בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבית היהודי היה פעם הבית שלי

את בית ילדותנו ברחוב פרויד בחיפה מכרנו להורים של נפתלי בנט; נדמה לי שמה שקרה לו מייצג את בחירות 2013. 4 תגובות בעקבות כתבת הפרופיל

37תגובות

בית יהודי מדי

זה זמן שיש לי צביטה בלב כשאני עוברת ליד הבית שהיה הבית שבו גדלנו באחוזה של שנות ה–60 וה–70, ורואה איך הבית הצנוע שהורי בנו על שטח משותף בשנת 57’ באחוזה, נהפך לבית גדול ממדים, שנוכחותו בולטת מאוד בשטח, והוא מחובר לבית חב”ד.

לו היה זה הסיפור כולו, לא הייתי טורחת לכתוב, כי ודאי יש רבים שבית ילדותם - יהיה זה בתל אביב, ירושלים, או רחובות - אינו מה שהיה.

אבל כשראיתי את התמונה במוסף “הארץ” עם הכיתוב תחתיה: “בית הוריו של בנט ברחוב פרויד בחיפה”, כשעל הבית מתנוסס שלט גדול: “יש לך בית - הבית היהודי בראשות נפתלי בנט”, הרגשתי שגלגולו של הבית של הורי ברחוב פרויד בחיפה הוא סיפור הבחירות של ישראל 2013.

בילדותנו, רחוב פרויד היה עדיין רחוב ללא מוצא ותחנת אגד באחוזה נקראה “תחנה סופית”. לפני שבע שנים מכרנו, ארבעת הילדים, את בית הורינו ז”ל ‏למר וגברת בנט, שכיום ידועים “כהוריו של נפתלי”.

אנחנו גדלנו בבית הזה על ערכים הומניסטיים וליברליים של שוויון דת, גזע ומין וזכויות אדם, וגם ציונות ואהבת מולדת. הבית היה פתוח למגוון רחב של אורחים ואורחות מהארץ ומחו”ל, חברים וחברות מהקיבוצים, עולות ועולים חדשים והחברות והחברים שלנו, שאהבו לבוא לבית ברחוב פרויד. הבית שלנו היה יהודי במובן זה שגידלו אותנו על ערכים אוניברסליים ואהבת האדם באשר הוא. לעומתו, “הבית היהודי”, כפי שמשתקף בבחירות 2013, מעורר דאגה עמוקה לעתיד ילדינו, אם לא נתעורר ונחתור לשפיות ולערכים שאנו מאמינים בהם.

תמיד אהבתי לספר שגדלתי ברחוב הקרוי על שמו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, והנה אני חושבת לעצמי כיצד הוא היה מפרש את חלום הבלהות הזה? בבחירות 2013 אנחנו אחראים על כך שהסיוט לא יהפוך למציאות, ואנחנו לא נוותר על החלומות שלנו לעתיד טוב יותר לכולנו.
הדס ויסמן
קרית טבעון

אבישג שאר־ישוב
zoomap

לא קוסם

נהניתי לקרוא את הכתבה המרתקת על נפתלי בנט. אכן אין ספק שהוא אדם מוכשר מאוד ושהוא הזרים דם חדש לבית היהודי, מפד”ל לשעבר. אבל אני רוצה להזהיר מראייתו כקוסם שחולל נס. כמו במקרים אחרים בהיסטוריה, הסיפור כאן אינו רק האדם, אלא גם התנאים שהבשילו על מנת לחולל שינוי. למעשה, השאלה אשר צריכה להישאל היא מדוע בעשורים האחרונים היו למפד”ל מנדטים כה מעטים.

מבחינת משקלם באוכלוסייה, אנשי ונשות הכיפות הסרוגות שווים כ–12 מנדטים, ובדומה לחרדים יש לציונים הדתיים מערכות חינוך ותרבות נפרדות הדורשות תקצוב ולכן יש להם מה להפסיד מתת־ייצוג בכנסת. התשובה לשאלה זו היא שהציבור הציוני־דתי בחר לא להיות מגזרי מפני שהאידיאולוגיה שלו היא אידיאולוגיה לאומית.

זו לפחות חלק מהתשובה, חלק נוסף קשור למיאוס מעסקני המפד”ל. אם כן, מה השתנה כעת? יש כמה תשובות, אך אני מעוניין להצביע על שני אלמנטים שאינם זוכים לתשומת לב ראויה. ראשית, איילת שקד. ניתן היה לחשוב שהיא נועדה למשוך מצביעים חילונים ימנים, זה אולי נכון, אך לדעתי המועמדות שלה חשובה דווקא עבור אותו חלק מהציבור הדתי שמעוניין להצביע למפלגה שאינה מזוהה לגמרי רק עם המגזר ואשר הנה בעלת מסר כלל ישראלי.

שנית, הציבור הציוני־דתי גילה שללא ייצוג, האינטרסים שלו אינם נשמרים. במיוחד כדאי לציין את האופן שבו חברי כנסת חילונים ממפלגות השמאל העדיפו בעבר להצביע בעד נציגים חרדים לתפקידים שונים משיקולים קואליציוניים או מתוך התנגדות לעמדותיהם הימניות של רבנים ציונים דתיים. בכך הם הפקירו את מוסד הרבנות ובתי הדין בידי רבנים חרדים הרחוקים מאוד מהלך הרוח של הציבור החילוני והציבור הדתי המתון.

בפרפרזה על דברים שנאמרו על אריק שרון ניתן לומר שמי שלא רצה רב ראשי ציוני־דתי קיבל עוד עשרה ח”כים ציונים־דתיים. יש לקוות שבנט ואנשיו אכן יפעלו להכנסת רבנים ודיינים ציונים דתיים לתוך מערכת הרבנות הראשית ובתי הדין. כמובן, המיאוס מעסקנים, שהוזכר לעיל, קשור גם הוא לבריחתם של מצביעים ציונים־דתיים מהמפד”ל בעשורים האחרונים, וכאן אכן נכנס לתמונה בנט הכריזמטי והצעיר וכמובן גם העובדה שרוב מפלגות הימין השכילו ‏(בקושי רב‏) להתאחד גם היא בעלת חשיבות רבה.
ד”ר ארי אנגלברג
ירושלים

 

שובר שוויון
בלילה הארור של רצח רבין, שהה בביתנו אורח, מרצה באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית שזה היה ביקורו הראשון בישראל. למחרת נסענו יחד לעבור על פני ארונו של רבין בירושלים ובדרכנו ניסיתי להסביר לו בדמעות שרבין היה היחיד שהיה יכול לשבור את השוויון הנצחי הקיים בפוליטיקה הישראלית בין ימין לשמאל.

תגובתו הפתיעה אותי. “אני חושב כי טעות בידך ידידי”, אמר. “כצופה מבחוץ, לדעתי, רובכם מקיימים בנפשכם פנימה תיקו בין ימין לשמאל. בין מחצית הנפש הנושאת את טראומת השואה, שמשמעותה שחייבים להיות חזקים, שאי אפשר להאמין לאיש ושהרע מכל יכול לקרות, לבין המחצית הרוצה באמת ובתמים בשלום ומוכנה לעשות ויתורים מפליגים לצורך כך”.

“מה שמניע לדעתי את המטוטלת הפנימית בכל אחד ואחת מכם”, הוסיף ואמר, “הוא מנהיגות. רבין היה מנהיג שהשרה ביטחון ולכן יכלו ללכת אחריו לוויתורים מפליגים אף במחיר הסיכון, הוא השפיע על החצי שבכל אחד מכם”. זווית ראייה בלתי שגרתית זו, מסבירה, לדעתי, את הצלחתו של נפתלי בנט. בשיממון המנהיגותי בישראל, אדם אמין, כריזמטי ובעל רקורד של עשייה, מצליח להגביר את כוחו של החצי הימני שבתוך רבים מאיתנו בדיוק מהמקום ההפוך למה שרבין ייצג - מהמקום של הפחד ‏(האמיתי, יש לציין‏) מוויתורים, לצד הרצון הבסיסי למצוא מישהו שאפשר להאמין לו.

זו אולי הסיבה שכל כך הרבה מצביעי קדימה לשעבר מצביעים פתאום לבית היהודי. לאסוננו, מחנה השמאל־מרכז בישראל כבר זמן רב אינו מצליח לייצר מנהיגות דומה שאינה שבוית סקרים, יועצים וספינים, בעלת רקורד של עשייה ויכולת להשרות ביטחון. כשכבר הופיעה דמות כזו ‏(לעניות דעתי‏) - עמי איילון, ראיתי בעיני איך קמו כל ה”פואדים” שחששו שמזיזים להם את הגבינה וגירשו אותו מרוח בזפת ונוצות מהמפלגה.

כל המבכים את היעלמות מחנה השלום, יופתעו מאוד אם מחנה זה ישכיל להצמיח מנהיג או מנהיגה שישרו אמינות, ביטחון ויכולת, אשר יגרמו למחצית שבנפשנו שרוצה בשלום במחיר פשרה כואבת - לגבור ‏(וכל הסקרים מצביעים על כך שכ–70% מאוכלוסיית ישראל תומכת בפתרון שתי המדינות‏). עד אז, נמשיך לראות את האפשרות הזאת לשלום מתרחקת וייתכן שאף מתרסקת.
ישראל טאובר
חיפה

תוכן קיצוני
לעתים, כשנחה עלי רוח הסובלנות, וקיים בי חשד לצרות אופקים, אני יוזם התעניינות באזורים שאני מאמין שכבר הבנתי שהם נמוכים ושטחיים, שמא פיספסתי משהו, ושמא אוכל ללמוד משהו חדש - עליהם, על עצמי ועל עמדותי ביחס אליהם. כך קרה שצלחתי את הכתבה על נפתלי בנט ‏(“היורש”, מוסף “הארץ” 18.1‏) עד סופה. רצוני להתרחב נכשל.

יש לכבד את נטיית הכותבים להתמקד בנפתלי האיש וכמעט שלא לדון בדעותיו. עם זאת, ההתמקדות הזאת בעייתית ומייצגת סלחנות ציבורית נרחבת ומסוכנת לדעותיו. נפתלי בנט הוא אדם שמאמין, ומייצג ציבור שמאמין, שההלכה עדיפה על הדמוקרטיה, שהעם היהודי נבחר על ידי האל, ושמדינת ישראל היא סנונית הגאולה, כלומר בוא המשיח.

הנהייה אחרי מר בנט תוך התעלמות מדעותיו הקיצוניות מסמלת את משבר המנהיגות העמוק שקיים היום בישראל. באין מנהיג כריזמטי המוביל חזון ציוני אותנטי ואחראי, ושטובת הציבור עדיפה על טובתו האישית ושרידותו הפוליטית, קל לרבים ללכת אחרי אדם כריזמטי, רהוט, בעל עבר צבאי מוכח ותעודת מצליחן עסקי, גם אם דעותיו חשוכות וארכאיות.

על כל מי שהחיים שלנו פה חשובים לו, להתריע מפני אנשים כמר בנט, ולשוב ולקרוע את מסכת הרהיטות והמצליחנות מעל פני התוכן הקיצוני וחסר האחריות.
עמיעד גורמן
תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו