ורה בבון רוצה להציל את בית לחם - סוף שבוע - הארץ

ורה בבון רוצה להציל את בית לחם

בית לחם מנסה להתאושש מחרם כלכלי ממנו סבלה בעבר. האם ראש העיר השנייה בשטחים תצליח לעשות את המהפך, להוריד את שיעור האבטלה בעיר ולגרום לצליינים להישאר לישון בה סוף-סוף?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ערב חג המולד והימים שאחריו הם שעתם היפה של בית לחם וסוחריה. כולם בחוץ. מתחת לעץ אשוח ענק המקושט בנורות זעירות בצבעי ירוק עד מוכרים וקונים סוכר ורוד, תירס חם, פלאפל, כובעי סנטה קלאוס ובלונים צבעוניים של סנטה, מיקי מאוס או דורה. ילדים ומבוגרים, דתיים וחילונים, מוסלמים ונוצרים, שוטרים ואזרחים - כולם מצטלמים ליד בובות הפלסטיק המציגות את לידתו של ישו.

ורה בבון, ראש העיר החדשה של בית לחם, מוקפת היום, ערב חג המולד, יועצים רבים הלבושים בחליפות נוצצות. זהו יומה של בבון. בית לחם של לידת ישו וכנסיית המולד מושכות בימי החג תיירים ומצלמות מכל העולם ומרחבי הרשות הפלסטינית. זו הזדמנות, זו גם סכנה. צעדיה של בבון החלטיים, והיא חוצה את הכיכר ההומה בין המסגד והכנסייה היישר לבית העירייה המקושט בלונים לכבוד החג. בדרך בבון מספיקה ללחוץ יד לזוג מגישי תוכנית הבוקר, שמיקמו להם ספה בין דוכן הפלאפל לחנות המזכרות, לשוחח עם מפקד המשטרה המקומית שנפרסה היטב לקראת החגיגות וגם ללחוש משהו בחיוך לאמיר בבון, עוזר אישי במשרה חלקית ובן בכור במשרה מלאה.

ורה בבון. נשים מתאימות להנהגה כי הן נולדו כדי להכיל אחריםצילום: רויטרס

על אף המצב הביטחוני המידרדר, הצהרות על בנייה ישראלית חדשה ממש מעבר לפינה, אבטלה גואה וכלכלה במשבר, בדצמבר צובעת את עצמה בית לחם בצבעי החג, ומשתדלת, ולו לימים אחדים, לשכוח. אבל בצד שיכרון השכחה, כשעיני כל העולם הנוצרי נשואות אליה, מגניבה בית לחם לחגיגות גם צבעים מקומיים עזים כמו ירוק ושחור, צבעי הדגל שמייצרים את הסיפור הפלסטיני הלאומי. החיבור הייחודי הזה מוזכר בכל ראיון לתקשורת זרה, על כל דף מידע, ונקשר יפה, לדעת אנשי העיר, לסיפורו של הפליט הנוצרי הראשון של העיר, שעזב אותה לפני 2,000 שנה.

בבון היא האשה הראשונה שנבחרה לתפקיד ראש העיר בבית לחם ‏(באוקטובר האחרון‏) והשנייה ברשות הפלסטינית אחרי ז’נט חורי, שנבחרה לראשות העיר רמאללה ב–2005. היא מקפידה לשמור על מבט ממלכתי גם כשאף אחד לא מסתכל. גווה זקוף, עיניה ירוקות בורקות. שפת הגוף שלה נחושה. חיוכה רך. זהו חג המולד הראשון שלה כראש עיר. והמבחן המעשי הראשון מאז שנבחרה.

נושא חג המולד השנה הוא תקווה, כך הוחלט בעירייה אחרי שבע שנים קשות ונטולות תקווה שהיו מנת חלקה של בית לחם. ראש העיר הקודם, ויקטור בטארסה, היה מקורב לחמאס ולשמאל הרדיקלי, והוחרם בשל כך על ידי הקהילה הבינלאומית. חלק ניכר מהתרומות ומההשקעות הוקפאו בכל שנות כהונתו. תושבי בית לחם ראו בעיניים כלות איך כספים רבים מגיעים לבית ג’אלה ובית סחור השכנות ונעצרים בכניסה לעירם. כתוצאה מכך סובלת היום בית לחם מירידה ניכרת בפיתוח תשתיות, מאבטלה ומשינויים דמוגרפיים משמעותיים.

גם הפרויקט היוקרתי של פארק התעשייה שאבן הפינה שלו הונחה ב–2010, שיתוף פעולה של ממשלת צרפת עם יזמים ובעלי הון מקומיים, לא הצליח עדיין להביא פרנסה לתושבי העיר, בעלת 22 אלף תושבים (לפי אתר העירייה), צפופה ופקוקה, שבה שוטרים לא מתרגשים מכך שמשאיות חונות בחניה כפולה וחוסמות בלי חשבון מכוניות מזדמנות. למי שמתלונן עונים השוטרים בנונשלנטיות שהנהג קפץ לרגע לסופר לעשות קניות ותכף ישוב. לא בטוח שקדנציה של ארבע שנים תספיק לבבון ליישם את כל התוכניות שמונחות אצלה במגירות. בטוח שהיא תזדקק לשקים גדולים וגדושים בתקווה.

נשים להנהגה

בבון, נוצרייה בת 49, רצה ברשימת פתח. היא אלמנה, אמא לחמישה ילדים, מרצה לספרות אנגלית ואמריקאית באוניברסיטת בית לחם וחוקרת מגדר. היא לא חברת מפלגה ולכן אפשר לומר שאין לה אג’נדה פוליטית. את מרבית שנותיה השקיעה באקדמיה ובגידול הילדים. לקראת הבחירות המוניציפליות שהיו אמורות להתקיים ברשות ב–2010 ולא התקיימו היא היתה חלק מרשימה עצמאית שכל חבריה טכנוקרטים. לפני הבחירות באוקטובר השנה פנו אליה חבריה מהמפלגה העצמאית ‏(רשימה של תושבי העיר שרצו לבחירות‏) אבל היא לא היתה מעוניינת. כמה חודשים קודם לכן היא התחילה לנהל את בית הספר היווני־קתולי בבית סחור. “זה היה אתגר גדול בשבילי”, היא אומרת, “בית הספר עמד להיסגר והם היו זקוקים דחוף לתוכנית שתניע את המערכת מחדש. נכנסתי לזה במלוא המרץ אבל בספטמבר פנו אלי מהנהגת פתח, ביקשו שאעמוד בראש הרשימה”.

למרות הזמן הקצר שעמד לרשותה בבון הסכימה להתמודד. “שמחתי על השינוי באווירה”, היא אומרת, “על כך שבהנהגה הבינו שגם אשה יכולה למלא את התפקיד הזה בהצלחה. הייתי מאוד מרוצה שניצחנו, אף על פי שחמאס החרים את הבחירות. חמישה גברים מחמש מפלגות התמודדו נגדי. היום יש לנו רוב במועצת העיר. הכנסנו שמונה חברים מתוך 15. זה נהדר”.

חג המולד בבית לחם. חוגגים למרות המשבר הכלכלי והתשתיות הפגומותצילום: רויטרס

ידעת שתנצחי בגלל התמיכה של פתח?

“לא בהכרח”.

פחות מחודשיים היו לבבון להתכונן לבחירות. מי שעזר לה היו ילדיה, שנרתמו באופן מוחלט להצלחתה ומאוד גאים בה. “פעלנו כמו כוורת דבורים ממש”, מספר בנה אמיר, “כל אחד מאיתנו נתן את כל כולו וגם שילם מחיר אישי ומקצועי כדי לעזור לאמא שלנו להיבחר”. אמיר טוען שהחרמת הבחירות על ידי חמאס לא פגעה בשיעור המצביעים, שהיה גבוה יותר מזה של 2005, יותר מ–50%. “זו היתה מערכת בחירות מוצלחת מאוד של פתח בבית לחם”.

לאמיר, בן 27 וחצי, עיניים בהירות כשל אמו. הוא למד ביולוגיה באוניברסיטת בית לחם ועובד בארגון של הפטריארכיה לזכויות אדם. סאמר, בן 25, למד מינהל ציבורי באוניברסיטת ביר זית, מנגן פסנתר וסקסופון, נדין, בת 23, למדה חשבונאות באוניברסיטת בית לחם ולומדת עכשיו לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. נדין היא כנרת המנגנת בתזמורת הצעירים הפלסטינית. גם לורדין, בת 18 וחצי, כנרת, וגם היא מנגנת בתזמורת הצעירים. בקרוב תיסע לטולוז להמשיך ללמוד מוזיקה. נטאשה, בת 17 וחצי, תלמידת תיכון ושחקנית כדורסל בנבחרת הלאומית, ובזמנה הפנוי חולמת להיות עיתונאית. “החלטתי שהילדים שלי צריכים לקבל הזדמנות לחוות וללמוד כל מה שהם רוצים ויכולים”, אומרת בבון.

בבון, אשה אנרגטית ואלגנטית, בטוחה שהתפקיד של ראש עיר או ראש ממשלה נתפר במיוחד למידותיה של אשה. “נשים נולדו כדי להכיל אחרים. זו גישה שבאה מתוך הרחם. גברים עובדים רק בשביל עצמם”, היא אומרת. “מאז שנבחרתי אני עובדת כל יום, מהבוקר עד הלילה. פגישה אחת נוגעת באחרת. אבל אני לא עובדת בשבילי, אלא בשביל העיר”.

בבון נולדה, גדלה והתחנכה בבית לחם. אביה היה סוחר. היא סיימה תיכון סנט ג’ורג’, בית ספר לא ממשלתי לבנות של הכנסייה הקתולית. “גם הבנות שלי למדו שם”, היא אומרת, “מקבלים שם חינוך טוב, לומדים מנהיגות”. בגיל 18 וחצי נישאה לג’וני בבון. אמו, יאנינה קופטסקי, היתה פולנייה. היא באה לארץ כאחות הצלב האדום עם הצבא הבריטי והתאהבה באיברהים בבון מבית לחם. “נישאתי לאדם מאוד מבין”, אומרת בבון, “הוא היה מכונאי, היה לו גראז’ ומקום לרחיצת מכוניות. אמרתי לו שאסכים להתחתן בתנאי שהוא יתמוך בי שאוכל להמשיך את הלימודים. והוא אמר: ‘ורה, אני אתמוך בך ככל שאוכל’. והוא עמד בהבטחתו. סיימתי תואר ראשון בספרות אנגלית כשבני הבכור אמיר בזרועותי”.

חג המולד הראשון

פגישת העבודה הראשונה של בבון בערב חג המולד מתקיימת באולם הכנסים שבקומה השלישית של בניין העירייה. שם ממתינה לה קבוצת גדולה של צליינים פולנים, כומר וראש הרובע ויליאנובה שבוורשה. צליינים פולנים חשובים מאוד לתיירות של הרשות הפלסטינית, ואנשי העירייה מקדישים להם זמן רב ויקר מפז במהלך היום המוטרף הזה. “הפולנים תורמים רבות לעיר בית לחם”, אומר חוויאר אבו־עיד, ממשרד ההסברה של הרשות, “בניגוד לרוב התיירים שרק קופצים לבקר אצלנו וישנים בישראל, הפולנים שוכרים חדרים בבתי מלון בעיר ולנים כאן כמה לילות”.

אזרחי פולין לנו בשנה האחרונה 170 אלף לילות בתוך תחומי הרשות. מקום שני מבחינת מספר לינות בשנה אחרי התיירים מרוסיה. הקבוצה הזאת מתכננת לבלות בבית לחם שבעה ימים. עם הצליינים הפולנים באה גם הטלוויזיה הפולנית וגיבורת תרבות אחת, זמרת האופרה המפורסמת אליצייה וגוז’בסקה, שהחליטה לבלות את חופשת חג המולד בהולי־לנד.

כאשר בבון נכנסת לחדר הפולנים קמים ומלווים אותה במחיאות כפיים נרגשות. היא נראית סמכותית ומנהלת את סדר היום בדייקנות. “זהו חג המולד הראשון שלנו אחרי ההכרה הבינלאומית באו”ם”, היא פותחת בנאום שהכינה, “זה ניצחון התקווה, ניצחון האנושות וניצחון השלום. אנחנו מודים לכם ולמדינה שלכם על התמיכה ומקווים שהתהליך יימשך”.

אחרי החיוכים, לחיצות הידיים, הצילומים וקבלת מתנה מראש הרובע היא ממהרת אל גג הבניין לראיון בבי.בי.סי. בבון לא רוצה לשבת על הכיסא הגבוה, היא מעדיפה לעמוד. כך, לדעתה, היא נראית טוב, כך היא רוצה שיזכרו אותה. בבית העירייה, עם רוב גברי מוחלט, בבון והעוזרת שלה נאלצות להוכיח את עצמן כל בוקר מחדש, ונראה שהן מצליחות. אבל הפעם היא מתיישבת ומעניקה את הראיון פעמיים, פעם אחת לערוץ הכללי ופעם אחת לזה של המזרח התיכון, שם היא חוזרת על משפטי המפתח שייאמרו במשך כל אותו היום.

צילום: רויטרס

מתחת למעטה המחויך של גברת ראש העיר מסתירה בבון לא מעט סבל ומצוקה אישיים. ב–90’, כאשר כבר היו לה שלושה ילדים, באחד מלילות ספטמבר, בעלה ג’וני נעצר על ידי הצבא הישראלי. הוא היה חבר פתח, מבוקש בשל פעילותו באינתיפאדה הראשונה. לבבון לא היה מושג במה בעלה מתעסק בשעות הפנאי. “אני לא רוצה שאף אחד יפרוט על המיתרים של הייסורים והסבל של המשפחה שלי”, היא אומרת, “מאוד לא נוח לי שאנשים יחשבו שנבניתי מזה. הסיפור שלי מאוד אישי. בעצמי הייתי בשוק גדול. לא ידעתי שג’וני היה פעיל באינתיפאדה ושהיה חבר בפתח. הוא היה איש מאוד שקט ורגוע, איש משפחה ואבא מאוד טוב ולא היה שום רמז לזה שהוא קשור לפעילות מחוץ לבית.

כל זה השתנה כשבלילה אחד, בחצות, נשמעה דפיקה בדלת וחיילים נכנסו פנימה וביקשו ממנו לבוא איתם. “שאלתי מה קורה, והוא אמר: ‘אני אחזור תוך שעתיים’, זה היה נורמלי באותם ימים שלוקחים אנשים לחקירה. אני אמרתי: ‘שאלוהים יהיה איתך’ ואפילו לא ליוויתי אותו החוצה, עד כדי כך לא חשדתי בכלום.

במשך חודשיים ניסינו לברר איפה הוא נמצא ולא הצלחנו. אחר כך בא אלי הביתה אותו אדם שעצר אותו וביקש את המפתחות של המוסך של ג’וני. שאלתי אותו: ‘איפה ג’וני? מה שלומו? אז הוא אמר שהוא במכונית ושאל אם אני רוצה לראות אותו. עלינו ביחד במדרגות, מהבית שלנו לרחוב, ואז הוא שאל אותי: ‘למה הוא עשה את זה?’ ואני אמרתי: ‘מאותה סיבה שבאת לעצור אותו’. ראיתי את ג’וני, הוא היה אזוק בידיו, והיה כל כך יפה. אמרתי לו: ‘תשמור על עצמך’, והוא אמר: ‘ורה, תדאגי לילדים’. ומאז, ספטמבר 90’, אני כל הזמן שומעת את המילים שלו: ‘ורה, תדאגי לילדים’”.

ג’וני נשפט וישב בכלא שלוש שנים וחצי על חלקו באינתיפאדה הראשונה. שלושה חודשים בלבד לאחר המעצר בבון השאירה את הילדים אצל אמה והתחילה ללמוד ספרות אפרו־אמריקאית לתואר שני באוניברסיטה העברית. “שלחתי מכתב לג’וני”, היא מספרת, “כתבתי לו שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה העברית אם רק יקבלו אותי, והוא ענה: ‘סומך עלייך ורה, תלכי על זה’. כשהלכתי לשם בפעם הראשונה להירשם, אבא שלי בא איתי. אני זוכרת שכשנכנסתי למתחם האוניברסיטה קפאתי במקום מרוב התרגשות. הרגליים לא נשאו אותי.

“זה היה בפברואר, בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. היה כאן בלגן גדול, אבל היה לי מאוד חשוב להתחיל ללמוד בסמסטר השני. הסכימו לקבל אותי אבל היתה בעיה, לא ידעתי עברית. אמרתי למי שדיברה איתי: ‘בואי נעשה הסכם, תקבלי אותי ללימודים ואני אגש למבחן בעברית בקיץ. אם לא אעבור אותו, תזרקו אותי’. לימדתי בבוקר באוניברסיטת בית לחם, אחרי הצהריים הייתי נוסעת לאוניברסיטה בירושלים, ושכן שלי היה בא לבית הורי ללמד אותי עברית. למדתי במשך חמישה חודשים ובאוגוסט ניגשתי למבחן וקיבלתי ציון 85. חינוך בשבילנו הפלסטינים זו לא זכות - זו חובה לאומית”.

וכך, בזמן שבעלה בכלא הישראלי וילדיה אצל אמה בבית לחם, בבון מצאה את עצמה לומדת באוניברסיטה העברית על מיעוט אחר, במקום אחר, אלפי קילומטרים מכאן, ועל המאבק שלו לחירות.

אף על פי שבאוניברסיטה ידעו שבעלה בכלא, היא אומרת, היחס אליה היה הוגן. ג’וני נפטר ב–2007 מבעיות לב. “מאז שהוא חזר מהכלא הוא לא התאושש”, אומרת בבון. “באינתיפאדה השנייה המוסך שלו נהרס בהפגזות, זה היה על יד קבר רחל, חיפשו שם מישהו והפגיזו את האזור כולו. אני אמרתי לו שאקח הלוואה ונבנה את המוסך מחדש וזה מה שעשינו, ובלילה אחרי שגמרנו לבנות המקום שוב הופגז ונהרס. ג’וני נשבר לגמרי. הוא הפך להיות חסר ישע. היה כמו ילד ובשלב מסוים ויתר. הוא אמר לי: ‘ורה, אני מעביר לך את החרב והמגן שלי, אני לא מסוגל יותר. הוא עבד שלוש שנים כפונקציונר באחד הארגונים של הרשות. היתה לו משכורת. אבל זה לא שיפר את מצבו והוא נפטר. הוא הוכר כמרטיר. הארון שלו נעטף בדגל פלסטין. מאז שהוא נעצר ועד שהוא נפטר זה היה בשבילי מסע ארוך של שמונה שנים שבהן הייתי צריכה לדאוג לעצמי ולילדים שלי”.

אחת הבעיות הקשות של בית לחם היא השינוי הדמוגרפי הנרחב שהתרחש בה ב–70 השנים האחרונות. בית לחם של לפני הקמת המדינה היתה עיר של שמונה משפחות: שבע נוצריות ואחת מוסלמית. כיום, על פי הנתונים הרשמיים, הנוצרים בבית לחם רבתי, כולל בית ג’אלה ובית סחור, מהווים כ–40% מהאוכלוסייה. על פי נתונים לא רשמיים, שיעורם של הנוצרים נמוך עוד יותר. אחת הסיבות לשינוי היא הריבוי הטבעי. המשפחות הנוצריות קטנות, ובדרך כלל מונות בין שניים לארבעה ילדים. אצל המוסלמים מספר הילדים הממוצע גדול יותר ונע בין שישה לשבעה ילדים.

בעיה נוספת היא ההגירה. במשך השנים עזבו רבים מתושבי בית לחם הנוצרים המבוססים והמשכילים והיגרו לדרום אמריקה ובעיקר לצ’ילה. כיום יש בצ’ילה קהילה משגשגת של 500 אלף פלסטינים מתוך 17 מיליון תושבים. הם מהווים נדבך חשוב בכלכלה, בפוליטיקה ובחברה הצ’יליאנית. הגל האחרון של ההגירה היה בשנת 2000. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה עזבו נוצרים רבים למדינות סקנדינביה. “בנאום שלי בחג המולד פניתי אליהם וביקשתי שיתמכו בנו”, אומרת בבון.

אז היום הנוצרים הם מיעוט בבית לחם?

“אני מתנגדת לשימוש במילה מיעוט נוצרי, כי מיעוט הוא ביטוי טעון שמשמעותו אתנית ואנחנו כולנו עם פלסטיני אחד”.

ובימי החג העם הפלסטיני כולו חוגג - גם מוסלמים ואפילו בדואים שהגיעו מהדרום. משפחות עם ילדים ונשים עטויות שחור מכף רגל ועד ראש, יחד עם פלסטינים שהגיעו במיוחד מרחבי העולם המערבי, נהנים מהשפע ומהבוהק של העיר שכה אוהבת את תייריה. נשים מאפרות את ילדיהן בצבעי אדום ולבן, ואלה מצדם משחקים בבלוני הליום בצורת סנטה קלאוס או פו הדב, תלוי בהשקפתם הדתית. הילדים הם ללא ספק המרוויחים העיקריים מהיום הזה, ולהם לא אכפת שקול המואזין משתלב באופן דיסהרמוני בצלילי להקת חג המולד המקומית ששרה את שירי החג עם סלסולים ודרבוקות.

באזור עוברת עכשיו האטרקציה המרכזית של הבוקר - עשרות נגני חמת חלילים ומאות אנשי תזמורת צועדים בדרך שבה יצעד בעוד כמה שעות הפטריארך הנוצרי ויברך את העיר ואת העולם. שתי צרפתיות שהגיעו במיוחד ממלונן בתל אביב כדי ליהנות מהחגיגות מביטות על המצעד של תזמורות הצעירים לאורך הרחובות ומתרשמות מכמות הסקוטים שהפלסטינים הצליחו לגייס במיוחד לאירוע.

“הסקוטים” הם בני נוער פלסטינים שגויסו למצעד כמעט מכל בתי הספר התיכוניים הנוצריים ברשות הפלסטינית ובישראל. לצרפתיות, שאולי ציפו לשמוע כאן מוזיקה מזרחית ולראות תהלוכת גמלים, הסיפור הזה של עשרות להקות ומאות נגני חמת חלילים ממוצא ערבי לא מתיישב עם הפנטזיה האוריינטלית שהן בנו לעצמן בדרכן מתל אביב לבית לחם.

אבל לא כל יום כריסמס. בבון יודעת שימי החסד שלה ספורים. שבקרוב היא תצטרך להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד קשה. שיעור האבטלה בעיר הוא מעל לממוצע ברשות הפלסטינית ‏(21%‏). “יש לנו כאן בעיות ייחודיות”, היא אומרת, “בגלל שאין מספיק מקומות עבודה בעיר ובסביבה הקרובה, מי שנפגע בעיקר הן הבנות הצעירות. הן לא יכולות לנסוע לעבוד במקומות מרוחקים כמו רמאללה, למשל, כי זה אומר שהן צריכות להישאר ללון שם בלילה ובחברה מסורתית כמו שלנו זה לא מקובל”.

איך תשני את זה?

“יש לנו תוכנית לפיתוח התיירות. ב–2011 נבנו 13 בתי מלון חדשים ויש גם פרויקט של אזור תעשייה חדש שנתמך על ידי ממשלת צרפת ואמור לספק 5,000 מקומות עבודה חדשים”.

בתי המלון שנבנו בבית לחם לא מצליחים להשאיר בה את התיירים הרבים שעולים לרגל לכנסיית המולד. מספרם מגיע לכמיליון ו–700 אלף בשנה, אבל רובם הגדול חוזר בלילה לירושלים או לתל אביב ובית לחם נשארת ברוב ימות השנה עם בתי מלון בחצי תפוסה במקרה הטוב. בנוסף להכרה באו”ם הכריזה אונסק”ו ביוני האחרון על כנסיית המולד כאתר מורשת עולמית - מה שאמור לסייע מעט לראש העיר החדשה. אחת המטלות שבבון לקחה על עצמה היא לגרום לתושבי בית לחם להרגיש יותר מעורבות בנעשה בעירם.

איך בדיוק תעשי את זה?

“אשקיע בצעירים - הם העתיד, ואנסה ליצור גשר בין העירייה לקהילה. עד כה לא ניהלה הקהילה יחסים קרובים עם ראשי העיר. כשהיו להם בעיות הם לא ממש פנו לעירייה ולא ראו את עצמם שותפים למעשיה. אין כאן שפה של אינטגרציה”.

את חושבת שיש סיכוי שתפרוץ אינתיפאדה שלישית?

“לא. הפעם, אחרי ההכרה באו”ם, המצב הפוליטי השתנה. עכשיו אנחנו נמצאים תחת מטרייה של כל המדינות בעולם ולכן היחס כלפינו יהיה שונה ולא יהיה לנו צורך לפנות לאלימות כדי לזכות בהכרה. אם היינו בוחרים בהתנגדות אלימה היינו עושים את זה מזמן, אבל כשמחמוד עבאס החליט ללכת במסלול המשא ומתן ופנה לאו”ם זה אומר שהוא לא רוצה אלימות, וכך זה יהיה עד לניצחון הסופי”.

הבחירות בישראל לא מעוררות בה עניין מיוחד, אבל היא מעודכנת. היא אוהבת מאוד את הרעיון ששלוש נשים עומדות בראש מפלגות. “אני מקווה שהנשים שעומדות בראש המפלגות שלכם יביאו את השיח בינינו לרמה אחרת. אנחנו נמצאים ברגע קריטי ביחסים שלנו ואשה יכולה לחולל פלאים. השפה של האשה שונה מזו של הגבר. היא התברכה בחוכמת נשים ובלב אמיץ ויכולה לחולל שינויים”.

מה את חושבת על הבחירות בישראל?

בית לחם בערב חג המולד השנה. שיעור האבטלה בעיר הוא מעל לממוצע ברשות הפלסטיניתצילום: אי–פי

“אני חושבת שכל מנהיג בחלק הזה של העולם צריך שתהיה לו, בנוסף לאג’נדה לאומית, גם אג’נדה של ראייה רחבה יותר. וצריך שיימצא שם מקום לחיים בשלום בשתי מדינות. ואני מקווה שמי שלא ייבחר אצלכם יהיה לו מספיק אומץ לב לחשוב על בניית עתיד לדורות הבאים. זה המסר שלי לבוחרים שלכם; שיראו לנגד עיניהם את כל האופציות ויחליטו לאיזו אג’נדה הם רוצים להצביע”.

מרואן ברגותי רואיין בכלא ולפי כל הסקרים שנעשו בתחומי הרשות עולה שהוא היה מנצח בבחירות לנשיאות אם היה מתמודד.

“יכול להיות. אני חושבת שהוא די פופולרי אצלנו. אבל אני מאמינה בהווה ולא יודעת מה יהיה בעתיד. מה שאני כן יודעת זה שהנשיא שלנו עובד ועושה את הכי טוב שהוא יכול”.

מה את חושבת על הנשיא שלכם?

“הוא נהדר. אני מכבדת אותו לגמרי. הוא מייצג את המטרה שלנו. הוא הגדיר אותה נכון בקונטקסט הגלובלי ועומד על זכותנו להתקיים באופן מאוד ברור. הוא מאוד הגון ואותנטי”.

בנימין נתניהו לא בוטח בו, טוען שהוא מדבר ומתנהג בלשון כפולה.

“הוא תמיד מדבר בשפה אחת ובאותה רוח”.

יש מוסלמים שלא אוהבים את הרעיון שאשה היא ראש עיר?

“אני מניחה שיש כאלה אבל עובדה שנבחרתי. לא הצביעו בשבילי רק נשים ורק נוצרים. הצביעו בשבילי גם גברים מוסלמים”.

כאשה, את מתכוונת לתת עדיפות לטיפול בנושא האלימות במשפחה?

“אני מכירה בבעיה הזאת. היא חמורה מאוד. בבית לחם יש מקלט לנשים מוכות”.

לא מספיק להגן על נשים, הבעיה לא תיפתר אם לא יתחולל שינוי מערכתי בחינוך וענישה כלפי גברים אלימים.

“זה נכון. צריך לשלב בין השניים. להעצים נשים שילמדו להגן על עצמן ולחזק את מערכת הענישה. עד לא מזמן החוק ובתי המשפט היו מאוד סובלניים כלפי רצח על רקע של כבוד משפחה, למשל, והעונשים לא היו יעילים. עד שקרה המקרה בכפר יאטה לפני תשעה חודשים, מישהו הרג שם את האחיינית שלו. באותו ערב, מחמוד עבאס ישב בביתו וצפה עם אשתו בטלוויזיה וכשהוא ראה את זה הוא הזדעזע וקרא להתאים את החוקים בפלסטין ולהגביר את העונשים על רצח שנעשה על רקע של כבוד המשפחה. הוא אמר שפשע הוא פשע ולא חשוב על איזה רקע זה נעשה ואני מאוד מקווה שזה ישנה את המצב”.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

“יום אחד הייתי בראיון לקבלת עבודה בירושלים. האיש שראיין אותי שאל: ‘איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?’ ואני אמרתי לו שאני לא רואה את עצמי בשום מקום, שאני אשה שעובדת קשה בשביל ההווה שלה ולא יודעת להגיד שום דבר על העתיד. הוא לא קיבל אותי לעבודה בתואנה שאני אשה בלי שאיפות וחזון. אחרי הבחירות פגשתי את האיש הזה בכיכר המולד בבית לחם ואמרתי לו: ‘אתה עשית שגיאה ענקית. אשה בלי חזון היא עכשיו ראש העיר של בית לחם’. לא הייתי מגיעה לזה אם לא הייתי עובדת ביושר וכל כך קשה בהווה שלי’”.

כבר עברו כמה ימים מאז ישבה בבון עם יו”ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בערב המיסה המרכזית של חג המולד. הכיכר אינה הומה כפי שהיתה בחגיגות, ובכל זאת ישנם לא מעט תיירים שהגיעו מרחבי העולם כדי לחוות קצת מקסמה של העיר בתקופת החגים. התיירים והפלסטינים מצטלמים תחת עץ האשוח הענק, אוכלים פלאפל, או קונים כובע סנטה קצת באיחור. בבון עוברת בכיכר, שגובלת בבניין העירייה, פעמים רבות ביום. הכיכר חשובה לה, היא ביתה, היא פניה של בית לחם.

שם, מתחת לעץ האשוח, התגנב נער עם עגלת תירס, שהבין שכדאי לעמוד איפה שכולם מצטלמים. “זה לא חוקי”, אומרת לו בבון, שלרגע מוצאת את עצמה שוב בתפקיד מנהלת בית ספר. “תחזור למקום של העגלות”. הנער מסתכל עליה ועל שני השוטרים שעומדים בסמוך, משפיל מבט ומושך את עגלתו לכיוון דוכני הממכר האחרים. בבון ממשיכה לענייניה, אולם לפני כן היא מניחה את ידה על כתף הנער הננזף וזורקת לעברו חיוך קטן. אחרי שעתיים חזר הדוכן למקומו הבלתי חוקי מתחת לעץ האשוח.

אלה לא הולכות להיות ארבע שנים קלות בבית לחם, זה ברור לכולם. אבל נראה שלמרות זאת, בבון ניגשת אליהן עם הרבה תקווה. היא יודעת היטב שבחינוך צריך להיות סבלניים מאוד, סבלניים ועקשנים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ