בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החטא, עונשו ומה שבא אחר כך

סיפור חייו מלאי הדרמה של אחד השחקנים המרתקים בארץ, דודו ניב

תגובות

לפעמים יצירות אמנות יכולות לשנות לאנשים את החיים, ואם לא את החיים - לפחות את תפיסת החיים, או את תפיסת האמנות. זה נדיר מאוד כמובן, וזה בעיקר נדיר בתיאטרון הישראלי. ובכל זאת, מי שראה לפני ארבע שנים את ההצגה “על החטא” של קבוצת מלינקי, שהתבססה על “החטא ועונשו”, ודאי יצא ממנה קצת אחר משנכנס אליה. לא מעט מההישג התיאטרוני המפעים ההוא היה שייך לאחד משלושת השחקנים הראשיים בהצגה - שחקן שהיה אז די אלמוני והיום רק קצת פחות: דודו ניב. ניב שיחק את פורפירי, חוקר המשטרה שמשכנע את רסקולניקוב בסופו של דבר להודות במעשה הרצח שביצע, ובדרך מנהל איתו דו קרב מוחות פסיכולוגי ופילוסופי מרתק.

בשנים שחלפו מאז שיחק ניב בתיאטרון גשר ובהפקות נוספות של מלינקי, במידה כזו או אחרת של דיוק והצלחה, אבל הכישרון הגדול שנגלה ב”על החטא” עדיין לא הביא לפריצה שלו לתודעת הקהל הרחב, או במילים אחרות, הוא עדיין לא הפך לכוכב. לפני כמה חודשים הוא עזב את תיאטרון גשר והצטרף לקאמרי, לשתי ההפקות השייקספיריות בבימויו של ארתור קוגן, "ריצ’רד השני" ו"ריצ’רד השלישי". בהזדמנות זו נחשף אליו קהל רחב הרבה יותר, כשהוא ממלא את תפקידיהם של הלורד בקינגהאם ב"ריצ’רד השלישי" ושל דוכס יורק ב"ריצ’רד השני".

“זה מוזר לשחק את 'ריצ’רד' בקאמרי, פתאום אני מרגיש כאילו אני משודר בפריים טיים בטלוויזיה”, צוחק ניב. “פתאום אני שומע אנשים שמדברים עלי בלי שהם שמים לב שאני יושב מאחוריהם. היה אחד שאותי ספציפית מאוד לא אהב”. אבל למרות הכישרון והתפקידים הטובים שהוא עושה בשתי ההפקות, יש להניח שרוב הקהל עדיין מגיע כדי לראות את איתי טיראן, הכוכב הבלתי מעורער של התיאטרון, בתפקיד הראשי בשתי ההצגות, ולא כדי לראות את דודו ניב.

סיפור החיים של ניב, כיאה לשחקן, מכיל לא מעט דרמות. הוא נולד כדוד מינקובסקי לפני 45 שנים בתל אביב, בשכונת יד אליהו, כבן יחיד לשני הורים שעבדו במשטרה - אביו היה סוהר, ואמו פועלת ניקיון בתחנות משטרה ובבית השוטר ביד אליהו. הוא מתאר קשר קרוב מאוד עם אמו, לעומת יחסים צוננים למדי עם האב. “אבא שלי היה סוהר בכלא רמלה, איש חמור סבר שהיה קם כל בוקר בחמש, שותה קפה, לובש את המדים, יוצא, וכשהוא חוזר בערב רואה חדשות והולך לישון. הוא אף פעם לא ראה אותי משחק, זה לא עניין אותו. אבא לא היה איש רע, אבל היה אדם מאוד סגור. בניגוד לאמא שלי, לא היתה לו יכולת להביע רגש. הוא לא היה נגיש עבורי, ואני לא יודע מה גרם לזה. לעומת זאת, תמיד הייתי צמוד אל הסינר של אמא, גם כשהיא היתה בעבודה. היא היתה אשה נורא נורא פשוטה”.

ואמא כן התעניינה במה שאתה עושה?

“ממש לא. אבל בניגוד לאבא, היתה לה אלי נתינה כמעט בלי גבולות”.

ניב בכל זאת אסיר תודה לאביו על דבר אחד לפחות - ההיכרות עם דמותו של ג’יימס בונד, שהפך לדמות מופת בחייו ולמושא להתמחות ייחודית. הפגישה הראשונה שלנו התקיימה ימים ספורים לפני הקרנת הבכורה של הסרט החדש בסדרת ג’יימס בונד, “סקייפול”, וניב כבר היה נרגש מאוד לקראת ההופעה החוזרת של החבר הוותיק שבזכותו, הוא אומר, החליט שהוא רוצה להיות שחקן. “יש בבונד פורמולה, טקס, פולחן. אתה מגיע לסרט בונד ואתה יודע שיש דברים שיקרו. העולם, למרות שיש בו טלטלות, משהו אחד נשאר יציב - בונד מגיע. כנראה שגם כילד וגם היום בגיל 45 אני זקוק לקצת פנטזיה להישען עליה. בחיים יש המון התלבטויות, המון בחירות שאתה לא תמיד יודע מה לעשות מולן. בונד יודע, ולשעתיים אתה בטוח בידיים שלו. הוא נכון בטעם שלו בלבוש, נכון בהומור שלו ונכון בטעם שלו בבחורות”.

אבל אם לבונד הכל מצליח בסופו של דבר והוא תמיד יודע מה נכון לעשות, אצל ניב הדברים קצת יותר מסובכים. היחסים המורכבים שלו עם התיאטרון באו לידי ביטוי כבר בשנה השנייה בבית הספר למשחק בית צבי, אז הודיע לו המנהל דאז, גרי בילו, שהוא מסלק אותו עד שילמד איך מתנהגים. “העיפו אותי כי הייתי אלים וטיפש ובלתי נסבל. היה לי רומן ארוך עם אחת התלמידות, וכשזה התפרק, לקראת סוף השנה השנייה, הייתי עוד יותר זועם מאי פעם, ואי אפשר היה לעמוד מטר לידי. לגרי היה הרבה אמון בי, ואת השריטות שלי דאז הוא ראה בתור משהו שהוא חלק מהעניין ולא תמיד שם לי מחסום. בשלב כלשהו מתחתי את החבל יותר מדי, ושם הוא תפס אותי באוזן ואמר לי ‘לא לבוא יותר למקום הזה עד שאתה מטפל בעצמך’. הייתי בשנה ב’, ובמקום להמשיך בלימודים פשוט עשיתי שוב את שנה ב’, עם המחזור שמתחתי. אז עוד לא האמנתי שאני מקבל פרספקטיבה אבל זה מה שזה היה”.

מיד אחרי הלימודים הוא השתלב בבית לסין, בהפקות “הרולד ומוד”, “סתיו ימיו” ו”מצעד המלאכים”, ובקאמרי, בהפקת “הלילה ה–12” בבימויו של מיקי גורביץ’. ההצלחה היתה כנראה מהירה מדי, ואחרי כמה שנים כשחקן פעיל ניב שוב איבד את זה, ועזב את הקאמרי בטריקת דלת, ולמעשה החליט לעזוב לחלוטין את עולם התיאטרון. “למרות הניעור בבית צבי, גררתי את ההתנהלות הבעייתית שלי גם לתוך עולם התיאטרון. לא הייתי מרוצה אז ממה שחשבתי על עצמי. חשבתי מצד אחד שאני הכי גדול בעולם, ומצד שני חשבתי שאני הכי מחורבן בעולם. שיחקתי בלהיות סטאר. חשבתי שאני צריך לעשות המלט ומקבת, ולא את התפקידים של הבחורים הצעירים עם העיניים הגדולות שנתנו לי. כל דבר נראה לי לא מספיק”.

 

היו מקרים של אלימות?

“שברתי דברים, הרשיתי לעצמי התנהגות לא נעימה עם בנות זוג שהיו לי, עם במאים, מנהלים. כנראה פחדתי שאם לא אסתיר את עצמי מספיק טוב, כולם יראו שאני לא שווה את מה שהם חושבים ואז יבעטו אותי למקום רחוק מאוד ולא אוכל לחזור. העדפתי שיגידו שחקן עם פוטנציאל אבל אישיות בלתי נסבלת.

“אבל יש תובנות מאז. לדודו של אז יש הפינה שלו בהיסטוריה של הגוף והנפש, אבל אני חושב שהיום אני אדם נעים יותר ומתחשב יותר. זה טוב שלשחקן יש כל מצבי הקיצון, מחמלה גדולה לזעם גדול, לאלימות גדולה, ליכולת לאהוב באופן בלתי נגמר. אבל אלה כלים שאתה צריך להשתמש בהם כשאתה משחק, לא כשאתה חי. כשאתה חי אתה צריך להיות בן אדם”.

במקביל באותה תקופה הידרדר מאוד מצבה הבריאותי של אמו, שסבלה מאי ספיקת לב, סוכרת ומחלות נוספות, וניב החליט לעבור לגור איתה ולהתנתק לחלוטין מכל העולם שהיה חלק ממנו עד אז. אביו נפטר כמה שנים קודם לכן, גם הוא ממחלת לב. “היה לאמא שלי אשפוז רציני שאחריו אמרתי זהו, אם אני לא מצליח לפקס את עצמי בשום מקום אחר, אז הנה כאן יש לי איפה לפקס את עצמי. הבנתי שיש מבוי סתום במה שחשבתי שאני רוצה לעשות, הייתי אז לקראת גיל 30 עם מחשבות של חוסר ביטחון מעורבבות בשיגעון גדלות, והיה משהו אחר שהיה הכי חשוב לעשות. זו היתה הנקודה החשובה ביותר בחיים שלי, להבין שאמא שלי צריכה אותי”.

במשך ארבע שנים סעד ניב את אמו. “היא ואני ביחד, המון בתי חולים, המון טיפולים ופחדים וחרדות, אם יהיה בכלל מחר מבחינתה, ופתאום זה נתן לי את ההזדמנות קצת להחזיר לה על האהבה הגדולה שלה אלי. בזמן הזה לא התפרנסתי. לאמא שלי היתה פנסיה מהמשטרה וככה חיינו. אני הייתי המטפל, החבר, הרופא. זה הדאיג אותה שאני לא עושה כלום. שמנתי אז מאוד, זה היה נראה שאני הולך לחיים מוזרים מאוד. אבל לי זה עשה טוב. כשהיו לה ימים טובים לקחתי אותה לבית מלון באילת. היא ישבה בבריכה, ואני הלכתי לצלול. היא אהבה לקרוא רומנים וראתה טלנובלה. לקחתי אותה למשחקים של מכבי תל אביב כי היא אהבה מאוד כדורסל. חזרתי לחיים בשכונה, לחברים מיד אליהו. השכנים הסתכלו עלי וחשבו שאני מוזר. למה הוא לא עובד? למה אין לו אשה?”

ביולי 2002 הידרדר מצבה של האם ואחרי אשפוז של שבוע בטיפול נמרץ היא נפטרה, בגיל 64. “הייתי שם עד הרגע האחרון, ואז ביקשו ממני לחתום על הטפסים הרשמיים. במקום לחתום נכנסתי למיצובישי שלי ונסעתי ונסעתי ונסעתי, עצרתי לאכול, חזרתי הביתה והלכתי לישון, לא היה לי מושג מה אני עושה. בלילה היה טלפון. כשעניתי לטלפון זה היה קול ספציפי מאוד, שאמר, ‘דודו, מה שלומך’. זה היה גרי בילו, שלא דיברתי איתו הרבה מאוד זמן. מתברר שהרופא שהיה אחראי על טיפול נמרץ נשימתי הכיר אותו, ואחרי שאמא מתה הוא התקשר אליו ואמר לו, אחד הילדים שלך מבית צבי נמצא כאן ונראה אבוד. גרי שאל מה אני עושה, ואמרתי שאני ישן. הוא שאל אם אטפל בסידורי ההלוויה. אמרתי שלא. הוא אמר - 'תלך לישון, מחר אסביר לך למה זה חשוב'. הוא באמת דיבר איתי בבוקר והסביר לי כמה זה חשוב לסגור דברים, כדי שאחר כך לא אצטער. ושבועיים אחר כך הוא שאל אותי אם אני רוצה לחזור לשחק והזמין אותי לשחק בכמה הפקות בתיאטרון הספרייה”.

התפקיד הראשון שהחזיר את ניב לתיאטרון היה בהצגה “הבחורים בדלת ממול” בתיאטרון הספרייה, שם פגש גם את מי שהפכה לאשתו, שחר הילה שי. גרי בילו, שנפטר לפני כשנה, הפך להיות דמות משמעותית בחייו, עוד יותר מאשר קודם, והוא מילא את מקום אביו המנוח וליווה אותו לחופה ביום נישואיו עם שחר. “הוא היה ג’נטלמן גדול ורגיש ברגעים שלא ידעתי מה לעשות, תמיד הושיט יד ותמיד היה כתף. הוא היה חבר טוב תמיד, ואני רוצה לחשוב שהוא חשב שאני חבר טוב שלו. אני חושב שהוא היה גאה בזה שחזרתי לעסוק בעיסוק שגם הוא וגם אני כל כך אוהבים ושאני עושה את זה בלי פיצוצים ויריות".

נראה כמו אנטי גיבור

הניתוק הממושך מעולם התיאטרון כנראה הצליח להרגיע את השדים המתרוצצים בנפשו של ניב, ומאז חזר להופיע לא נרשמו יותר תקריות חריגות. להפך, הקולגות שלו מציינים שהוא אדם נוח ונעים לעבודה ופרטנר אהוב ונדיב. האם האילוף העצמי תרם להפיכתו לשחקן טוב יותר, או שאולי להפך?

“כשמרוויחים כמה קמטים וכמה חוויות חיים זה ממלא גם את מה שאתה עושה בתור שחקן”, טוען ניב. “זה מקצוע אוורירי מאוד. נורא חשוב כבני אדם, ללמוד, להבין מה יותר חשוב בחיים ומה פחות, ומה עושים עם השמחה ומה עם האהבה. ככל שאנחנו חיים את החיים עם כל מה שהם מביאים לנו, אז יש לך הרבה יותר ז’יטונים לשחק איתם בקזינו הזה של הבמה”.

איגור ברזין, המייסד והבמאי של תיאטרון מלינקי, ראה את ניב בסוף הגלגול הראשון שלו בקאמרי והיה מזועזע. “זו היתה קטסטרופה, כל כך גרוע. ראיתי שהוא מתפרק. זה היה יותר גרוע מגרוע, היה ברור שזה חריג. היה ברור שאדם לא רוצה עד כדי כך לעשות מה שהוא עושה, שזה מעניין. זה היה המשבר. אחר כך עיבדתי מידע עליו. אני חושב שהוא הרגיש כאדם מוכשר שיש לו כוח לעשות דברים, אבל הוא כבר יותר מדי בתוך המערכת ומשתמשים רק בצד אחד שלו, שהתפקידים שנותנים לו פחות מעניינים ממה שהוא רוצה. באותה תקופה הוא היה כוכב. אבל הוא לא הסתדר עם המערכת”.

מקסים ריידר

ברזין פגש שוב את ניב כמה שנים אחר כך, כאשר חיפש שחקן לתפקיד החוקר פורפירי בעיבוד שלו ל”החטא ועונשו”, והגיע להצגה “עד התביעה” על פי סיפור של אגתה כריסטי, בתיאטרון חיפה. “הלכתי לראות את ההצגה ומיד רציתי אותו. ידעתי שהוא יהיה מעולה בתפקיד”.

הסוד, לדברי ברזין, הוא הפער בין המראה החיצוני לטמפרמנט הפנימי של ניב כשחקן. “בתיאטרון פסיכולוגי־דרמטי דודו הוא אלוף. יש לו יכולת מעולה לחשוב על הבמה. לחשוב וגם להרגיש, שזה עוד יותר חזק. מצד שני יש לו נטייה לגרוטסקה. בגלל שהוא נראה כמו אנטי גיבור ועם טמפרמנט של גיבור הוא יכול לעשות דברים מדהימים. הוא נראה כמו אדם רגיל - קטן, קצת שמן, עם קרחת. אבל בתוכו יש טמפרמנט של גיבור, כלומר אדם שיכול למות בגלל שהוא מאמין במשהו, או להרוג בגלל שהוא מאמין במשהו. ובזה השתמשנו בדמות של פורפירי. החלטנו ביחד שזה אדם שכשהוא היה צעיר הוא היה כמו רסקולינקוב, רצה להרוג ולשבור את המערכות. הוא מבין איך רסקולניקוב חושב ולכן הוא הצליח לתפוס אותו”.

אתה חושב שהתיאטרון הרפרטוארי ישנה אותו כשחקן?

“תיאטרון רפרטוארי הוא לא המקום הכי טוב לשחקן. התיאטרון הרפרטוארי הוא מפעל. לרוב אתה פשוט אוכל מה שנותנים לך. אחרי זמן מה הופכים להיות ציניקנים. זה כמו רעל שמכניסים לאוכל לאט־לאט ובשלב מסוים אתה כבר מת. הרבה אנשים כבר מתים לפני שהם נפטרו, אבל הם לא יודעים את זה. קשה מאוד לעשות שם עבודה נפשית אמיתית, קשה מאוד לשמור על עצמך. בתיאטרון הרפרטוארי אדם הופך להיות בורג. אף אחד לא חושב שם על נפש. המעטים שחושבים על זה, כמו דודו, החיים שלהם קשים מאוד. לכן הוא עובר משברים והיה לו קשה בחיים ועדיין קשה לו, כי הוא לא רוצה לעשות את זה סתם. אבל אני חושב שיש לו חלומות. לא סתם הוא אחד היחידים שעובד ברפרטוארי וממשיך לעשות פרינג’. הוא ממשיך לחפש. כל הכבוד. כמעט אין כאלה”.

ניב, שזכה על תפקידו כפורפירי בפרס שחקן השנה בהצגות פרינג’, מסכים שהיה משהו ייחודי בהצגה ההיא, אבל מספר שהוא עדיין נאלץ לשלם חובות לבנק בגלל התקופה שעבד עם הקבוצה. “בהצגה ההיא היה זמן נשימה. היא לא ניסתה לרצות קהלים. הסצנות היו ארוכות מאוד, הדמויות היו מלאות ברבדים ומחשבות. בתפקיד היה הכל - כוח גדול, חולשה גדולה, רוע ואכזריות וגם חמלה אנושית מחבקת וחמה. כל קשת החוויה האנושית. ואולי זה היה גם המקום והזמן הנכונים לאפשר לעצמי להוציא את זה החוצה. אבל היה קשה להתפרנס. עבדתי אז בלילות במאפייה ביפו, כי על העבודה בתיאטרון לא קיבלתי תשלום”.

אתה מתגעגע לצורת העשייה התיאטרונית הזאת?

“אני מניח שעוד אעבוד עם מלינקי. היום מצאתי את הדרך לעשות גם פרינג’ וגם להיות בתיאטרון שמפרנס אותי ולשמחתי גם נותן לי תפקידים שאני אוהב. אבל זה חשוב מאוד בכל הזדמנות שיש לך לעשות משהו שמגלה לך עוד דברים על בני אדם ועל עצמך. לפעמים בתיאטרון הרפרטוארי לא תמיד יוצא לעשות את הדבר שאתה מתעניין בו, ויש אנשים שבגלל שאתה עובד בתיאטרון הרפרטוארי לא יוצא לך לעבוד איתם, אז אתה מחפש איך לגרום לזה לקרות”.

פרגמנטים עם חרבות

גם לשובו לתיאטרון הקאמרי אחראי במובן מסוים גרי בילו, אף על פי שהוא כבר לא כאן כדי לראות את זה. ניב הוזמן להשתתף בערב לזכרו של בילו, שנערך בקאמרי לפני כשנה. “איתי טיראן לקח אותי הצדה ושאל אותי אם אהיה מוכן לשחק איתו בריצ’רדים. יש לו הרבה כוח בתיאטרון, ואני חושב שלשחקנים צריך להיות כוח כזה. תיאטרון הוא קודם כל של שחקנים. בריצ’רדים אנחנו הרבה ילדים של גרי. הוא ממש מרחף מעל כל הפרויקט הזה”.

ב"ריצ’רד השני" ניב מגלם את דוכס יורק, עוצר הכתר האנגלי, שמשמש לשון המאזניים בין שני הטוענים לכתר - ריצ’רד השני והנרי בולינגברוק, ששב מהגלות ומנסה להשתלט על כס המלכות. “יורק בריצ’רד השני בדומה לפורפירי גם הוא בן אדם שהפרספקטיבה המחשבתית והרגשית שלו, היכולת שלו לראות את החיים, היא כזאת שמאפשרת לי כשחקן קשת גדולה של התנסויות ומצבים במסגרת התפקיד. הוא איש עם כוח, אכזרי מאוד ונחרץ כלפי חוץ, אבל כשאתה פורם אותו אתה מגלה את החולשות שלו, את הפחדים שלו. הוא מוסד, ומצד שני הוא בן אדם. הוא נקרע בין החובה שלו לבין הרגש.

דניאל קמינסקי

“יש לי הרבה כבוד אל הפרויקט הזה. בעולם שלנו היום, מה הסיכוי בכלל שמחזה כמו ריצ’רד השני יגיע לבמה מרכזית בישראל? אף אחד לא מכיר אותו, אפילו באנגליה. כולם מכירים את ריצ’רד השלישי, לא את השני. היסוד העלילתי מינורי מאוד, הוא לא החלק המרכזי. זה מחזה פסיכולוגי על שלטון ואנושות. ארתור קוגן והקאמרי לקחו החלטה נורא אמיצה להביא את זה לבמה מרכזית ולהגיד לקהל, קחו”.

הקהל בעצם מקבל כאן תרופה עם מיץ: ריצ’רד השני, המאתגר יותר, עם ריצ’רד השלישי, שהיא הפקה הרבה יותר קומוניקטיבית, כמעין פיצוי.

“בסדר גמור. אם הפיצוי הוא ריצ’רד השלישי, אז סבבה. עצם זה שעושים את זה, זה שווה את המאמץ. עצם העובדה שהסוגיה מגיעה למקום מרכזי, שקהל רחב מגיע, ואולי דנים בזה, ואולי לא אוהבים ואז מדברים על למה לא אהבו. עולם התיאטרון נמצא בימים קשים. הוא עושה תחרויות רייטינג כמו טלוויזיה. הפלא של ריצ’רד השני והשלישי לא אמור להיות פלא, זה אמור להיות הדבר הכי מובן מאליו, ההתמודדות הבסיסית עם תיאטרון. שייקספיר פיענח דנ”א של בן אנוש, על כל הרבדים הקטנים. אלה פרגמנטים מאוד אנושיים ויומיומיים, רק שהם מתרחשים אצל אנשים שנלחמים עם חרבות.

“בתיאטרון יש רגעים שבהם אתה במפגש כלשהו. את הטקסט לא אתה כתבת, אבל לך יש כמה מיתרים. כשיש סיבוב נכון של כל הדברים, השקט הנכון, מפגש נכון עם הטקסט, נוצרת פריטה אמיתית. בכל התפקידים הטובים אתה גם פוגש את אלה שהם חלק משמעותי מהחיים שלך. זה יכול להיות העיניים של הכלב שלך, או אשתך, או העבר שלך. בתפקידים שיש בהם רבדים חייך באים לשירותך, כמו רוחות שומרות. יש רגע ב'ריצ’רד השני' שבו ריצ’רד מגרש את בולינגברוק מאנגליה. ומה שלי יש בראש כשאני מסתכל על גיל פרנק ועל יוסי גרבר, שמשחק את אבא שלו, זה את נולאן, הכלב שלי, שכעסתי עליו איזה ערב בזמן טיול, ואז שיחררתי אותו מהרצועה שלו ואמרתי לו, 'אתה לא כלב שלי יותר'. התחלתי ללכת, ואז הסתובבתי אחורה, והוא ישב שם והסתכל עלי. וזה מלווה אותי”.

איך זה לעבוד עם כוכב כמו איתי טיראן?

“הוא שחקן נפלא בעיני, אדם צעיר וחכם מאוד, שיצר כימיה טובה עם ההנהלה ואני חושב שהוא עושה דבר נורא טבעי, עושה דברים שמעניינים אותו, ומקבל גב לעשות אותם. בעבודה ביום־יום לא מרגישים שהוא סטאר. זה פרטנר נהדר, פרטנר חכם נורא שאתה רק יכול לאחל לעצמך לפגוש עוד ועוד כמוהו. בורכתי בחברים טובים לבמה”.

אין רגעים שאתה אומר, למה הוא כן ואני לא?

“אני חושב שאיתי נורא רצה לעשות את ריצ’רד השני והשלישי, ואני רציתי לעשות את יורק, ואני נהנה לעשות את בקינגהאם החבר הנחשי בריצ’רד השלישי. אני לא חושב שיש קנאה. התפקיד שהכי נהניתי לעשות בגשר היה ב’שונאים סיפור אהבה’, הצגה שנמשכה שעתיים וחצי, ואני עליתי לבמה לשבע דקות. אז למי אכפת מהתפקיד הראשי? כשאתה על הבמה תנסה לקחת את זה, שיסתכלו עליך. ויש הצגות שאתה חלק מתמונת במה כללית יותר. אני רק יכול להעריך את היכולת של אדם כמו איתי לסחוב על גבו כל הצגה. אני לא חושב שהייתי רוצה לסחוב כל הצגה”.

גם לטיראן יש רק מילים טובות לומר על הפרטנר ניב, שאיתו שיחק כבר לפני כעשור בתיאטרון הספרייה ב"ריצ’רד השני", שניהם באותם תפקידים: “יש לו יכולת לדבר טקסט שייקספירי באופן מצוין. הוא אוהב את המילה ומסוגל להפוך את הטקסט השייקספירי לשלו. יש לו יכולת להוציא את היופי של הפיוט ועם זאת להחיות את הדרמה. הוא מסוגל לצלול לתפקידים תקופתיים מגוונים. יש לו טווח גדול כשחקן, שיכול לנוע מהטרגי לעבר הקומי בלי בעיה. ללא ספק אפשר לראות סערה מתחת לפני השטח, פגיעות ושבריריות. יש לו יכולת לגייס מבחינה רגשית את כל כולו, את כל ההוויה שלו”.

על פי תהום

במקביל לעבודה בקאמרי ניב ממשיך כאמור להשתתף בהצגות ניסיוניות יותר, כמו “מרי סטיוארט” מאת שילר בבימויו של עירא אבנרי, או “חלומות של אנונימוס” מאת יוסי יזרעאלי ובבימויו בתמונע, תפקיד שעליו זכה השנה שוב בפרס קיפוד הזהב. יזרעאלי טוען בלהט שניב הוא אחד השחקנים הטובים ביותר בארץ: “הוא מיוחד במינו. הוא לא יפיוף סלב מהטלוויזיה, אבל הוא פצצת כישרון ופצצת רגש. הוא אחד מהחמישה הכי טובים הארץ. מי האחרים - לא אגלה. יש לו יכולת טבעית של רגשות שהיא נדירה בתיאטרון הישראלי. זה שילוב של כישרון ואישיות, שני דברים שמאפיינים שחקנים גדולים. שחקנים גדולים יכולים ללכת לקצה של הכאב האישי ולחזור משם, ולהפוך אותו לחסד, לאמנות. התכנסנו בתיאטרון לחמול על עצמנו, המין האנושי. זה כמו להפוך נבואת חורבן לנבואת נחמה. הוא אישיות מורכבת והוא שחקן מסוכן, וזה מה שנפלא. שחקנים בטוחים זה לא מעניין. אמן אמיתי תמיד נמצא על עברי תהום”.

גם יזרעאלי גילה את ניב כשראה אותו ב”על החטא”. “אני ממש מתבייש שלא הכרתי אותו לפני כן. יצאתי פעור פה. דודו הוא לא שחקן היסטרי או סנטימנטלי. הכישרון הגדול שלו הוא לחצוב אש מקרח. הוא אדם שמרים הצגות. הוא חייב לקבל תפקידים ראשיים גדולים. תמיד מסתכלים עליו כשחקן משנה מצוין, אבל צריך לשדרג אותו”.

גדי דגון

ליזרעאלי יש חלום לגבי שיתוף פעולה עתידי עם ניב - לביים את "מקבת", עם ניב בתפקיד מקבת ותיקי דיין בתפקיד ליידי מקבת. “כל במאי בינוני ייפול בפח ללהק את מקבת כגנרל יפיוף ואת אשתו כנוירוטית היסטרית. מקבת הוא האפסנאי שעלה לגדולה. כשדנקן אומר למקבת, נבוא אליכם, זה כאילו באים לבר המצווה של העוזרת, הוא אף פעם לא בא לבית שלו. דודו מוכן לקלאסיקה, דרוך אליה. לרוב השחקנים אין את הדריכות הזאת, ואז הם לא יכולים לעשות את זה. שחקן לא יכול לעבור מדיאטה של במבה לקוויאר. דודו צריך את הגדול שבגדול, מגיע לו. מי שלא יבחין בו הוא אידיוט”.

יוסי יזרעאלי חושב שאתה שחקן ענק.

ניב: “הייתי רוצה להיות שחקן ענק. הייתי רוצה להיות שחקן טוב יותר ממה שאני, אבל זה בסדר. אני עושה תפקידים מסוימים לא טוב. אני בכלל לא יודע אם אני שחקן. אבל אני נורא אוהב לבוא לעבודה הזאת שנקראת תיאטרון. אני לא כל כך כועס על עצמי כמו פעם. כשלתי הרבה יותר מאשר הצלחתי. בפרספקטיבה של השנים אף אחד לא מת מזה. אתה פשוט עובר לדבר הבא ומקווה שהוא יהיה טוב יותר”.

בימים אלה ניב עסוק מאוד בהצגות הרבות של הפרויקט השייקספירי בקאמרי, עושה חזרות להצגה חדשה בבימויו של איתי טיראן וגם מתחיל חזרות על "השחף" של צ’כוב בתמונע. במקביל הוא מנסה את מזלו גם על המסך הגדול, כמו שעושים כולם. מבחינתו זה אומר שוב, התחלה כמעט מאפס. “בשנה וחצי האחרונות יש לי סוכנת ואני עושה אודישנים כמו ילד טוב. עשיתי כמה תפקידי אורח קטנים בסדרות טלוויזיה ואני מקווה שיחשבו שאני מעניין וייתנו לי תפקיד בולט. בישראל יש הפרדה כזאת, בין שחקני תיאטרון לאלה שהם כאילו טבעיים ועוברים טוב מסך. בדרך כלל אתה מגיע לאודישן עם במאי שלא ראה אותך אף פעם. זו תעשייה מוזרה שאני עדיין לא יודע איך מתגלגלים בה. אבל זה לעולם לא יהיה תחליף לתיאטרון”.

דניאל קמינסקי

מול הרגע הטוב שלו בתיאטרון בחייו האישיים הוא דווקא חווה עוד משבר - פרידה מאשתו, אחרי יותר מתשע שנות זוגיות. “גדלנו וכל אחד מרגיש שהוא צריך אולי אחיזות אחרות בחיים. היינו בצומת שלא ידענו אם ממשיכים קדימה יחד או לא, ונעשתה החלטה שלא. אין לנו ילדים חוץ מהכלב נולאן, ואני לא רוצה ילדים. ילדים זו חוויה שהיתה יכולה להעשיר אותי כאדם וכשחקן, אבל אני מפחד ממנה. אולי אם אמי היתה עדיין בחיים הייתי רוצה שיהיו לה נכדים. כרגע אין לי אף מניע לאחוז בו. ילדים זו האחריות הכי גדולה בעולם ואני לא בטוח שאני יכול לעמוד בה. אולי אחרי שנים של להיות בטיפולים עם הורים, בתי חולים, פחדים מחיים ומוות, פתאום אתה רוצה רק אוויר. לא להיות אחראי על אף אחד. אבל גם אם אתה לבד, אתה עצמך יכול להקנות לעצמך יציבות. ויש לי את התיאטרון. זה גם מקור ששואב אנרגיה וגם מקום שנותן אנרגיה”.

אתה מרגיש רגוע יותר היום?

“לא, כי אני חסר ביטחון. אני עוד לא יודע אם מצאתי את המשענת של החיים שלי. ואולי היתה לי הזדמנות לעשות את זה ואני מפספס את זה. ואולי זה חלק מהמקצוע, שאתה לא יודע איפה תהיה בעוד שנה. אני שמח ביכולת שלי לשבת היום כאדם ולקבל ולהגיד שלא תמיד דברים מוצאים חן בעיני אבל אני לוקח נשימה. מצד שני, בא לי להעיף את השולחן”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו