בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שאחרים ימותו בעד ארצנו

חיילים ממעמד כלכלי נמוך מתים יותר בעימותים צבאיים; דמם של המילואימניקים יקר יותר; צהל מגן על חיילים על חשבון פגיעה באזרחים - אלה רק כמה מטענותיו של חוקר הצבא, פרופ יגיל לוי. בספרו החדש, היררכיית המוות, הוא מציג את השינויים במחיר הדמים שהמדינה מוכנה לשלם וטוען כי הם פגומים מוסרית ומחלישים את ישראל

100תגובות

לפני כחודשיים נורו טילים לעבר תל אביב וירושלים, מיליון מתושבי הדרום ישבו במקלטים ועשרות אלפי מילואימניקים גויסו בצו 8. פוליטיקאים דרשו בזעם שצה”ל “ימגר את שלטון חמאס”, רוני דניאל שלח את מפקדיו למחוק שכונה בעזה ופרשנים פוליטיים טענו כי עם היציאה לפעולה צבאית בעזה, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, “מנסה לגנוב את הבחירות”.

כל זה התרחש רק לאחרונה, אך באופן תמוה מבצע עמוד ענן והשלכותיו כבר נעלמו לחלוטין מהשיח הציבורי והפוליטי בישראל. גם מסיכומי השנה האזרחית של ערוצי הטלוויזיה ומתשדירי הבחירות נעדר המבצע הצבאי הגדול ביותר בתקופת ממשלת נתניהו האחרונה. כנראה בצדק - הרי נאומי הניצחון החווירו אל מול חגיגות חמאס ברצועת עזה וכנגד האהדה הגוברת שלה זוכה הארגון מאז תום המבצע ביהודה ושומרון.

פרטי ההסכם שנחתם בין ישראל למנהיגי תנועת חמאס עוד לא נחשפו לציבור, אך כבר עתה ברור, כי על פי המדיניות שאותה ניסתה הממשלה האחרונה להוביל, מדובר בכישלון. בתמורה להפסקת ירי הטילים על ישראל נאלצה הממשלה לוותר כמעט על כל הסוגיות החשובות, שעלו לישראל במחיר מדיני כבד.

איליה מלניקוב

בחסות ההסכם נפתחו מחדש המעברים לרצועת עזה מסיני. הדייגים הפלסטינים מורשים כיום לצאת אל הים עמוק יותר מאי פעם. בעלי השדות באזור החיץ, שנוצר בסמוך לגדר, הורשו לחזור ולעבד את אדמתם לאחר שנים ארוכות של איומים וירי. גם מוצרים שהיו אסורים עד כה בכניסה לרצועה, כמו כלי רכב ומשאיות, חומרי בנייה ודלקים, מועברים בשבועות האחרונים ממצרים באופן חופשי. מקור צבאי בכיר מספר השבוע כי גם במדיניות החיסולים והוראות הפתיחה באש נערכו “שינויים מז’וריים”. לדבריו, “צה”ל מעולם לא היה כל כך מוגבל בעקבות הפסקת האש”.

לדעתו של פרופ’ יגיל לוי, חוקר הצבא והחברה מהאוניברסיטה הפתוחה, “מבצע עמוד ענן הסתיים בכישלון קולוסאלי”. לדבריו, “במונחים צבאיים, מובן שאפשר להתייחס למבצע כהישג, כפי שמנסים להציג שרי הממשלה. במאזן הדמים ישראל הרגה כ–160 פלסטינים, ואילו רק שישה ישראלים נהרגו. כניסה קרקעית לעזה נמנעה וצה”ל שימר את כוח ההרתעה שלו מול חמאס. גם ביצועי מערכת כיפת ברזל היו מרשימים. אולם המבצע חשף בפני חמאס ובפני העולם דווקא את חולשתה של ישראל ואת גבולות חופש הפעולה שלה”.

החולשה הזאת נובעת ממה שלוי מכנה “היררכיית המוות”, כשם ספרו השישי, שהתפרסם בתחילת החודש שעבר בהוצאת אוניברסיטת ניו יורק. במוקד הספר ניצבת טענתו של לוי כי לאורך הזמן חלו שינויים מהותיים במחיר הדמים שאותו מוכנה החברה הישראלית לשלם בעימותים צבאיים. שינויים אלו, על פי תפיסתו של לוי, הובילו את הצבא בשנים האחרונות לעמדת חולשה, והם מגבילים את יכולתו לעמוד במשימות.

לדברי לוי, חולשה זו באה לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה, במבצע עופרת יצוקה ובעיקר במבצע עמוד ענן. השינויים שעליהם מצביע לוי אינם כמותיים, שכן קורבנות במלחמות תמיד יהיו. החידוש בטענתו של לוי נוגע לזהות הקורבנות. לדבריו, מתרחש שינוי בחברה הישראלית באשר למידה שבה מגזרים שונים באוכלוסייה מתים יותר.
לוי אינו מתייחס לתהליך שהוביל להיררכיה הנוכחית במונחים של “טוב” או “רע”. הוא מתאר אותו ככזה ש”מתבצע בהסכמות זמניות בין המדינה לאזרחיה”. לטענתו, לא מסתתרת מאחוריו יד מכוונת, או מדיניות של ממשלה אחת, אך הוא מסמן שלל בעיות מוסריות שמתעוררות כתוצאה ממנו ומזהיר מפני הסכנות שניצבות בסופו.

המשוואה הרפובליקאית

לוי נולד וגדל ברמת גן. הוא שירת בצבא בחיל השריון והגיע עד לתפקיד ראש ענף בחטיבת המבצעים במטכ”ל, בדרגת סגן אלוף. לאחר השחרור החל בלימודים אקדמיים, ועבודת הדוקטורט שלו עסקה בתפקיד הצבא בעיצוב הסדר החברתי. בספריו ובמחקריו בוחן לוי את משולש היחסים המתקיים בין הצבא, החברה והזירה הפוליטית. הוא מתמקד בעיקר בהשפעת הלך הרוח החברתי על מדיניות הצבא.

בספרו “מצבא העם לצבא הפריפריות” הוא ניסח את “המשוואה הרפובליקאית”, המהווה אבן יסוד במחקריו וגם בספרו הנוכחי. המשוואה מגדירה זכויות חברתיות, פוליטיות וכלכליות שמוענקות לאזרח בתמורה להקרבה פוטנציאלית של חייו במהלך השירות הצבאי. המשוואה הרפובליקאית נכונה לפרט ולקבוצות באוכלוסייה. כך, למשל, יכול קצין בכיר המשתחרר מהצבא להמיר את מעמדו לשוק העבודה האזרחי ולזכות במשרה מתגמלת. גם התנועה הקיבוצית קיבלה במשך שנים ארוכות זכויות יתר בשל נכונות בניה להקריב את עצמם למען הכלל.

בספרו החדש של לוי היררכיית המוות מוצגת על גרף המורכב משני צירים. האחד מבוסס על “רמת חופש הבחירה שקיימת בידי קבוצת האוכלוסייה שאותה המדינה עשויה להקריב”. הכוונה בעיקר לנכונותה של אותה אוכלוסייה להקריב את עצמה, בחירה הנגזרת בכל קבוצה מהמוטיבציה ומהאינטרסים שלה. העלייה במספר הלוחמים מבני הציונות הדתית בעשורים האחרונים, למשל, ובנכונות שלהם להקרבה עצמית, משקפת נאמנה את רצונם של צעירים ממגזר זה לחדור אל לבן של האליטות הישנות.

המשתנה השני שמשפיע על מיקומה של קבוצה בהיררכיית הדמים נגזר מ”המחיר החברתי והפוליטי שיידרש מהמדינה על מנת להצדיק את הקרבת בני אותה האוכלוסייה”. משתנה זה תלוי בכוחה הפוליטי והחברתי של האוכלוסייה הרלוונטית. על פי תפיסה זו, שיבוש אורח החיים של תושבי תל אביב במבצע עמוד ענן, למשל, אינו שקול למחיר ששילמו תושבי הדרום במשך חודשים ארוכים של ירי טילים.

נקודת המפגש בין שני המשתנים על הגרף מעצבת את היררכיית המוות וממקמת את האוכלוסיות השונות לאורכה. על פי תפיסתו של לוי, ניצבים כרגע בראש הפירמידה חיילי המילואים. לדעתו, דמם נחשב בחברה הישראלית ליקר ביותר, שכן הם נוטים להיות מעורבים יותר בזירה הפוליטית בהשוואה לחיילים בשירות חובה ומשום שהם נתפסים בתור מובילים חברתיים בציבור הישראלי.

במקום השני נמצאים חיילים סדירים מבני האליטות הישנות, צעירים חילונים ממעמד הביניים. תחתיהם ממוקמים בסדר יורד חיילים דתיים ולוחמים מקרב המעמדות הכלכליים הנמוכים ומהפריפריה. באופן מפתיע, נמצאות כרגע בתחתית היררכיית המוות של לוי שתי אוכלוסיות אזרחיות. הראשונה היא זו של תושבי הפריפריה הישראלים. בסוף הרשימה נמצאת אוכלוסיית אזרחי האויב.

איי.פי

“אם בשנות ה–50 יצאו חיילים אשכנזים לסכן את חייהם בהגנה על אזרחים מזרחיים באזור הפריפריה, כיום ההיררכיה הפוכה”, כותב לוי. לטענתו, השינויים שעברו על החברה במהלך העשורים האחרונים הובילו את הצבא להגנה מופרזת על חיי חייליו, לעתים על חשבונה של האוכלוסייה האזרחית, והוא מציע זווית התבוננות על החברה הישראלית דרך התהליך שהוביל למציאות החדשה.

“הניסיון מלמד ששינויים בהיררכיית המוות ובדמותה של מדינת ישראל מתרחשים רק בנסיבות שבהן עלויות המלחמה הופכות להיות כבדות מדי. כל עוד אנחנו מצליחים ליצור צמיחה כלכלית ומצליחים לשמור על מספר נמוך של נפגעים בעימותים צבאיים לא מתעוררת מחאה והמחיר החברתי והפוליטי של הסכסוך אינו גבוה. כך יכולה הממשלה להמשיך במדיניות שלה. במובן הזה מבצע עמוד ענן, למשל, נחשב לזול, אולי אפילו זול מתמיד. המשק כמעט לא הושפע ומספר הנפגעים הישראלים היה נמוך יחסית, בטח בקרב קבוצות האוכלוסייה הממוקמות גבוה בהיררכיה. אך הדבר לא נוגע רק לעימותים נקודתיים, אלא גם לקיום הסכסוך. כל עוד הסכסוך אינו יקר יחסית לא יהיה שינוי. זו ככל הנראה הסיבה לכך שהסכסוך הישראלי־פלסטיני, או הדיון על החלוקה בנטל, לא נמצאים במרכז השיח לקראת הבחירות הקרובות”.

התזוזות בהיררכיית המוות מתבצעות, לטענתו של לוי, כשהמדינה מתקשה להצדיק את מחיר הדמים בהקרבה של אוכלוסייה מסוימת. לוי סבור שהציבור יחווה את מותם של מילואימניקים רבים במבצע צבאי כושל, למשל, באופן קשה הרבה יותר ולגיטימי פחות ממותם של אותו מספר חיילים בסדיר. במצב כזה ייאלצו הצבא והממשלה לשנות מדיניות.

תזוזה נוספת בהיררכיה מתרחשת בעקבות שינוי “ברמת חופש הבחירה שקיימת בידי קבוצות האוכלוסייה השונות”. כך, למשל, מעריך לוי כי בעוד כ–20 שנה יקטן חלקם של בני הציונות הדתית במערך הלוחם בצבא. “גם מנקודת מבטם יגיע השלב שבו הצורך לחדור לזרם המרכזי של החברה הישראלית ייחלש, הם יהיו פחות ‘מורעלים’ והנכונות שלהם להקריב את עצמם תפחת. מיקומם בהיררכיה יעלה על חשבון אוכלוסייה אחרת, בדיוק כמו שקרה עם הצברים, אחר כך עם המזרחים ועם העולים ממדינות חבר העמים ואתיופיה”.

וכשאין עתודות גדולות לעלייה נוספת, מי יתפוס את המקום בתחתית ההיררכיה?

“הפער החברתי יוצר עתודות. לכן הוא גם נשמר. במציאות הזאת תמיד תישאר פריפריה רחבה שתראה בהקרבה עצמית את מסלול הכניסה שלה לחברה. תמיד יהיו מהגרי עבודה שבניהם יעניקו להם אזרחות ישראלית דרך השירות הצבאי. לכן טיבן של האליטות המקריבות הוא תמיד להשתנות”.

הטרגדיה של ישראל

הקונסנזוס הישראלי עוד מתקשה לקבל את מסקנות המחקר של לוי. הוא חורג משורות התקינות הפוליטית וחותר תחת מושגים כמו “צבא העם”. לדבריו של לוי, “רק בעקבות מלחמת לבנון השנייה, כשהתמונה היתה ברורה, דעת הקהל הישראלית התחילה להתמודד עם הסוגיה”. לדעתו, גם העולם האקדמי עבר תהליך דומה כמה שנים קודם לכן, “אף שגם בו יש עדיין מקומות שהדיון הזה אינו לגיטימי”.

“הטענה הזאת מעוררת בי שאט נפש”, אומר פרופ’ אסא כשר על התזה המרכזית של לוי. הוא טרם קרא את הספר, אך למשמע הטענה המוצגת בו הוא אומר, “זו דייסה של שיקולים ורעיונות”. כשר, שהיה שותף לחיבור הקוד האתי של צה”ל, מתקשה לקבל את הדיון על מחיר הדמים. “קודם כל צריך לשים לב שהדמוגרפיה במדינת ישראל נמצאת בתהליך של שינוי ומכיוון שיש שירות חובה, אז גם הדמוגרפיה בצבא משתנה. לכן השינוי הפנימי שעבר על החברה הקיבוצית והשינוי הפנימי בחברה הדתית הביאו לשינוי שבא לידי ביטוי גם בשירות הצבאי. אלו שינויים פנימיים בתוך הקבוצות ואין הם מעידים על שינויים בחברה הישראלית בכללותה.

“שני שלישים מהקיבוצים, למשל, כבר אינם קיבוצים כיום. הם לא מחנכים את בניהם לשליחות חברתית כמו אבותיהם וסביהם. מנגד, החברה הדתית־לאומית רוצה עכשיו לקחת אחריות חברתית רחבה יותר. לכן יש להם מכינות והרבנים שולחים אותם ליחידות מובחרות. אלו שינויים שחלו בתוך הקבוצות. אין פה יד סמויה שגורמת להן להשתנות”.

לגבי המשתנה השני בגרף של לוי, הנוגע למחיר החברתי והפוליטי שיידרש להצדיק את הקרבת בני אוכלוסייה מסוימת, טוען פרופ’ כשר ש”ההצדקה אמורה לענות על הדרישות של מדינה דמוקרטית והיא חייבת להיות שוויונית. למדינה דמוקרטית יש שיקולים ערכיים שאינם תלויים בדמוגרפיה, בממשלה או במגמות חברתיות. הם נגזרים מסוג המשטר הדמוקרטי אשר חרד במהותו לחיי אדם.

“יש לנו אתוס שמתקיים באופן חלקי ולפיו כולם מגינים על כולם. זה לא קורה בפועל, כי יש קבוצות שלא משרתות, אבל אני מסתכל על זה כעל חבלי הלידה של מדינה דמוקרטית. בסופו של תהליך כולם ישרתו וכולם יגנו על כולם. לכן אסור - ואי אפשר לבצע - חלוקה היררכית כזאת”.

לעומת כשר, האלוף במילואים אלעזר שטרן, אשר שימש כראש אגף כוח אדם במטכ”ל, דווקא מוכן לקבל את ההיררכיה שמציג לוי, אך עם הסתייגויות מסוימות. גם הוא מדגיש כי טרם קרא את הספר, אך טוען שהתיאוריה המוצגת בו משקפת את “הטרגדיה הגדולה של החברה הישראלית”. לדבריו, “אני חושב שהנושא לא בא מלמעלה, אלא מלמטה. לכן השאלה היא לא אילו אוכלוסיות יהיה למדינה קל להקריב, אלא אילו אוכלוסיות יהיו מוכנות לשאת את ההקרבה”.

עופר וקנין

לדבריו של שטרן, “נדמה שצעירי הציונות הדתית תורמים יותר, אך עובדה זו אינה נובעת מן הרצון לבלוט בחברה, אלא מקורה בחינוך. ועדיין, המספרים שלהם ביחידות לוחמות קטנים לאין ערוך באחוזים, ביחס לצעירים מההתיישבות העובדת. כך היה בכל אופן בתקופה שבה שירתתי כראש אכ”א. ההבדל היה שבני החינוך ההתיישבותי נטו פחות ללכת לקצונה. לדעתי, זה נובע בעיקר מתוך היכולת להזדהות עם פעולות הצבא. הם רוצים לתרום והולכים ליחידות הקרביות ביותר, חלקם אף חותמים לשירות קבע, אך הם בוחרים שלא להמשיך בצבא ולא לתפוס עמדות הובלה כשקשה להם להזדהות עם המשימות אליהן הם נשלחים”.

לדעתו של שטרן, תגובת־נגד בעלת אופי דומה תתעורר כשיתחיל תהליך מדיני שעשוי יהיה להוביל לפינוי יישובים. “אז לבני המגזר הדתי־לאומי יהיה קשה להזדהות עם המשימה והמוטיבציה שלהם לבצע שירות צבאי משמעותי תרד”. את הסכנה הגדולה בהיררכיה של לוי רואה שטרן בכניסתה של האוכלוסייה האזרחית למשוואה. “זה השלב המדאיג ביותר. בחברה הישראלית קיים בשנים האחרונות בלבול ערכי, שהוא אסון למדינה דמוקרטית. אמרתי את זה גם בתום מלחמת לבנון השנייה. אנחנו נותנים חשיבות יתר לחיי חיילי צה”ל על חשבון חיי האזרחים. במציאות הזאת, לא סתם מבצע עמוד ענן התחיל באופן אבסורדי מירי על ג’יפ של צה”ל ולא כתוצאה מירי על באר שבע”.

הגנת הכוח

לוי מסמן את כניסתה של האוכלוסייה האזרחית בישראל למשוואה בנסיגה הראשונה מלבנון, שהתרחשה ב–85’. “זו היתה נסיגה חד־צדדית שנעשתה ללא הסכם או ערבויות, למרות החשש שהיא תסכן את אזרחי הצפון. הנסיגה הזאת נולדה מתוך מחאה שהתעוררה בציבור ובצבא שהטתה את הכף לנטילת הסיכון. העמדת האוכלוסייה בטווח הירי, כדי לחסוך בדם חיילים, התגברה עוד יותר בנסיגה השנייה מלבנון בשנת 2000. מאז זו המגמה השלטת”.

לדעתו של לוי, כפי שהיא מוצגת בספר, תנועת ארבע אמהות, שהובילה את המחאה לפני הנסיגה מלבנון, היתה הראשונה שהעלתה את הדילמה המיוצגת בהיררכיה החדשה. לטענתו, “התנועה העלתה תהייה, לא על צדקת המלחמה, אלא על מחיר הדמים שהיא גובה, בעיקר בעקבות אסון המסוקים. במובן זה התנועה הציגה תפיסה חדשה שקובעת כי חיילים זכאים להגנה שאינה פחותה מזו של האזרחים לאורך הגבול”.

גם את שחרור האסירים הפלסטינים ולוחמי חיזבאללה בעסקאות חילופי השבויים האחרונות מציג לוי כהחלטה של החברה הישראלית לקבוע את מחיר דם החיילים השבויים כגבוה יותר מזה של האוכלוסייה האזרחית. “זו הסיבה שהתנגדתי לעסקת שליט”, אומר שטרן, המתמודד בבחירות הקרובות במסגרת מפלגת התנועה. “היא הציגה באופן הברור ביותר את האבסורד הזה”.

לטענתו של לוי, הביקורת הציבורית על העמדת אוכלוסייה אזרחית בפני סכנה על חשבון הגנה על הכוחות הלוחמים הגיעה לשיאה במלחמת לבנון השנייה. “בהרבה מקרים נמנעו מפקדי הצבא משליחת חיילים לאזורים שמהם נורו רקטות לעבר מקומות יישוב אזרחיים מחשש לחייהם. בעקבות כך התעוררה בפעם הראשונה ביקורת ציבורית נרחבת על סדר העדיפויות החדש”.

לטענתו של לוי, ביקורת זו מיקמה את אוכלוסיית האויב, שלא היתה עד כה במשוואה כלל, בתחתית הפירמידה. לדבריו, “אחד מלקחי מלחמת לבנון השנייה היה דוקטרינת אל־הדאחיה, שנוסחה על ידי סגן הרמטכ”ל המיועד, גדי אייזנקוט, שכיהן באותה התקופה כראש אגף המבצעים במטכ”ל. על פי דוקטרינה זו, פגעו כוחות צה”ל באופן יזום במגוון תשתיות אזרחיות בשכונת אל־דאחיה בדרום ביירות, במטרה ליצור הרתעה תוך סיכון מינימלי של הכוחות הלוחמים. ואז הגיע מבצע עופרת יצוקה, שגילם את הלך הרוח הזה בצורה ברורה עוד יותר. אז אמרו בפעם הראשונה מפקדים ופוליטיקאים ‘אנו צריכים להגן על החיילים שלנו, גם אם זה יבוא על חשבון אוכלוסיית האויב. לכן לא נשלח כוחות קרקעיים לאזור שיגורי הרקטות, למשל. במקום לסכן אותם נשמיד מרחוק באמצעות מטוסים או ארטילריה את כל הכפר או השכונה שממנה הן נורו’”.

לדעתו של לוי, בתפיסה זו טמונה אחת הסכנות הגדולות במבנה ההיררכיה החדשה. “מעבר לחובה לשמור על חייהם של אזרחי האויב במסגרת אמנות בינלאומיות שונות, התפיסה הרווחת בצבאות אחרים בעולם קובעת כי זה בעצם הצורך המבצעי. חוקרים בריטים ואמריקאים טוענים בשנים האחרונות בצורה ברורה מאוד ש”הגנת הכוח” בעיראק ובאפגניסטן הפכה למרכזית, לעתים גם על חשבון מילוי המשימה הצבאית. לטענתם, פגיעה היקפית באזרחים שאינם מעורבים פוגעת בטווח הארוך באינטרסים ובביטחון באופן מובהק והיא מסכנת בסופו של דבר את החיילים בצורה רבה עוד יותר”.

גם מפקדי הצבא האמריקאי הבינו בשנים האחרונות את הפרדוקס: הגנה מופרזת על הכוח - מסכנת אותו עוד יותר. הגנרל דיוויד פטראוס, כמפקד הכוח הרב לאומי בעיראק ומפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, הוביל את הלך המחשבה הזה. הוא קבע באופן נחרץ שיש צורך להעמיד את הגנת האוכלוסייה האזרחית במקום גבוה יותר בהיררכיית המשימות. לדברי לוי, “הוא הבין את הצורך לכבוש גם את לבותיהם וראשם של האזרחים. הוא הבין כי הגנה מופרזת על כוחות הצבא מביאה באופן בלתי נמנע לפגיעה מוגברת באוכלוסייה, והניכור שנוצר מביא להגברת העוינות ולהפיכת האוכלוסייה הלא מעורבת - לאויב. המסקנה שלו היתה ‘אין ברירה, אנחנו צריכים לסכן יותר את חיילינו’”.

האם תפיסה כזאת יכולה להתקבל גם בצבא הישראלי?

“לצערי, את מה שהאמריקאים הבינו במרחק של אלפי קילומטרים מהבית, אצלנו עוד לא הפנימו במרחק של כמה עשרות מטרים מעזה. באופן קבוע אנחנו מצליחים ליצור רק תודעת אויב הפוכה. ואתה רואה את זה בתמיכה הגורפת שמקבל חמאס עכשיו בעזה וגם ובגדה המערבית”.

גם את החלק הזה במשוואה של לוי מסרב פרופ’ כשר לקבל. “על טוהר הנשק דיברו כבר בתל חי, בשנות ה–30. כבר אז קבעו כי אפשר וצריך להשתמש בנשק רק לצורך הגנה עצמית. העניין הוא שהמציאות השתנתה, ולא הערכים. כנגד הצבא הסורי, למשל, יש לנו כללים ברורים של שימוש בנשק. במצב של צבא מול צבא אתה מנהל את הקרבות על פי עקרונות קלאסיים של המלחמה הצודקת. עכשיו אנחנו נלחמים נגד אנשים שנמצאים בתוך אוכלוסייה אזרחית. שם הם מחזיקים את האמצעים שלהם ומשם הם נלחמים. כצבא, אתה צריך לקבל החלטות שלא היית צריך לקבל בעבר. ואני חושב שהמציאות הציפה שאלות כאלו ושהן קיבלו תשובות טובות על ידי הצבא. לדעתי, במערכת הערכים הישראלית לא חל כל שינוי ביחס לאוכלוסיות אחרות.

פרופ' אסא כשר
קובי גדעון

“האמריקאים נלחמו באפגניסטן בשתי פאזות. בתחילה כנגד טליבן - אז הם גרמו לנזקים אגביים גדולים, אפילו יותר מאשר אצלנו. אבל זו היתה מלחמה, פעולה צבאית טהורה. מרגע מסוים, כשקמה ממשלה באפגניסטן, האמריקאים נלחמו לצדם כנגד המורדים. זו לא מלחמה במובן הקלאסי. כשאתה פועל מול מורדים, אתה משתדל להגן על האוכלוסייה, אתה בא לעזרתה כדי שהמשטר יהיה שליו יותר. לכן השתנה היחס האמריקאי לנזק האגבי ולהגברת השמירה על חיי אזרחים לא מעורבים”.

בדומה לכשר, גם שטרן מתקשה לקבל את הטענה של לוי לגבי שינוי מעמדה של אוכלוסיית האויב במשוואה. “אני חושב שאצלנו הבינו את דוקטרינת פטראוס עוד הרבה לפני שהוא הבין. צריך לראות את המספרים, איזה אחוז מההרוגים הפלסטינים היו בלתי מעורבים או חפים מפשע. אני בטוח שהם הרבה יותר נמוכים מאלו של האמריקאים באפגניסטן או של כוחות נאט”ו בקוסובו”.

לדעתו של לוי, היררכיית המוות, כפי שהיא מסודרת כיום, תהיה חייבת להשתנות. “בהנחה שהקהילה הבינלאומית לא תאפשר לישראל פגיעת יתר באזרחים, המדינה תובל בתהליך ארוך טווח להתמתנות ולהתרסנות. צריך להבין שעופרת יצוקה הראתה שבנסיבות מסוימות הקהילה הבינלאומית יכולה לתת לגיטימציה מוגבלת לפגיעה באזרחים, אבל היא גם קבעה את הגבולות. ברגע שהחלה כניסה קרקעית והחל הצורך בהגנה על הכוח עלה מספר ההרוגים הפלסטינים בצורה דרסטית. את זה העולם לא יסכים יותר לקבל. גם בימים הראשונים של מבצע עמוד ענן מספר הנפגעים הפלסטינים נשאר נמוך יחסית. זה איפשר לצבא מרחב פעולה. ישראל היתה מאבדת את הלגיטימציה ברגע שהיתה מתבצעת כניסה קרקעית עם הגנה מופרזת על הכוח, שהיתה מביאה להרג אזרחים. ואת זה הבינו הפעם בישראל וגם בחמאס. פה ישראל חשפה את נקודת החולשה הגדולה שלה”.

ישראל גם לא קיבלה לגיטימציה בינלאומית לכיבוש והוא נמשך.

“הוא נמשך כי הוא זול לישראלים, מבחינה כלכלית ומבחינה אנושית. וגם בגלל שהחברה הישראלית לא רואה כרגע כל אלטרנטיבה זולה יותר. הרי לא ניתן להשאיר אוכלוסייה תחת כיבוש, שעומד בסתירה ללגיטימציה הבינלאומית לאורך זמן. לא סתם מעמדנו המדיני רק הולך ומידרדר. אך המחיר שהחברה הישראלית משלמת עדיין אינו גבוה מספיק בשביל שהיא תחליט לעשות אחרת”.

לדעתו של לוי, החברה הישראלית משלמת מחיר זול יחסית על הכיבוש ועל מלחמותיה, לא מעט בזכות הטכנולוגיה המתקדמת. כיפת ברזל, למשל, הפחיתה בצורה משמעותית את מספר הנפגעים מקרב האוכלוסייה האזרחית במבצע עמוד ענן וסיפקה לצבא מרחב פעולה גדול יותר. בזכות הטכנולוגיה פגעו טילים מדויקים במטרות בעזה, נמנעה כניסה רגלית ועמו סיכון החיילים שמחיר דמם בהיררכיית המוות גבוה יותר משל האזרחים. טייסי חיל האוויר, שמעמדם גבוה עוד יותר, המעיטו בטיסות מעל עזה בשל השימוש הרב שנעשה במטוסים לא מאוישים.

אך מובן שגם לשימוש בטכנולוגיה מתקדמת יש מגבלות. בנוסף לדיון בשאלות המוסריות והחוקיות המתעוררות בעקבות השימוש באמצעים אלו לוי מזכיר שוב את נושא היררכיית המוות. לטענתו, “הטכנולוגיה יצרה מלחמות א־סימטריות, שהובילו לאובדן קנה המידה בהגדרת המושגים ‘ניצחון’ או ‘הכרעה’. ישראל לא ‘ניצחה’ במבצע עופרת יצוקה וגם לא בעמוד ענן. חמאס כיום חזק מאי פעם. ארצות הברית לא ‘ניצחה’ בעיראק או באפגניסטן. שתיהן קרועות בין עדות, תחת משטרים לא יציבים. ובשתיהן פועלים ארגוני טרור איסלאמיים.

“ניצחון מושג כיום בלגיטימציה בינלאומית, אבל גם בלגיטימציה בקרב אוכלוסיית מדינות האויב. גם האמריקאים הבינו בעיראק ובאפגניסטן שאם לא זוכים בלבבות התושבים, שום טכנולוגיה לא יכולה לנצח. ההשתעבדות לטכנולוגיה, בדיוק כמו הגנה מופרזת על הכוח, הובילה עד אז לתוצאה ההפוכה. אצלנו עוד מדברים על הצורך בצריבת תודעה אצל האויב ולא מבינים שצריך לצרוב בדיוק את התודעה ההפוכה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו