “פינרלו”, שעליהם רוכב סיינפלד ברחבי העיר, היו שעונים על הקיר. “זה מאוד ממכר, ההרגשה הזאת של דאייה בין רחובות העיר”, אמר. כמה פסלוני אמי היו מגובבים בפינה ליד בובת פיתום, היקרה ללבו של סיינפלד יותר מהפרסים: “עשיתי איתה מופע סטנד־אפ בכיתה ג’”.

Comedians get coffee in cars

סיינפלד ישב בכורסה בסוודר וג’ינס, נותן לנעלי השוקס האפורות להתאוורר על שרפרף. ביום רגיל, אחרי שהוא לוקח את הילדים ‏(בתו סשה בת 12, בנו ג’וליאן בן תשע, ובנו שפרד בן שבע‏) לבית הספר ומתאמן בחדר הכושר שבבניין שלו, סיינפלד בא הנה ברגל, לוקח לידיו בלוק כתיבה ועט כדורי לחיץ ומתיישב לשולחן. שום רעש לא חודר מהרחוב. דפי הבלוק יגיעו או לסל האשפה או לתיקייה ראשית הכוללת את כל המופע של סיינפלד, בכתב ידו. באחד הימים, כשעילעל בתיקייה, הוא מצא בדיחה שבה, במסגרת דיון על טלפונים עם מסך מגע, הוא משווה את פעולת הדפדוף ומחיקת שמות מרשימת אנשי הקשר, למחווה נפוחה של “מלך צרפתי הומו” שמחליט את ראשו של מי לערוף. סיינפלד כתב את הבדיחה הזאת לפני שנה ושכח אותה. לאחר שגילה אותה מחדש, הוא יספר אותה על הבמה בסוף השבוע הזה.

ההופעות של סיינפלד נמשכות קצת יותר משעה, אבל יש לו חומרים לשעתיים שהוא מחליף ביניהם ברוטציה, כך שהוא יכול לשלב מערכונים שונים בכל ערב. יש איזו מגמה עכשיו, להפוך על הראש הופעה שלמה: להשפריץ בדיחות בסיטונות ולהתחיל מחדש מאפס כדי להימנע מקיפאון יצירתי. לואי סי.קיי הפך את המנהג הזה למעין חגורה שחורה בסטנד־אפ. סיינפלד לא רוצה שום חלק בזה. “הקשקוש הזה של ‘שעה חדשה’ - אני לא יכול לעשות את זה”, הוא אומר. “אני רוצה לראות את יצירתך הטובה ביותר. אני לא מעוניין ביצירה החדשה שלך”. סי.קיי, שבעבר עשה את הופעות החימום לסיינפלד, כינה אותו “וירטואוז - הוא מנגן בזה כמו כינור”, והשניים מיודדים. שאלתי אותו אם הוא חושב שמופעי הסטנד־אפ המהוללים של סי.קיי יכולים להשתפר אם הוא ישקיע יותר משנת עבודה בכל אחד מהם. “זה לא הוגן מצדי לשפוט גישה של אדם אחר למקצוע”, השיב סיינפלד. “אותי מעניינת רמה מסוימת של פרטים, אבל זה שונה מאדם לאדם. הוא היה משתעמם מזה. זו לא הדרך שלו. זו רגישות אחרת”. יש הבדל נוסף ביניהם, זיהה סיינפלד: “לעבוד נקי”. כמעט מההתחלה נמנע סיינפלד מלהשתמש בקללות וגסויות במערכונים שלו, בטענה שמדובר ב”קביים”. “אנשים שיכולים להשתמש בכל מילה שהם רוצים - אם היה לי הנשק הזה, הייתי כותב לך שעה חדשה של סטנד־אפ תוך שבוע”.

אי–פי

פיתוח הבדיחות בצורה קרה ומחושבת כזאת, אומר סיינפלד, מאפשר לו להגיע לפריצות דרך שלא היה מגיע אליהן אחרת. לדוגמה, “היתה לי בדיחה: ‘נישואים זה קצת כמו משחק שח, אלא שהלוח עשוי ממים זורמים והכלים עשויים מעשן’”, אמר. “זו בדיחה טובה, אני אוהב אותה, השקעתי בה שנים. יש שם מכשלה קטנה: ‘הלוח עשוי ממים זורמים’. אני תמיד מאבד שם את הקהל. מים זורמים? מה זה אומר? והחזרה על המילה ‘עשוי’, ‘עשויים’ הפריעה. אז איך אני יכול להגיד ‘הלוח עשוי ממים זורמים’ בלי להגיד ‘עשוי’? בעיה קטנה מאוד, אבל חשתי במבוכת הקהל. צחוק עבורי הוא לא סתם צחוק. אני רואה אותו, כמו במכון מחקר שבוחן את הלוחות הטקטוניים. אם אני עומד שם בחושך ורק מקשיב, אני יודע בדיוק מה קורה. אני יודע בדיוק מתי תשומת הלב שלהם סוטה ממני קצת.

“לכן”, הוא ממשיך, “הייתי מוכרח לפצח את זה. ומה שאני חושב זה שאני מנסה דברים שונים, ערב אחרי ערב, ובשלב כלשהו זה יקרה, או שלא. אם אני אוהב את הבדיחה, אני אחכה. גם אם זה ייקח שלוש שנים, אני אחכה”. בסופו של דבר, באחד הימים של סוף אוגוסט, במהלך הופעה, כלוב הצרצרים הגיע בדיוק למקום הנכון שלו. “פריצת הדרך היתה כשעשיתי את הדבר הבא” - סיינפלד התווה בידיו צורת מרובע, כמצייר את הלוח - “עכשיו אני פשוט יכול לומר, ‘הלוח הוא מים זורמים’, ולעשות ככה עם היד, והם יבינו. ‘לוח שעשוי ממים זורמים’ זה יותר מדי נתונים. ופה אני עושה בשבילך חלק מהעבודה. אז עכשיו אני מתחיל לקצור על זה תרועות, אחרי שנים של עבודה. הם לא חושבים על זה. הם פשוט צוחקים”.

 

יהודי לא נוירוטי

סיינפלד חושב שיכולת ההצחקה היא תורשתית. כשאבא שלו, קלמן, נשלח לחזית האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, הוא נהג לכתוב בדיחות ששמע ולשמור אותן בקופסה. “בצבא, זו היתה דרך להתמודד”, אומר סיינפלד. “אנשים היו מספרים בדיחות בכמויות, כי מה עוד יכולת לעשות כדי לשמור על שפיות? ההכרה בכך שבדיחות הן דבר יקר, משם זה מתחיל. אם יש לך את זה בגנים, בדיחה היא דבר מדהים. היא משהו שאתה שומר בקופסה בזמן מלחמה”.

סיינפלד נולד ב–54’ וגדל בלונג איילנד, בעיירה בשם מספיקווה, וחלם להפוך לפרסומאי. הוא עדיין מעריך פרסומות בזכות החיסכון העלילתי שלהן. הסיינפלדים היו “די יהודים”, נזכר סיינפלד: “הלכו לבית כנסת, שמרו כשרות, כלים נפרדים”. כאח הצעיר מבין השניים - אחותו עוזרת לו לנהל את העסק - הוא הרוויח את פרץ הרוק הראשון שלו בילדותו המוקדמת, בזמן שנישנש משהו עם ידיד. סיינפלד סיפר בדיחה, והחבר התפוצץ מצחוק, מתיז על פניו של סיינפלד רסיסים דביקים. אהבתו לקומדיה התפתחה כששמע את המונולוגים האפיים והמוזרים של ג’ין שפרד ברדיו, וכשקנה את אלבום ההופעה של ביל קוסבי מ–65’, “למה קיים אוויר?” סיינפלד העריץ את המנהג של שפרד “לקחת משהו קטן ולהפוך אותו לגדול”, והשתאה למשמע “הקול של קוסבי ככלי ווקאלי: הוא יכול לחקות דמות, לחקות קול של מסטיק, את קול החיכוך של מכנסי הקורדרוי, את קולות הילדים - הוא משתולל שם לגמרי”. אבל מי שגרם לסיינפלד לחשוב שהוא בעצמו יכול להיות קומיקאי היה רוברט קליין. “הוא היה בחור ניו־יורקי בן המעמד הבינוני”, אומר סיינפלד, “ובאמצעותו יכולתי לדמיין את הדרך שלי”.

אי–פי

הרגלי העבודה של סיינפלד היו נוקשים מהרגע הראשון. כסטודנט לתקשורת ותיאטרון במכללת קווינס, הוא שלח את עצמו למחקר עצמאי של עולם הסטנד־אפ, הופיע במועדונים, ניתח את הופעותיהם של הקומיקאים האחרים וכתב עבודה באורך 40 עמודים. כשהוזמן להופיע לראשונה ב”טונייט שואו” של ג’וני קרסון, ב–81’, הוא הקדים ושינן את המערכון בן חמש הדקות “200 פעם”, הקיף את מנהטן בריצה והקשיב לנעימת “סופרמן” בווקמן כדי לחזק את הביטחון העצמי.

כבר התרגלנו לקלישאת הסטנדאפיסט כליצן עצוב: נשמה מיוסרת על במה אפלולית, מקל את ייסורי הנפש, כמה להערכה. כשבקהל צועקים לסיינפלד, “אוהבים אותך”, הוא אוהב לענות, “גם אני אוהב אתכם, וזה סוג הקשר האינטימי החביב עלי”. לי הוא אמר: “זה סוג החיבור שעובד בסטנד־אפ. זו הדרך הכי טובה שלי לתפקד”. אבל הוא רואה את עצמו יותר כספורטאי תובעני מאשר כאמן מיוסר. הוא משווה את עצמו לשחקני בייסבול - מסובב מעט את הכדור לפני שהוא נפרד מהאצבעות, מנסה לשמור על ממוצע חבטות גבוה. לפעמים הוא משווה את עצמו לגולשים: “בשביל מה הם עושים את זה? זה טהור לגמרי. אתה לבד. הגלים הרבה יותר גדולים וחזקים ממך. הם תמיד רבים ממך. הם תמיד יכולים למעוך אותך. ולמרות זאת אתה מוכן לקבל את זה ולהפוך את זה לרגע אמנותי חולף וחסר משמעות. אני לא מנסה למלא איזו תהום רגשית עמוקה. אני משחק במשחק מאוד מסובך, ואם אתם רוצים לראות מישהו שהוא ממש טוב בלשחק משחק מסובך, זה מה שאני עושה”.

הקהל, מצדו, מוצא בגישה הזאת של סיינפלד נחמה אסקפיסטית. בבדיחות שלו הוא תמיד אורג את המבוכות האיומות של החיים, בשנינות וללא דופי, לזר של טרדות טריוויאליות. הפרסונה הקומית של סיינפלד היא מיושבת לחלוטין - הוא מתרגז הרבה, אבל לא מתלכלך ברגשות קיצוניים, ובטח שלא טרגיים. “הוא היהודי הכי פחות נוירוטי בעולם”, אומרת שרה סילברמן. בבדיחה שסיינפלד נהג לספר לה במשך שנים, הוא קרא לאסלה מוצפת “הרגע הכי מפחיד בחייו של כל אדם”, ובמובן מסוים המערכונים הנקיים והמדויקים שלו הם פלאי השרברבות, הם מרחיקים מאיתנו את ההשפלה. בתוכנית של ארסיניו הול ב–91’ אמר הול לסיינפלד, “כל כך הרבה דברים קורים בעולם עכשיו - המלחמה הזאת, הכלכלה, הפשע”. וסיינפלד ענה: “הם באמת קורים, אבל הם לא קורים כאן ועכשיו, הם קורים שם”.

הרגישות הזאת נסקה לגבהים בסדרת הטלוויזיה, שבה כיכבו ארבעה גיבורים זחוחים ונטולי דאגות שעבורם היתה ניו יורק גן שעשועים של משוכות חברתיות מטופשות, מסעדות דיינר חמימות ולפעמים מוכר מרק רודני. סיינפלד קורא לסדרה “אוטופית”. “סיינפלד” הפכה עבורנו לסמל של שנות ה–90 בגלל הניתוק המוסרי הקיצוני שלה, שהפריע לחלק מהצופים. בטור שפירסמה ב”ניו יורק טיימס”, ציטטה מורין דאוד את ליאון ויזלטיר, העורך הספרותי של כתב העת “ניו ריפבליק”, כמי שאמר ש”סיינפלד” היתה “נשימתו האחרונה והגרועה מכל של החיטוט העצמי הרייגניסטי, רודף הבצע, המטריאליסטי, הנרקיסיסטי והבנאלי”. בהמשך היא כתבה שהסדרה היא תוצר של תרבות ה”’מה ייצא לי מזה’ ששיגשגה באותה תקופה, וסללה את דרכם של דיק מוריס וביל קלינטון לניצחון”. לזכות הסדרה ייאמר שהיא הסתיימה כשכל החבורה מושלכת לכלא בשל אי הגשת עזרה לזולת.

סיינפלד מאחורי הקלעים - "באבל בוי"

 

סיינפלד לא מסכים שהסדרה שלו היתה, כמו שנהוג לומר, על כלום. “אני לא חושב שהדברים האלה הם טריוויאליים”, הוא אומר, ורומז לכך שפרשנים פוליטיים השוו את התחזקותו המחודשת של הנשיא אובמה יום למחרת הנאום החלש שלו בעימות בקולורדו לאותו פרק ב”סיינפלד” שבו ג’ורג’, שנעלב ממישהו בעבודה, חושב על תשובה ניצחת מאוחר מדי. סיינפלד אומר שככל שמופע הסטנד־אפ שלו התבגר והתחיל לעסוק בנישואים ובאבהות, הצחוקים נעשו עמוקים יותר. “זה נוגע בהם בצורה אחרת לגמרי”, אמר. “כשאתה נכנס לאזור הזה, אתה במטבח שלהם, בחדר השינה שלהם, עמוק בתוך חייהם. יש בזה המון פוטנציאל אינטימי וקומי”.

בבדיחות הכי טובות שלו, גם כשהן חפרו בזוטות החיים, יש מעין אלמותיות מאופקת. סטנדאפיסטים צעירים שדיברתי איתם עדיין מתארים את סיינפלד כמקור השפעה. ג’אד אפאטו, שכילד בסוף שנות ה–70 היה אובססיבי למופעי הסטנד־אפ של סיינפלד, אמר לי: “מהרגע הראשון הוא היה הקומיקאי המתבונן הכי גדול שחי אי פעם - אין אף אחד מצחיק כמוהו, וגם לא היה”. בתיכון שיכנע אפאטו את סיינפלד לשתף פעולה בראיון אחד, שבו ניתח את המערכונים שלו בפרוטרוט וחשף את השלד שעליו הם בנויים. אפאטו אומר שזה היה “שיעור בכתיבת בדיחות” שהוא לא שכח מאז. קווין הארט, סטנדאפיסט שממלא אולמות־ענק, סיפר לי שסיינפלד נתן לו עצה טובה בתחילת דרכו, והוסיף שלכישרון האנליטי שלו אין מתחרים: “הוא יכול לתאר כדור קופץ באופן שישנה את תפיסת הכדור שלך לנצח”.

מחמאה מהנאצים

סיינפלד לא רודף אחרי טרנדים, הוא מרוצה לחלוטין מבקתת העץ שלו באולימפוס. יש לו עניין מועט בהומור אקטואלי ואין לו סבלנות לקריצות פנימיות או לכשלים לוגיים־אבסורדיסטיים. הוא מאמין בערכי המופע, הוא משמיע את המערכונים שלו בטונים ובמקצבים תיאטרליים מאוד ולא באלתורים מחובטים או בפני פוקר. כשהוא מופיע באולמות הוא לובש חליפות של ארמאני בשחור ואפור. “יש לי ערכי אולד־סקול”, הוא אומר.

יש בכך סכנות ברורות. הקומיקאי שמסמל תקופה שחלפה, כפי שסיינפלד סימל את שנות ה–90, מסתכן בכך שיישאר תקוע באותה תקופה: לא מחובר, או גרוע מכך, מיושן. הסגנון של סיינפלד נעשה כה מובחן בשלב כה מוקדם, עד שמהר מאוד הוא הפך לקריקטורה אלמותית ‏(“מה הקטע עם...?”‏). סיינפלד עצמו לעג לנטייה הזאת שלו עוד ב–92’, במערכון ב”סאטרדיי נייט לייב”, שבו גילם מנחה שעשועון שפתח כמעט כל שאלה בשלוש המילים האלה.

אבל, וכמעט בניגוד לכל היגיון, סיינפלד הצליח לחמוק מפרודיה עצמית במופע שלו. ההימנעות שלו מעיסוק באקטואליה איפשרה לבדיחות שלו להישאר רעננות תמיד. הצורך לשמור עליהן מעט מרובעות אילץ אותו לחדד אותן. הוויתור על אמירות גרנדיוזיות לטובת תובנות קטנות ועשויות היטב מאפשר לחומר להיראות אוניברסלי. עזיז אנסרי, קומיקאי צעיר נוסף שמעריץ את סיינפלד, אמר לי, “אפשר לתקוע אותו בכוכב של חייזרים ויהיו לו אותן הבחנות מבריקות ומדויקות על זה שכל מה שהם עושים זה כל כך טיפשי”.

מאז ריצ’רד פריור, לפחות, ז’אנר הווידוי היה מאוד מוערך בחוגי הסטנד־אפ, וזה נכון גם היום. סיפור הסטנד־אפ הכי מרגש של 2012 היה בקיץ האחרון, כשהסטנדאפיסטית טיג נוטארו עלתה על במה בלוס אנג’לס וקצרה צחוקים מסאגה של סבל אישי שכללה את מותה הפתאומי של אמה בת ה–65, שלאחריו התגלה אצלה סרטן השד. במשרדו של סיינפלד שאלתי אותו מה הוא היה עושה, על הבמה, אם היה עובר עליו חודש כזה, והוספתי “חס וחלילה”. “תודה על ה’חס וחלילה’”, הוא אמר. “אני מת על זה, זה פשוט קורע. חייבים להגיד את שתי המילים האלה”, הוא מחא כפיים בהנאה. “אם היה לי חודש כזה, הייתי עושה מערכון שלם על ‘חס וחלילה’”.

טיג נוטארו בסטאנד אפ

 

אביו של סיינפלד נפטר ב–85’, אחרי מאבק בכמה סוגי סרטן שונים, “כנראה מאי ספיקת לב, בסופו של דבר”, אומר סיינפלד. אמו, בת 98, חיה בפלורידה. הוא אומר שמעולם לא התבדח על כך, “כי זה לא גורם לי להיות מצחיק. אם זה גורם לך להיות מצחיק, על זה אתה מדבר. המערכון הזה של טיג נוטארו, הוא החליט שהוא רוצה להיות מערכון. המערכון משתמש בה כדי להגיע לקהל, ויש לה מזל שהיא נמצאת במקום הנכון בזמן הנכון. היא החובט השני בדאבל פליי: את רק צריכה להיות שם כדי לתפוס את הכדור ולזרוק אותו הלאה. היא גאונה שזיהתה את זה ועשתה את הצעד”. אבל הוא התעקש שהקזת דם אינה דרישת סף לגדולה. “מה דון ריקלס מספר לנו על עצמו במופע שלו? כנראה לא הרבה. הוא לא שופך את המעיים, אבל היצירה שלו כל כך מדהימה, הכישרון שלו מדהים, יש בזה עומק”.

מתחת לפני השטח, אומר סיינפלד, רוב המופע שלו עוסק ב”חוסר הטעם של החיים עצמם. יש לי בדיחות שבהן אני אומר שהחיים שלך מסריחים, הרכוש שלך הוא זבל, אתה לא חשוב”. לארי דיוויד, חבר קרוב של סיינפלד עד היום, אמר לי: “ג’רי לא מקבל מספיק קרדיט על המיזנתרופיה שלו - זו הסיבה שאנחנו מסתדרים כל כך טוב”. בקטע חדש במופע שלו, סיינפלד משווה אדם לבלון. בתחילת הקשר הרומנטי, הבלון קליל ויפה והאשה “מחזיקה בו חזק” מפחד שיתעופף. נדלג קדימה, והבלון משתרך, זרוק באיזו פינה, על הרצפה, לא מסוגל אפילו “לזקור את החוט של עצמו”. בדיחה אלגנטית ומוחצת על ההתפוררות האנושית ועל תקוות מנופצות.

במהלך השיחה סיינפלד מתאר “נטייה לדיכאון” מחוץ לבמה, שמלווה בכמיהה רוחנית שנמשכת כל חייו. “תמיד חסר משהו”, אמר. הוא השתעשע קצת בזן בודהיזם ‏(“אני אוהב את משחקי המילים, את הקואנים”‏), בסיינטולוגיה ‏(“עשיתי שני קורסים ב–76’”‏) ובמדיטציה טרנסצנדנטלית. הוא עדיין רואה עצמו כיהודי. “החמיא לי מאוד לאחרונה לשמוע על הפגנה של נאצים בפלורידה שבה הם לקחו תקליטורים של ‘סיינפלד’, ציירו עליהם צלבי קרס והשליכו אותם דרך חלונות בית כנסת”, אמר. “זה היה נחמד”.

הוא רמז שאכזבה רומנטית היא משהו שהיה מדכא אותו פעם. בסדרה, חייו של סיינפלד היו סחרחרה של נשים יפות. “האם אלה היו חיי האמיתיים באותה תקופה?” הוא שואל. “כנראה”. הוא נותר ברווקותו עד גיל 45, ובמופע שלו היום הוא אומר שללא ספק היו לו “בעיות”. אחרי שנולדו ילדיו, סיפר, הוא הבין ש”יש חלק שלם במוח שלי שנמצא במצב רדום. ילדים נותנים לך משהו. אלמלא הילדים שלי, אני פחות או יותר גמרתי לחיות. אני יכול להתאבד. עכשיו יש משהו אחר לחיות למענו”.

ניסיון קומי שנכשל

באחד מימי שישי בראשית אוקטובר עלה סיינפלד על מטוס פרטי מניו יורק לקנזס סיטי, מיזורי, סיפר בדיחות על הבמה כ–75 דקות, ואז טס למילווקי, שם עמד להופיע בתיאטרון ריברסייד למחרת בערב. בשבת בבוקר הוא רצה לראות את “ארגו”, לכן שכר אולם שלם בבית הקולנוע המקומי, אוריינטל, וצפה בסרט יחד עם הקומיקאי ממופע החימום שלו, מארק שיף, והמפיק של סיבוב ההופעות. “הסרט מצא חן בעיני”, אמר סיינפלד אחר כך, על כוס קפה במלונו, “אבל הסוף היה קצת הוליוודי”.

הוא עשה כבר שתיים מחמש ההופעות המתוכננות שלו בניו יורק - אחת במנהטן ואחת בברונקס. סיינפלד חושב שהן היו מוצלחות, אבל הוא הודה שהן עלולות לשמש גם סיבוב פרידה מהעיר. “כשקלרק קנט הופך לסופרמן, הוא צריך רגע לעצמו - תא טלפון או מחסן”, אמר סיינפלד כדי לתאר את מרחב הנשימה שהוא צריך כדי להיכנס לאווירת המופע. “אם אני בבית, אין לי החלל הפיזי או הנפשי לעטות את התחפושת. זה נורא. לא סוגרים דלתות, יש לי ילדים קטנים. ברגע שאתה סוגר דלת, מישהו דופק עליה. וכשאני בבית, אני נהנה מזה. אני לא רוצה שום מרחב אישי, אני רוצה שהם יטפסו עלי. אבל כשאני עושה את הדבר השני? קשה לי להגיד שנהניתי מזה כל כך”.

כשסיינפלד לא בדרכים, הוא נשאר בבית. הוא אוהב את “מד מן”, אשתו ג’סיקה, מחברת ספרי בישול, אוהבת את “הומלנד” וכל המשפחה נהנית מ”דה וויס”. סיינפלד אינו צופה בשום סדרה קומית בקביעות, ומתייאש מרובן אחרי כמה דקות צפייה. אם הוא נתקל במקרה בשידור חוזר של “סיינפלד”, הוא יצפה עד שיראה את עצמו, ואז יעביר ערוץ. הוא מתייחס לעובדה שפרצופו נראה בכל מקום בשוויון נפש. אחרי ההופעה שלו במכללת ברוקלין בנובמבר, כשמעריץ שאל אותו אילו תוכניות הוא אוהב, ענה סיינפלד: “אני לא צופה הרבה בטלוויזיה, אני הייתי הטלוויזיה”.

על כוס קפה במלון במילווקי דיבר סיינפלד על חיי המשפחה שלו ותיאר את ילדיו כהפך הגמור מפרחחים עשירים. בתו התרגזה, אמר, כשקיבלה מג’סיקה אייפון 5 וכינתה אותו “טלפון של ילדות רעות” וביקשה מכשיר זול יותר. בנו ג’וליאן אומר לג’רי שהוא “מפונק” ומפציר בו למכור את מכוניותיו. הילדים ירשו את הגן הקומי. “אני אומר, ‘טוב, ארוחת הערב מוכנה’”, אמר סיינפלד, “והם אומרים, ‘כאילו שלא ידענו את זה’. אני אומר, ‘זה אני, אתם לא יכולים לחקות אותי!’”

איי־פי

“קומיקאים במכוניות שותים קפה” הוא ניסוי ב”בידוד הגן”, אומר סיינפלד. “יצאתי ערב אחד עם שלושה קומיקאים ואחד שהוא לא קומיקאי, וזה היה מדהים: הם כולם כלבי ג’ק ראסל, והוא קולי”. הוא גאה בפרק הסיום של סדרת האינטרנט, שבו דנו הוא ומייקל ריצ’רדס ‏(קריימר‏) בהתפרצות הבימתית של ריצ’רדס ב–2006, שפגעה בקריירה שלו. כשהתעמת עם מטרידנים שחורים בקהל, צעק ריצ’רדס את המילה “כושי” שבע פעמים, והכל צולם. בוויכוח שניטש בעקבות זאת, קשה היה שלא לראות את הדברים כרגע של כיעור טהור, אבל סיינפלד אומר שהפירוש הזה משקף טעות קטגוריאלית. נאום על במה, שנישא במהלך מופע, הוא דבר ייחודי, הוא טוען, ומערכונים - גם המאולתרים שביניהם - הם דבר שונה מווידוי אישי. “זו היתה טעות קומית נוראה”, אמר סיינפלד. “הוא כעס, וזו היתה הבחירה הלא נכונה, אבל זה היה ניסיון קומי שנכשל. בתרבות שלנו אנחנו לא מרשים דברים כאלה, במיוחד לא בזירה הגזעית. אבל כקומיקאי אני יודע מה קרה, הוא יודע מה קרה וכל קומיקאי יודע מה קרה. וכל הקומיקאים השחורים יודעים את זה, והרבה מהם הצטערו על כך, כי הם יודעים שקשה ששופטים אותך בהקשר הזה. אתה קופץ מצוק ומנסה לנחות בצד השני. זו היתה פשוט עוד קפיצה לא מוצלחת”.

כשהספלים שלנו התרוקנו סיינפלד נעמד, ואחרי שנעצר לכמה תמונות בלובי, עלה לחדרו לתנומה קלה. נפגשתי איתו מאוחר יותר בחדר ההלבשה שלו בריברסייד, שם עמד לעלות לבמה ב–22:00. הז’קט שלו היה תלוי על קולב בפינה, והוא היה על הספה בחולצת שרוולים, טובל בייגלה בצנצנת חמאת בוטנים, צופה במשחק של היאנקיז ומרגיש טוב. שיף, שמופיע כבדרן החימום שלו, היה שם גם. על המסך ריצדה פרסומת למכונית בהשתתפות שאקיל אוניל. “תראה את הסוודר הנורא שהלבישו לו”, אמר סיינפלד. “אפשר לראות איך כואבות לו הברכיים כשהוא יורד במדרגות”. אוניל אמר שהמכונית מהודרת. “מהודרת?” שאל סיינפלד. “עם אפודת הצמר הזאת שלך?” המשחק חזר לשידור, ואיצ’ירו סוזוקי, האאוטפילדר הדקיק של היאנקיז, התקרב לבסיס. “זה האיש שאני מתחבר אליו יותר מכל ספורטאי”, אמר סיינפלד. “הדיוק שלו, דיוק מדהים. תראה את מבנה הגוף שלו - הוא מיצה את המקסימום מעצמו. הוא הבחור הכי קשוח. הוא זריז. והוא זקן”.

המצלמה חלפה על פני ספסל השחקנים. “אלה בחורים צעירים, מארק”, אמר סיינפלד. “איך יש להם כאלה עצבי ברזל?”

“הם משחקים 180 משחקים”, אמר שיף. “אם אתה היית מופיע 180 פעם ברצף, גם לך היו”.

“אבל זה משחק סוף העונה, זה משחק חשוב”, אמר סיינפלד. “אם הקהל לא צוחק, בסדר. אבל אם הבחור הזה מפספס את ההום ראן, 60 אלף איש פורצים בבכי!”

כעבור זמן קצר יצא שיף ועלה לחמם את הקהל. סיינפלד השתתק, לעס בייגלה וצפה במשחק. כעבור 20 דקות הוא קם, ניער את הפירורים ממכנסיו, לבש את הז’קט ועשה את דרכו לבמה, מוכן להתחיל לשחק.

תרגום: מרב שמבן
2013 The New York Times ©

ג’ונה וויינר הוא כתב עצמאי ב”רולינג סטון”. מאמרו האחרון ב”ניו יורק טיימס” עסק באמן דיוויד שריגלי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו